לישון בבית הקברות | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

תניא,

מעשה בחסיד אחד שנתן דנר לעני בערב ראש השנה בשנת בצורת

וקניטטו אשתו והלך ולן בבית הקברות

ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו

בואי ונשות בעולם

זה גמרא בברכות יח״

והדבר מפליא מאוד

מה לחסיד ללון בבית הקברות במקום טומאה בערב

ראש השנה

דהיינו בליל ראש השנה הוא הולך ללון

בבית הקברות

מי

הולך

בליל ראש השנה ללון בבית הקברות

זה חסיד?

תניא

מעשה בחסיד אחד. מה הוא עשה?

איך הוא הגיע לשם?

הוא נתן דנר

שנת בצורת רעבים עניים

לפני ערב ראש השנה צריך זכויות בא אליו עני,

ביקש ממנו צדקה, נתן לו דנר.

אשתו הקניטה אותו,

ציערה אותו, ביזתה אותו,

על מה שהוא נתן דנר בשני בצורת?

אתם יכולים לתאר לכם מה אמרה לו ולמה.

ואז מה הוא עשה? וקניטה תו אשתו והלך ולן בבית הקברות.

ושם ההמשך מה הוא שמע.

נו, מה ההיגיון? מה הטעם? מה הולך פה?

אולם שמענו מפה קדוש

האדמו״ר

זכר צדיק וקדוש לברכה שאמר באור אמיתי על פי דרך המוסר.

באור אמיתי על פי דרך המוסר.

שהמעשה הוא כפשוטו.

היה בהקיץ,

לא בחלום.

כי הנה הלשון וקניטה תו אשתו.

מורה שהחסיד הזה נתפעל ממה שהרגיזה אותו והרגיש בלבבות צער וקפדה

ואולי גם כעס.

כמו שמבואר בשבת למד.

תנו רבנן לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהיה קפדן כשמאי.

ועל זה מביאים מעשה בשני בני אדם שהימרו זה את זה.

אמרו מי שילך ויקניט את הלל ייטול 400 זוז.

עשו התערבות. מי יצליח עכשיו

להקניט אותו,

להרגיז אותו, להכעיס אותו, לצער אותו,

את הלל?

כי הוא יהיה ידוע כעין ותן גדול.

מי יוציא אותו משיווי המשקל?

מי יצליח להוציא ממנו התבטאות לא הגונה או התנהגות לא ראויה?

מי?

בוא.

400 זוז, אני הולך, אתה משלם?

אמר אחד מהם, אני אקניטנו.

הלך ועבר על פתח ביתו ואמר

מי כאן הלל?

מי כאן הלל?

ככה בלשון זלזול.

זה היה בחרב שבת,

בשעה שהוא נמצא במקלחת.

ושמה מסופר שכמה פעמים יצא הלל וענה לו על שאלות טיפשיות,

שאין מקומן עכשיו, הן לא דחופות ולא כלום.

התנגב, הסתפק, יצא, התלבש כמובן,

ענה לו, קרא לו בני,

והסביר לו בנועם,

חזר לאמבטיה, עוד פעם סבון הכול, מי כאן הלל?

מי כאן הלל? ככה הוציא אותו כמה פעמים.

בקיצור, מי שיצא משיווי המשקל זה האיש הזה ולא הלל.

ואז

הוא גם קילל אותו, את הלל.

לא רק זה שהוא לא הצליח להרגיז אותו, אז הוא קילל אותו.

הוא אמר לו, אתה הוא הלל שקוראים אותך נשיא ישראל?

לא ירבו כמותך בישראל, שמרחם.

ככה אתה אומר לגדול הדור,

אתה אומר לו שלא ירבו כמותך בישראל?

אתם יודעים מה זה הדבר הזה?

אמר לו, הווי זהיר ברוחך,

כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז,

ועוד ארבע מאות זוז,

והלל לא יקפיד.

