תשובה מיראה או מאהבה? | הרב אמנון יצחק שליט"א
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
מלפנים כאשר ידעתי
כל איש אחזו פלצות
מכל הקורא חודש אלול,
החרדה על הזו נשאה פריה,
להתקרב לעבודתו יתברך שמו איש לפי ערכו.
לא כן כאשר ספו תמו גדולי היראים
חרדת האלול כמעט נחמתה, רחמנא נצלן.
כך אומר אור ישראל,
רבי ישראל מסנן זכר וצריך לברכה.
מלפנים כאשר ידעתי
כל איש אחזו פלצות מכל הקורא חודש אלול,
החרדה הזו נשאה פריה להתקרב לעבודת השם יתברך כל אחד לפי ערכו.
אבל לא כן עתה, כאשר ספו תמו גדולי היראים.
אין כבר כאלה אנשים.
חרדת האלול כמעט נחמתה, רחמנא נצלן,
ואת זה הוא אומר לפני 150 שנה.
אז מה עכשיו?
שתי דרכים יש בעבודת השם.
יש עבודה מיראה ויש עבודה מאהבה.
שתי דרכים יש בתשובה.
יש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה.
בסדר הראוי,
תשובה מיראה ואחר כך תשובה מאהבה.
בין אם זה בעבודת הבורא ובין אם זה בתשובה.
תמיד מקדימים את היראה לאהבה.
וכן כתב הרמב״ם פרק עשירים, עלקו תשובה.
אל יאמר אדם,
הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחוכמתה,
כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה, זה משתלם.
ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה,
כדי שאנצל מן הקללות.
וזה לא משתלם.
או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא.
אין ראוי לעבוד את השם על דרך הזה.
כשהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה.
ואינה מעלת הנביאים.
ולא מעלת החכמים.
ואין עובדים השם על דרך זה,
אלא עמי הארץ והנשים והקטנים.
ואומנם כן היה, בדורות הראשונים,
שהיו סדורים מעבודת השם ויראתו,
שיראת העונש הייתה מהלכת בין החיים,
והקיפה את כל ישראל מגדולם עד קטנם.
ואצל הכל היה פחד השם ועונשו תמיד
לנגדם.
וביותר זה היה ניכר בחודש אלול,
שזהו השער שנכנסים בו ליום הדין הגדול,
ובו עוברים לפניו כולם כבני מרון.
אך גם הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וברכה, בדורו, דור שהיה בו יראת שמיים גלויה על פניו,
והייתה חיה בליבו.
הוא צווח ככרוכיה
על המרחק הגדול בין היראה והפחד בימי האלול, בימים הנוראים שבדורו,
לבין היראה והפחד שהיו לפנים.
וכך כתב הוא זיכרונם לברכה, מלפנים, כאשר ידעתי כל איש
אחזו פלצות מכל הקורא קודש אלול, חודש אלול.
אבל, כאשר סף ותמו גדולי רעים, אשר חרדתם מאימת המשפט תתראה על פניהם,
ועשתה רושם בלב השרים אחריהם,
אם אין שורש,
מאין יבואו עלין?
חרדת האלול כמעט נחבטה, קלטה, רחמנא לצלן.
אז אם האנשים החשובים ביותר,
אין להם כבר יראת שמיים. העלים, אלה שנגררים אחריהם התלמידים, הם, מה יהיה להם?
אומן נענה ענן,
שכמעט אין זכר לכל הפחד האיום,
ואין סימני יראה והפחד ניכרים כלל על היראים מושלמים.
ורק בזכותו הגדולה שמסר את נפשו על זה, רבי ישראל והרחיש את העולם,
זכה שבישיבות הקדושות הוחזרה עטרה והתחילו ללמוד מוסר.
וגם היום עוד נשתייר מרושם אלול.
נשתייר.
אבל אל לנו להשלות את עצמנו שאומנם ישנם סימני פחד ויראה אמיתיים.
כי אם יש סימני פחד,
בהכרח
רושם הפחד היה ניכר במעשה היומיום,
באכילה, בשתייה,
בשינה, בכל מלכי החיים,
כמו שהיה באמת לפנים,
שמרוב פחד מפני עירת העונש ועירת יום הדין,
גזרו תענית על עצמם ומיעטו בשינה בתענוגי מותרות.
מי עושה כן מאיתנו?
הרי היינו אדם שיהיה לו דין שבו חייו וחיי כל אנשי ביתו בסכנה,
בדרכי חייו יימשכו כאתמול-שלשום?
ואם חיינו מתנהגים כסדרם בלי שום הפרעה, גם בימים אלה,
בהכרח שנעלם ממנו יום הדין ותוצאותיו.
