הכרת הטוב בכיבוד אב ואם | הרב אמנון יצחק שליט"א
תאריך פרסום: 08.01.2018, שעה: 09:13
נציב יום: לעילוי נשמת שרה בת תמר מנוחתה עדן, משפחת בזאלי תזכה לעליה רוחנית, ועליה לארץ ישראל בזריזות ובקלות אמן, אמן!!
"וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, י) לאחר שכבר קיבל משה רבנו על עצמו ללכת לפרעה, הרי ודאי היה עליו ללכת מיד ללא שום שיהוי, ובודאי רצה גם למהר להוציאם ממצרים מצד אהבת ישראל, וכל רגע ורגע של גלות גורם למשה רבנו צער לאין שיעור, אבל עם כל זאת עדיין לא הלך. נעתיק את לשון המדרש רבה שטען משה לפני הקב"ה וזה לשונו, שמות רבה פרשה ד':
"ובשעה שאמר הקב"ה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה"
אמר לו: "ריבון העולם! איני יכול מפני שקיבלני יתרו ופתח אלי ביתו ואני עימו כבן, "ומי שהוא פותח פתחו לחברו נפשו - חייב לו!" ולא עוד אלא "שכל הפותח פתח לחברו חייב בכבודו יותר מאביו ואימו".
"אתה מוצא מעת שנלקח אליהו מאלישע, וזכה ליטול פי שניים מרוחו, היה לו ללכת לאביו ואימו להחיותם, כמו שהחיה בן אכסניה שלו. וכן אליהו היה לו להחיות אבותיו, כמו בן הצרפתית, אלא שמסר נפשו על אכסניה שלו.
לכך אמר משה לפני הקב"ה: "קיבלני יתרו ונהג בי כבוד, איני הולך אלא ברשותו, לכך כתיב (שמות ד, יח): "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ".
זאת אומרת: הוא מעכב את גאולת ישראל עם כל הצער שהם עוברים כדי לקבל רשות מיתרו ללכת להיפרד ממנו כראוי וכיאות. והקב"ה מסכים איתו ולא גוער בו, מקשים על זה: כיצד זה התחייב בהכרת הטוב כלפי הזולת יותר מאביו ואמו, וכי אביו ואמו לא פתחו לו פתח? מה זה "פתח לו פתח"? אכסניה, נתן לו לאכול לשתות לישון, ומה עשו ההורים, איך זה יכול להיות?
ומתרצים: שאצל אב ואם טבעם מושך לכך, ולכן חייב להכיר טובה לחברו שאין טבעו מושכו לכך יותר מאביו ואמו. מה אמרו עד עכשיו? אמרו: הטבע של ההורים מושך אותם להיטיב עם הבנים, זה הטבע עושה את זה. והחבר שלו - הטבע לא מושך אותו להיטיב לאדם זר שבא להידפק לו על הדלת, פתאום הגיע איש מצרי משה רבנו, אז הוא נתן לשתות, אז מה, אתה צריך לאכסן אותו ולתת לו לאכול ולשתות ולדור אצלך וכו' וכו'? זה הטבע לא מושך לכך.
אז לכן מי שאומרים זאת המתרצים, אומרים: "לכן, אדם מכיר טובה יותר למי שאין טבעו מושך אותו להיטיב", אבל גם זה עדיין זקוק לביאור. וכי אפשר לומר שכל הטובות שהאב והאם עושים לבניהם עד היותם בני עשרים, שאלה הם באמת טובות גדולות בקשיים מרובים. כמו ש"חובות הלבבות" מפרט אותם בתחילת שער "עבודת האלוקים" וזה לשונו:
"והלא תראה כי הוא מרגיש עליו מגופו, האבא והאמא, מרגישים על הילד יותר מגופו, דואגים לו - במאכלות, ומשתהו, בכסותו, ולדחות כל נזק מעליו, ונקל בעיניו סבל הטורח והיגיעה ועד מנוחתו של הילד". הכי ניתן לומר שפתיחת פתח לחברו שקולה יותר מכל זה? וזה עשרים שנה רצופות, ומה עם חינוך וטיול ורפואה וכל שאר הדברים. בחיי אדם בהלכות כיבוד אב ואם בכלל סז' אומר כך, דברים קשים ביותר! קשים ביותר:
"יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר" (תהלים סג, יב) האומרים שאינם צריכים להחזיק טובה לדברי אב ואם, כי להנאת עצמם היו מכוונים, וממילא הוא נולד. וכיוון שנולד מהם נתן הקב"ה בטבע שהאב והאם יגדלו את בניהם ככל בהמה חיה ועוף שמגדלים בניהם בטבע, ואין הבנים מחזיקים טובה לאבותיהם".
אז כמו שאצל הבעלי חיים הם לא מחזיקים טובה, האפרוחים לתרנגולות וכן הלאה - אז גם הוא אומר, אומר לו החיי אדם: "יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר, יתאלמון וישתקקון" שיהיו אילמים ומשותקים, {ישתקו שפיהם וגם ישתתקו} כי הם בעצמם מעידים שהם כבהמה, ולא חלק השם להם לב לדעת ולהבין. ועל זה אמרו חכמים במדרש הגדול: "כל הכופר בטובתו של חברו - סוף כופר בטובתו של הקב"ה!",
כי לדבריהם הם גם לא צריכים לכבד ולירוא מהמקום ברוך הוא, כיוון שאנחנו מעשה ידיו של הקב"ה מן הראוי לו להיטיב ולחמול על מעשה ידיו. ואין ספק שאומרים כן, הם כופרים בליבם. זה ילדים כופרים. לא רק כופרים בטובת הוריהם - כופרים בטובתו של הקב"ה, כופרים בכלל.
כיוצא בזה כתב "בספר החינוך" בכיבוד אב ואם מצווה ל"ג: "משורשי מצווה זו שראוי לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה. ואל יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזה מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים. אל יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים, ושיתן בלבו: כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ולכן ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבל זאת המידה בנפשו – יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סִבתו וסִבת כל אבותיו עד אדם הראשון!".
זאת אומרת: אדם חייב להתעלות במידת הכרת הטוב להוריו, וממנה יוכל להכיר טובה לבורא יתברך שהוא סיבתו וסיבת הוריו. אם כן באמת מבואר שקיימת חובת הכרת הטוב, כלפי אב ואם. וכל כבוד ותועלת שיעשה להם - עדיין לא יפרע את חובו כלפיהם, וחובת הכבוד לאב ואם היא ככבוד שמים. כמו שאנחנו חייבים בכבוד שמים - חייבים בכבוד ההורים. כמו שנאמר בקידושין ל': "תנו רבנן, שלושה שותפים הם לאדם, הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו,
אמר הקב"ה: "מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני"
אם אדם מכבד את אביו ואת אמו מה הקב"ה אומר? הוא אומר: "אני מעלה עליהם כאילו אני דר ביניהם וכבדוני!" כי זה שלושה שותפים. ומעתה אנחנו זקוקים ודאי להסבר, עכשיו, למה זה שפותח לחברו אמרנו שהוא גדול יותר מאב ואם, למה אלישע לא הלך להחיות את ההורים שלו כשהוא יודע שיש כח להחיות מתים? למה אליהו לא הלך?
