קלות העבירה מגבירה העונש | הרב אמנון יצחק
נציב יום: זרע חי וקיים אליהו בן אורה תאומים. אמן!!!
(מאמר תקעט)
"וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, טו)
"וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא, יז).
מצינו שהתורה החמירה במכה אביו ואמו בחבורה. אדם הכה את אביו או את אמו ועשה בהם חבורה - זה עוול מבהיל מאוד לשומעים והתורה לא חייבה אותו, רק חנק. יש ארבע דרגות חומרה ארבע מיתות בית דין: חנק, הרג, שרפה וסקלה. חנק – הקלה. שתיים קלות שתיים חמורות: חנק והרג - קלות, שרפה וסקלה - חמורות. אבל "מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ" זה רק בדיבור, לא במעשה - חייב מיתה יותר חמורה: סקלה. השיא. למה?
מכה - שבר להם את העצמות, הוציא מהם דם, עשה להם בלגן, ביזיונות וכו', כאבים, ייסורים, בתי חולים... חנק. בחור טוב. מקלל? סקלה.
הענין הוא, כמו שכתב ה'חובת הלבבות' (פרק שביעי 'משער התשובה'): "כי אין דבר קל עם ההתמדה עליה". אין דבר כזה 'קל', אם זה מתמיד אין דבר 'קל', כשזה מתמיד - אין דבר קל.
הפסוק (ישעיה ה) אומר: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹדן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה". העוון בהתחלה נראה כמו חבלי שווא, כמו חוט של משי כזה עדין עדין-עדין, אבל אם תכפול אותו הרבה - הוא יהיה עבות הָעֲגָלָה! כמו החבל העבה שסוחב את העגלה. אז מחוט משי דק דק דק דק שהוא כמו חבלי שווא, אין בהם ממש כאילו.
לכן וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ בחבורה, כשהעוול גלוי לכל - אין חשש לכפילות הרבה, שהוא עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם יכה, פעם אחת מיצה את הכל – זהו, נרגע. אבל בדיבור בעלמא, רק דיבור בלבד יש חשש בכפילות העוון הרבה.
לכן תראו כשאנשים מקללים, מקללים בסריות...!
כמו התלמיד העברין של הרב ויצמן רפאל מאילת, איזה קללות... שמעתם כמה צפצופים יש שמה בהקלטה? מה זה? קללות. וזה בקלות, אין לו בעיה כי משתחרר מהר מהפה.
אז החמירה התורה ב-3 דרגות במיתה יותר מ:"מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ בחבורה" שזה חנק. עלתה: הרג, שריפה, סקלה, ב-3 מיתות יותר חמורות. אז אם זה פה בבית דין של מטה, מה יהיה בבית דין של מעלה? כשצריך לשלם לו על כל קלקלה וקללה שיצאה מפיו.
אז כדי לקרב את זה אל השכל, הרי "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד ז) יצר הרע הוא רֹבֵץ על פתחי הלב וממתין: איך להחטיא את האדם. ודבר שהוא קל במעשה - קל מאוד להכשל עוד ועוד. קל להכשל. כל דבר שהוא קל בעשיתו אז קל מאוד להיכשל בו. לדוגמא: לשון הרע זה קל מאוד, זה אותו דבר כמו קללות זה רק דיבורים. כאילו דיבורים דיבורים-דיבורים,. זה קל; כל הזמן מדברים. אין בעיה. לגנוב זה יותר קשה: זה עבודה. צריך ללבוש 'בגדי עבודה' צריך לקחת כלים, צריך ללכת, בלילות, לישון פחות, לטפס על צינורות, לעשות ככה, לפרוץ דלתות, לקפוץ מקומות. זה עברות שקצת קשה. אבל לדבר אין שום בעיה.
על גנב לא נאמר ש:'אין לו חלק לעולם הבא', אבל 'מספר לשון הרע - אין לו חלק לעולם הבא!' למה? כי כל דבר קל עם ההתמדה, אין דבר כזה קל אין קל זה חמור ביותר! אדרבא כמה שיותר קל - אתה מסתבך עוד יותר!!
