ארבע מדות ביושבים לפני החכמים | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

עצמי יום יסמין בת אביגיל מבקשת סליחה, מחילה וכפרה

מהקדוש ברוך הוא

על שלושת התינוקות שהפילה הרחמנה לצלן

ושתהיה מנוחתם בגן עדן העליון

בזכות הצומות והתפילות וזיכוי הרבים.

אבקשת מציבור הנשים

להתחזק מאוד

שחס ושלום לא יפילו את התינוקות של עם ישראל הקדושים.

אמן.

ארבעה מידות ויושבים לפני החכמים

ספוג משפך

משמרת ונפה.

ספוג

שהוא סופג את הכול.

משפך

שמכניס בזו ומוציא בזו.

משמרת

שמוציאה את היין וקולטת את השמרים.

ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת.

אברטנורה אומר

בארבע מידות

בתלמידים למעלה שלמדנו

מדבר שמה בעניין הזיכרון והשכחה.

עכשיו מדבר בעניין הסברה הישרה וברירת הדבר הצודק מהבלתי צודק.

זאת אומרת,

במשנה הזאת לא מדברים מעניין

של זיכרון ושכחה.

מדברים פה, אומר אברטנורה,

מי אלה התלמידים שבאים, יושבים לפני החכמים, שיש להם סברה ישרה ויודעים לברור מה שנכון ללא נכון, צודק ולא צודק.

ועכשיו הוא מסביר.

מה זה ספוג?

ספוג, סופג את המים

בין עכורים,

בין צלולים.

ספוג, סופג הכול.

כך יש מי שליבו רחב

ומקבל כל מה ששומע,

אבל אין בו את הכוח לברור בין השקר לבין האמת.

יושב נגיד לפני החכם, לפני רב, לפני דרשה,

שומע.

ואת הכול הוא לוקח.

סופג הכול.

גם את הבדיחות,

גם את הדברים,

גם פה, גם נכון, לא נכון, גם את הסברה, גם את העווה, המנע.

הכול הוא סופג.

אבל לברור

בין האמת לשקר,

אין לו את האפשרות.

משפך,

כלי שנותנים על פי החבית

או על פי הנוד, כשרוצים למלא אותו יין או שמן,

שמכניס

בזו ומוציא בזו.

כך יש מי שמקבל כל מה שלומד,

וכבולעו כך פולטו.

זאת אומרת,

הוא לא יודע גם כן להבדיל כך וכך.

מה שהוא שמע,

הוא יכול לחזור על זה. כמו שהוא בלע, ככה הוא פולט.

כמו פייה

שמשפך.

יש שם מקום שדרכו נכנס הנוזל ויוצא הנוזל.

משמרת.

מוציא כל מה ששומע בבית המדרש וקולט דבר של בטלה.

הולך לדרשה, הולך ללמוד.

שומע דברי תורה, את מה הוא זוכר, רק את הבדיחות.

זאת אומרת,

זה משמרת.

מה התפקיד של המשמרת?

היא קולטת רק את הדברים של הבטלה,

את כל הדברים של התורה.

לא נשאר מזה כלום.

כן, היה שם קטע, איזה קטע היה שם, וואי וואי וואי. זה מה שהוא זוכר, משמרת.

נפאע,

לאחר שמוציאים הסובין והמורסן מהקמח הנטחן,

נשאר הקמח הדק

עם הסולת הגס שהוא החשוב,

מעבירים אותו בנפה דקה מאוד,

ויורד ממנה כל הקמח הדק

שהוא כן אפרורית לבנה,

ונשאר למעלה הסולת הגס החשוב.

כך היו עושים למנחות

בבית המקדש,

וכך יש מי שיש בו כוח

לברר וללבן את שמועותיו,

וקולט האמת מן השקר והבטל.

זאת אומרת, זו המעלה הכי גדולה

ביושבים לפני החכמים, להיות נפה.

זאת אומרת,

כל הקמח יורד, יורד, יורד, יורד, מה שנשאר זה הסולת המשובח והמעולה.

זה אומר שהוא יודע לברור את האמת מן השקר והבטל.

עד כאן ברטנור.

עכשיו,

המגן אבות אומר

שהארבע המידות הללו

הן בעצם מתנה מאלוקים,

ואינן ביד האדם.