והלא סוף סוף אנחנו מוצאים הפלגה גדולה בכבודם, הנה אנחנו קוראים כמה צריך להפליג בכבודם! וכמה חייבים להכיר להם טובה, הגם, הגם! שמצד טבעם מטיבים אב ואם לבניהם, נכון שהשם נתן בטבע של ההורים לחמול להילחם ולחוס ולחנן את הילדים ולגדלם וכו' וכו' כן אז מה? עם כל זה אנחנו מוצאים שיש הפלגה גדולה להפליג בכבודם, עד שהשם אומר: "אם אתם עושים כן זה כאילו אני דר ביניהם ואתם מכבדים אותי!". אז עכשיו נגיע לנקודה, אבל נקדים את הבראשית רבה פרק ד':
"אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה (ויקרא יט, יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
רבי עקיבא אומר: כלל גדול בתורה, מה זה הכלל הגדול הזה בתורה? "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
"בן עזאי אומר: "זה כלל גדול מזה", הוא אומר יש כלל יותר גדול מזה,
שלא תאמר: "הואיל ונתבזתי - יתבזה חברי עימי הואיל ונתקללתי - יתקלל חברי עימי. אם עשית כן - דע למי אתה מבזה! בדמות אלוקים עשה אותו".
אם נח לך שחברך יתבזה יתקלל כמו שאתה - "התבזית ונתקללת" תדע לך שאתה מבזה את הצלם אלוקים שבו, דע למי אתה מבזה. לא את החבר אתה מבזה, את הצלם אלוקים שבו, בדמות אלוקים עשה אותו. רבי עקיבא אומר: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זה כלל גדול בתורה, בא בן עזאי ואומר יש כלל גדול מזה, מה הכלל יותר גדול מזה? שאתה לא תבזה את חברך כי בצלם אלוקים עשה אותו. מה זה אומר?
הביאור בזה באמת שני שורשים הם לכלל המצוות שבין אדם לחברו. יש שני שורשים, כשהולכים לקיים את כל המצוות שהן בין אדם לחברו. רבי עקיבא נוקט את השורש של "כָּמוֹךָ" וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ או כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה בשבת: "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור" לך תלמד. זאת אומרת: אומר 'מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך!'. אז "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ " כמוך ממש, ומה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זה אומר רבי עקיבא. ואף על גב שאמרו:
"לפיכך כל אחד ואחד לומר: "בשבילי נברא העולם!",
זאת אומרת: כל אחד צריך לראות שבשבילו נברא העולם, היינו שהעבודה של האדם בעבודת השם היא כה גדולה במידה כזאת, שהוא צריך לקחת אחריות על העולם כולו, "בשבילי נברא העולם" המידה כזו שהתכלית של כל הבריאה כולה - זה רק העבודה שלו, ככה האדם צריך להרגיש, שכל העבודה של העולם כולו מוטלת עליו, וכל התכלית של הבריאה כולה - אינה אלא לעבודתו שלו. אולם לצורך עבודתו הוא זקוק לכלים, הוא לא יכול לעשות את העבודה לבד, הוא צריך כלים, וכל הבריאה כולה והאנשים שבה! - הם הכלים לעבודתו. זאת אומרת: שכל הבריאה וכל הברואים הם כלים שמשמשים אותו לעשות את עבודת האלוקים.
אתה רוצה לקרוא בתורה? אתה צריך אדם שהוא סופר. שיכתוב ספר תורה, אדם שיכין יריעות, צריך אחד שיכין את הארגז, צריך אחד שיכין את הכתר, זאת אומרת אתה צריך גם את האנשים ככלים בשביל שתוכל לעבוד ולעשות את מצוות השם, גם מה שהשם ברא בבריאה וגם הברואים שברא השם בבריאה כולם זה כלים. וכיצד יצטרפו כל העבודות לעבודתו שהיא בפני עצמה? איך עכשיו שכל העבודות...
הרי כל אחד אומר: "בשבילי נברא העולם!" הוא בא ואומר בשבילי נברא העולם, אז כל אחד צריך להשתמש בשני גם, איך יכול לצאת כל העבודה מכולם? רק על ידי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" על ידי שכולם יתכללו בכללות אחד, אבל אם כל אחד מחזיק מעצמו ולא רוצה זה, זה, זה... איך הוא יקיים את העבודה, איך הוא ישתמש בכל הכלים בעולם בשביל להפיק את רצון הבורא? חייב שיהיה הכלל, הכלל הגדול בתורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"...
בזה גם רמוז "הכלל" כלל גדול - שהכלל יהיה גדול. כמה שתכללו יותר אנשים ביחד - על ידי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" אפשר להוציא את העבודה שכל אחד יגיד לעצמו, "חייב לומר! "בשבילי נברא העולם!". אבל אם נברא העולם בשבילי – אני צריך את כל הכלים. השני גם, גם הוא אומר: "בשבילי נברא העולם, אני צריך גם אותך, אני צריך את כל הכלים!", וכולנו ביחד כלים לעבודת הבורא יתברך, זה אומר רבי עקיבא. בן עזאי אומר: "זה כלל גדול מזה!" איזה? "בדמות אלוקים עשה אותו".
על הפסוק הזה אמר המשגיח זכר צדיק לברכה ממיר: "כי חובה לראות באדם את הצלם האלוקים שבו, את האלוקות שבו, יחס האהבה לחבר זה לא משום ה"כָּמוֹךָ" בלבד, היחס בינינו לבין חברנו לא צריך להיות הבחינה שאמר רבי עקיבא "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בגלל הכָּמוֹךָ שהוא כָּמוֹךָ, אם הוא כָּמוֹךָ אתה צריך לאהוב אותו צריך לסייע לו לעזור לו וכו'. לא משום שהנכם שותפים בהנהגת העולם, או משום אחריות שלך לקידוש השם בעולם גם על ידי רֵעֲךָ, אז משום כך תאהב את רֵעֲךָ.
בן עזאי אומר: "לא, לא משום זה, שמעתי מה אומר רבי עקיבא שמעתי. אלא שורש בין אדם לחברו - הוא כרֵעֲךָ הוא בדמות אלוקים, כאשר הנך מתעסק עם רֵעֲךָאתה כביכול מתעסק עם אלוקות! הדיבור שלך עם חברך הוא כביכול אתה מדבר עם הקב"ה! שהלא הנשמה המונחת באדם היא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל (איוב לא, ב) שמלובש בגוף!".
אהה, אם היינו עומדים על הדבר הזה שעמדנו כרגע - היתה לנו גישה אחרת לכבוד הבריות! כי אדם נברא בצלם, אתה מדבר עם צלם אלוקים "בדמות אלוקים עשה אותו" אז בעצם היינו מכבדים כל דבר בעולם, הכול נברא ברצון השם, במבט כזה כל המציאות החומרית, היתה מאבדת את ערכה החומרי, לעומת הגילוי של רצון השם שבו. זאת אומרת: אנחנו תמיד מתייחסים לחומר, מתייחסים לאדם כמו אדם... חומר, לא מתייחסים אליו כאילו מבחינה אלוקית, מי מתייחס כאילו הוא בצלם אלוקים?
היום אולי, אולי נסתכל, עד עכשיו מי מסתכל. כשאדם רואה פרי מה הוא רואה? תפוח, בננה, מה הוא רואה? הוא רואה את רצון האלוקים שנמצא בזה שככה רצה הקב"ה לברוא את זה עם ויטמינים כאלה, ואם כל מה שיש בו כל המעלות, עם כל היתרונות ועם כל הצבע ועם כל הצורה, ועם החן הזה! והכל, אנחנו רואים רצון הבורא? מה שאנחנו רואים - בננה, אנחנו רואים בננה, אבוקדו, מה אנחנו רואים?
- 'תביא לי 3 אבוקדו, תביא לי זה, תביא לי...'