זהו.

אבל אם הלל יקפיד,

הוא יטוס

מהעולם הזה.

אז יותר טוב, ארבע מאות, יצאת בזוהר. כדאי אפילו עוד ארבע מאות.

רק שהלל לא יקפיד.

אז מהלשון שמה שאנחנו רואים, מי יקניתנו?

הלשון יקנית זה להביא את מי שמקניתים אותו לידי קפידה וכעס.

כי מה אמר לו הלל?

שכדאי שאתה תפסיד כך וכך, והלל לא יקפיד.

זאת אומרת, מה הקנטה

צריכה הייתה לגרום? הקפדה.

כעס.

אולם לא עלתה בידו של האיש להקנית את הלל, כי הלל מגודל הענווה שלו לא התפעל מכל דברי הבוז

של האיש

ולא הרגיש

ולא בא לידי קפידה כלל.

על כל פנים,

כאן,

כשאמרו וקניתתו אשתו,

מבואר שהחסיד כן נתפעל מדבריה ממה שקניתה אותו,

והוא בא לידי קפידה או כעס,

נמצא שנכשל החסיד הזה ברפיון מידת הענווה.

כי אם מייד כשהקניתה אותו הוא הלך ולן

בבית הקברות, משמע שהוא התפעל מהקנטה שלה,

ההקנטה שלה פעלה בו,

הוא הרגיש שהוא עדיין חסר במידת הענווה להיכנס לראש השנה,

שהוא לא תיקן את המידות כמו שצריך,

ואין זה מדרך הענבים והשפלים בדעתם להיות מקניתים ומרגיזים אותם,

כי מדרך הענווה האמיתית הוא שלא להרגיש דברי קנטור,

ולא ינוח שבט הקפידה בגורל הענווה בשום עניין בעולם.

ענווה אמיתי אמיתי אז אצלו לא יכול לבוא לידי קפידה בגלל

שהענווה היא כזאת שהוא לא מרגיש בכלל שמקנטרים או שמקניטים וכולי וכולי,

אלא אם כן זה בדברים שהם

של כבוד שמיים,

או כמו שכתוב שתלמיד חכם שלא נוקם ונוטר כאן נחש,

אז זה לא תלמיד חכם, זה בגלל שנעשה חילול

מעמד התורה.

בדרגת התלמיד חכם בעיני הבריות,

מה שיכול לגרום נזק סביבתי,

שאם הוא לא ימחה

ולא ינקום וייטור כנחש,

יצא מזה הפסד לאומה.

אבל אם זה במישור האישי,

שבאים נגיד ואומרים תלמיד חכם באופן כזה שאין מזה חילול השם ונזק לרבים,

כמו שהוא בא אליו הביתה

והוא מוציא אותו מהמקלחת והכול, זה דברים שבינו לבינו.

אז דבר כזה,

ענו אמיתי לא מרגיש בכלל מה שהוא מדבר.

יכול אפילו קצת לצחוק ולהגיד,

ברוך מה חסר הדעות.

יש אנשים שחסר להם קצת בדעה, וזה הכול, ועוברים את זה.

וכמו שאמר על הלל,

כי מגודל עינוויתנותו לא הקפיד על האיש שרצה להקנית אותו.

וכן אמרו חכמים זיכרונם לברכה בסוטה מהם.

אמר רבי אבהום, מרש

הווה אמנה עינוויתנא אנא.

מתחילה הייתי אומר על עצמי

שאני עניו.

הוא החזיק מעצמו שהוא עניו, לא מתוך גאווה הוא החזיק מעצמו, הכיר,

מכיר את מקומו, יודע,

אני עניו.

כיוון דחזינה לרבי אבה

דאמר איהו חד טעמא

ואמר אמורה חד טעמא

ולא קפיד,

אמנה לאו עינוויתנא אנא.

