בני עייש - אוהב התוכחות

- - - אין זה התמלול, אלא עיקר הדרשה ע"פ הספר 'הראנו בבנינו' באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א - ישר כוחו! (לכתבה על ספריו - לחץ כאן)

תוכן ענינים: סיבת החורבן - על שלא הוכיחו זה את זה / הקדם דבר: / תועלת התוכחה אף כשאינה מתקבלת / חובת התוכחה / מעשה שסיפר החפץ חיים זצ"ל / בזמנינו החובה מוטלת על כולם להיות מהמוכיחים / סתירות בהנהגה של האדם הם התוכחה הכי גדולה / חשיבות התוכחה / לשמוח בתוכחה הוא פסק הלכה וחיוב גמור... / "אוהב את התוכחות" / המעלה הראשונה: התוכחה כ"מראות הצובאות" / אצל הקב"ה- אין "עבירות קטנות" / "את שבתותי חללו מאד"- שני פעמים במשך ארבעים שנה! / רק המקבל תוכחה מסוגל לתקן מעשיו / "תשועה ברוב יועץ" / המעלה השנייה: המקבל תוכחה מחליש כח הסט"א / הנהגות הצדיקים בענין אהבת התוכחות / אהבת התוכחה - תוצאה של אהבת האמת / הנהגתו של החזו"א זצ"ל עם תלמידי הסבא זצ"ל / אהבת התוכחות של תלמידי המשגיח הגאון רבי ירוחם זצ"ל / חשיבות התוכחה מפי הצדיק / התועלת שיש לנפש האדם בקבלת התוכחה / "כפה עליהם הר כגיגית"- הרי הקדימו נעשה לנשמע? / עיקר מצות ת"ת להיות שש ושמח בהם, מדוע צריך כפייה? / ע"י תחושת ההכרח יש קיום לתורה / הר כגיגית בדורנו- סדרי הישיבה / כפיית הר כגיגית- חסד עצום של הקב"ה / ע"י הכרח מתעוררים באדם כחות נפלאים / כיצד למד בחור ישיבה לרכוב על סוס בצבא הפולני... / כדי להצליח בחיים על האדם לעשות עצמו למוכרח! / האמור- הלכה מפורשת ברמב"ם / "מדוע קבלת התוכחה נוגדת את טבע האדם?" / הדרך הנכונה לקבל תוכחות.

סיבת החורבן - על שלא הוכיחו זה את זה

איתא במסכת שבת (דף קיט:): א"ר חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה.

הקדם דבר:

כדאי לבאר בענין זה כמה נקודות.

א) למה באמת נחרב הבית בגלל דבר זה שלא הוכיחו אחד את השני, והרי לכאורה לא היה מקום לתוכחה זו אחרי שאף אם היו מוכיחים אחד את השני לא היו מקבלים התוכחה מהם וכמבואר בגמרא במסכת שבת (דף נה.) ואם כן מה טעם לתוכחה זו?

ב) יש לבאר חשיבות התוכחה.

ג) עוד יש לבאר את גודל החיוב שמוטל על האדם להוכיח את חבירו, וכן איך צריך להוכיחו.

ד) יש לבאר גם החיוב של "שמיעת התוכחה". דהיינו, לא מצד המוכיח, שיש חיוב לכל אחד ואחד להוכיח אלא שעל האדם "המקבל" את התוכחה לדעת שזה דבר גדול מאוד, עד שאמרו חז"ל (אבות ו, ו) ש"אוהב את התוכחות" הוא אחד מהמ"ח קניני התורה.

תועלת התוכחה אף כשאינה מתקבלת

ונתחיל בענין זה להבין למה נחרב הבית על שלא הוכיחו זה את זה, הרי בין כה וכה לא היו מקבלים את התוכחה, ואם כן מה טעם להוכיח במצב כזה?

וראיתי בזה שלוש מהלכים בספרים.

בספר כוכבי אור להגר"י בלזר זצ"ל (מאמר תוכחה - וחומר החטא) ביאר ענין זה בטוטו"ד וז"ל: הענין הוא כמ"ש (במדבר כה, יא) "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". הנה פנחס בקנאו קנאת ה' עצר המגפה מעל בני ישראל.

ההסבר הוא כדומה, איש אחד חירף וגידף רב גדול וגאון האב"ד דמתא כאחד הריקים, וכעס הרב מאוד מאוד ומכ"ש כשהיה בפני רבים. אולם אם אחד יקנא בעד הרב להשיב חורפו דבר שבעתים אל חיקו, ומכ"ש אם סטר לו להמחרף על הלחי, בזה שככה מעט חמת הרב.

כמו כן הוא הדבר כאשר חמת ה' יצאה על ישראל בעוון פעור, בזה אשר פנחס קנא לשמו ומסר נפשו בקנאתו לדקור בחרב את איש ישראל והמדינית, שככה חמת המלך. וזהו שכתוב "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי" כי בזה אשר מקנאים לכבוד ה' לעשות נקמה בעוברי עבירה תשכך חמת מלכו של עולם, ובזה כיפר על בני ישראל.