לכן גם כשאנחנו מברכים זה בשביל לקבל רשות כאילו לאכול, אה... אם בכלל מכוונים על זה, אבל אדם צריך, יש אנשים שאוכלים בשביל לברך, יש אנשים מברכים בשביל לאכול, תלוי מי אתה. אז מי שיודע מה רצון הבורא - איייייי הוא מברך את הבורא בגלל שהוא עושה את רצונו, שאם אדם ראה דבר בעולם ולא נהנה ממנו - עתיד להיענש, אדם ראה פרי ולא נהנה ממנו הוא עתיד להיענש. כי רצון הבורא שאתה תהנה מכל הבריאה! הוא נתן לך דברים, התיר לך אותם, והוא רוצה שאתה תהנה מהם, צריך לברך את הבורא על זה. רואים שזה רצון הבורא אז אתה עושה את רצון הבורא.
אחד אומר: 'לא! אני לא אוהב את זה, זה אני לא אוהב את זה',
אה! אתה לא אוהב את רצון הבורא? אבל הבורא ברא את זה בשבילך! הוא לא ברא את זה רק בשבילו, הוא ברא את זה בשביל כולם, למה אתה לא אוהב את זה? אה! אז אתה אוכל רק מה שאתה אוהב, אז אתה מתאווה, זה כמו בעל חי, אבל הקב"ה רוצה שאתה תהנה מכל דבר, יש בזה רצון הבורא.
שלא תאמר: "הואיל ונתבזתי יתבזה חברי עימי" במבט של כָּמוֹךָ - יכול אדם לדמות את חברו גם בחסרונותיו שלו, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" נכון? אז אם אתה אוהב אותו כָּמוֹךָ אז יש בך חסרונות אז גם בו יש חסרונות כי אתה רואה אותו כָּמוֹךָ, כָּמוֹךָ בכל הצדדים, אההההה.
'כשם שיש בי חולשות גם בו יש חולשות, כשם שיש בי התגשמויות כך גם יש בחברי, כשם שאני מחוסר, הגם שיש בי אלוקות - כך גם הזולת!'.
אומר בן עזאי: "אל תאמר כן, אם עשית כך דע למי אתה מבזה! בדמות אלוקים עשה אותו!".
המבט על אדם צריך להיות מבט על דמות אלוקים, מה שאתה רואה כרגע - זה דמות אלוקים, לכן כתוב (דברים כא, כג): "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" אוי מזה קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי? אדם הוצא להורג והיו תולים אותו עד הערב ולפני הערב ככה מורידים אותו ולוקחים אותו לקבורה, כתוב: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ" שלא יעבור עליו לינה, לילה, אז צריך להוריד אותו לפני הלילה ולקבור אותו למה? כי "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" מה זה? כל מי שעובר חס ושלום כאילו הוא רואה אלוקים תלוי למה? "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו) תוריד אותו תוריד, לקבור אותו מהר.
אדם שעובד את עבודת השם, כל מעשיו מתייחסים לצלם אלוקים שעליו, מניין לו לאדם עשיית הטוב? מה פתאום בן אדם עושה טוב? איך זה שהוא עושה טוב? אלא בגלל שיש בו אלוקות, רק בגלל שיש בו אלוקות, כל המעשים של אדם מתייחסים לצלם אלוקים שעליו. מעתה כשמוצאים אדם שיש בו טוב, כשנפגשים באדם שעושה חסד, מה מתגלה לנו? האלוקות שיש באדם הזה. מה פתאום שיעשה טוב?
זה רק בגלל הצלם אלוקים שיש בו! האלוקים הוא טוב "טוֹב השם לַכֹּל" (תהלים קמה, ט) והשם נתן לנו את הבחינה של טוֹב, בצד האלוקות שבנו והיות שיש בנו צד האלוקות - אז לכן עושים טוב וחסד. כשאתה רואה אחד שעושה טוב וחסד מה אתה רואה? אתה רואה את האלוקות שבו. והנה כל זה בשאר כל אדם. כשאתה רואה בן אדם עושה, סתם בן אדם שאתה כן מכיר לא מכיר אבל משאר אדם, אז אתה רואה את האלוקות.
אבל כשהחסד בא מאבא ואמא - כשבמעשה אתה רואה גם טבעיות, חמלה טבעית, רצון להיטיב טבעי, למי יטיב האב והאם יותר מאשר הילדים והבנים שלהם? כשאתה רואה את זה שבא מצד אבא ואמא – אתה רואה גם הטבעיות, ולא ניכר כל כך מעשה החסד החלק האלוקי ממעל, כי הלא גם הטבע מסייע לכך. סתם בן אדם שהיטיב לבן אדם ברחוב - זה לא טבעי, מה פתאום הוא ניגש ומיטיב לו? אחד רואה אדם הולך בלוע ושסוע,
אומר לו: "כל כסף תקנה לך בגדים, תקנה לך נעליים זה..."
כל אחד יפתח עיניים!
'מה? מה קרה? פשששש. ראית? בן אדם שלף אלף! הביא לו, תראה! לא מכיר אותו, נתן לו והלך, לא ביקש 'תודה' ולא כלום, פששששש....'
מתפעלים! מה זה? אבל אם אבא ואמא יתנו אלף לילד לקנות את הבגדים שהוא חייב אין לו בגדים!
כל אחד יגיד: 'יו! ראית? אבא שלו קנה לו... אמא שלו קנתה לו, ראית!!! קנו לו, איזה יופי כל הכבוד להם!'
מה זה 'כל הכבוד?' אה אה כולם מבינים זה טבעי! מה פירוש? אם ההורים לא ידאגו ולא יתנו אז איזה הורים אלה?! זאת אומרת: אנחנו לא רואים את האלוקות, את הבחינה של נתינה וחסד אצל ההורים בגלל שיש פה את העניין הטבעי שהשם הטביע בהם חמלה ורחמים לילדים. רק אצל אדם זר שאינו יודעו, ואינו מכירו, ואף על פי כן הוא גומל עמו חסד - רק אז מתגלה עליו האלוקות.
זה כשאנחנו מבינים את הסוד שגילה לנו בן עזאי, לפני שהוא גילה לנו את זה לא ידענו בכלל, אבל היינו מתפעלים מאדם זר שעושה לא מבינים למה אנחנו מתפעלים, מה אתה מתפעל למה לא? רואה שהוא הולך אין לו, למה שלא יתן לו? אם יש לו למה שלא יתן לו? לא! זה לא פשוט, זה לא טבעי שאדם 'משחרר', הוא עבד הלך עמל בסוף הוא רואה איזה מישהו מחלק את הכסף שלו לאחרים, זה לא טבעי! אבל זה מבחינת האלוקות בצלם אלוקים!
כמו שהשם מטיב לכל העולם! את כל הבריאה הוא ברא בשביל להיטיב, אתה רואה פתאום בן אדם מטיב לזולת עושה חסדים - זה הבחינה האלוקית שנמצאת בו, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. אם חובת הכרת הטוב נובעת רק מפני פירעון חוב, כי אז היתה בודאי חובת הכרת הטוב כלפי אב ואם פי כמה מהכרת הטוב כלפי הזולת. אם אנחנו חייבים להכיר טובה בגלל שאנחנו צריכים לפרוע חוב, קיבלת – תחזיר.
אתה הולך לחתונה, נתנו לך 500 לפחות תיתן 500, אם נתנו לך 500 מה תיתן 100! אם הכרת הטוב זה פירעון חוב - אז למי אנחנו צריכים לפרוע חוב עוד יותר? למי שנתן לנו יותר, מי נתן לנו יותר? הכי הרבה נתנו ההורים, אז פשוט כאשר אדם היה חייב להכיר טובה להוריו הרבה יותר מכל אדם בעולם! ואפילו אם נצרף את העניין הטבעי שיש בטובות האב והאם על פניו, כי סוף סוף הטובה שלהם רבה יותר.
