הנודר ואינו מקיים | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: ברכה בת חממה לרפואת הגוף מהרה מהרה, אמן!!

 "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ" הגמרא בנדרים סה' תניא: "המודר הנאה מחברו אין מתירין לו אלא בפניו" דכתיב: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם" מאי בְּמִדְיָן? אלא בְּמִדְיָן נדרת לך והתר נדרך בְּמִדְיָן. מה כתוב פה: מי שנדר הנאה מחברו, הוא לא רוצה ליהנות מחברו, אז לא מתירין לו אלא בפניו,;

 'אתה רוצה היתר? רוצה להתיר את נדר? אז זה צריך להיות בפניו של מי שאתה נדרת הנאה ממנו', 

מאיפה לומדים? מהפסוק: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן" למה אמר לו בְּמִדְיָן? למה צריך לציין לו שמה בְּמִדְיָן? היה אומר לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם, "מאי בְּמִדְיָן? אלא בְּמִדְיָן נדרת - לך והתר נדרך בְּמִדְיָן. מה טעם הדבר? מביא הר"ן בשם הירושלמי: "דפליגי בטעמא דאין מתירין לו אלא בפניו" יש מחלוקת בעניין שאין מתירין לו אלא בפניו, זאת אומרת: שהתרת הנדר צריכה להיות בפניו של המודר הנאה. 

איכא מאן דאמר: בטעמא דמילתא מפני הבושה" למה עושים לו את זה ככה? כלומר שמתבייש מחברו שהנדר היה להנאתו. 

'אתה תצטרך לבוא בפניו ולהתבייש, ועכשיו רוצה שיתירו לו', 

זה בושה. {תכף נבין את זה} כל עניין הנדר הוא שאדם שם מחסום ורסן לטבעו הגשמי, כשאדם נודר את הוא מחליט להשתלט על הטבע הגשמי שלו ולשים מחסום ורסן. מתעוררת בו איזה שהיא שאיפה למרוד במאוויי נפשו המשתוללים, הוא לא יכול להשתלט על הטבע שלו אז הוא נודר. אז מה היה פה? היתה פה התעוררות של שאיפה רוחנית למרוד במאווי הנפש המשתוללים והוא רוצה להשתלט עליהם ולכוון אותם לאפיקים הרצויים. 

דברים שהטבע מחמד והוא צריך בשביל זה סיוע ועזר, כשאדם רעב הוא לא צריך דחיפה ושכנוע ולנדור נדר 'שהוא יאכל', הוא רץ ישר לצלחת. והוא לא צריך לאמצעים שיכופו ויכריחו אותו למלא את תאוותו, לעצמו הוא רץ להשלים את מאוויו הגשמיים, אלא בודאי שהנדר הוא כמו שאמרנו. נדר זה כשיש לו דעת פנימי עמוק, להיטיב לנשמתו לשפר את רוחו, וכל שכן אם הנדר הוא לצורך טובה של אחרים, אז בודאי שהנודר צריך לאיזה אמצעים מיוחדים שיכריחו להגשים ולמלא טובה זו, על ידי ויתור לצורכי גופו כבודו וממונו. 

אדם שרואה שרוצה כמה פעמים להתעלות ופה ושם והוא לא מצליח, אז בסוף איך הוא יכוף את עצמו? מה הכלי שהוא ישתמש איתו? אז כתוב במשנה: "נדרים סייג לפרישות" כתוב: "מוטב שלא תידור מאשר תידור ולא תקיים", אבל סייגים בשביל לסייג את עצמו לגדור את עצמו לעשות משהו שהוא יתחייב, הוא רוצה בדבר רוחני להתחייב. אז נדרים זה טוב! למה? כי זה מחייב אותו, 

אז הוא אומר: "אתה יודע מה? אני נודר כך וכך!", 

זהו עכשיו כאילו תפס את עצמו כלא את עצמו בתחום הנדר ועכשיו הוא חייב לקיים, אז באיזה מקרים שמענו עכשיו? אחד - כשיש לו דחף פנימי עמוק להטבת נשמתו ולשיפור רוחו. נגיד שהוא רואה שכל פעם 

הוא אומר: "אני אלמד אני אלמד..." 