מעשה שהוא מספר,

זה ברבי אבה דמין עכו

שהיה לו מתרגם. פעם היו מדברים התנאים לציבור,

והציבור לא היו מבינים, היו צריכים לתרגם להם, אז זה היה המורה.

המורה זה המתרגם שלו.

עכשיו, אם הוא אומר טעם,

רבי אבה אומר טעם,

אומר איזה סברה, אומר איזה משהו.

הוא למד משהו והוא אומר.

אז מה צריך לתרגם המתרגם?

לומר בדיוק מה שהוא אומר.

והמתרגם אמר טעם אחר.

הוא בעצמו או שתרגם והוסיף טעם או שאמר טעם אחר.

והוא לא הקפיד.

איך אדם, אני מדבר,

איך אומרים? אני מדבר שעה, בסוף מה הוא אומר?

אז זאת אומרת, את דבריו הוא לא אמר להם, או שאמר בתוספת,

כאילו הוא תנא בפני עצמו עכשיו.

זה מוציא את האדם מהכלים, לא מוציא אותו משלוותו,

זה מה זה, איך בן אדם עושה כזה דבר?

והוא לא הקפיד.

אז באותו מעמד אמר רבי אבו,

אני חשבתי שאני ענו,

עכשיו אני רואה שאני לא ענו. זאת אומרת, במקרה הזה הוא לא היה עומד.

במקרה הזה הוא היה מרגיש הקפדה על המתרגם, על האמורה.

אם הוא היה במקומו של רבי אבדי מן עכו.

אז מפה לומדים שיסוד הענווה הוא לא להקפיד כלל על שום דבר בעולם.

כן? למעט הגדרים שהזכרתי.

לזה,

כאשר הרגיש החסיד שנתפעל ממה שקניתה אותו אשתו,

והוא בא לידי קפידה,

ונכשל במידת הענווה,

רצה לעשות תשובה

ולהשלים נפשו במידת הענווה בתכלית.

והנה ידוע כי יסוד דרכי התשובה

הוא עזיבת החטא

וקבלה על להבא.

אז מה הבעיה?

תעשה תשובה.

אם הייתה לך הקפדה,

אם הייתה הקפדה,

תעשה תשובה.

תחרט על העבר שהקפדת עכשיו, שאשתך הקניתה אותך.

תקבל לעתיד לא להקפיד, ותגמור את הסיפור.

אומנם אינה דומה תשובה בדרכי המידות

נשאר עבירות ומצוות מעשיות.

בעבירות או במצוות מעשיות אדם בקל יוכל לקבל על עצמו להיות זהיר במצווה מסוימת ולפרוש מחטא.

זה קל.

אבל לא כן בדרכי המידות,

כי מידות שורשן בפנימיות הלב.

זה צריך עבודה,

זה לא מחליטים.

אתה יודע מה? מי היה מלא כועס?

זה לא הולך ככה.

זה צריך לעבוד, לשרש ולעקור מן השורש את המידה.

על זה צריך עמל רב לעקור מהשורש את המידה שאינה רצויה.

וערב ראש השנה,

איך הוא יכול להספיק עכשיו לעקור את המידה הזאת,

שיש לו עדיין גרעון וחסרון במידת הענווה?

אז הוא הבין שהעצה היחידה זה ללכת לבית הקברות, ללון שם עם המתים.

למה?

מאיפה הוא לקח דבר כזה?

הנה בדרכי קניית הענווה שנינו באבות, פרק ד'.

רבי לויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הביא שפל רוח

שתקוות אנוש רימה.

והרמב״ם

בפירוש המשנה שם אומר זה לשונו.

הוא רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאווה.

בחושבך באחרית הגוף

והוא שובו רימה.

איך בן אדם יכול להרחיק מעצמו את הגאווה?