סתם ילד טיפש שאומר מה שאמרנו קודם: "מה? הורים שלי התכוונו אלי?! הם עשו... ואני בסוף נולדתי מה מה בה בה בה בה? נו, אז מה? אז מה יזרקו אותי כמו חתול? הביאו ילד? תדאגו לו! תגדלו אותו תשלמו מה? מה?..."
כן, אבל טמבלולו, גם הילדים שלך יגידו לך...: "שמענו אבא מה אמרת כן, "גם אתה! מה, אתה חתול? הבאת אותנו? תשלם! יאללה! תתחיל להוציא 'שחרר' שחרר!!"
לא! הוא רק יודע לטעון על ההורים שלו, אבל עם הילדים שלו הוא רוצה שיכבדו אותו, יחזירו לו שיכירו לו טובה! אם הייתה הכרת הטוב רק פירעון חוב - היינו חייבים להורים שלנו יותר מכל אדם, אפילו שזה גם, גם מטבע. אבל העניין של חובת הכרת הטוב שאנחנו לומדים כאן - היא על ההתגלות של צלם אלוקים שבאדם. על זה שיש בכוחו של אדם לעשות מעשה המכריח שיש בו אלוקות. זה מעשה שמגלה שיש פה אלוקות,
מה פתאום שבן אדם יקום ויתחיל לחלק כסף? יתחיל לעזור ואנשים יפסיד את הזמן שלו לטובת הזולת, ישקיע את חייו באחרים! יש לך חיים, למה אתה לא משקיע בעצמך? כמו כל האנוכיים והאגואיסטים שדואגים רק לעצמם. זה מראה נקודת אלוקות! כי הבורא כשהבורא מטיב הוא מטיב ללא תמורה! הוא לא מקבל תמורה, הוא נותן לך את הכל "משלך נתנו לך" מאיפה אתה... גם אם אתה אומר זה בגלל שהוא נתן לך כח לדבר, ומה אתה אומר אפס אפסים לעומת מה שאתה מקבל, על נשימה אחת! כמה אתה צריך?
"כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ" (תהלים קנ, ו) כל היום אתה צריך לשבח על נשימה אחת. סתום את האף דקה ונראה איך תסתדר, אדם שיש לו דלקת ריאות רק, דלקת ריאות והוא כבר בקושי נושם, קולות וצפצופים וזה... מה? אה! פתאום מתחיל להעריך נשימות, חולה אסטמה שיש לו התקפה - הולך למות! הוא למות, אם אין לו משאף - הולך למות, צריך להודות שאצלך זה עובר חלק, אתה יודע להודות על זה?
אתה יודע כמה אנשים אחרי שהם לוקחים משאף איך הם מרגישים מההההה. שיש להם אוויר ונפתח הריאות והם יכולים לנשום אתה יודע מה זה?! אתה ראית מישהו שעומד לטבוע ואין לו אוויר, אין לו אוויר! בלה בלה בלה בלה בלה, בולע מים והוא יצא מזה, יצא מהמערבולת פששששששי מה זה חיים! פתאום הוא מבין מה זה חייייים... איזה חייייים! הוא נושם!! הוא נושם!!! אנחנו יודעים להעריך?
נשימה, ראייה, שמיעה, דיבור, הליכה, תנועה, מישוש, חוש, משהו? כלום כלום! העניין של הכרת הטוב שאנחנו לומדים כאן, זה על ההתגלות של מלם אלוקים שבאדם, שיש בכוחו של אדם לעשות המעשה המכריח שיש בו אלוקות, והחובה הולכת וגודלת לפי השיעור של סילוק הנגיעה מגומל החסד, שבשיעור זה ממש מתגלה כאן הדמות והחֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל.
ככל שנראה שמי שגמל איתנו חסד לא היתה לו נגיעה! לא טובת הנאה! לא משום כבוד או בושה {'לא נעים!' כי אנשים מסתכלים, אתה לא נותן או עוזר או מסייע} ככל שנסלק את הנגיעה מגומל החסד - ככה תתגלה לנו הדמות וחֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל שלו. פשששש.
- "זה? אדם הזה! אומרים: יש לו "לב זהב!"...
מה זה לב זהב? אדם שנותן נתינה! נתינה נתינה בלי שום אינטרס פשששש. זה מראה את הדמות כמה שיותר בשלמות, כל כולה לזולת. אז עכשיו לפי דרכנו למדנו גם העניין של עשיית טובה, שכשעושים טובה צריך שהיא תהיה מצד הצלם אלוקים שבנו, כמו שהשם מטיב גם אנחנו צריכים להיטיב, השם הטיב לכל הברואים לצדיקים ורשעים. מה עשה אברהם? למד ממנו,
גם הוא עשה כן והאכיל את הערביים, זאת אומרת נתינה טובה ללא תמורה, {זה הוא נתן כמובן ברגע שלא היה איסורים, אבל ברגע שיש איסורים ואסור לתת למישהו דבר שאסור לתת לו} או שיש דין (ויקרא כה, לו) "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" אבל מי שהוא מומר לאפילו לדבר אחת מן התורה - הוא לא בכלל אָחִיךָ. ולא צריך להחיותו בצדקה לדוגמא או דברים כאלה, זה אחרי שקבלנו את התורה יש לנו גם כללים, איך? מתי ומה.
אבל בסתם אנחנו רואים כשאדם עושה טובה צריכה להיות ללא תמורה ללא מטרה, ללא נגיעה! מאידך: גם הכרת הטוב שלנו צריכה להיות בהתאם! ואין סוף עניינה של הכרת הטוב ההודאה על הטובה.
- "אוי! שתהיה בריא, תודה רבה, תודה רבה, תודה רבה..."
זה לא סוף הכרת הטוב כשאתה אומר "תודה רבה!" לא זה לא סוף, אלא, ההכרה והגילוי שיש באדם הם חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל. כמו שכתוב בירמיה יד, ט: "וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא" ממש. ועל כן אף על פי שאנחנו אומרים שביחס אב ואם, הרי שהגילוי שמתגלה על ידי אדם זר הוא יותר! ממה שמתגלה טובות אב ואם, למה? כי זה פלא, מה פתאום אדם זר נותר ומיטיב הוא אדם זר! מאבא אנחנו לא מתפעלים מאמא כי אנחנו יודעים שזה בטבע שלהם זה הילדים שלהם וכו'. אבל מכל מקום, גם בנוגע לאב ואם אמרו חכמים: בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו –
אמר הקב"ה: "מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני!"
כי הכבוד הניתן מחמת הכרת הטוב - הוא הכבוד לאלוקים שבאדם לאלוקות. אז גם כשאתה מכבד את ההורים שלך, אתה לא צריך להסתכל בהם רק כהורים, כי אתם יודעים גם יש הורים ויש הורים, יש הורים שמעניקים מעל ומעבר, ויש כאלה שמצמצמים ולא נותנים לילדים שלהם כל כך וכו' וכו', יש הורים שמעדיפים להשקיע בעצמם מבילדים שלהם. הם הולכים כל פעם לטייל - נוסעים לפה נוסעים לשם, הולכים לפה הולכים לשם ואת הילדים מצמצמים, כי חוסכים על חשבון הילדים כדי שהם יוכלו ליהנות. לא כל ההורים שווים, יש הורים שכל החיים כל מה שהם עבדו רק כדי שיהיה לילדים שלהם.