על כן, לא נאמר פה

חסיד

ורשע.

זאת אומרת,

לא אומרים על זה שהוא משמר את רשע,

ולא אומרים על זה שהוא נפל חסיד.

למה?

כי זה מה שהוא קיבל.

זו היכולת שלו.

כמובן שניתן לשנות את זה, אבל

על ההתחלה זה הנתונים הראשונים שהאדם בא לעולם עם זה.

בעניין זה כותב הבעל

אור יחזקאל

המעלות והחוכמות

שיש לאדם אינן העיקר,

ובריבוי החוכמה הוא לא נקרא חסיד.

במיעוט החוכמה הוא לא נקרא רשע.

כי החוכמה ניתנה לאדם

מתנה מהקדוש ברוך הוא,

והיא לא קניינו הפרטי.

כי ה' ייתן חוכמה מפיו דעת ותבונה.

רק המוסר,

זאת אומרת היגיעה והעמל,

הם נחשבים לקניין של האדם.

מה שיגעת ועמלת

זה מה שנשאר לך וזה מה שאתה שווה, ועל פי זה עומדים אותך.

ועל כן,

אפילו אם החלק של האדם הוא רע

מצד

מיעוט כישרונות,

מכל מקום בשעה שהוא מתייגע ועמל,

למרות הכישרונות

והחלק הרע שאמרנו,

אדם כזה הגיע לתכלית.

המרבה והממעיט הוא בלבד שיכוון ניבול השמיים.

העיקר שהוא מנצל את כל היכולות שלו

ומתייגע ועמל בשביל להשיג, ואפילו הוא לא משיג.

הוא הגיע לתכלית.

על כן עלינו לשבח את האדם העמל והטורח בהשגת החוכמה יותר מהחכם המשכיל.

אם יש לפנינו אדם שטורח ועמל,

יש לפנינו חכם שטיקטק מבין הכל, נפה ממש,

אנחנו צריכים לשבח את זה שהוא יגע יותר מהחכם המשכיל.

המדרש שמואל

מדייק

למה בחר לומר התנא ארבע מידות ביושבים

לפני החכמים?

למה לא אמר ארבע מידות בתלמידים

לפני החכמים?

אלא בא ללמד אותנו

כי עיקר הלימוד

לא יעלה ביד התלמידים,

אלא רק כאשר ישבו בקביעות

לפני החכמים.

זה אומר יושבים,

הכוונה יומם בלילה לא ישבותו.

ארבע מידות ביושבים לפני החכמים.

כל הזמן יושבים לפני החכמים.

לא תלמידים, נכנס ויוצא ולומד לבד ובבית ופה.

יושבים, זה ארבע מידות.

בעל האבות דרבי אלעזר,

החתן של בעל נתיבות המשפט,

לומד מהדיוק הזה שלא מדבר התנא בתלמידים דווקא,

אלא כל מי שיושב לפני החכמים.

זאת אומרת, לא צריך להיות בן ישיבה או אברך כולל.

יכול להיות גם אדם שהוא בא מבחוץ

והוא רגיל ללכת לשבת לפני החכמים לשמוע אותם.

הולך, שומע דברי תורה תמיד.

ועליו מדברים.

התנא, כשהוא אומר, ספוג, משפך, משמרת ונפה,

אומר רבינו יצחק ברבי שלמה,

זה משלים נפלאים

שמאירים את התלמידים

ומורים להם את דרך הלימוד הנבחר.

ולדעת המהרם שיק,

ארבע מידות אלה אינן תלויות בטבע האדם שניתן לו בתחילת בריאתו. הוא חולק על מי שאמרנו קודם,

אלא הן תלויות בשכל

ורצון של האדם.

ולכן, חילה קטנה לארבע מידות שבתלמידים,

דהיינו שהן מידות שקנו התלמידים לעצמם

ולא מחמת טבעם.

זאת אומרת,

מי שיודע להיות משמרת, לתפוס את הבדיחות במקום לתפוס

את העיקר,

בעצם הוא יכול לתפוס הכל.

הוא יכול לתפוס

את התורה ולא את הזה, הוא יכול להיות ספוג,

הוא יכול להיות משפך,

הוא יכול להיות נפק.

כל אחד יכול להיות בעצם, לפי דברי המהרם שיק,

מה שכתוב כאן.