תצייר לך ציור שאתה מוטמן בקבר והתולעים מתחילות להגיע ונכנסות באף,

באוזניים, בעיניים, בכל מקום,

ומתחילות לכרסם ולאכול את הכול,

ולראות צורה של בן אדם שכל הנמלים עליו ואם הוא חסר בעין וחסר פה וחסר שם.

איזה תמונה זאת? איך אתה נראה?

לא כמו עם חליפה בחתונה, נכון?

זה אתה!

תקוות אנוש רימה.

מה אתה משחק אותה עכשיו בפני כולם? פגע בי, אמר לי, עשה לי, נגע בי,

נשם לידי.

כן, יש כאלה ילדים, אבא, הוא נושם לי, הוא נושם עליי.

אפילו לנשום לידו אסור.

כל כך גאווה.

אז זאת אומרת,

שאם אדם מסתכל והתבונן באפסיותו, באפסיות גופו,

מה ערכו בכלל?

אתה רימה ותולעה, תאכל אותך.

אז תסתכל בציור הזה על מה אתה מתגאה, במה אתה מתגאה?

במה אתה מתגאה?

אדון עזריאלי

עשה מגדלים גבוהים בישראל.

אחד משולש, אחד עגול, אחד מרובע.

ורצה למטה לעשות פסל שלו.

פסל עם עוד כמה אנשים, פסל. העירייה לא הסכימה.

אבל הוא רצה לעשות פסל.

פסל זה נשאר, זה תולעים לא נכנסים בפנים בפסל, זה מברזל.

הוא רצה פסל,

לא הסכימו.

אחרי שהוא רצה לעשות את הפסל, לא עבר כמה זמן, פרק זמן קצר, הוא מת.

ועכשיו התולעים כבר אכלו אותו,

לא נשאר כלום.

מה?

איפה הגאווה? מגדלים של עזריאלי. מגדלי עזריאלי זה נקרא.

ואיפה עזריאלי?

נשאר משהו מעזריאלי?

ומה דינו לעולם הבא?

מה עכשיו החלע חלע שהוא מקבל?

שהוא חילל שבת ועבר על המצוות ביד רמה וקיבל מהקדוש ברוך הוא את כל מה שקיבל ואפילו לא אמר תודה?

מה יהיה דינו עכשיו בעולם האמת?

נו, אז מה תקוות אנוש?

מה תקוות אנוש? במה אתה מתגאה?

במה אתה מתגאה?

הרי ככל שהיית יותר מכובד בעיני הבריות,

הביזיון הזה הוא יותר גדול.

אתמול

שלחו לי סרטון

אחד השרים מאחת המדינות באירופה,

הלך ברחוב,

התנפלו עליו אנשים

וזרקו אותו לפח אשפה, כמו צפרדע שיש אצלנו.

על כל האשפה הכניסו אותו לבפנים ולחצו לו את הראש ומעכו אותו וזרקו עליו צמיג, ומה לא עשו לו?

שר בממשלה בתפקיד.

אתם יודעים מה זה להכניס אותו לפח זבל?

אתם יודעים איזה פדיחה זאת?

לא יאומן כי יסופר.

זה לקראת ראש השנה שלחו את זה, ככה עשו לו את זה בשביל שאנחנו נוכל לצייר ציור,

ונוכל להגיד את זה בשיעור.

אז זאת אומרת,

אדם צריך להבין אם הוא רוצה לעבוד על הגאווה ולהגיע לדרגת הענווה,

שזה הממוצע.

הרמב״ם מלכוד דעות אומר שבשביל

לברוח מן הגאווה צריך ללכת לפה,

להיות שפל רוח. שפל רוח זה למטה, למטה, למטה לגמרי.

ואחר כך הוא יתמצא על הענווה, שזו המידה

שהיא מידת החכמים.

הוא מביא בעצמו מעשה הרמב״ם שם על המשנה,

הוא מספר מעשה שהיה באחד,

שהיה באונייה, בירכתי האונייה,

והוא ישב שם,

ופתאום בא גוי ערל

ועמד מעל גביו

ועשה עליו קטנים,

על הראש.