ועל כן אם הכניס אדם את עצמו בסכנה גדולה כזאת, זה סימן שהוא פרק את עול מלכות שמים ממנו, והמיתה שלו ב-3 מדרגות של מיתה יותר, כי ברגע שאתה מתחיל לשחרר קללה לכיוון ההורים - אז אתה ודאי שפורק עול יראת שמים אין א-לוקים לנגד עיניך.
ולמדנו מזה: כי 'בדברים שנפשו של אדם מחמדתן ומתאווה להן' אז גם בפעם הראשון זה חמור מאד! כי הוא מתקרב לשלשת חטאים החמורים ביותר! כי בן אדם שיש לו תאווה וחמדה - הוא לא שולט בזה כלכאורה, כי המידות תובעות אותו, והוא לא ירא לנפשו שזה חלילה יכול להגיע לעבות הָעֲגָלָה, וזה אות: שהוא פרק את עול היראה מהפעם הראשונה. לא כשזה יהיה רק עבות הָעֲגָלָה; מהפעם הראשונה. כשאתה נכנס לדבר הזה - זהו. זה אות שהוא פרק מעליו את העול. מאז הוא נהיה מופקר, מופקר לכל!
יצר הרע כבר לוקח אותו בציצית ראשו והוא 'בוא לפה, בוא לפה, בוא לפה, בוא לפה, פה תעשה, פה כבר עשית, יאללה בוא תגמור, בסוף תעשה תשובה על הכל, בוא, בוא, בוא, בוא, בוא, בוא, בוא, בוא, בוא...'.
על כן צריך אדם מאד להזהר מהמידות הרעות, כי הריבוי מצוי בהם, כל הזמן. מידה רעה שיש לאדם כל הזמן היא תמציא לו עוד, עוד, עוד, עוד, עוד, עוד, עוד. - לא ישבע. אז אם בפעם הראשונה זה חמור, מה יהיה בפעם השניה?!
אומר רבנו יונה "בשערי תשובה"...
כל הפרק הראשון - זה משהו עולמי שמה להבין!
אומר: "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו יא) זה כל כך נמאס שאדם עושה פעמַיִם את אותה עברה, אותה עברה לא אחרת, אותה עברה הוא אין לו שום עברות יותר בעולם. אין לו, אין לו, אין לו... יש לו רק אחת ועושה אותה עוד פעם, זה כמו "כְֶּלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ". מה זה "שָׁב עַל קֵאוֹ"? אכל דבר נמאס, טחן, בלע, הקיא וחזר לאכול את הקיא – אויש! איזה ... - זה משהו מגעיל! אז זה "כְּכֶלֶב השָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" ככה טמבל ששונה באיוולת, עוד פעם, חוזר על אותו מעשה, אותו דבר בדיוק, ככה הוא דומה לכלב ולסירחון הזה.
אם עברות היו ריח - אף אחד לא היה נשאר בסביבתנו!
נו, אז צריך לבקש מהקב"ה: רחמים! שירחם עלינו שנוכל לעמוד בדרכי התשובה למעוניינים, ומי ישער קלות העוון עם זה?! ובפרט שזה קל! אז זה מצוי תדיר.
ולדוגמא: 'ביטול תורה'. ביטול תורה זה עוון. אז אם יש לאדם פנאי ללמוד תורה והוא לא לומד - אז הוא מבטל את התורה. ואם הוא מדבר בדברים בטלים, כתוב: "וְדִבַּרְתָּ בָּם" (דברים ו ז) – 'ולא בדברים בטלים'. אז זאת אומרת: אדם נתנו לו חיים צריך לנצל אותם, ואם הוא לא מנצל אותם אז פירושו של דבר שהוא מפסיד אותם, ואם הוא מפסיד אותם - מפסיד חייו. מפסיד את העולם הבא שלו! מפסיד, מפסיד, מפסיד. זה נקרא: "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" (במדבר טו לא) ועל זה יש כרת! וזה מצוי. אז אדם כל רגע שיכול לשמוע דברי תורה, להרהר בדברי תורה, ללמוד תורה וכו' וכו', האדם צובר זכויות ולא עוונות. אבל כיון שזה קל לבטל תורה, אז זה עוון שחוזר על עצמו, ואין קלות העברה אם ההתמדה עליה, אדרבא זה מחמיר את המצב עוד יותר ועוד יותר...!