וגם השופר,
שהותקן לעורר ישנים משינתם ונרדמים מתרדמתם, אינו מעוררנו.
שהרי אם נבדוק במעשינו כפי מה שהם,
לא נמצא שאחרי תקיעת שופר בשחרית
בחודש אלול,
שימת ליבנו נהפכה על מעשינו
מי יותר מלפני התקיעות.
ואם כל זה לא הועיל אצלנו, אז אנא אנו באים.
לפני התקיעות ואחרי התקיעות, אנא אותו דבר.
רק אומרים איך הוא תקע, תקע טוב או איך הוא תוקע? זה תקיעה זה מה אתה עושה צחוק?
זהו.
האם בשביל שאנו רדומים בתרדמה עמוקה נשתנו עלינו סדרי הדין?
האם הימים הנוראים הם לא כמו הימים הנוראים שהיו לפנים?
ודאי שהימים הנוראים הם בפחדם ומוראם בדיוק כמו שהיו לפנים, ועוד יותר.
כי הלא מצבנו הרוחני ירוד עד מאוד.
מעמדנו שפל שבשפלים.
ואם כן, מה נעשה ונחיה?
איך ננצל מטמטום הלב שמסכן את כל קיומנו חלילה?
אולם בדור תהפוכות,
שנהפכו עלינו סדרי החיים ואילך המחשבות,
שמה שלפנים היו הרגשות חיות ומעוררות גם אצל ההמון,
לירא ולפחד מהשם ומחומשו.
כיום אין ליבנו חרד ולא מפחד, ואין פחד אלוקים לנגד עינינו, ולא מתייראים ביראת העונש.
גם סדר העבודה והתשובה הפוך.
איך אמרנו? צריך להיות תמיד יראה קודם, הן בעבודה והן בתשובה.
היום הוא גם הפוך.
ותחת שלפנים הראשית היה יראה והפחד מיראת העונש.
כיום הראשית היא אהבה.
היינו זיכרון טובת השם ואהבתו אלינו, אומרים עזב, הקדוש ברוך הוא אל רחום אחנון,
הוא אוהב אותנו, זה אבא שלנו, אבינו מלכנו.
מה אתה מוטרד? מה קרה לך? תאכל דבש בגדי לבן, הכל יהיה בסדר, תאכל תפוח בדבש,
שימה נמילתא, הכל בסדר, מה קרה לך?
לא צריך להיות יותר מדי בדיקות.
וכבר גילו לנו קדמוננו כי אלול נרמז במקרא אני לדודי ודודיני.
הסופי תיבות של אני לדודי ודודי לי זה ארבעים.
ארבעה יהודים.
זה ארבעים ימים עד
יום הכיפורים.
שזה מקרא, פסוק בשיר השירים שכולו אהבה.
נקמה עמוקה היא מחשבת הקדמונים מידיעתם את נפשנו,
שתיקנו לנו מזמור לימי אלול,
והנהיגו לאומרו בתפוצות של כל ישראל בבוקר ובערב לעוררנו על התשובה,
והמזמור הוא לדוד, אדוני אורי ואישעי, ממי ירא,
אדוני מעוז חיי, ממי יבחר.
בעד סופו אנחנו קוראים אותו.
מזמור זה אין בו זכר ליראת העונש.
כולו ב...
ביטחון, ואהבה, ודבקות בשם.
אמנם ייתכן שכיוון שנהגו כל ישראל לתקוע באלול,
ותקיעת השופר הרי באה לפחד וליראה,
נירום יום הדין הקרב ובא.
תקנו מזמור זה שכולו ביטחון
כדי שלא נבוא לידי ייאוש מרוב פחד ואימה של השופר.
אז כדי לאזן
אמרו לנו, תגידו את המזמור הזה.
ייתכן שזו הייתה הכוונה.
זאת אומרת, לקחו אותנו בחשבון שאנחנו עדיין מתייראים, כאילו,
וצריך להרגיע אותנו על ידי המזמור.
זה לעומת זה גם יראה ופחד מהשופר וגם ביטחון מהמזמור.
מכל מקום נראה שכיוונו לו עוד כוונה,
כי הרבה עצות ודרכים כמוסים וצפונים בתקנות של הקדמונים,
שאם לא כן, אין טעם לאמירת המזמור לפי מצבנו,
שאין לנו פה חד ויראה יתרה.