על הראש ביודעין, לא בשגגה,

לא ראה אותו מאחורי עסקים.

הוא עושה לו קטנים על הראש,

ואותו אדם, החסיד, הוא קורא לו,

ישב שם

והתבונן עליו,

והיה תמה רק על מידת העזות של האיש הזה שעושה את זה,

אבל הוא לא הרגיש שום דבר.

וכשהוא סיים, הוא קם ושמח שמחה גדולה

שזכה להשתוות המידות,

שהמידות אצלו בבלנס,

וזה לא קופץ כמו שאני אצעק עכשיו,

אז זה קופץ שם.

לא, בלי קפיצות,

הכול בדיוק אותו בלנס בשוויון, הכול, השתוות המידות.

כאילו זרזיפי מים קרירים ביום חם בשמש.

מעשה בחסיד. יש אומרים שסיפר את זה הרמב״ם על עצמו.

אבל מכל מקום,

זה נקרא שפל רוח. זו הדרגה...

ברור.

שאדם זכה להשתוות המידות.

אז זאת אומרת,

ענווה,

זה הדרך לעבוד כדי להגיע לדבר הזה.

רוצה לומר שאתה צריך להכריח נפשך עד שתרחיק ממנה הגאווה,

בחושבך באחרית הגוף והוא שובו רימה.

הרי שדרך קניית הענווה הוא התבוננות באחרית האדם,

כי סובו רימה ותולעה.

וכך כתב גם המסילת ישרים בפרק כג.

כי בהיות האדם מסתכל בפחיתות חומרו,

יחשוב כמו כן,

שבסוף כל גדולתו ישוב לעפר מאכל לתולעת.

כמעט טובו גדולתו ואחריתו

בושה וכלימה.

בושה וכלימה.

אז אם כן זה הדרך שאדם יוכל לעבוד על הענווה.

לכן

החסיד הזה שהרגיש שהוא נכשל ברפיון מידת הענווה

ורצה לשוב בתשובה ולהשלים את נפשו במידת הענווה בתכלית ערב ראש השנה,

היה עליו להתבונן בדרכי המוסר,

בפחיתות ובשפלות של האדם, שתקוות אנוש רימה.

אז בעת אחרת, אם זה לא היה בערב ראש השנה,

הייתה אפשרות

להיות עמל בדרכי התבוננות בהמשך זמן מה.

אבל כעת, ערב ראש השנה,

והוא רוצה לעשות תשובה שלמה ולמהר ולהשלים את נפשו במידת הענווה,

עוד הלילה הזה, טרם קומו למשפט,

ביום הדין הנורא מחר.

על כן ראה להשתמש באמצעים היותר חזקים שישפיעו עליו,

להגביר את דרכי ההתבוננות

משפלות

ופחיתות האדם,

שיעשה האדם שיעשה רושם

ויפעול עוז על לבבו.

ועל כן הלך ולן בבית הקברות

בית מועד לכל חי וסוף כל האדם,

אשר שם הוא מוכשר ביותר להתפעל מהר מדרכי ההתבוננות,

שתקוות אנוש רימה ושאחריתו בושה וכלימה,

וכך יקנה מהר ענווה ושפלות הרוח בתכלית.

מעתה לא ייפלא.

איך חסיד הולך ולן בבית הקברות בליל

ראש השנה?

כי כל מה שהיה נחוץ להם לעבודת השם יתברך,

ובפרט לדרכי התשובה,

לא ייבצר מהם כל עצה וכל תחבולה שבעולם.

אתם יודעים שמי שכועס

כעס פעם אחת,

הארי הקדוש אומר שצריך לצום 61 תעניות?

סמך אלף תעניות כנגד סיטרא אחרא.

כעס אחד,

וכעס בא מגאווה, ומי שכועס כמה פעמים,

כל ימיו הוא צריך להיות בתעניות.