וכן הדבר במצות התוכחה, כי מלבד עצם התכלית להחזיר את חבירו למוטב, הנה המוכיח הוא בתור "מקנא קנאת ה'", להגיד למו פשעו כי הוא ממרה רצון השם יתברך, וזה הוא תועלת להשיב חמת ה', והוא מה שאמרו חז"ל "לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא הוכיחו זה את זה". לא בשביל שלא קיימו המצוה של תוכחה, רק כי עצם התוכחה במה שמקנא קנאת ה' כנ"ל יש בכוחה להשיב חמת ה' כנ"ל, ואף כי לא היו מקבלים התוכחה, מכל מקום המוכיח מקנא קנאת ה' ומשיב חמת ה' ולא היתה חמת ה' נתנת להחריב ירושלים.

והגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל בספרו משנת רבי אהרן (ח"ג דף קנו) ביאר למה בזמן החורבן נענשו גם כן הצדיקים הגמורים, וכתב הטעם על שלא הוכיחו זה את זה והו"ל השתיקה כהודאה.

ועוד מעלה ישנה למי שמוכיח את חבירו למרות שחבירו לא יקבל דבריו, כי הרי על כל פנים מי שמוכיח בהכרח שהוא עצמו נמנע מן העבירות, וכיסודו של המשגיח הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל שאמר שמי שרוצה לעבוד על עצמו באיזה שהוא ענין, עצה טובה שידבר על זה עם החברים או שיוכיח את אחרים בענין ההוא, ואז זה ישים אותו במצב של "מוכרח" לקיים את אותו דבר אשר דיבר עליו, כי הרי אם רק עכשיו צעק והוכיח את חבירו על הדבר ההוא אם כן בודאי שהוא צריך להתנהג כראוי באותו ענין.

ולכן אם היו אז מוכיחים אחד את השני, לפחות אותם דברים שהוכיחו היו נשמרים אצל המוכיחים ולא היתה ירושלים נחרבת.

כל אלה הם דרכים להבין את התועלת שיש בתוכחה למרות שהשני לא יהיה מוכן לקבל, כי בכל אופן יש תועלת אצל המוכיח על כל פנים, וזה גם עוזר לשכך חמת ה' יתברך. ולכן ממה שלא הוכיחו אחד את השני נגרם שנחרב הבית.

ובאמת שחז"ל החשיבו מאוד ענין ה"תוכחה" עד שאמרו במסכת תמיד (דף כח.) "כל זמן שתוכחות בעולם חיים בעולם". ונאמר (משלי טו, י) "שונא תוכחת ימות".

חובת התוכחה

וכדי שנוכל לראות את גודל חיוב התוכחה, כדאי להעתיק מכתב מרבינו החפץ חיים זצ"ל הנקרא "מאמר התוכחה", שנכתב על ידי חתן רבינו הגר"א כהן זצ"ל והביאו בספר אהל משה, וזת"ד: באגרת שכתב רבינו הכהן הגדול מרדין, הוא מזרז את ציבור התלמידי חכמים לעמוד בשער ולהוכיח את ההמון המזלזל במצוות שונות. ומביא את הגמרא במסכת שבת (דף קיט:), אף ישראל שבאותו הדור (הדור של חורבן בית ראשון) כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה, ע"כ. דהיינו, שהגמרא קובעת כי בית המקדש הראשון נחרב בעוון ההשתמטות מחובת התוכחה. וחזינן עד כמה חמורה מצוה זו, שהלא ביטולה גרם לחורבן של בית המקדש! וע"ש שהוכיח שעל התלמידי החכמים שבכל עיר ועיר עליהם המצוה הזאת, להוכיח ולזרז את המון ישראל לתשובה.

מעשה שסיפר החפץ חיים זצ"ל

עוד היה מספר רבינו הח"ח זצ"ל על איש אחד שהיה מסחרו ביין שרף, ומפני המס המרובה מאוד שהטילו הממשלה, ביחוד על מסחר זה, היה רגיל בכל שנותיו להעלים עסקיו ולגנוב דעת הממשלה, ומזה נתעשר מאוד, עד שפעם אחת נודעו מזה ותפשוהו, והוליכוהו בשלשלאות של ברזל למקום המאסר.

והנה בדרכו לבית האסורים עברו דרך העיר ראקאוו וביקש אותו האיש מן השוטרים כי יניחוהו לסור לרב העיר, וכאשר הגיע לפני הרב, יצא בטענות גדולות על הרב ואמר לו: "מדוע הנחתם אותי לעשות מעשים כאלה, מדוע לא הוכחתם אותי, מדוע לא אמרתם לי כי לא ארוויח מזה כי סוף גנב לתליה".

והיה החפץ חיים זצ"ל מסיים על זה המעשה: הנה כן יהיה לעתיד לבוא, כי כשיוליכו רשעים לגיהנם, יבקשו כי יובילו אותם אל הרב שלהם, ויתבעו את הרב על שלא הוכיחם, והניחם במעשיהם הרעים.

החפץ חיים זצ"ל היה רגיל לחזור על מעשה זה בתוכחת מוסר על מניעת מצות התוכחה, כי רבה היא.

בזמנינו החובה מוטלת על כולם להיות מהמוכיחים

אבל לפי זה כולנו יכולים לטעון, שנכון הוא הדבר הזה, אמנם החיוב הוא רק על רבני העיר ולהחכמים שבה להוכיח את השני, אבל חיוב זה לא רמיא על כל אחד ואחד אחרי שלא כולם עומדים במדרגה גדולה כדי שיוכלו הם עצמם להוכיח את השני, ולכן נמנעים אנחנו מלהוכיח את חברינו מכל וכל.

אמנם הנחה זו בטעות יסודה. ונבאר את הדברים על פי מעשה שהיה עם רבינו החפץ חיים זצ"ל.