ולא תהיה טענה לומר,

מה אני עושה ככה נולדתי?

אז גם אם נאמר שמישהו אומר שזה בטבע,

ניתן לשנות את זה, לפי אמר המשיק, ודאי שניתן לשנות,

כי הוא אומר שזה אפילו לא בטבע.

וזה ברור, אתם רואים, כשמדברים דברי תורה ודברים עמוקים ודברים כאלה וכו' וכו',

יש הרבה שמאבדים את הראש.

אבל אם פתאום הדרשן יגיד, אה, הזכרתי באיזה בדיחה,

או-אה, איזה ריכוז,

וכולם יזכרו את הכול,

יחזרו על הדברים והכל. זאת אומרת שיש פה מצב של עצלות,

לא לאמץ את הראש, לא לתפוס ראש,

לא להיות מחובר.

זאת אומרת, זה כבר מוגזם, זה כבר זה, וזה יותר מדי, וזה נערך, וזה,

תכלס, רוצים לקבל בקיצור אינסטנט כמו הדור הזה.

זה, לפי אמר המשיק,

לא מולד.

זה אתה צריך לעמוד על זה,

והאשמת היא עליך.

ספוג,

שהוא סופג הכול,

הוא אינו מבחין בין עיקר לטפל.

אומר המאירי,

המאירי אומר, ספוג נספגים בו

כל המשקים,

בין אם הם עכורים או צלולים,

מתוקים או מרים.

כך יש אדם שמקבל את כל מה ששומע,

אבל אין לו דעת להבחין בין אמת לבין שקר,

בין עיקר לשאינו עיקר.

ואומר, התשבץ בספרו מגן אבות,

אפילו אם יהיה מהיר לשמוע

ולא ישכח דבר ממה שלמד,

זה עדיין לא אומר שהוא חכם.

זה לא חכם.

מאחר שהוא סופג הכול

בין טוב ובין רע, ואינו מבחין בין אמת לשקר.

לא מספיק שהאדם הוא זכרן,

ותשאל אותו מה היה בשיעור,

חוזר על הכול, בוא'נה, איזה גאון, איך הוא זוכר את זה. מה זה קשור לגאון? מה זה קשור לחכם?

הוא יודע להבדיל בין אמת לשקר, בין טוב לרע?

מה זה משנה?

אתם רואים אברכים

שלומדים-לומדים עשרות שנים,

וכשמגיעים אליהם עם נתונים ומסבירים להם שיש נבלות וטרפות וזמרים סונים וכל הדברים שאנחנו מדברים,

לא נקלט.

אז הם לא יודעים להבחין בין טוב לרע.

הם אפילו לא יודעים לבדוק בין טוב לרע. הם אפילו לא מתיימרים לבדוק

בין טוב לרע. הם אוכלים, אוכלים, אוכלים,

ואוכלים אותה.

זאת אומרת, זה לא חכם.

אפילו שהוא ידע את כל השס.

יעשו לו מבחן סיכה ידוע בין כל החכמים.

לא שווה שום דבר.

זה נקרא מקסימום ספוג.

תכף נשמע שספוג זה, יש לו עוד כמה בעיות לספוג,

חוץ מהמידה שהוא סופג.

הנה עכשיו אומר הגאון רבנו חיים מוולוז'ין בספרו רוח חיים,

לאחר שהוא סופג כל מיני משקיעים,

הרי כשסוחטים אותו,

יוצא ממנו משקיע מעורב

מכל המשקיעים שנבלעו בו.

זאת אומרת,

יוצא עכשיו הקול לא כמו שנכנס,

נכנס מתוקים ונכנס צלולים ונכנס רעים

ונכנס מרים

והכל נכנס.

כשסוחטים

יוצא הקול מעורבב.

כך יש תלמיד

שהוא שמע כמה ביאורים

ושמע כמה עניינים

בזה אחר זה.

אחר כך שואלים אותו,

הוא לא יודע לומר את הדברים

ששמע בסדר הנכון

אלא הוא מערב את כל הדברים יחד

בלי הבנה

של התוכן והכוונה של הדברים.

זה ספוג.

מה למדנו

עד עכשיו?

