מתי אונס מתי ברצון? | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

חנג'ורי בסטרי

מציב יום תמיר בן שושנה יזכה לזיווג הגון מהרה

לחזור בתשובה שלמה ולהתחבר לקהילות פז

ויוצא משה את העם מן המחנה והתייצבו בתחתית ההר

מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית

מכאן מודעה רבה לאורייתא

ואף על פי כן

הדור קיבלוה בימי אחשורוש קיימו וקיבלו

קיימו מה שקיבלו כבר

אז כשכתוב שמשה הוציא את העם מן המחנה כתוב שהם התייצבו בתחתית ההר

מה זה בתחתית ההר? סימן שההר היה מעליהם והם היו מתחתיו

לא לרגלי ההר

בתחתית ההר

מלמד

שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית

אם אתם מקבלים את התורה מוטבים להו שם תהיה קבורתכם

אמנם ישראל אמרו נעשה ונשמע

אבל אחרי שאמרתם נעשה ונשמע

צריכים לקבל את התורה כמו שהיא

כמו קבוצה של חיילים שואלים מי רוצה להתנדב לפעולה מסוימת

כמה ניגשים אומרים אנחנו

יופי

אז מה מעכשיו אם הם מתנדבים אז הם יכולים לעשות מה שהם רוצים?

חייבים לשמוע בדיוק את פרטי הפשיטה ומה שצריך לעשות בדיוק נמרץ

עם ישראל הסכים ונעשה ונשמע

אז אחרי זה זה לא יום כן יום לא התנדבתי עכשיו לא חייב לא זה נגמר

מעכשיו

אז כתוב מלמד שקפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית

מכאן מודעה רבה לאורייתא

מי יודע מה זה מכאן מודעה רבה לאורייתא?

מה?

אם מישהו יודע 200 שקלים

מה?

יפה מאוד יבור

כל הכבוד

אומר רשי 200 שקלים ודאי

אומר רשי מה זה מודעה רבה?

מכאן מודעה רבה לאורייתא שאם יזמין אותם הקדוש ברוך הוא לדין

למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם?

יש להם תשובה שקיבלו אותה באונס

מה זה הדבר הזה?

הדבר הזה זה מושג משפטי חשוב שקובע אם מישהו עשה פעולה מסוימת תחת איום

או בעל כורחו

נגיד הכריחו אותו למכור את הביתו, את השדה שלו, את החפץ שלו

יכול ללכת להצהיר על כך בפני דיינים

ולבטל את תוקף השטר מכירה שחתם בעל כורחו.

זה מכאן מודעה רבה לאורייתא.

ואף על פי כן,

למרות שהייתה להם טענת אונס כי כפה עליהם הר כגיגית,

חזרו וקיבלו בימי אחשוורוש את התורה

מחדש באהבה, מרצון.

לכן כתוב קיימו וקיבלו,

קיימו מה שקיבלו כבר שאמרו נעשה ונשמע.

עד כאן זו הפתיחה.

עכשיו מה שקיבלו כבר באונס בזמן קבלת התורה קיבלו ברצון בימי אחשוורוש.

ועל זה עכשיו נאמר באור.

איך יכול להיות שבזמן קבלת התורה נקרא אונס?

בימי אחשוורוש נקרא רצון.

רוח התורה דורשת

לקנות את המעלות בתכלית הטהרה.

ואפילו שהזהירו אותנו חכמים זיכרונם לברכה,

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס.

אלא לעבוד את השם מצד שהוא ראוי להיות נעבד.

לא בשביל פרס.

כי זה מה שראוי.

ואתה גם צריך לעבוד אותו מצד שאתה עבד.

אבל צריך להיות עובד את השם מאהבה,

לא מיראה,

ואפילו לא מיראת הרוממות.

זה נקרא לקנות את המעלות בתכלית הטהרה.

שאם יכבד עליו העבודה,

הוא יקום, יבעט ויניח.

אם זה מאהבה הוא לעולם לא יעזוב.

אבל אם זה לא מאהבה,

זה יכול להשתנות והוא יכול לבעוט.