היה זה כאשר התקיימה הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל, ראה החפץ חיים זצ"ל שיש רבנים שיראים לומר מוסר ותוכחה לאחרים בחושבם שאין הם ראויים לומר מוסר ותוכחה שהרי כבר אמרו חז"ל במסכת בב"מ (דף קז:) "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים"...

נשא החפץ חיים זצ"ל את משלו ואמר: כפרי אחד בא אליו הפריץ לביקור, כיבד אותו הכפרי בכוס תה. המים היו מהולים בחול, כעס עליו הפריץ ואמר לו: מהיום והלאה לא ישתמשו בכפר אלא במים מזוקקים...

עבר זמן מה, ופרצה שריפה בכפר, והפריץ שמע שהיו יכולים לכבותה ולא כיבו! שאל: למה לא כיבו? ענה לו הכפרי: כיון שלא היו לנו מים מזוקקים!... אמר לו הפריץ: שוטה! מים מזוקקים אמרתי לך רק לצורך שתיה, אבל כדי לכבות שריפה מחכים למים מזוקקים?!

הנמשל מובן, בימים כתקנם שהרחובות היו מלאים ביראת שמים, אז התוכחה הייתה צריכה להיות מזוקקת ונקיה, היוצאת מפה קדוש ונקי. אך היום המצב הוא בגדר של "שריפה", כל הרחובות מלאים בכפירה בה', ואם כן בשעה כזו אין מדקדקים כלל שיהו המים מזוקקים ממעיין טהור, אלא כל מי שדבריו נשמעים צריך להוכיח...

סתירות בהנהגה של האדם הם התוכחה הכי גדולה

ובעצם מצינו בחז"ל דרך פשוטה מאוד איך להוכיח את השני, והוא על ידי שמראים לו לאדם סתירות מיניה וביה בכל מהלך חייו. למשל לאדם אשר קשה לו מאוד לקום מוקדם כדי ללכת להתפלל, יש להראות לו איך שהוא קם מוקדם יותר ובזריזות נפלאה כשצריך לצאת לדרך ולא יכול לאחר את הטיסה שלו. או למשל על אדם שאומר שהוא עייף מאוד ולכן לא יכול ללמוד כעת, אז יש להזכיר לו פעם אחרת שהיה גם עייף מאוד וכשבאו להודיעו שיש לו הזדמנות גדולה להרויח הרבה כסף כל העייפות שלו כלא היתה... וכן על זה הדרך על ידי שמראים לאדם סתירות בהנהגה, אז נוכחים לראות שרוב רובם של הענינים הם רק "תירוצים" ולא דברים של ממש.

וזאת היא התוכחה הכי גדולה שיכולה להיות.

חשיבות התוכחה

מצד שני יש לדעת את גודל הענין להיות "שומע תוכחות", וכמו שכתב הגאון בעל היערות דבש זצ"ל (ח"א דרוש יא) וז"ל: ולכך אל תתמהו בני על חפצי תמיד להוכיח, ובאמונה אני אומר לכם, כי בכל ימי בשנותי עלי ארץ לא נבחר ולא היטיב לבי שעה אחת אפס שעה זו אשר אני עומד להוכיח ולהשיב רבים מעוון. וגם לכם שעה זו נבחרת מכל ימיכם עלי ארץ, כי זהו תכלית חיים וקיום גויתינו, לשמוע בקול מוכיח, וליתן אל לבבנו לאהבה וליראה את שם ה' הנכבד והנורא והוא עיקר.

לשמוח בתוכחה הוא פסק הלכה וחיוב גמור...

וכבר הביא הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל במשנת רבי אהרן (ח"א דף רנא) את דברי רבינו הרא"ש זצ"ל בארחות חיים (אות מה) שאומר: "שמח בשמעך תוכחה כמוצא שלל רב". והוסיף על זה וכתב שהנה הרא"ש זצ"ל היה מגדולי הקדמונים ומעמודי ההוראה בכל הדורות, וכל מה שהוא כותב הם דברי פסק הלכה, הרי שחיוב גמור הוא לשמוח בשמעו תוכחות. וענין מוצא שלל רב הוא כמו הצלחה פתאומית שלא פילל, בהגדירו כי האדם עומד במלחמת היצר החזקה, ומי שעומד במלחמה, כשנמצאים לו פתאום עוזרים נגד האויבים שכיתרוהו מסביב, הלא תגדל שמחתו לאין שיעור. ופוסק הרא"ש זצ"ל דכך צריך לשמוח בסיוע מצד התוכחה.

לכן הנני רוצה לצרף לכאן מאמר על ענין זה של "אוהב את התוכחות" שמתוכו נוכל לראות עד כמה הוא חשוב להיות אוהב תוכחה, והתועלת שיש לנו מזה, עד כדי כך שחז"ל מנו ענין זה כאחד מהמ"ח קניני התורה.

"אוהב את התוכחות"

כתוב במשנה במסכת אבות (פ"ו מ"ו) שאחד ממ"ח קניני התורה הוא "אהבת התוכחות". התנא של משנתינו אילפנו חכמה ש"אהבת התוכחה" היא תנאי הכרחי לקנות את התורה בשלמות, והדבר צריך ביאור מהו עומק הענין בזה, ובמיוחד מהי השייכות של אהבת המוכיח לקניני התורה? ואגב כך שומה עלינו לברר מדוע יש אכן קושי רב לנפש האדם לקבל את התוכחות, ונבאר הדברים בסייעתא דשמיא. 