והיינו שבכל הדורות,
גם בדור השפל שבשפלים,
אם יזכירו חסד השם כל היום וטובו עליו,
ואם יגלו את אוזנו כי אביו ואמי עזבוני,
ואדוני יאספני,
שזה אמר דוד גם על אביו ואימו,
שגם הם עזבוהו עוד מראשית יצירתו,
כמו שאמרו זיכרונו לברכה, ורק השם אספו.
מי שמכיר את הסיפור, אני לא רוצה לפתוח אותו פה, כן, איך זה היה.
אם יזכירוהו האהבה יתרה
את האדם,
שהוא השפל שבשפלים,
ויזכירו לו את אהבת השם היתרה עליו,
בעל הברואים,
ואהבת העולם המיוחדת, שהוא אוהב את עם ישראל, עם סגולתו,
ואת החמלה הגדולה שהוא חומל עלינו, שנתן לנו את התורה ומלמד אותנו אותה,
תתעורר גם בו חמלתו על עצמו,
ויתחיל לבקש דרכים להצלת נפשו מנשחת. כל כך רוצה השם לתת לך ולהעניק לך,
מרחם עליך, מתחסד איתך והכול,
ואתה משליך את הכול?
זה כאילו אחד אומר, ככה אלף דולר,
ככה אלפיים,
ככה חמש, אתה יודע מה?
קח כרטיס אשראי חופשי על הבר.
ובן אדם מתעלם, עזוב אותי, מאן צריך את זה, מי צריך את זה, עזוב אותי, לא רוצה.
השם נותן לך, מרעיף עליך, נותן לך עולם הזה, עולם הבא, הכול הוא נותן לך, קח,
זה עזוב אותי, לא עזוב אותי.
ולא יזלזל האדם בנפשו, בנשמתו, לשחיטה ולמוסרה, לידי היצר שהוא צופה ומבקש להמיתו. השם מתחסד איתו, שומר עליו.
יצר רע מחפש להוריד אותו,
והוא עוזב את השם ורץ ליצר הרעל,
אל תלך, חכה רגע, אני בא, אני בא, אני בא.
איזה מסטול זה אדם.
ויתעורר לצעוד בדרך העלייה, להיטיב את מעשיו,
להציל את חייו שהם יקרים בעיני השם, בעיניו לא.
אבל לפחות בעיני השם.
אתה לא אכפת לך מהחיים שלך, אבל אימא שלך בוכה.
חיי אדם,
בכל מצב שהוא בן צדיק, בן רשע, יקרים בעיני השם את ברוך.
גם חיי הרשעים יקרים בעיניו.
כמו שאמר הרמב״ם,
בסוף אל-קוט רוצח, וזה לשונו.
התורה הקפידה על נפשות ישראל,
בין רשעים בין צדיקים,
מאחר שהם נלווים אל השם
ומאמינים בעיקר הדת,
שנאמר חי אני נאום אדוני אלוהים,
אם אחפוץ במות הרשע,
כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.
זה אני חפץ.
אם כן, איך יפקיר את עצמו ולא יחוס על נפשו?
ובאמת מצינו דרך זו אצל חכמים זיכרונם לברכה גם בכל השנה.
הלוא ברכות קריאת שמע שתיקנו אנשי כנסת הגדולה,
הן גם כן על דרך זה.
מהו התוכן של הברכות שלפניה בבוקר ובערב?
אך אהבה.
אהבה רבה,
אהבתנו, אהבת עולם.
וכן, הדין נותן, שהלוא גם המצווה הראשונה אחרי קבלת עול מלכות שמיים היא,
ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך.
שאין לך מצווה שתשעבד את האדם למקום בכל ליבו ובכל נפשו, רק מצוות אהבה בלבד.
כי רק האהבה היא מחייבת ליתן את נפשו על קדושת שמו יתברך.
וזוהי קבלת עול מלכות שמיים של כל אדם מישראל שמקבל עליו בקריאת שמע כל יום.
ולפיכך אין קיומה אלא על ידי האהבה.
ומידה זו של קבלת עול מלכות שמיים,
לאו דווקא במאורעות מיוחדים שיארעו לאדם שאז הוא יעמוד בניסיונו,
אלא בכל שעה ובכל רגע.
וקבלת עול מלכות שמיים היא דלית אתר פנוי מיניה
ולית זמן פנוי מיניה.
אין מקום שהקדוש ברוך הוא לא נמצא שם,
ואין זמן ועת שהקדוש ברוך הוא לא שם.
וצריך שיהיה השם לנגדו תמיד.
זה לא ייתכן אלא על ידי האהבה.
כמו שאדם שוגה באהבתו לאישה,
והיא לא שרה ממה חשבתו והוא מצייר אותה לנגד עיניו,
כך צריך להיות שוגה באהבת השם יתברך.