אבל לכאורה זאת מעלה גדולה מאוד.

וגם האחרונים לא העריכו עבודת השם מצד יראת העונש.

וקראו לה יראת נשים וקטנים.

אבל לכאורה זו מידת חסידות יתרה ונפרזת.

מי יכול להגיע למדרגה כזאת של אהבה?

באמת הרמב״ם אומר שרק מעט מן הצדיקים זוכים לדבר כזה, לא כל הצדיקים.

צדיקים ולא כולם.

אבל אם נתבונן,

נראה את הדבר להפך,

שזה לא מידת חסידות.

בענייני העולם,

דבר מובן

ופשוט,

שכל בן אדם מבין את מה שנגיד עכשיו,

אם אנחנו יודעים על אחד

שהוא לא גונב בגלל שהוא פוחד מהשוטרים שיתפסו אותו,

ומרת תהיה אחריתו.

וכמה פעמים רצה לגנוב,

וראה את השוטרים וברח.

האם נשבח אותו על זה?

זה לא גונב.

זה לא גונב.

זה גנב וואבוה, רק מה, בגלל השוטרים הוא לא גונב.

עכשיו,

הלוא אין שום חילוק בינו לבין חברו שלא ראה את השוטרים,

וחתר מחתרת לגנוב והצליח,

ותפסו אותו שומרים,

שניהם נקראים גנבי לילה.

אפילו אם כל ימיו לא גנב אפילו פעם אחת

מיראה של השוטרים.

הדבר פשוט, כי באמת הוא גנב,

ואם ימצא עת מצוא לגנוב, יגנוב בלא חמלה.

וכן אם אחד יותר נכבד,

מהגנב שפוחד מהשוטרים.

יש אחד יותר נכבד, גנב אחר,

יותר מכובד.

הוא אינו גונב לא בגלל שהוא פוחד מהשוטרים,

הוא גנב מכובד.

הוא מתבייש שאם יתפסו אותו יהיו לו פדיחות,

יפרסמו אותו, ידעו עליו, יקראו לו גנב.

ויושפל כבודו,

ואלה שנמצא בעיני חול,

אדם כזה גם גנב.

אבל אם תהיה לו שעה מוכשרת שלא יוודא לאף אחד, ואין שום מציאות שמישהו ידע,

היה גונב בכל הרצון.

ואפילו אם כל ימיו לא גנב,

עבר את העולם ולא גנב, בגלל הוא חושש לכבוד שלו.

האם נכבד אותו בשביל זה שהוא לא גנב?

הלוא בן גנבים חלקו.

הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וברכה, אמר על עצמו

שהוא מפחד להיות אצל כסף כשאין מי שרואה והכסף לא ספור.

פן יגנוב.

הצדיק, יסוד העולם,

שמלמד את כל העולם מוסר,

בחיים שלו לא נגע משהו לא שלו,

קפדן גדול אומר, כן, כן, אבל

עליית כסף ולא ספור, ואין אף אחד, אני לא רוצה להיות שם.

אתם שומעים מה זה?

עכשיו נתבונן

עוד אחד.

גנב עוד יותר מכובד.

אחד שלא גונב מפני הכרת שכלו.

הוא רואה את הנולד

וגם את האחרית.

והוא לא יראה לא משוטרים ולא מבושות פה ולא כלום. הוא פוחד מהגיהנום.

אם אני אגנוב,

יא וואי וואי, שרפו לי את הידיים, יהיה לי בלאגן,

איזה עונש אני אקבל.

אפילו אם הוא חכם גדול.

והוא רואה כבר את אחריתו.

גם זה לא ראוי לשבח.

כי גם לא יש שוטרים ושומרים, זה בגיהנום.

יש אחד פוחד מאלה של פה, ויש אחד פוחד מאלה של שם.

ולולא הגיהנום

היה עושה מה שליבו חפץ.

ולכן, אף אם לא יגנוב כל ימיו, הוא נקרע אנוס מפני הגיהנום.

כי האנוס הוא לשמור את המצווה לא מצד רצונו הטוב,

אלא מצד שאוי ואבוי, על זה מקבלים גיהנום.