נפתח במעלת האוהב את התוכחות, ונראה לציין שני מעלות:

המעלה הראשונה: התוכחה כ"מראות הצובאות"

איתא בפסוק (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך". ופירש רבינו הגר"א מוילנא זצ"ל: "כי דרך הצדיקים התוכחה להם כמראות הצובאות שהאשה רואה, וכל מראה שמראה לכלוך וטינוף דק לגדול הוא טוב יותר, מפני שרוצה להעבירה, ועל ידי זה תהיה מעבירה אפילו טינוף דק וקטן ותהיה מחמת זה נקיה וזכה מאוד. כן הצדיקים חפצים ואוהבים למי שמגדיל להם העבירה שעשה אף שהוא באמת דק וקטן, כי על ידי זה יהיו זכים ונקיים אפילו מעבירות קטנות, וכל מי שמגדיל להם מה שעשו אוהבים אותו יותר, וזהו: "ויאהבך".

אבל באמת יש לתמוה למה עלינו "להגדיל" כל דבר קטן ולעשות ממנו ענין יותר מכפי שהוא, הרי הוא קטן ואינו כה חמור, ואין הדבר נכון כלל להחשיב עבירה קטנה כאילו היא עבירה גדולה.

אצל הקב"ה- אין "עבירות קטנות"

אמנם כשמתבוננים היטב בפרשיות התנ"ך רואים בחוש שהקב"ה תובע מאתנו הרבה מאד על כל עוון באשר הוא, אפילו על דבר שנראה בעיני רוחנו כדבר קטן כי האמת יורה דרכו שבבית דין של מעלה אין מושג של "עבירות קטנות", וכמו שהובא בספר תורת אביגדור מהגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל (ח"ב, מאמר הוכח לחכם ויאהבך) דוגמאות רבות לכך ונציין רק דוגמא אחת. 

"את שבתותי חללו מאד"- שני פעמים במשך ארבעים שנה!

איתא בנביא (יחזקאל כ, יג): "וימרו בי בית ישראל במדבר בחקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואת שבתותי חיללו מאוד ואומר לשפוך חמתי עליהם במדבר לכלותם".

הפסוק עוסק בתקופת דור המדבר ועל כך אומר הנביא שהקב"ה רצה לשפוך את חמתו עליהם ולכלותם מעל פני האדמה כי "שבתותי חללו מאד", ולכשנתבונן נמצא כי בכל משך ארבעים השנה לא הוזכר עוון חילול השבת אלא שני פעמים: 

בפעם הראשונה - מדובר היה בכמה אנשים בודדים שביקשו לחלל את השבת אבל למעשה לא יצא הדבר אל הפועל, ובפעם השניה - היה זה איש אחד "מקושש העצים" שבגפו חילל את השבת, וכך אכן יש להוכיח מהפסוקים:

בפרשת בשלח (שמות טז, כז): " ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו". כלומר, עלה בדעתם לחלל את השבת שרצו לצאת ללקוט מן ביום השבת אבל למעשה לא עשו כלום כי לא ירד להם מן ביום השבת וזה היה ה"חילול שבת" הראשון שמצאנו במדבר. 

ובפרשת שלח (במדבר טו, לב): "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת", וכאן מדובר על איש יחיד שחילל את השבת.

כאמור רק במקרים אלו מצאנו שהיה חילול שבת בכל משך ארבעים שנים שלמות והיה זה מתוך מיליוני אנשים שהיו במדבר, בעצם ניתן להניח שלא קם דור כזה של שומרי שבת שכל כך הרבה יהודים במשך תקופת דור לא נכשלו בחילול שבת רק פעמיים! ובכל זאת הנביא התבטא בנבואתו בלשון "חיללו מאד"! עד שהגדיל ואמר שהקב"ה רצה לשפוך חמתו עליהם במדבר לכלותם.

ואם כן נוכחנו לדעת שבבית דין של מעלה בוחנים את מעשינו בקפידה יתירה, לא כמו שאנו נוטים לחשוב ולהמעיט בערכן של העבירות כי כלפי שמיא לכל עבירה מייחסים משקל כבד מאד כפי ערכה האמיתי. ואם כן מובנים דברי רבינו הגר"א זצ"ל במשלי, שצריך באמת להגדיל כל דבר קטן כדי לתקנו, כי בעצם אין דבר "קטן" אלא שרק למראה עין בשר ודם נראה הוא "קטן".

רק המקבל תוכחה מסוגל לתקן מעשיו

וזו עיקר מעלת אהבת התוכחות שרק על ידי שטבועה מדה זו בנפשו של האדם אפשרי הדבר לתקן את מעשיו, וכמו שכתוב בספר שערי תשובה לרבינו יונה זצ"ל (שער ב' אות י'): 

"כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם. והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, להזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר. ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים.

...ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו, ונמצא האיש הזה מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו, וכענין מה שאמרו ישראל בסיני "נעשה ונשמע", שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה. ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים ממה שהוא יודע... ועוד אמר שלמה עליו השלום (משלי טו, י): "מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות". אמת כי ראוי מוסר רע לעוזב אורח ועובר על דברי תורה, אכן יש תקוה כי יוסר וישוב מדרכו הרעה. 