ולא! לא, לא יושב ללמוד, 

אז הוא אומר: "אתה יודע? אני נודר שאני עושה תקופה כך וכך וכך, שעות כך וכך זהו!" 

ואז הוא מכניס את עצמו למצב שהוא מוכרח. וכל שכן אם הוא נודר לצורך ולטובה של אחרים, הוא רוצה לסייע למישהו והוא רואה שכל פעם יש בזה הוא מבטיח ולא מקיים מבטיח ולא מקיים 

ואומר: "הפעם אני נודר שכך וכך וכך!!". 

וכמובן שכשאדם נודר אז זה על חשבון צורכי גופו כבודו וממונו. כי הוא מחייב את עצמו בדברים שקודם הוא לא רצה, רצה ולא רצה ונמנע בגלל שאתה יודע עצלן וזה... וזה טרחה, וזה פה וזה שם, בסוף! הוא החליט שזהו הוא מתגבר על זה, שיעלה מה שיעלה! יכאב לא יכאב! יחסר לא יחסר! יתעייף לא יתעייף! גמרנו זהו... אז נמצא לפי זה של עניין הנדר היא תוצאה של איזו רוח יתרה ועילאית האופפת ותוקפת לפעמים את האדם, ומאלצת אותו לטעום התקרבות לקדושה. 

הוא שואף! שואף לדברים טובים אבל הוא לא עומד בזה, אף פעם הוא לא עומד בזה, אז לכן הוא מחליט: "זהו!". ונזדמנה לו איזו שעה קלה, של התרוממות וטיול בשמי שמים, הוא טעם הוא הרגיש: "אה!" איך הוא מתאווה להיות במעמד הזה במעלה הזאת ואז הוא נודר את הנדר. אבל אם אחר כך הוא מתחרט, מתחרט על הנדר, זאת אומרת: הברקת האור האלוקי שנתגלתה לו היתה רק רגעית וחולפת, הוא היה מתלהב, מתלהב, נדר ונדר 

אבל אחרי זה חזר להיות מי שהוא. והוא נופל ויורד ומתחרט וחוזר בו מההתרוממות הרוחנית ואי ואי ואי. אתמול נתגלה לו אור האמת, שכדאי לוותר על כמה דברים שחשב אותם מקודם הכרחיים לקיום גופו, שכדאי לעבוד ולטפל בצורכי חבריו לכבודם ולהנאתם, 

"אי אפשר להפקיר אותם צריך לעשות מעשה! אבל אני יודע שיצרי הרע לא יתן לי לכן אני נודר!! ואני אעזור ואני אסייע ואני יעשה ככה כך וכך!". 

שבזה מונח דוקא העונג הרוחני העצום! למה הוא נדר? היתה לו ההרגשה כמה זה חיוני ונצרך! כמה צריך לעשות את הדבר, רק אין לו כוח הוא צריך מכריח! ואז הוא נודר כי הוא מרגיש את הטעם של העונד הרוחני העצום אם הוא יעשה ויעמוד בזה. והיום כבר ניטלה ממנו ההבנה וההכרה הזאת והוא יורד צולל ומרגיש שגופו קודם לכל, חזר להיות בהמה. וגם לחבריו!! 

"אי, בסדר... שידאגו לעצמם! מה, אני זה...?" 

- "אבל אתה אתמול באת...!" 

"אני, מה אני אעשה...?" 

וחזר להיות דואג ואהב את עצמו, ואת מה שנעים לחיקו, ומה שיפה לעורו, ומצטער על הרגש העילאי שנתעורר בו אתמול בצורת נדר, ועכשיו שואף להתפטר ולהשתחרר מזה. 

יש אחד טיפש שהתנדב פה ביום ראש השנה ביום כיפור סכומים! טוב, עבר הרב זמן! שנה וחצי כבר כמעט, תשלם בינתיים משהו? שקל!! גם שקל לא, אבל עברו לך שקלים ביד, למה אתה לא מתחיל לפרוע? 

אז הוא בא עם רעיון: "אולי אני אעביר את זה לזה שהתחרה איתי ואני בסוף גברתי עליו ואמרתי את הסכום יותר מעליו - אולי אני אשכנע אותו שיקח את זה עליו".