סיפרתי פעם אחת, על יהודי שעבד בשטיפת מדרגות בבניינים בתל אביב, תשעה ילדים! תשעה ילדים יצאו ממנו, ותשעה ילדים, שמונה מהם שמונה מהם הם רבנים ודיינים גדולים ומפורסמים מאוד בארץ. אחד מהם הוא קצת פחות מהם, אבל גם הוא בסדר גמור וכו' וכו'. הוא היה עובד בשטיפת מדרגות, עד שהגב שלו התכופף עד שהוא לא יכול לזקוף קומה, הוא היה הולך מקופל כמו ב"מודים" אבל ב"מודים" שצריך לעשות, שכל חוליות שבשדרה יהיו כפופות,
ככה הוא היה הולך, וממשיך לעבוד במדרגות בהיותו זקן, למה? כל פרוטה שהילדים שלו ילמדו בישיבות, הוא היה גר בתל אביב, בתל אביב... והוא גידל ילדים לתפארת! אז יש כאלה.
מכל מקום! כל דבר שההורים נותנים, לא צריך להסתכל על זה שזה הורה אלא על הצלם אלוקים שבהם, כי גם בהם יש צלם אלוקים, לכולם יש צלם אלוקים, צריך לראות את הצלם אלוקים שבהם. אז לכן, צריך להכיר גם אצל ההורים את הכרת הטוב האלוקות שבאדם. אבל מאידך אנחנו לומדים על הפחיתות של המידה שקוראים לה "כפיות טובה" מה זה כפיות טובה? אדם כופה על הטובה. מה זה כופה על הטובה? עשו לו טובה והוא כאילו כופה כלי עליה, לא רואה אותה, כפוי טובה לא רואה.
- "עשה לי? מה עשה לי? מה עשה לי טובה? מה, כולם עושים! תב תב תב תב תב..."
כפוי טובה! פחיתות של המידה הזאת כפוי טובה. היא פשוט מידה שאינה מכבדת את האלוקות שבאדם, הוא מזלזל בכולם נותנים... הוא פשוט מאוד אינו מכבד את האלוקות שבאדם. ובאמת המידה הזאת היא מהמידות הרעות הראשונות שבבריאה. המידה הרעה הראשונה היא היתה איזו? איזו מידה רעה ראשונה היתה בעולם? הקנאה של הנחש, הנחש היה מהלך על שתיים, הוא היה הולך זקוף קומה הוא היה הכי דומה לאדם!
הוא נתקנא באדם! הוא נתקנא באדם שיש לו את חוה, זו המידה הראשונה בעולם המידה הפחותה. המידה השניה זו היתה "כפיות טובה" כפיות טובה. כמו שכתוב בגמרא בעבודה זרה דף ה: תנו רבנן: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם" (דברים ה, כה)
אמר להם משה לישראל: "כפויי טובה בני כפויי טובה"
בשעה שאמר הקב"ה לישראל: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם" אה! שיישארו ככה ביראת שמים!
מה היה להם לומר?
"תן אתה! כמו שעד עכשיו נתת לנו בלב את היראה הזאת, תן! תמשיך תמשיך תן לנו אנחנו רוצים!"
זה כפויי טובה. למה הם נקראים כפויי טובה?
הם אמרו (במדבר כא, ה): "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל"
אה... נותן להם לחם מן השמים והם קוראים לו 'לחם מקוקל!', יש להם טענות עוד. זה כאילו אני אתן לך עכשיו 200 שקל
ואתה תגיד: "אי.... מקומט! מה אתה מביא לי 200 שקל מקומט?! תביא שטר חדש, זה..."
מה זה משנה? טמבלולו! זה 200 שקל, 200שקל זה 200 שקל! אוכל זה אוכל!!! מקולקל? לא מקולקל, מקולקל לך בעיניים!! מה מקולקל איזה מקולקל מה, יש לך כאבי בטן?
"בני כפויי טובה!" שכתוב (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל"
אה... הקב"ה שואל את האדם הראשון: "הלו! מה קורה? אַיֶּכָּה? (בראשית ג, ט) מה עשית?"
אומר: "מה? זה לא אני! - זה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, אם לא היתה נותן את האישה אני לא הייתי חוטא כי לא היה מי שיבלבל לי את המוח, לא היה מי שמפתה אותי לא היה מי שאומר לי, אני, מה אני? זה האשה!",
איזה אישה? לא אומר לו האשה, אומר לו "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" או הו! הוא מאשים את הקב"ה,
"כפוי טובה"! אני נתתי לך אותה עזר כנגדך! ואתה אומר שזאת האישה ההיא!?
כשבא משה רבנו להוציא את ישראל ממצרים, הרי הוא יודע שיש כאן הצלת נפשות, הרי הוא מיודע שיש פה הצלת נפשות,
אבל אומר "איני יכול!" אה... הוא אומר לקב"ה: "איני יכול, אני לא יכול ללכת בשליחות שלך עכשיו להציל את עם ישראל ממצרים. איני יכול - אם לא אעמוד על המשמעות הפנימית של הכרת הטוב, אני צריך להכיר טובה למי שפתח לי את הפתח, וגידל אותי כמו בן, חייב להכיר טובה, אם לא - אני לא יהיה ראוי להוציא את ישראל ממצרים כלל וכלל!"
מי שאין לו הכרת הטוב הוא לא יכול להיות גואל, רק מי שעומד על התכלית של הבריאה, שתכלית הבריאה מתגלה בהכרת הטוב להכיר טוב, רק הוא ראוי להוציא את ישראל ממצרים. כה גדול הוא הפגם של כפיות טובה, ואת הדבר הזה למדנו מהאדם הראשון, אם לא היה האדם הראשון אומר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" כל פני הבריאה היו שונים לחלוטין.
אם היה מכיר טוב לקב"ה שעשה לו עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב, כ) - כי אז לא היה יתכן שכלי זה יגרום לכישלונו, אם היה מכיר שהשם עשה לו עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ - לא יתכן שכלי זה יהיה גורם לכישלונו. כי כלי שהוא לקדושה ולמצווה - אי אפשר לו בשום אופן להיות כלי לעבירה. ורק בגלל שהיה פגם בהכרת הטוב - פגם בהכרת גילוי האלוקות של חוה, ממילא נשאר פה מקום של מבט גשמי שיש בו כבר מקום להיכשל בעבירה.
אם היה רואה בחווה רק אלוקות - כי השם ברא אותה רק לצורך עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, כלי לעזור לו! אז זה כלי קודש!! אי אפשר שמכלי קודש שהשם ברא יצא עבירה, אבל אם אתה לא הסתכלת עליה כחֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל אלא כגשמי ובגשמיות יש כבר את הצד של חטא, אז אתה יכול להיכשל בעבירה.
כיוצא בזה כשעמדו כלל ישראל במתן תורה, והגיעו למדרגת של אהבת השם וליראת הרוממות, מבחינת האדם הראשון קודם החטא, עם ישראל הגיעו למדרגת האדם הראשון קודם החטא, פסק מהם הזוהמה של הנחש, היה להם אהבה לבורא יתברך, והיה להם יראת הרוממות, לא יראה ופחת מהשם כמו אדם שפוחד מאדם שיכול להעניש אותו, אלא יראת הרוממות, יראת הכבוד האמיתי מהשם, כשהם עמדו במתן תורה הם הגיעו לרמה הזאת.
אם הם היו מתבוננים אז איך הם הגיעו למדרגה נשגבה זו שהיא לא שייכת לבשר ודם? איך הם הגיעו לדרגה הזאת? מי גרם שהם הגיעו לדרגה הזאת? אם היו מתבוננים שנותן המדרגה הזאת שאפשר להם להגיע אליה זה הבורא יתברך - על כורחך היו משיגים שזה מחמת האלוקות שבהם, כי יש בתוכם שיש בהם חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל! כי הקב"ה העניק להם הארת פנים, האיר פניו, "יָאֵר השם פָּנָיו אֵלֶיךָ"! (במדבר ו, כה) האיר להם פנים שיכולים לראות בו! פָּנִים אֶל פָּנִים (דברים לד, י), ומזה הם הגיעו ליראה העצומה.