אם הבנו את זה,

עכשיו שנתבונן במעמד הר סיני,

אפילו שהיה רם ונישא מעמד,

והם הגיעו הדור דעה למקום הגבוה ביותר,

ופשטו את כל בגדי הגשמיות,

מרוב זכות

היו מצוחצחים כמלאכי השרת,

מרוממות שכלם ומדרגתם הגבוהה,

הרי הם נתקדשו

במ״ט שערי קדושה,

אף כי גם נזדככו במעלה יותר רמה ונישאה,

והגיעו עם גופם

כמלאכי מעלה, כאדם הראשון לפני החטא,

שפסקה מהם הזוהמה של הנחש הקדמוני.

אבל מצד אחר,

יכול להיות שזה עצמו חיסרון,

שבעת

שירדו ממדרגתם הרמה

ויהיו ככל האנשים,

אז לא ידעו מכל הגבהות שהגיעו ברצונם חזק לעשות משליבם חפץ,

אז ידעו היטב כי רע ואמר לנפשם

בעשותם הרע בעיני ה'.

לכן, גם זה נקרא בגדר אונס,

כי גדר, כי אונס השכל הוא גם כן אונס ייחשב, ואין זה רצון גמור.

מה היה בימי אחשוורוש?

לא היו ניסים למעלה מהטבע.

הכל היה ניסים נסתרים בטבע.

במהלך הטבע ראו שהשם בקרבנו.

רב את ריבנו, דן את דיננו,

ואפילו שלא היו במדרגה רמה כמו במעמד הר סיני.

ואכן, מפני שהיו בפשטות

ובמהלך הטבע

לא אותות ולא מופתים ולא דברים יוצאים מגדר הרגיל,

הרוויחו את הרצון הגמור.

כי כל מה שהיו יותר במצב טבע פשוט,

השיג גם הגוף הפשוט את הרצון הגמור שכדאי לעבוד השם.

בזה תכלית ההצלחה גם לא.

כי בנס נסתר ניצלו גם גופם וגם נפשם.

ומזה נולד הרצון הגמור וזה מעלת הפורים.

לא בגלל נס ומופת שזה כבר מכריח אותך על פי השכל שאתה חייב להכיר טובה לבורא ואתה רוצה וזה.

לא.

מצב רגיל,

אפילו הקדוש ברוך הוא לא מוזכר פעם אחת במגילה,

הכל מקרים טבעיים כאילו.

אומנם הכל, מי שמסתכל זה הכל סיבה ומסובב מאת הבורא לאחר מעשה כשמסתכלים.

אבל במהלך הדברים הדברים נראים טבעיים ורגילים

ואין כלום.

וראו שהקדוש ברוך הוא מציל אותם מגזרה של קליה לגמרי להרוג את כל היהודים ביום אחד.

בדרך טבעית,

בפשטות,

נהיה להם רצון אמיתי לעבוד את השם באהבה.

עכשיו, שנתבונן

שגם המצב במעמד הר סיני נקרא אונס,

כי היינו אנוסים מרוב רוממות ההכרה,

והשכל הכריח את הגוף

לבטל את הרצונות מפני הכרת השכל,

איך אפשר לעשות אחרי כזה מעמד, אחרי שהשם מחשיב אותך מכל העמים ובוחר אותך סגולה,

ואחרי שנותן לך את התורה ומבטיח לך עולמות בעולם הזה, עולם הבא.

איך אפשר לא לעשות את מה שהוא אומר?

אבל זה אונס השכל.

נמצאנו למדים כי באמת כל אדם אינו יכול לעשות מה שליבו חפץ,

וכל אחד חבוש במדרגתו.

זה מפני יראת כבודו,

וזה מפני הכרת שכלו.

אבל הצד השווה ביניהם,

כי האדם אנוס לשמור את המצווה,

ולא ברצון טוב הוא שומר את המצווה.

מזה יוצא לנו הערה נכבדה

להבין מה שאמרו, זיכרונם לברכה,

על הפסוק שאמר אברהם, הרימותי ידי לאל עליון.