 לא יאומן איזה חוצפן! איך אנשים אני לא מבין את זה, מה ראית? התלהבות מספרים, פה פה פה פה... זה עוון פלילי שאין כדוגמתו! אנשים לא יודעים מה מסתבכים, ילדים מתים, "ילדים קטנים מתים בגלל זה!", ילדים קטנים עד כדי כך. אז אתמול היה לו רגש עילאי שנתעורר בו אתמול בצורת נדר, ועכשיו שואף להתפטר ולהשתחרר מזה, כי קשה לו לשאוף ולנשום אוויר באותה ספירה עליונה שנזדמנה לו אתמול. 

אכן זו ירידה, ירידה מזכות גדולה מאוד שנזדמנה לו, לתוך מציאות גשמית שבה הוא שקוע ברוב ימיו. לכן קנסו אותו חכמים – שיתבייש! שלכל הפחות יכיר ויראה וידע שהוא נופל, שמן השמים זימנו לו איזה רגע עילאי יקיר והוא התלהב! ובין רגע חזר ונפל ומאס ברגע העילאי הזה., ושוב לא מוכן לוותר לא לטובת נפשו ולא לטובת חברו, וכן מוטל עליו לעשות את התרת הנדר בפני חברו - כדי שייבוש וייכלם מירידתו. 

אולי כשהוא יעמוד מול חברו והוא בעצם יגיד שהוא ממה שהוא הבטיח לו, הבטיח שייטיב לו ויעשה לו וזה... אז אם הוא יעמוד בפניו ויגיד שהוא רוצה להתיר את הנדר כי הוא לא רוצה לעמוד בו בהתחייבות בנדר שהוא עשה בפני חברו. אולי הוא ייבוש וייכלם מהירידה הזאת, אולי תתנוצץ בו שנית התעוררות אלוקית 

ויחשוב: 'שאולי מוטב לו לשוב להתעוררות הראשונה, בשלבים של הסולם של העלייה שראשו מגיע השמימה!'. 

בודאי שהרגש הראשון שהתבטא בצורת הנדר, הוא היה עמוק ורציני מאוד, ולמרות פחזותו וחרדתו, הרי עצם הנדר מעיד שמשהו רוחני שורשי עמוק טמון בליבו של נודר זה. לא סתם בן אדם פתאום פולט נדר, אדם לא פולט דברים סתם, אלא יש לו בשורשים הפנימיים שלו, יש לו באמת רצון להתעלות ברוחניות הוא באופן פרטי, יש לו רצון לעזור לאנשים לסייע בפרט לחברים הקרובים וכו' יש לו!! כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה: 

"האומר: "אהא נזיר" 

הרי זה נזיר". 

ואמר שמואל: "והוא שנזיר עובר לפניו". 

אחד ראה נזיר עובר לפניו, 

אז הוא אמר: "אהא נזיר", 

אפילו אמר "אהא" והוא מסתכל על הנזיר ומתכוון בליבו שהוא רוצה להיות נזיר אהיה, אהה זה אהיה, אהיה והוא אמר "אהיה" הרי זה נזיר. אפילו אם לא פרט בדיוק, אבל עצם זה שיצא מתוך הלב שלו הביטוי הזה - זה מראה את השאיפה הפנימית שלו. המובן בזה שאמירה זו "אהא נזיר" אינה סתם פליטת פה מקרית, "אין אדם מוציא דבריו לבטלה", אלא היא מעידה על שאיפה עמוקה שמתרחשת בנפשו של אדם זה, שאיפה גנוזה לקדושה. 

אלא שכל ימיו הוא שקוע בגשמיות, ולא נזדמן לו שום עניין שיסיר את המכסה מעל פני פינה חוויה ועדינה זו, שהיא נידחת בתוך נבוכי נפשו. אבל כשהוא ראה את הנזיר! אז השאיפה הזאת שבאמת היתה קיימת אצלו יצאה החוצה בביטוי שהוא אמר "אהה נזיר" לכן זה תופס. אז זאת אומרת; 

אחד עובר רואה לומדים בישיבה אומר: "אה! הלואי עלי" 

מה זה? אתה רוצה להיות כזה אה? זה בחינת נדר. למה? כי אתה עכשיו גילית מצפוני הלב שלך, אתה באמת רוצה רק 

"כאילו אני עובד ויש לי התחייבויות ווו וסיפורים אבל אני ואני בתוך תוכי רוצה!". 