אז כשהקב"ה אמר להם "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם?"
היה בדין שהם יאמרו: "כשם שנתת לנו עד עתה כשם שנתת לנו יראה זו שאנו יראים ממך יראת הרוממות כך תן לנו עוד!"
כך היו צריכים לבקש!! זה אם הם היו מכירים שהוא הנותן של המדרגה. הרי כל מה שהשגנו זה לא מכוח הגוף החומרי, אלא בגלל שאתה הכנסת בנו את החלק הרוחני, את הנשמה של "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" ואם היו מכירים כל כך את החלק הרוחני - היה מתבטל המבט הגשמי וכבר לא היה באפשר בשום אופן שיהיה אחר כך חטא העגל. כי המבט היה מבט רוחני, והיו יודעים שהשם נתן להם את האפשרות להגיע למדרגות הנשגבות האלה, עד שפסקה מהם זוהמת הנחש.
וחזרו להיות במדרגת אדם הראשון קודם החטא, וגם התבטלה מהם המיתה ועוד מעלות, אם היו קולטים את זה כמו שהסברנו - לא היו מגיעים לעגל, אבל מכיוון שאתה מסתכל במבט גשמי ולא במבט הרוחני, אז לכן אתה גם יכול לקחת גשם כמו שור עגל ולעשות ממנו אלוהים.
מה העיקר המכוון מכל דברינו? כל מה שיש באדם רצון לעשות טוב - זה הוכחה על הארה אלוקית שבו. עכשיו כל אחד יגלה מי הוא, כל מה שיש באדם רצון לעשות טוב - זה הוכחה על הארה אלוקית שבו. כשלא חפצים לעשות טובה, אתם יודעים מאיפה זה נובע? אף אחד לא יודע,
(מאיפה? מה? לא...)
זה הסתרת פנים! כי הצלם אלוקים שבאדם מכוסה. כשצלם האלוקים שורר באדם - אז יש לו חפץ ללמוד, כי האלוקות שלו מבעבעת! והאלוקות רוצה רוחניות, יש לו חשק ללמוד הוא רץ ללמוד, הוא רץ לעשות מצוות! זה בגלל שיש לו הארת פנים והיא לא מכוסה. ההרגשה שיש לאדם של חסרון חשק, בהעדר טעם בלימוד, אין זה אלא חסרון בהארת פנים באדם. הרי העונש הכי גדול שלנו בגלות זה (דברים לא, יח) "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" מכם.
כל המחלות הצרות הייסורים בא מהסתר פנים, "יָאֵר השם פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ" (במדבר ו, כה) זה הדבר הגדול, איך זה עובד? אם אתה מכיר את הצלם אלוקים שבך, ואתה לא נמשך אחרי הגשמיות אלא אחרי הרוחניות - אז מאיר בך הצלם אלוקים, יש לך הארת פנים כי אתה לא עושה הסתר, אתה לא עושה עננים מבדילים בינך לבין השם, ממילא יש הארת אלוקים, זה נותן לך חשק, חשק ואתה תאוו לתורה ולמצוות.
כי הרי כאשר אור הפנים שולט באדם אז כתוב במפורש בפסוק "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ השם אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד" זה באור פניך! אתה נותן לנו את זה, אתה נותן לנו אור חיים ואהבת חסד. מה פתאום אדם אוהב חסד? זה רק שבגלל מאיר בו האור האלוקי, הצלם אלוקים שבו, רק כאשר הוא מוסתר אז נעדר הרצון הרוחניות, ואין לו זריזות לקום מהמיטה, והוא לא חפץ בתפילה, ואין שום טעם לא בבין אדם לחברו, ולא בבין אדם למקום, אין לו חשק לכלום, והוא נהפך לגוש חומר פשוט, חתיכת חמור כזה כמו בעל חי.
וכמובן שגוש חומר אין לו כל טעם ברוחניות, רק אכילה ושתייה ושאר תאוות העולם הזה, וכל ההשתוקקות לרוחניות - היא רק מצד הרוחניות שבאדם שזה צלם האלוקים שבו! אם היה אדם מכיר בכך שכל הרוחניות שבו זה רק מצד הצלם אלוקים שבו
- בודאי שהיה חוזר להשם ואומר: "תן אתה!! תן אתה!!"
מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, כמו שהיה במעמד הר סיני, אהבת השם, יראת הרוממות,
אז היינו צועקים: "תן אתה! תן אתה!! תן אתההההה!!!"
אפילו כשאנחנו אומרים "אתה חונן לאדם דעת" – איך אומרים אתה בלבלבלבלבלבלב לם אדם דעת, רד רד רד רדד דרד דרד דרד. כשאדם מסכן רעב לא אכל הרבה זמן, לא אכל! איך הוא מתחנן שיתנו לו? וכשרואה שעומדים לסגור לו את הדלת הוא עוד יותר בוכה,
"לא! לא!! תעשה טובה!!! תרחם עלי דדדדד"
הוא יודע אם הוא יסגור לו את הדלת - הוא לא ירד המדרגות הוא יתמוטט גמרנו, הוא לא אכל הרבה זמן די הוא יתמוטט. הוא מבין עכשיו 'זו הדלת האחרונה!' כמו שאומרים, 'הוא לא נותן לי לאכול...' למדנו בדרשה הקודמת "בדיני לוויה" למה רצחו את הבן אדם? בגלל שלא נתנו לו אוכל, פטרו אותו, יצא מחוץ לעיר רעב, לא נתנו לו אוכל, המתין בצד, ראה בן אדם שיש לו אוכל, התנפל עליו מאונס של הרעב לאכול, וההוא קם עליו והרג אותו, רצחו אותו בגלל זה שהיה רעב לאוכל.
אנחנו מתחננים על רוחניות? "ותן בלבנו" אנחנו אומרים "ותן בלבנו" מי זוכר בכלל שאמר "ותן בלבנו"? אההההה "ותן בלבנו" אייאיי. והנה האדם אם כי שכלפי עצמו, "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ" (משלי יד, י), מה שהחומר שלו גובר על החלק הרוחני. נכון בני אדם יודעים,
"תשמע! בא הנה, אני לא חזק ברוחניות אני עדיין גשמי! מה אני אעשה?"
ככה האדם מתרץ את עצמו, אז כלפי עצמו הוא יודע את המצב שלו בדיוק. אבל כלפי הזולת - אתה חייב לדון אותו לכף זכות, כלפיו! החובה לראות רק את הרוחניות שלו, אם היינו מתבוננים היינו רואים בכל אדם שלומד, אדם יושב ולומד תורה
- היינו רואים: 'זה נס, נס! פששששש! בן אדם מתגבר על החומר! תראה! עוזב תאוות עוזב כסף עוזב כבוד יושב באיזה פינה בבית מדרש לומד זה נס!! זה נס, נס'.
הלא כדי שאדם יצליח לשבור מידה ממידותיו - הוא זקוק לנס!! למה שאדם ירצה לשבור את המידות שלו?! אה.. כל כך נוח לו עימהן למה שישבור אותם? ובכוח מה הוא יכול בכלל לשבור את המידות?! הרי בזה אנחנו רואים רוחניות בעינינו, כשנכנסים לישיבה ורואים רבים! אלף! אלף חמש מאות! אלפיים! שלושת אלפים, יושבים ולומדים שקועים בתלמוד - הלב צריך להתמלא ברגש.
היתה תקופה שמישהו אמר לי: "אה! אם אנשים היו רואים איך לומדים בפונוביז' בשעה שתיים בלילה אה..."
אמרתי לו: "מה הבעיה? היום תארגן אוטובוס, אחרי הרצאה ניקח אוטובוס מהאנשים מההרצאה בהרצאה לפונוביז' נראה להם!"