אך רע ממנו שונא תוכחות, כי אין לו תקוה ותקנה במוסר רע, אבל אחת דתו למות, כי העובר עבירה תתקפהו התאוה, והיצר השיאו, ויתכן כי נפשו מרה לו על אשר לא עצר כח מפני יצרו, ואולי יכסוף לתוכחה ויקוה למוסר, אבל שונא התוכחות כבר נואש מנפשו, ושנאת התוכחה תהיה לו לעדה, כי הוא שונא דברי השם יתברך", עד כאן דבריו הנוקבים.

 "תשועה ברוב יועץ"

ורבינו הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים (סוף פרק כ') כתב: "ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עור בו, ויוכיחוהו באהבתם, ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר. ועל זה נאמר (משלי כד, ו): "ותשועה ברב יועץ". 

המעלה השנייה: המקבל תוכחה מחליש כח הסט"א

מעלה נפלאה נוספת ישנה ב"אוהב את התוכחות" וכמו שהביא בספר ברכת אברהם על פי מה שכתב רבינו הרמח"ל זי"ע בספר מגילת סתרים (פרשת דברים): שכאשר האדם חוטא, אזי מחזיק כח הסטרא אחרא, והוא נמסר בידה ממש, וזה קשה מאוד שהוא יחליש כוחה ויצא מזה כמו שאמרו חז"ל: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", ולכן עשה הקב"ה דבר קל, שיבוא אדם שלא חטא בזה ויגיד לו דברי תוכחה, ואותה תוכחה גוערת בסטרא אחרא ומחליש כוחה, ולכן מוציא אותו מכח הסטרא אחרא אם מקבל התוכחה! 

הנהגות הצדיקים בענין אהבת התוכחות

לפי מה שביארנו נוכל להבין את הנהגתו של רבינו הגר"א זצ"ל שהיה מזמין את המגיד מדובנא זצ"ל לבוא אליו בכדי שיוכיח אותו, והמדובר על מי שהיה בקדושתו כאחד מן שרפי מעלה ממש, ובכל זאת התרצה לכך כי על ידי ששומעים תוכחה מאדם אחר אז כח הסטרא אחרא נחלש ובקל אפשר להתעלות ממדרגתו למדרגות גדולות ונעלות. 

וכן כתוב בספר שם הגדולים של הגאון הרב חיד"א זיע"א (חלק ספרים, מערכת ר' אות ז'): 

"ושמעתי מרב אחד שקבל דהגאון מהרש"ל בשבתו על כסא ההוראה לרב ואב"ד צוה למוכיח אחד שיבא בכל יום שעה אחת ויוכיחנו ויזהירנו כאלו הוא אחד מהמון כי כך רצונו והרשות נתונה לו, ובעת בא המוכיח תיכף מהרש"ל מתעטף ויושב לשמוע תוכחות מוסר ביראה ורעד לפני ה'. אשריו ואשרי חלקו ואשרי העם שככה לו רב חסיד וקדוש זי"ע". 

אהבת התוכחה - תוצאה של אהבת האמת

עוד ניתן לקבוע שאהבת התוכחה נובעת מאהבת האמת וראיית המציאות כפי שהיא. וכמו שידוע ומפורסם המעשה שאירע עם הגאון רבי ירוחם זצ"ל המשגיח דמיר שהופיע פעם בעיירה אחת ודרש דברי כיבושין באיזה בית כנסת והוכיח את השומעים בצורה חריפה עד שבאמצעה של הדרשה השומעים לא יכלו לסבול יותר את דבריו ואט אט החלו להשתמט מן המקום עד שבסוף הדרשה נשאר המשגיח כמעט לבד, לאחר הדרשה פנו אליו ואמרו לו שתוכחה מגולה כזאת מתאימה לציבור בני הישיבות ולא לבעלי בתים. 

לאחר שחלף זמן רב התבטא המשגיח זצ"ל על זה ואמר: לכאורה יש להבין מדוע אכן הם לא אבו לקבל את התוכחה, לעומת זאת כשהוא דורש במוסר לבני הישיבה פעמים שאף משתמש בביטויים חריפים יותר ולמרבה הפלא הם בכל זאת רצים לשמוע את דברי התוכחות, מאי שנא אלו מאלו? 

והסביר זאת במשל: אדם שלא ראה סוס ורוכבו מעולם, כשהזדמן לו פעם להיווכח במו עיניו באדם הרוכב על סוס בטוח היה שרואה הוא ברייה שחציה אדם וחציה בהמה, לאחר שעברו כמה רגעים הכה הרוכב את הסוס בשוט שבידיו, התפלא על כך ולא הבין הכיצד מכה הוא את עצמו, ורק לאחר שהרוכב ירד מסוסו קלט את התמונה והבין שמדובר בשני גופים נפרדים והרוכב שולט על הסוס ומכהו כדי ליישרו אל הדרך ובכדי שלא ישתולל ויפיל אותו וכדומה.

נענה והפטיר רבי ירוחם זצ"ל: תלמידי בני הישיבה יודעים שהגוף זה ה"סוס" והנפש זה "הרוכב", וכשאני מצליף בלשוני ב"סוס" מבינים הם כי כוונתי להדריך את הנפש השולטת שלהם כיצד יוכלו לרסן את הסוס המשתולל, לעומת זאת הבעלי בתים חושבים שהגוף והנשמה חד המה ולכן כשאני מכה את הגוף הרי בטוחים שאותם אני מכה, ולכן נמנעים לקבל ממני תוכחה. 