אתם שומעים?

זה נקרא, ואחר כך כתוב בגמרא שאחר כך הוא לננה שנה אחרת,

ואחר כך עוד פעם לננה שנה אחרת.

או זה רצה לעקור לגמרי, לגמרי, לגמרי, וזה אחרי שהוא נקרא חסיד.

אז מה אנחנו שאנחנו לא חסידים בכלל?

איזה עבודה תהיה לנו?

אז אני חושב שבינתיים יהיה כדאי, לא כדאי, לישון על המיטה, לישון על הרצפה.

זה לא כמו בבית קברות,

אבל אם ישנים על הרצפה,

מתחילים להרגיש את הרצפה,

את הקרקע קצת.

זה קצת לא נוח, נכון?

אז צריך לעשות איזה דברים.

דברים מסוימים שיגרמו לנו איכשהו להכיר את

פחיתות גופנו.

אנחנו יותר מדי מחשיבים אותו, יותר מדי.

חכמים היו ממרמרים ומסגפים את גופם,

שהגוף לא יתפוס

בהווייתו של האדם מקום,

שאדם לא ינהה

אחרי התאוות, אחרי התענוגים,

אלא יוכל לשעבד את גופו לעבודת השם.

והגוף צריך להיות משמש בקודש.

זה צריך להיות המשבק.

אבל שלא יהיה גחזי,

צריך שהוא יהיה משבק,

משמש בקודש,

שהוא מסייע ועוזר לנשמה להשיג את התכונות הראויות,

המידות הרצויות

והמעשים הטובים.

אם כן, יש לנו התבוננות איך צריך להתכונן

לראש השנה.

אז חוץ מהעבירות

וחוץ מהמצוות שחיסרנו או זלזלנו או שלא עשינו כראוי,

צריך גם להספיק משהו לעשות עם המידות.

כי אם לא נעקור מידות רעות ובאים עם מידות כאלה,

ברור שהם ימשיכו לפעול בשנה הבאה.

אז איך נספיק?

אתם רואים מה הוא עשה במהירות.

הלך לבית הקברות.

אני לא ממליץ לכל בן אדם שהוא לא חסיד,

כי יכול להיות שהוא ימות מפחד בלילה אם הוא יישאר שם לבד.

אני זוכר מעשה, כשהיינו צעירים,

והיה בתל אביב גן שקוראים לו גן העצמאות.

ואתם יודעים, כשיש ילדים צעירים, אז כל דבר מתערבים. יש חומץ לעשות ככה? יש חומץ לעשות ככה? בוא נתערב שאתה לא יכול לעשות ככה? בוא נתערב.

אז אני זוכר שהיה אחת ככה ג'באר כזה ולא מפחד מהרבה דברים מה שביקשו ממנו הוא עשה פעם אחת אמרו לו יש לך אומץ

להישאר לילה שלם בבית הקברות בגן העצמאות יש שם כמה קברים בגן העצמאות יש לך אומץ בלילה?

זה היה לילה בלי ירח בלי זה הוא אמר כן מתערב על איזה סכום

והוא הלך ככה ונשען בלילה ככה איזה עץ וזהו

כשהגיע הזמן שהוא צריך לקום

אז הוא קם

והחולצה שלו נתפסה באיזה ענף

והוא צעק, הוא נבהל חשב שמישהו תפס אותו ככה פה ושם והוא השתתק בכל הגוף שלו

הוא הפסיד בהתערבות

הפסיד בהתערבות

אדם חושב שהוא גיבור ופחד קטן גמר עליו

לא היה כלום, הוא בסך הכל נתקע, הוא לא

זה כלום, לא נגעו בך, זה לא שת, זה לא עבר, זה לא כלום

זה ענף

רבי יחנניהו ברגשי אומר, עושה כבש וחוזק כל ישראל, אבי כוח אשר בורו על תרושות שנה אמונה