וכמה לילות הוצאנו אוטובוסים לפונוביז' ובאו מאחד בשתיים וראו אנשים יושבים, מאות יושבים ולומדים, אף אחד לא חייב אותם זה לא הסדר, צריכים לישון עכשיו! הם יושבים ולומדים, איזה התפעלות! איזה רושם זה השאיר עליהם!! היו כמה שחזרו בתשובה ובקשו ללכת לישיבה. זה נס! זה דבר לא לא מוסבר, אדם יתגבר על הגשמיות שלו על ההנאות על הכל, ישב על כיסא, שעות על שעות על שעות על שעות על שעות, וילמד וילמד וילמד!
מה הוא לומד? לא תואר דוקטור שאחרי זה הוא יקבל כסף, הוא לומד בשביל לדעת תורת השם לקיים!! והתוכנית שלו גם לחיות בעניות! זה נס ודאי שזה נס. אם היינו אוהבים רוחניות והיינו רואים דבר כזה - היינו מתפעלים התפעלות נוראות, נוראות מתפעלים. ויש אנשים שנכנסים לישיבות כאלה ורואים את זה את המראה הזה - זה מרטיט, ויוצאים מזה בהתפעלות, אין דבר יותר מעורר את האדם ממחזה כזה שרבים יושבים ועוסקים בלימוד התורה.
כנס לאוניברסיטה תראה הם יושבים ומקשיבים לפרופסור או לדוקטור, שום דבר אתה לא מרגיש שום דבר, אתה נכנס לעולמה של תורה אתה רואה מה זה ישיבה, כנסו פעם, תראו את הישיבות הגדולות, פשששששש. אתה לא קולט את זה, זה לא יאומן כי יסופר! זה נקרא לימוד, זה נקרא לימוד,
זה לא 'הקשבה ואחר כך יש מבחן וצריך לעבור, מה אכפת לי אני מבין לא מבין העיקר ציון מקבלים תעודה אחר כך נסתדר, גם ב-64 אני עובר נגמר. אני דוקטור, אם יבוא החולה ויהיה לו מחלות מה-36% שהיה חסר לי במבחן – שימות! מה אני אשם לו? אותי העבירו? אני דוקטור! חתום דוקטור זהו....'
אה... אבל מי שלומד תורה לא יכול לפספס, אי אפשר לא לקיים הלכה, לא מקיים הלכה - מתחייב! אין דבר כזה, אתה יכול לקרוא לעצמך 'רב, גאון, גדול, דיין,' מה שאתה רוצה אתה יכול לקרוא לעצמך, אבל תחטא חטא אחד - אתה תקבל עונש!
'דוקטור' אין לו בעיה! מקסימום יש לו 'ביטוח', מת? שהביטוח ישלם! ומה עם המת?! 'ומה אני אשם? לא חייבו אותי ללמוד מאה, 64 עבר...'
מי שנכנס לעולמה של תורה ורואה מה זה לימוד תורה, זה לא לחצי שעה שעה, שעות על גבי שעות, יש כאלה לומדים 12 יש 16 רצוף... רצוף! כל יום!!... שנים!!!... יש כאלה עשרות שנים, עשרות שנים זה נקרא "אברך צעיר".
אז נתבונן עכשיו, אפילו הרגשה זאת של הכרת הטוב למיטיב - גם היא המקור שלה ברוחניות, זה שאתה יכול להכיר טובה למי שהטיב לך זה גם כן רוחניות, כי אדם מגושם לעולם לא מכיר טובה, רק אדם שהוא רוחני יכול להכיר מטובה, אדם מגושם לעולם לא מכיר טובה, אדרבא! הוא מלא בטענות שהוא מחוסר טובה. איך אומרים?
"אורח רע – אומר: "מה? בשבילו הם הכינו? הם אכלו ונתנו לי מה שנשאר שמה... מה, מה?"
אחד ראה מישהו רעב קנה לו מנה פלאפל, {אסור לקנות פלאפל אסור לקנות כלום בחוץ כלום!} אבל הוא קנה לו פלאפל,
אמרו לו: "כל הכבוד! אה ברוך השם, השביע אותך"
אומר: "כן פלאפל... היה שווארמה! למה לא קנה לי שווארמה?"
כפוי טובה!! מגושם הוא רואה רק שווארמות, מגושם, מגושם לא מכיר טובה רק אדם רוחני מכיר. אדרבא! מגושם עוד בא בטענות. רק בעל חסד רואה את חסדי השם, אברהם אבינו שמידתו היתה חסד להיטיב לאחרים - הוא שגילה את חסדי השם, הוא ראה שהשם מעניק ומשפיע לכולם לכל העולם כולל רשעים אז הוא אחז במידתו "מידת החסד" והאכיל ערביים עובדי עבודה זרה.
חסד זה בא מצד הרוחניות, בצלם אלוקים, מה האלוקים מיטיב - אתה בצלם אלוקים מטיב, אם אתה לא מטיב אתה בהמה, איפה הצלם אלוקים? מכוסה, אין לך הארת פנים, למה אתה עצלן? למה אתה לא רץ למצוות? למה אין לך חשק? כי אין לך הארת פנים. הצלם אלוקים לא מאיר אצלך, אתה הסתרת אותו עם הגשמיות, עם כל הגשמיות הסתרת את הכל, אתה חושך!
איך אמר הרב (הרב אליעזר בן דוד זצ"ל)? "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ" (בראשית א, ב) אתה רק מבין בגלידה, מצ' מצ' מצ' מת ככה הוא עשה, ברכת המזון אתה לא מברך "ברוך אתה השם מצ' מצ' מצ'" אלוקינו מצ' מצ' מצ' זה טעים! מלך העולם... אתה לא טועם אתה זה. "ברוך אתה השם מלך העולם" לםלםלםלםלםלםלםלםל מ - גמרנו. אם היתה בולע ככה את האוכל הייתה נחנק!
אם היינו מתבוננים ככה על הזולת אז לא היינו מדברים עליו לשון הרע, היינו רואים באדם השני צלם אלוקים, היינו מדברים עליו לשון הרע? אתה מדבר על השם כאילו, אתה מדבר על צלם אלוקים, לא היה אפשר לבזות אותו ולא לפגוע בו, כי הלא הנידון הוא גם צלם אלוקים, זה בן עזאי אומר, ובכל אדם אם הוא רק "עמיתך" אבל צריך שהוא יהיה בכלל עמיתך, עם שעימך בתורה, אלה שלא איתך בתורה אין את הכללים האלה. אז בכל אדם אם הוא בכלל "עמיתך" יש בו רוחניות, ובמידה קדושה.
הנה אנחנו מוצאים אנשים שבאים אצלם לצורכי צדקה, וחוזרים ובאים אצלם עוד פעם, והם פותחים את הפתח וחוזרים ונותנים ופותחים וחוזרים ופותחים וחוזרים ונותנים, מאיפה נובע לאנשים כל הנתינה הזאת? זה ברוחניות שלהם, זה החֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל שבהם, זה חייב בכבוד, צריך לכבד אותו, צריך לכבד אדם כזה מאוד.
"רבי היה מכבד עשירים", אפשר שזה מסביר למה הוא היה מכבד עשירים, כי אם הם עשירים, לא סתם עשירים שסתם קמצנים, עשירים שנותנים! עשירים שנותנים - צריך לכבד! כי החלק הרוחני נותן, זה נס!! שאדם נותן לאדם זר כי זה לא בטבע! זה רק אם יש בך צלם אלוקים, כמו שאלוקים נותן שלא על מנת לקבל - גם אתה נותן שלא על מנת לקבל, זה צלם אלוקים.