אפשר להמשיל על כך משל נוסף: אדם נקבעה לו פגישה עם המלך, כשהתארגן הלה לפגישה בא אליו חברו והעיר לו שהחליפה שלו איננה נקייה, הרי בר דעת יודה לו על העזרה שהגיש לו ומנעו מלבזות את המלך. כן הוא הדבר במי שמבין שהתוכחה נועדה כדי להצילו מהתוצאות שהחטא יגרום לו, וצריך הוא להיות שמח בכך ולהודות לכל מי שמוכיח אותו.

הנהגתו של החזו"א זצ"ל עם תלמידי הסבא זצ"ל

וכן כותב מרן החזון איש זצ"ל באגרות (חלק א' קנד): "ואני נמצאתי הרבה עם הסבא ז"ל מסלבודקא ועם הסבא ז"ל ממיר, ועם גדולי תלמידיהון שיחיו, וגם עם גדולי הנוברדקאים ותמיד היתה שרויה בינינו אהבה בלי מצרים והיו מסורים אלי בכל לב, ומעולם לא נמנעתי להזכיר בקורת בחריפות והם התענגו על זה (כי מטבע החכמים להתענג על מיתיבי יותר מתניא נמי הכי, כמו שאמר ר"י בבבא מציעא), וגם אני מתענג עליהם, ובפרט על הישיבות הצמודות בתורה ויראה ולא יפרדו".

אהבת התוכחות של תלמידי המשגיח הגאון רבי ירוחם זצ"ל

דוגמא נוספת לאהבת התוכחה ששררה בין תלמידי המשגיח זצ"ל סיפר המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל, שפעם השתתף במנין של יוצאי מיר בארצות הברית, לאחר התפילה ניגש אליו אחד המתפללים ושאלו: האם אתה מירר? ענה לו: כמובן, למדתי במיר. שאלו שוב: האם פעם קבלת נזיפה מהמשגיח? ענה לו: "לא", פנה אותו מתפלל אל חבירו ואמר לו: "זה נקרא מירר?!" אחד שאף פעם לא קיבל נזיפה מהמשגיח?!! 

חשיבות התוכחה מפי הצדיק

וידוע המעשה עם ה"אמרי אמת" זצ"ל מגור, שאיחר פעם בכמה דקות לשיעורו הקבוע של אביו ה"שפת אמת" זצ"ל כי אירע לו אונס של ממש, כשראה אותו אביו התחיל לתת לו מוסר ותוכחה על איחורו, והוא שתק ושמע את דבריו עד תומם, אמו שידעה מה אירע לו עמדה בסמוך והקשיבה לכל השיח ביניהם שאלה את בנה: "למה לא אמרת לו שהיה לך אונס גמור? ועוד שלמדת והיית ער כל הלילה? ואם כן לא היה מוכיח אותך באופן נמרץ כל כך", ה"אמרי אמת" זצ"ל ענה לה: את רוצה שאני יאבד דברי תוכחה מפי אבי שהם כל כך יקרים וחשובים לי?! 

הנהגה זו שייכת רק במי שאוהב את התוכחות מפני שמבין את תועלתן.

התועלת שיש לנפש האדם בקבלת התוכחה

תועלת עצומה יש בכך שמרגיל האדם את עצמו לקבל תוכחה כפי שנבאר להלן: (עיקר הדברים כאן הם מספר בני חיל, עיין שם באריכות גדולה ונביאם בקיצור נמרץ).

המקבל תוכחה מעמיד את עצמו תמיד במצב של "מוכרח" כי התוכחה נועדה לכפות ולהכריח את האמת, כי האוהב תוכחה מוצא לעצמו בתוכחות את המסגרת המחייבת והמכריחה אשר על ידה ימצה את מלוא השלימות של עצמו, וזה כשלעצמו להיות במצב של מוכרח כבר יש בו מעלה גדולה וכמו שנבאר בעזהי"ת.

כי לכאורה יתמה התמה מה צורך יש לעשות את הדברים מתוך הכרח הרי ראוי היה לעשות זאת מתוך עונג ואהבה? 

אך כשנחקור ונעמיק בזה נגלה שרק על ידי תחושת הכרח אפשר להגיע לעונג ולהצליח בכל העניינים! 

"כפה עליהם הר כגיגית"- הרי הקדימו נעשה לנשמע?

וכבר ידועה השאלה על מה שמצינו בעת קבלת התורה, שהקב"ה כפה עליהם ההר כגיגית כדאיתא במסכת שבת (דף פח.): עה"פ (שמות יט, יז) "ויתיצבו בתחתית ההר", "אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם". 

והרי היה זה לאחר שכבר הקדימו נעשה לנשמע, ואם כן איזה צורך יש בכפיית ההר עליהם לקבל את התורה? 

עיקר מצות ת"ת להיות שש ושמח בהם, מדוע צריך כפייה?

וידועים דברי האגלי טל זצ"ל בהקדמתו, שעיקר קיום מצות הלימוד הוא כשזה מתוך שמחה ועונג, ונצטט כמה מדבריו הנפלאים וז"ל:

"ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בענין לימוד תוה"ק ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כ"כ לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא כי זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי התורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה נעשה דבוק לתורה".

ועל פי יסוד זה מתחזקת הקושיא שהעלנו לשם מה צריך כפיה על קבלת התורה הרי עיקר מצות ת"ת מתקיימת מתוך שמחה ולא מתוך כפיה? 