אה, כל אחד יקפוץ יגיד, כן, אמרנו, מה אמרנו? כן, אמרנו זה,

ומה עוד אמרנו זה?

ומי אמר את זה? אה,

לא, זה לא, זה לא הוא, כן,

אה, לא זוכר, כן, אה, נכון, אתה צודק, כן, ככה, ככה, זהו.

כנסת ישראל מוסיף

כי אדם זה שמוגדר ספוג

חסר דעה הוא והכל ישר לפניו.

לכן הוא סופג

גם

כל דרך

וכל הנהגה שרואה

בלי להבחין בין טוב ובין רע.

הוא גם שומע תותים

וגם שומע את הדבש

וגם שומע וגם שומע וגם שומע,

וכולם אצלו שווים והכל אותו דבר.

הוא שומע, זה נקרא רבנים.

ואז ממילא האדם הזה נקרא ספוג.

ספוג זה לא מעלה.

עכשיו,

יש עוד בעיה עם הספוג.

מה הבעיה עם הספוג?

מפרשת תפארת ישראל,

ספוג יש בעיה אצלו מצד סופו,

מצד פליטת המשקים שבו

ספוג, בטבעו הוא סופג את כל המשקים

ללא הבחנה.

צלולים, עכורים, מתוקים, מרים.

אבל גם אין בכוחו להוציא את המשקים מתוכו.

אלא אם כן סוחטים אותו.

ספוג, גם צריך שיסחטו אותו בשביל להוציא ממנו את מה שהוא ספג.

גם צריך לסחוט אותו.

וגם אז,

הספוג לא מוציא את הכול.

ומה שמוציא גם,

מוציא פגום מעוריו בטעם הספוג.

זאת אומרת, יש הרבה חסרונות במי שיש לו את המידה הזאת של ספוג.

המשל הוא,

אמרנו,

הנמשל הוא

תלמיד שקולט

כל מה שהוא אומר לו ריבו,

ועל הכול הוא אומר הן,

אבל אין בכוחו להבחין בין אמת לשקל.

מפני שאינו בעל שכל,

אז הוא לא יכול לחזור על מה שלמד. שמעתם?

מי שלא יכול לחזור על מה שלמד, אין לו שכל.

אלא אם כן

דוחקים בו בריבוי השאלות. זאת אומרת,

מתוך השאלות, מזכירים לו ומעוררים אותו.

ומה אמרנו בעניין הספוג?

ומה אמרנו בעניין סופו?

ומה אמרנו שהוא פולט?

ומה,

ורק על ידי זה,

יכול להוציא ממנו את מה שהיה.

וגם אז,

אין לו לשון ברורה להוציא את הדברים כתיקונם,

כפי ששמע אותם מריבו,

ואומר אותם מבולבלים,

ללא טעם.

כאילו טף מקולקל,

שהדברים מתחלפים אצלו.

עוד

דבר שיש בספוג,

יש לו גם מעלה ויש לו גם חסרון.

אומר המדרש שמואל,

מצד אחד המעלה שלו שהוא סופג הכל,

אבל מצד שני החסרון שלו שהוא לא מוציא את הבלוע בתוכו החוצה,

אלא רק שלוחצים עליו בידיים.

כך,

גם במי שנמשל לספוג,

יש לו מעלה שהוא קולט כל מה שלמד,

ואפילו ממהר להבין.

אבל מאידך, מה החסרון שלו?

שהוא לומד לעצמו,

הוא רק סופג

לעצמו ואינו רוצה ללמד אחרים.

רק אם לוחצים עליו

הרבה ומפצירים בו

עד שהוא יהיה מוכן להוציא

מן התורה שבו וללמד אחרים.

זו מידה מגונה מאוד,

שהרי אמר שלמה המלך עליו השלום,

מונע בר יקבוהו לאום.

מונע בר זה תורה,

מקללים אותו אפילו עוברים במעי מן.

אם למדת,

אל תחזיק טובה לעצמך.

ספגת הרבה?

תחלוק את זה עם אחרים.

תן להם לדעת מה שאתה למדת, תשמיע להם.

אבל צריך ללחוץ אותו,

לפייס אותו, לשדל אותו, עד שהוא יסכים.

אז לכן,

גם הנמנע מללמד לאחרים מתורתו,

זו מידה רעה ביותר.

המשך יבוא.