בספרי כתוב

שבכל הצדיקים

שמשביעים את יצרן שלא לעשות.

צדיקים,

כשהם לא רוצים לעשות משהו, הם לא מסתפקים בזה שהם לא רוצים.

לא רוצים

ואין מי שישנה את רצונם, הם לא רוצים.

למרות זאת, הם נשבעים ליצרם על מה שהם לא רוצים.

זה נורא הדבר.

אברהם אבינו, שהוא מקור החסד,

ומגיע לו את כל הרכוש,

כי זה כיבוש מלחמה, ומה שכובשים במלחמה,

כל הרכוש שלך.

הוא ניצח את ארבעת המלכים.

כל השלל שייך לו בדין כיבוש.

וכאשר ביקשו המלך סדום

שיחזיר לו את הנפשות,

אמר לו, ואת הרכוש כך לך?

תן לי את הנפשות.

וכל הרכוש כך לך. כאילו עושה לו טובה. שואל אותו באמת.

אבל אומר לו, ואת הרכוש כך לך?

כי הכול שלך בדין גמור.

ואברהם אבינו עליו השלום,

מרוב נדבט ליבו בחסידותו,

ומפני שיתקדש שם שמיים,

שלא יאמר מלך סדום,

אני העשרתי את אברהם,

אשיב לו,

אם אקח מכל אשר לך,

מחוט ועד צרוך נעל.

נשבע, הרימותי ידי לאל עליון.

נשבע,

שלא ייקח, כלום.

מחוט ועד צרוך נעל.

אם לא ראינו זאת,

לא האמנו חסידות ונדיבות כזאת. מיליונים,

מיליונים דולרים, כמו שאומרים.

הכול פרוס, הכול שלו, בדין, שלו.

ומלך סדום אומר לא תיקח, הוא אומר לא נוגע בגרוש.

שילינג לא נוגע.

לא רוצה ליהנות מדברים המותרים אפילו מחוט ומשרוך נעל.

כמה לא היה נחשב הכסף למאומה אצל אברהם אבינו,

ובפרט אם הוא יכול לקדש שם שמיים ולא לקחת,

על אחת כמה וכמה.

אבל בכל זאת,

קודם כל המעשים נשבע בשם השם.

פן לא יוכל לכבוש את יצרו.

שבלי ספק

הלב שלו היה חלל בקרבו. הרי כתוב שהיצר הרע שלו הפך להיות אוהב שלו.

ברצות השם דרכי איש גם אויביו ישלים איתו.

בכל זאת אמרו זיכרונם לברכה דרכן של צדיקים להשביע את יצרן.

ודווקא אחר השבועה

הוא בטוח בקרבו שלא יענה מכסף.

והדבר נורא מאוד

וזה לימוד

עד כמה אדם בכל המעלות שלו

בליבו

הוא חפץ למלות רצונו

אבל הוא חבוש בחבלים.

ולכן דרכם של צדיקים

לירה מאוד

אם רואים לפעמים כי החבלים אינם כפולים

כי אין רועה ואין שוטר

וגם איזה צד היתר יש כמו אלה שמורים היתרה, היתרה עדיף

במצב כזה נופל עליהם ממה ופהד פן יגנבו

כי יודעים

את הרצון העז לכל רע כי יצר לב האדם רע מנעוריו

ורק אחר השועה שהיא חמורה מאוד אז פתוחים המה

מה לנו יותר

מעמרם חסידה

שהיה חסיד גדול למה קראו לו חסיד היה נשמר מעניין של עריות והסתכלות אסורה וכל הדברים חסיד חסיד חסיד

עמרם חסידה

ופעם שמו אצלו שבויות

ונפל האור על אחת מהן

והעמיד סולם שעשרה צעירים צריכים להרים אותו בהיותו זקן

וטיפס למעלה

ובאמצע הדרך צעק נורה בעמרם אש אש הצילו

וכל התלמידים באו, פתחו את הדלת, מה קרה?

ורואים אותו בדרך למעלה, איזה בושות.

אמר להם מוטב שאתבייש בעולם הזה ולא בעולם הבא.