ע"י תחושת ההכרח יש קיום לתורה

אמנם נראה ליישב שהרי "כל ההתחלות קשות", והקב"ה יודע ומכיר את נפשו של האדם שבהתחלת לימודו יחוש את הקושי שיש בלימוד ובתחילה הלימוד הוא מר ואינו מתוק (כי המתיקות מגיעה אחרי הרבה עמל) ואם כן הרי כל אחד מישראל יסיר עצמו מן התורה ויפסיק מלימודו, ולכן היה צריך בהכרח כפיית הר כגיגית, כי כשאדם מוכרח להשיג מטרה כלשהיא עובד יותר ובחוזק עד שמשיג את מטרתו, אך כשכבר השיגה שוב הוכשר להרגיש את העונג והמתיקות שיש בתורה. 

וכן איתא במדרש (בראשית רבה פרשה י אות ו): א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל!

מכאן למדים אנו יסוד עצום שכך הוא סדר ההשפעה בבריאה שאפילו עשב שבשדה אינו גודל אלא אם כן "מכהו", כי כך הוא אופן הגדילה של כל דבר הן בגשמיות הן ברוחניות. 

הר כגיגית בדורנו- סדרי הישיבה

וכה אמר ראש ישיבת חברון הגאון רש"ז ברוידא זצ"ל שהיום בתקופתנו יש בחינה של כפיית הר כגיגית כשנכנסים למסגרת מחייבת בישיבה שנוהג בה שמירת סדרים, מבחנים, הכנת חבורות וכו' וזהו המונע את נפילת הבחור ממדרגתו, וההקפדה על שמירת סדרי הישיבה תמתיק בסופו של דבר את טעם לימוד התורה. 

כפיית הר כגיגית- חסד עצום של הקב"ה

ונראה שלכך כתב המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל בספרו עלי שור (חלק א') שיש לבסס את לימוד התורה על "הכרח" ולא על "חשק", כי החשק זה דבר מאוד עדין ושביר ובקל מתקלקל ואובד, ומי שלומד רק כי יש לו חשק, פעמים רבות יתבטל מלימודו, ורק הלומד מחמת ההכרח שמכיר בכך שלולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי ילמד תורה תדיר, וממילא גם החשק והתענוג בלימודו יבואו עם הזמן. 

ולפיכך ניתן לקבוע יתירה מכך, שגדר כפיית הר כגיגית היה שכר מאת הקב"ה לתת לעם ישראל משום שהקדימו נעשה לנשמע, כי בלי ההכרח לא יהא קיום ונמצא שגם לא יתענגו בלימודם, ועשה עמהם הקב"ה חסד שכפה עליהם הר כגיגית! 

ע"י הכרח מתעוררים באדם כחות נפלאים

עוד יש לך לידע שכאשר האדם מצוי במצב של הכרח תמידי יתגלו בו כוחות שלא היו בו לפני כן. 

וכן סיפר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל ששמע מהמשגיח רבי ירוחם זצ"ל שבזמנו כאשר קיבל את המשרה הרמה בישיבת מיר היו לו באמתחתו שמונה שיחות מוכנות כבר, וחשב בלבו שעד שיגיד בפני בני הישיבה את כל השיחות, כבר יתחדשו לו ברעיונו שיחות חדשות. אך למעשה התברר לו שכל אותו הזמן שעוד נשארו בידו השיחות שהכינם מבעוד מועד לא יכול היה לחדש כלום, ורק כשאזלו והיה לו ההכרח לחדש אז החלו הרעיונות לצוף במוחו ונהפך להיות כמעיין המתגבר בשיחותיו.

 ויש להוסיף עוד מה ששמעתי כמדומני בשמו של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שאמר שלא רק שאם יש "הכרח" לומר דברי תורה אז יש מה לומר, אלא שגם אם יש הכרח לומר "טוב" מכינים ויוצא טוב!

הכל תלוי בהכרח!

כיצד למד בחור ישיבה לרכוב על סוס בצבא הפולני...

סיפר המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל (אבני שלמה ח"א) מעשה שהיה הממחיש לנו את היסוד הנ"ל:

מדי פעם היה קורה שבחורים במיר לא הצליחו לקבל פטור מהצבא והיו צריכים לשרת כמה שנים בצבא הפולני. כשהיו חוזרים לישיבה היה רבי ירוחם זצ"ל מתחקר אותם על פרטי פרטים שארעו להם בצבא, ושומע על כל שהתרחש שם בעניין רב. ופעם סיפר לו בחור שהיה בחיל הפרשים, ותמה רבי ירוחם זצ"ל כיצד למד לרכוב על סוס. ענה לו הבחור שכך היה המעשה:

העמידו שורה של סוסים וכל אחד היה צריך לעלות על סוס ולדהור ולקפוץ על פני תעלה ברוחב כמה מטרים. שוב תמה רבי ירוחם זצ"ל: "אבל הרי לא למדת כלל לרכוב, ומה אם מישהו אומר שהוא לא מסוגל"? "פשוט מאוד", ענה הבחור, המפקד עמד שם ולידו חייל עם נשק דרוך והמפקד הכריז שכל מי שלא מוכן לרכוב ולקפוץ על פני התעלה יורים בו!! ומיד ידענו איך לרכב על הסוס...!

כדי להצליח בחיים על האדם לעשות עצמו למוכרח!