אז מה עושים? לומדים מוסר על מנת לקיים. כמו שלמדנו אתמול בשיעור ברמלה (28-01-2019 'אמיתי בפועל') שצריך להיות אמת בפועל לא אמת בכח. צריך להיות אמיתי, אבל אמיתי בפועל: לקיים, לקיים, לקיים, לקיים. אז צריך ללמוד את הנושא הזה טוב-טוב-טוב-טוב, להתמקד איפה שאנחנו חלשים, ולעבוד בנקודות האלה, ולא להרפות, לא להרפות, עד שזה הופך להיות להרגל והרגל הופך להיות טבע ואז הופך להיות שלטון וזהו, אתה מסודר. התגברת על הדבר הזה וכו' וכו' וכו'.
לאנשים היה קשה בהתחלה: "מה, לא נאכל בשר? לא נאכל עופות?".
אוי אוי אוי....
אני שומע: אנשים בלי עין הרע חמש שנים! כבר לא אוכלים לא נוגעים לא זה.
אחת הגיעה לחקפ"ז (חנות הקהילה)
אז אמרתי לה: "יש כבר ברוך ה'! עופות, יש בשר".
- "לא, לא, לא, לא רוצה. התרגלתי כבר בלי",
אמרתי לה: "אשריך! בלי - יותר טוב; גמרנו, שקט; לא בעיות בדם, ולא הוצאות מיותרות, הכל בסדר, ב"ה. אפשר להסתדר בלי. יש B-12. הכל טוב. עם בשר, בלי בשר, הכל טוב!'
לכל מתרגלים. לכל מתרגלים. רק - צריך להתמיד. אז יש מתמידים בעברות, ויש מתמידים במצוות, ויש מתמידים בלימוד המוסר לתקן את המידות. בלי לתקן את המידות חבל שהאדם מגיע לעולם! חבל. כי כל העבודה-עבודה-עבודה זה לתקן את המידות. "אִמְרַת ה' צְרוּפָה" (תהילים יח לא): - 'לא נתנה תורה ומצוות אלא לצרף את הבריות' שאנחנו נהיה מצורפים ומזוככים - צדיקים. זה המטרה שנתנה התורה, וזה המצוות - הם משפצרות אותנו, אנחנו נהיים משופצים.
אז עכשיו צריך להחליט, כל אחד: להיזהר מהקלות!
'הוא (היצר הרע) אומר: "זה קל! זה לא נורא זה..."
זה הכי חמור!!! זה הכי חמור: הקלות וההתמדה עליהן - זה הכי חמור. למה? גם דברים נוראים, נוראים, הם 'חד פעמַיִם!' וקרה שאדם נכשל עשה תשובה זהו, הוא לא חוזר אדרבא! הרושם של זה כל כך עצום ורב עליו "איך נפלתי? מה עשיתי?"
זה יותר קל לחזור בתשובה מאשר דברים ש"מה עשיתי? וכי מה אמרתי? אז מה? מגיע לו, תאמין לי עוד חסכתי מילים היה לי עוד מה להגיד עליו".
זה-זה הכי חמור! זה הכי חמור.
שמעתם את כל אלה שקיללו אותי וזה וזה וזה וזה. כן. "המקללים בע"מ"... אנשים כאלה מקללים, פרושו: הם מקללים הכל, מי שמשחרר את הלשון אצלו ויכול לקלל, הוא יכול לקלל הכל וגם את אביו וגם את אימו!
והתורה מזהירה, שומעים לכאורה זה "מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", "מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", "מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" מקל בהם, כל אלה עוונות חמורים. אבל דבר שהוא קל לעשותו אז מתמידים, ואין קלות העברה עם ההתמדה, והעונש נכפל פי כמה. אז לכן: זהירות!
"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".