למה הוא צעק אש? אש של היצר הרע, היצר הרע אמר מה?

אני לא אכשיל אותו?

זה כל החיים שלו, החסיד? אין דבר כזה, הוא מחפש את אלה.

הכניס בו אש של תאווה.

זהו, יצר הרע נפל לאחוריו.

אמר לו, אתה רואה? אתה מלאך

ואני בשר ודם וניצחתי אותך.

לא הייתה לו שום עצה, רק לצעוק,

הצילו לפני שהוא יעלה עוד כמה מדרגות.

זה האדם השלם כבר,

כי יצר הרע אורב לכל בן אדם, אין דבר כזה.

לכן הצדיקים לא סומכים על הרצון העז והאמיתי שלהם.

משביעים את יצרם.

קושרים חבל ועוד חבל ועוד חבל, בקשר כפול ועוד אחד ועוד אחד,

שלא יוכל יצר הרע להתפרע.

נמצאנו למדים לעצמנו.

אם צדיקים דרכן נשבע.

אם כן, אין צריך לומר,

מי שהוא צרוע בנפשו

ומוחזק כרע,

אין לנו שום חצה אחרת.

בעיקר שלא נאמין עצמנו במקום

שאין כל כך ביזיון

או יש מורה היתרה,

כי הסכנה גדולה מאוד

לעשות כל דבר אסור בכל תוקף הרע.

אז במה נפתח?

העיקר זה לשים אדם על עצמו, מסגר על מסגר,

שיהיה יותר בטוח בקיום התורה והמצוות.

להגיע לדרגה השלמה קשה מאוד, עבודה כל החיים.

אבל עד אז,

צריך מסגר על מסגר, הרחקה על הרחקה.

ואומר הרמב״ם שבעלי תשובה צריכים, מעבר למה שהתורה אסרה,

עוד לעשות להם גדר, כל אחד לפי ידיעתו עד כמה הוא קרוב להיכשל או משתוקק לעשות משהו.

רק האיסור מונע ממנו. אבל זה מתי שיש מסתכלים,

מתי שיתפרסם.

אבל אם זה יהיה במצב שאף אחד לא סמלה ולא זה,

השם מרחם.

אתם רואים ב...

כל העולם זה ככה, נשיאים, ראשי ממשלות,

כולם בוגדים, כולם עושים, כולם גונבים, כולם זה,

ויש להם

בלי סוף, בלי סוף, בלי סוף, בלי סוף, כמה שיש להם לא מספיק,

כי יצר לב האדם

רע מנעוריו, מסגר על מסגר על מסגר.

זה ההגנה שלנו,

אם נרצה שלא להתפתות ליצרנו ולהיכשל,

ולהפסיד שכר הרבה במדרגה רמה וכולי וכולי וכולי.

זאת אומרת,

חייב אדם לפקח על מעשיו ולדעת כמה הרחקות צריך לעשות מכל דבר.

לכן אצלנו משתדלים להקפיד

לא לבוא למקום שיש שירים פסולים,

לא מקום שאוכלים דברים אסורים,

לא להשתתף באירועים כאלה ואחרים,

כי משם זה כבר יצר רע, אגיד לך, מה אתה משחק אותם מדרגות והכול, הנה אתה פה אוכל, אפילו מסתכל, אפילו אתה כמו כולם.

איך אתה יכול לסבול שאנשים עוברים עבירות ואתה נמצא במחיצתם?

איך יכול להיות שאתה יכול להיות בתוך הרע

ולהיות מבסוט וזה?

זה הפתח ליצר הרע, הוא אומר לך, לא,

אבל יש מצווה רק בחופה ורק זה.

בחופה?

כמה יש שם הפריצות וכמה זה, וכולם נדבקים לכולם ומתקרבים עם כולם,

ובשמים וריחות ומראות,

וכמה מצוות אתה עושה, כמה מצוות.

בשביל מצווה אחת, כמה אספת.

מה שלא חסכת, מצוות כאלה במשך שנה,

בערב אחת אספת לך, מלנת עליהם.

מסגר על מסגר להינצל.

רבי חנניה ברגע שאומר.