וכן סיפר המשגיח רבי אליהו דסלר זצ"ל בעל המכתב מאליהו, שכאשר רצה בזמנו להפסיק את עישון הסיגריות פרסם לכל קרוביו שהוא כבר הפסיק לעשן, וכונתו היתה שאם יתעורר לו קושי לעזוב את העישון יהיה מוכרח להתגבר על עצמו כדי שלא יתבייש מכל קרוביו שהרי כבר אמר להם שהפסיק לעשן. ומזאת הוכיח הרב דסלר זצ"ל שכדי שהאדם יצליח בעניניו יש לו לעשות עצמו למוכרח! 

האמור- הלכה מפורשת ברמב"ם

ועצם הדבר יש ללמוד מהלכה מפורשת ברמב"ם (הלכות מלכים פרק ו הלכה ז): "כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לברוח למי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה" מפי השמועה למדו שבכך צוהו". 

וביאר בזה הגאון רבי חיים זייצ'יק זצ"ל מגדולי תלמידי הסבא מנובהרדוק זצ"ל שאם משאירים לבני העיר איזשהו מקום לברוח לא יהיה כוחם כל כך חזק בשעת המלחמה כי יודעים המה שאף אם לא ינצחו בכל זאת יש להם לאן לברוח וממילא לא מוציאים כל כוחותם לפועל, מה שאין כן אם סובבים את העיר מד' רוחות ואין להם כלל מקום לברוח יהיו מוכרחים להילחם בגופם כי אין להם אפשרות אחרת ואם כן ילחמו בכל הכח וימצאו בעצמם כוחות חדשים שלא היו בהם, ובזה יש חשש שהם ינצחו במלחמה! 

"מדוע קבלת התוכחה נוגדת את טבע האדם?"

אחרי שזכינו להכיר את גודל החשיבות שבקבלת תוכחה, יש לנו לשאול מדוע בני אנוש אינם מחבבים לקבל תוכחה? 

נפתח בדוגמא מעולם העסקים: בכל חברה גדולה יש תקציב גדול המיועד עבור כל מיני יועצים למיניהם שכל תפקידם הוא למתוח ביקורת על מהלכי החברה בכדי ללמוד את הלקח ולהשתפר ולהצליח ביתר שאת, אפילו בעסקים קטנים המשרתים לקוחות ישנה בדרך כלל בכניסה תיבת תלונות והערות, בעלי העסק תמיד יקבלו אותן בשמחה וינסו ללמוד כיצד לשפר בעתיד את השירות וכך העסק יצעד קדימה, וכן כשפלוני חברו של פלוני מוכיחו על כך שהוא מבצע קניות במקום יקר, כשבחנות פלונית יוכל להשיג את אותו מוצר בחצי מהמחיר, כמובן ישמח לקבל את ההערה, אמנם אותו בעל עסק או לקוח כשיבוא לביתו ואשתו תתלונן על התנהגותו וכדומה לא ישיש לקבלן ולשומען.

ויש להתבונן מהו ההבדל? 

ההבדל פשוט לכל מי שיש לו טיפת שכל בקדקודו, כשהאדם מבין שההערה שקיבל מונעת ומצילה אותו מהפסד, או מקדמת אותו לרווחים גדולים יותר הרי הוא מקבל אותה בזרועות פתוחות, למרות שאת ההערה כשלעצמה קשה לו לקבל משום שהוא נפגע ממנה. וכמו כן עלינו לקבוע ברוחנו לגבי כל תוכחה שמקבלים שהיא מונעת מאיתנו הפסד רוחני ונצחי, וכאשר ישכיל בכך האדם יוכל להגיע לדרגה של "אוהב את התוכחות". 

הדרך הנכונה לקבל תוכחות

נקודה נוספת: באותו רגע שאדם מוכיח אותנו על טעות כלשהיא, מיד נוטים אנו לחשוב שיש בזה אמירה כללית על כך שאין אנו שווים מאומה וכו', אבל האמת היא שההיפך הוא הנכון, משום שאתה כל כך "טוב" ואתה יכול להיות טוב יותר זוהי סיבת התוכחה, כי מי שאין לו שום תקוה להשתנות אף אחד לא יוכיח אותו, וכמו שאמרו "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע". 

וכמו שהיה נוהג להמשיל הגאון רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל (מובא בספר משל אבות) שכשם שתינוק שזה עתה לומד ללכת בכחות עצמו, בקושי פוסע פסיעה אחת או שתים ומיד נופל ובכל אופן כל הסובבים מעניקים לו מחמאה ושמחים איתו, כי זה מה שהוא מסוגל לעשות ולא יותר, אבל אף אחד לא יבוא להוכיחו למה אינו הולך כאדם רגיל שאינו נופל אחרי פסיעה או שתים, משום שהוא פשוט לא יכול.

וה"ה גם בעניננו צריכים לדעת שכשמוכיחים מאן דהוא סימן לכך שהוא יכול עם כוחותיו יותר ממה שהוא עושה כיום, כי אם לא היו לו יותר כוחות לא היו דורשים ממנו לעשות יותר, והמוכיחים הם האוהבים האמיתיים של הבן אדם כי הם רוצים להעלות אותו ממדרגתו עוד ועוד.

ועם נתחזק כולנו בענין זה להיות "אוהב את התוכחות", ונדע איך להוכיח את השני, ממילא נוכל לתקן אחת מהסיבות שגרמו לחורבן הבית ועל ידי זה נזכה במהרה לראות בבנין הבית בב"א. 

- - - שאלות ותשובות - - -