כי אך על ידה,
על ידי האהבה ישגה תמיד.
ישגה זה לשון מחשבות, שיגיונות.
כי אך על ידי ישגה תמיד בדבקות לקדוש ברוך הוא ותורתו.
וכמו שאמר, באהבתה תשגה תמיד.
ולכן אנחנו חותמים בברכת אהבה רבה,
וליחדך באהבה.
כלומר, קיום מצוות הייחוד הוא על ידי אהבה דווקא.
ואף כי שלמות מעלת האהבה היא רק ליחידי סגולה
של יחידי הדורות,
אבל הכול מצווים עליה.
מי הגיע לשיא הזה?
אברהם אבינו, שנאמר אברהם מועמי.
לא כל אחד מגיע לזה.
אבל כולם מצווים עליה, על מצוות האהבה.
כי פרשת קריאת שמע של ואהבת,
היא פרשה מחויבת גם לנער קטן.
ואם הוא מחויב בקריאתה, הוא מחויב גם בקיומה.
ואין מי שיכול לפתור את עצמו מלקיים אותה.
ועלינו להתבונן ולהתעמק בדבריהם, זיכרונם לברכה, ואולי יעזרנו השם שניבנה מדבריהם.
ואז נזכה לטעום מצוף האהבה בתענוגים.
ועל ידי נזכה להגיע לשוערי עירה.
וללכת בדרכם ולשוב בתשובה שלמה, האמן כן יהי רצון.
אז זאת אומרת, הדרך הראויה זה תמיד יראה,
ואחר כך אהבה, בין בעבודה בין בתשובה. אבל אנחנו כל כך על הפנים,
שאין לנו מושג של יראה, אנחנו לא מסוגלים לעכל יראה,
אז אנחנו הולכים ישר על אהבה.
אנשים אומרים בארצות,
תשמע, למה להפחיד? למה זה? למה להגיד את הזה?
מה קרה?
צריך להראות את השם בכיף, באהבה. למה בפחד? למה בפחד?
הם לא מסוגלים לקלוט
כמה מחויב הפחד.
הרי הם בעצמם
את הילד הקטן מחנכים רק מתוך פחד.
תיזהר, חשמל.
תיזהר, אתה תיפול מהכיסא.
תיזהר, אתה תתקרב.
תיזהר כל הזמן.
למה?
למה אתם מזהירים אותו?
חלאס, תן לו, תן לו, תן לו.
תן לו, שיגע קצת בחשמל, שיתלכלך מהזה, שייפול קצת, שיקבל מכות, שיראה מה זה דם, שיבין.
למה לא?
תן לו.
לא.
רק כשהוא מתבגר, בלי פחד.
אדרבה, עכשיו אפשר להפחיד לך את הגבר כבר, מה הבעיה? אל תפחד.
ילד, אתה מפחיד אותו, זה יכול להיות טראומה לכל החיים.
אבל מה לעשות, זה עולם צ'לה בלה, הכל הפוך.
הכל הפוך.
באהבה אומרים, לא, החוכמה זה להאבות את השם באהבה. לא מבינים בכלל מה זה אהבה. אהבה זה מסירות נפש. אתה מוכן להיכנס לכבשן האש כמו אברהם אבינו?
זה אהבה.
אתה מוכן את כל החיים שלך למסור לאחרים ושלך לא יישאר זמן בכלל?
זה אהבה.
מה זה אהבה?
אתה אוהב דגים?
זה אהבה.
זה נקרא אהבה?
כן, הוא אוכל אותה.
מה זה? איזה מין אהבה? מה זה המושג אהבה?
לא יודע מה זה אהבה בכלל.
אבל ככה, הדורות כל כך שפלים,
שלא מבינים בכלל אפילו מושגי יסוד.
כי מה שהם שואל מעמך, כי אם ליראה,
לא לאהבה.
כי אם ליראה, מה הוא מבקש?
יראה אני רוצה.
תן לי יראה.
ראשית חוכמה, יראת השם.
תן לי יראה, אני רוצה לראות.
יראת השם היא אוצרו. תן לי יראה, אני רוצה לראות.
אבל זה יותר גבוה מאליו.
זה יכול להיות רק בסוף, כשתהיה כמו אברהם אבינו.
מה זה מה אבא? איך אפשר להגיע לאבא?
מה זה אבא? אבל מה אתה אומר פעם? שהאהבה יותר גבוה? בטח שיותר גבוה, זה מה שאמרנו עכשיו. אבל איך אתה יכול להגיע על זה? שהיא רע. בטח, אם אתה לא מבין. אתה מגיע לאבא. כן, כן.