אבל אם זה נתינה בשביל כבוד בשביל בושה 'לא נעים! מסתכלים עלי' וזה... זה לא צלם אלוקים. זה מעשה קוף.
עלינו להתחנך במה שלמדנו כאן, איך להתנהג עם הזולת, וכיצד גם להעריך את עצמנו, ואם נעשה כן ונזכור שאם אנחנו תעבאנים בענייני תורה והמצוות ואין לנו חשק ואין לנו רצון ואנחנו לא נכספים ולא משתוקקים - אין לנו הארת פנים, הצלם אלוקים שלנו כבוי, אנחנו מגושמים בעלי חיים, אז לכן צריך להעריך את עצמנו, אפשר להדליק את הנשמה ברגע, אפשר לומדים מוסר, הנה לומדים מוסר הנה שיעור כזה בשביל להקפיץ, אבל השאלה: לכמה זמן זה קופץ?...
ועל ידי זה אם נקיים - נזכה לטוב האמיתי! אמן.
"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".
שלום וברכה, ב"ה אני בעלת תשובה כבר 22 שנה, בזכות הרב זכינו להתחזק ולבנות בית של תורה!
בס"ד 18.05.2020 (שני, כד' אייר תש"פ) לכבוד הרב החסיד נזר הבראה שליט"א שמי: א. פ. אני מודה להשי"ת כל יום שזכינו אני ובני ביתי לחיות את הרב ולהלך לאורך! ו: 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו' ותודה רבה לך שאתה מחכים אותנו. אני מודה לך על האכפתיות ועל החסדים האין סופיים על החנות (קפז') המוצרים והתבלינים ועל הקהילה הקדושה שקיבצת סביבך. יה"ר שהשי"ת ישמור לנו עליך (אמן) כי אתה יותר מאב ומאם ותודה על המסירות נפש, זה שאתה מסלק מאיתנו את החושך בעמל רב ובאהבה רבה בלי לחשוב שניה על עצמך בכלל. הרבה זמן רציתי לכתוב לרב ולא יצא וב"ה שעכשיו הגיע לי הזכות להודות לרב. שאנחנו מרגישים שאתה כמו אברהם אבינו – ע"י שהיה בעל חסד, ויצחק אבינו – במידת הגבורה, ויעקב אבינו – במידת האמת הצרופה, ומשה רבינו רועה נאמן, ודוד המלך – נעים זמירות ישראל, ושלמה המלך בחכמתו, ופנחס במסירות נפש, ושמואל הנביא שמכתת רגלים כל יום, וכל התכונות הללו נמצאות ביחיד אחד ומיוחד לכבוד הדור המיוחד הזה! ועכשיו אתה לא רק הרועה הנאמן של ישראל אלא של כל האנושות כולה וכמו שאנחנו מצפים למשיח במהרה אנחנו מצפין ליום שיודו כולם הרב אמנון יצחק אמת ותורתו אמת והם (...) בדאים. אנחנו שמחים בשמחתך [וכואבים את כאבך בכל מה שעושים לרב, (בתאריך המכתב ב"ה נמסרה הרצאה: הבחירה בידים שלך, בני ברק 18.05.2020 shofar.tv/lectures/1320, וכן שיעור: כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - חלק ב 18.05.2020 shofar.tv/lessons/12136) ומי יודע אם זה לא כפרה לכלל ישראל] אוהבים אותך אהבת נפש משפחת פ' באר שבע מבקשים ברכה: שאזכה ש... יהיה השמש בצמוד לכבוד הרב שליט"א כמו שיהושע בן נון שימש את משה רבינו ע"ה זיע"א.
'בעת הזכרת שבחי השי"ת שבברכת: 'אתה גיבור... סומך נופלים... ורופא חולים...' ניתן להשיג ישועה עוד יותר מבקשות מפורשות. מפני שבאמירת השבח אין המלאכים מקטרגים ולכן אם יצטרך להתפלל על רפואה יכון באמירת: 'רופא חולים' להמשיך רפואה ובורא עולם היודע תעלומות לב הנה הוא יעשה בקשתנו'. (ספר בני יששכר, הובא בספר לכתחילה, אמונה ובטחון עמוד קמה', ב"ה ניתן להשיג הספר לכתחילה 'אמונה ובטחון' במשרדי שופר). וכנראה זה אחד מהטעמים לסגולת ה: "עבדו" ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) שע"י שמשבח לבורא עולם אין מקטרגים, ומספיק כוונה למשוך ישועות... ישר כוחכם! (לסגולת השמחה shofar.tv/articles/15096).
ב"ה שיעור מאד יפה, חזק וברוך! הרצאה בבני ברק 20.10.2024 בוני המגדל - הקבלת פני רבו (shofar.tv/lectures/1636).
מחנה שועפט לפני שבועיים... זה בדיוק מזכיר את הדוגמא שהרב נתן על איציק במגדל השמירה (רח"ל): 'איציק במגדל השמירה טרגי קומי' (shofar.tv/faq/1609).
כבוד הרב שליט"א זה כל כך נכון הסרטון הזה: '🎞 צריך סיעתא דשמיא לתת תרומה למקום הגון' (shofar.tv/videos/7000) איך אנשים לא מבינים את זה?!
שלום כבוד הרב ב"ה בשבת האחרונה שכבוד הרב היה כאן (ראה כתבה: סיקור שבת בראשית במחיצת כבוד הרב אמנון יצחק שליט"א בני ברק shofar.tv/articles/15236) בעלי הלך לכבודו ביקש: 'ברכה' בעניין הדירות בירושלים וחובות. כבוד הרב בירך אותנו: 'שניוושע כבר יום למחרת!'. בצפייה חיכיתי לישועה, וב"ה בערב הזדמנה לנו הלוואה כדי לשלם את כל החובות שלנו עם היתר עסקה, רציתי לבקש: שכבוד הרב יברך אותנו שנצליח לשלם את הכל ונוכל לעבור לירושלים במהרה (אמן).
כבוד הרב ב"ה שיעור בוקר, מרגש ביותר 'בלי תפילה לא מקבלים חלק קיא' - שיעור 111 שיעור מספר 1, ב"ה כמות תורמי הנציב, אח"כ המעשיות, שאין רק צריך תפילה להשי"ת, גם אם לא נקבל, עצם זה שאנחנו פונים להשי"ת, ומצפים רק לו זה עניין גדול ולהבין: שרק בזכות תפילה מקבלים זה מודעות גדולה בזכות השיעורים שמשקיע בנו הרב כדי שנייחל לישועת השי"ת, והחלק בסוף שכולם שרים 'עבדו' ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) ושירי שבת והשאלה היפה של פרשת הנח בחלק שאלות תשובה שהצחיקה, גם מאוד קשה להיפרד מסדרת השיעורים אבל זכינו בזכותם להבין את הדבר הכי חשוב שבלי תפילה לא מקבלים כלום שבת שלום ומבורך✨.
שבוע טוב ומבורך כבוד הרב שליט"א זה כל כך נכון מה שכבוד הרב מסביר בשיעור זה. (עמידה בנסיונות shofar.tv/videos/15578) תודה רבה כבוד הרב שליט"א.
הרב אמנון יצחק שליט"א! יה"ר שהשי"ת יברך אותך ואת כל אשר לך (אמן) ברוך השם תודה לבורא עולם התשובה של הבדיקה של הילד יצא תקין בזכות הברכה של הרב ובזכות הסגולות שעשיתי אחד מהם זה ששרתי: 'עבדו' ("עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) כמו שהרב לימד אותנו ועוד כמה תפילות. תודה רבה רבה "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה). (לסגולת השמחה shofar.tv/articles/15096).
© 2024 כל הזכויות שמורות