אחד עולה לגג, גורד שחקים, מתקרב למעקה,
איך אני אוהב את האוויר, איך אני אוהב את זה, את הנוף. הוא הולך על המעקה, הוא הולך לפה.
אין לו יראה.
אם אין לו יראה, הוא עמה, והוא ייפול למטה.
חייב להיות קודם כל יראה.
למה
מי שירא לא מבעת?
כי אם לא, הוא יכול לבעת.
נגיד, הוא אוהב, הוא לא ירא.
אז אם הוא אוהב ולא ירא,
ונגיד הקב'ה לא עשה בדיוק מה שהוא רצה.
אז מה הוא יכול להגיד?
עזוב אותי, הנה עשיתי, התפללתי, אמרתי, ביקשתי, זה פה, שם, שום דבר לא זז. עזוב, עזוב.
שמעת? עזוב, אל תדבר את זה יותר. שלום, ביי.
למה הוא עושה את זה? למה הוא פורש?
אין לו יראה.
אם אין לו יראה, הוא היה יכול לבעוט.
הוא יכול להיות, וישמן ישורון ויבעט.
שמנת עבית כסיתה.
הוא אוהב את השם, למה הוא נותן לו?
אבל כשהוא משמין, הוא בועט בו.
למה? אין לו יראה.
הוו משמשין את הרב
שלא על מנת לקבל פרס.
נכון?
בלי פרס.
ויהי מורא שמיים עליכם.
אבל צריך שיהיה מורא שמיים עליכם.
אין דבר כזה רק אהבה.
אין דבר כזה.
חייב להיות ירא.
חייב.
וזה יראה? יראה את העונש.
קודם כל, יראה תחתונה ביותר, עונש, פחד.
נוגעים, עושים עבירה.
יכול להיות מוות.
שקלה, חנק, הרג, סייף, הכול.
תיזהר.
כרת.
תיזהר.
קודם כל, יראה את העונש.
יהי רצון שיהיה מורא שמיים עליכם.
כמורא בשר ודם.
מה זה?
מורא שמיים כבשר ודם? מי זה בשר ודם? הוא בעצמו עבריין. הוא צריך לפחד ממנו.
למה? הוא כליל השלמות.
כן, אבל אתה מפחד שהוא ידע שאתה עבריין.
שאתה עובר עבירות. ממנו אתה מפחד. מהקדוש ברוך הוא לא. עובדה שאתה עובר.
תהיה נראה.
וחושבים, אני? מה פתאום? חס ושלום, אני לא אראה מה זה? מה?
כן.
כן.
אז זאת אומרת, המושגים הם כל כך חלושים.
אנשים לא חיים בהתבוננות, לא לומדים מוסר. לא יודע איפה שום דבר.
זהו, בתקופה של בנאים הוא אמר, בן זכאי אמר, שיהיה מורא של זמן.
כן, כן. זה היה בתקופה שלו? כן, כן.
שום חדש. כן.
כן.
מה שאלת?
לגבי חינוך ילדים. כן. איך החינוך ילדים יראה אהבה?
היום מנסים היום לראות כאן שתהיה אהבה,
כשמפונים על ההורים שלהם ומפונים למשטרה ואי אפשר לחנך עליהם.
חיסור זה, חיסור זה. יותר מלך גם בבתי ספר, יותר מלך חוקים,
והמורים מפפדים אפילו לא. הילדים כבר מפרצים למורים, למרות ש... השמאלנים קלקלו את העולם.
שימשו את הכל לפי ראשם העקום.
זה היה בבוקר.
הבנת?
בשביל זה אתה רואה את התוצאות של החדשות בכל יום.
מי הורג את מי ועל מה ועל איזה שטויות וכו' וכו'.
אתה יודע, כשהיו יהודים שעלו לארץ,
לא היה גנב יהודי.
לא היה מושג גנב יהודי.
כשנתפס גנב יהודי ראשון,
חיים נחמן ביאליק,
שרי,
קפץ ושמח ורקד,
ואמר סוף סוף יש לנו גנב עברי ראשון.
בגלל זה אתה אומר, העולם הפך לדינה נורמלית.
כן.
אתה שומע מהרצח הראשון. שגם כגויה ארצות אנחנו סוף סוף נאורים, רוצחים כמוהם, גנבים כמוהם,
מסוממים כמוהם, אתה מבין איזה עניין?
קופים כמוהם.
נורמלית זאת הרצח הראשון שהיו בתל אביב שהיה. איזה ספרים היו אז?
קופיקו.
קופיקו. אתה מבין? קופיקו.
מדינת שלמלה.
רבי חנניהו ברגשון.