רק עכשיו שהנזיר עבר על פניו במלוא קומתו והדרו, כאילו ניתר המכסה קפץ ואמר "אהה נזיר" ואין אמירה זו מהשפה אל החוץ, אלא התפרצות רבתי וביטוי לחלום שמתהלך בחדרי נפשו בכל חייו, לכן הרי זה נזיר. הרמב"ן לכן אומר: "שצריך הנזיר להביא קורבן על שפרש מן הנזירות, שהיה לו להמשיך בנזירותו ולהיות נזיר עולם, אחרי שטעם טעם נעים וקדוש של נזירות!" 

למה אתה יורד? "מעלים בקודש ואין מורידים", למה אתה לא ממשיך? אפילו שאמרת 'נזירות' ונזירות זה 30 יום, למה לא המשכת? אה! אתה לא ממשיך? תביא קורבן. כל התרוממות הנפש שאדם זוכה אליה לפעמים - הלא היא בבחינת שבועה, כי בשעת ההתרגשות של טעימת הטעם העילאי הטוב, האדם נשבע בנפשו שלעולם לא ייסוג מהשגתו זו, וכל עוד בו שנתחזק להתהלך ולתעלות בכוון זה מעלה מעלה ולעולם לא יתחרט, 

ולא יהיה ב'איתשאל לשבועתה' – הוא לא יהיה נשאל על שבועתו, יבוא להתיר את הנדר שלו ואת השבועה, אלא יקיים את הנדר שהתרחש בנפשו על ידו בקודש, ובכל מאמצי נפשו ישמור על הרכוש השמימי שרכש ויגשים אותו בחיים. אז כל התרוממות נפשי היא כשבועה, כשבועה. לא פשוט. 

לכן אדם שאומר: "בא נלמד שעתיים!"

 - זה נדר, הוא צריך ללמוד את השעתיים, 

הוא אומר: "לא! לא עכשיו, מחר! נתחיל ממחר", 

אין! כבר אמרת - "נדר גבוה לאלוקים" זה לא פשוט, יש אומרים: שאפילו בהרהור שאדם הרהר ללמוד או משהו, או קבע לעצמו משהו בהרהור - גם זה מחייב. מובא בזוהר הקדוש: "רבי יצחק אמר: "כל ההיא תוכחתא דהוה ליה ליעקב בלבן אהדר ליה לבן לאודאה ליה לקוב"ה דכתיב (בראשית לא, נ): "רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ" תא חזי כתיב (בראשית לא, נג): "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ", 

אהדר ההוא רשע לתקלא ליה, כיון דאמר אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אהדר ואמר "וֵאלֹהֵי נָחוֹר". מה כתוב? רבי יצחק אומר: כל אותה התוכחה שהיה לו ליעקב עם לבן שהוא התווכח אותו והוכיח אותו על כל מה שהוא רודף אותו, זה גרם להחזיר את לבן בתשובה, הדר ליה ללבן! למה? להודות לקב"ה, שהרי כתוב: "רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ" הוא ביקש ממנו שלא ייענה את בנותיו, 

הוא אמר לו: "רְאֵה אֱלֹהִים" שם קדוש הקב"ה, "רְאֵה אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ" 

שלא נשכח שהוא היה עובד עבודה זרה, הרי שהזכיר שם אלוקים והכוונה שלו היתה על הקב"ה. אבל בא וראה שלא האריך לבן בתשובתו זו ומיד חזר לסורו הרע. כתוב מיד אחרי זה, שהם עושים מצבה: "אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ" חזר הרשע הזה לקלקלתו. כיוון שאמר בהתחלה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם שם קדוש, אחר כך חזר ואמר וֵאלֹהֵי נָחוֹר, מה? זה עבודה זרה! הרי ששיתף שם עבודה זרה - עם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם. 

אז מבחינת לבן מי שחוזר מהנדר, לבן גם כן, לרגע הוא מתלהב ומזכיר שם אלוקים, ואחר כך הוא מחבר עם אלֹהֵי נָחוֹר שזה עבודה זרה. לרגע קט התרומם לבן, להכיר בצחצחות האלוקות של אלוקי אברהם, והפסוק אומר (תהלים כד, ג): "מִי יַעֲלֶה בְהַר השם וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" לעלות בהר השם תמיד להיות במצב של עליה זה לא קל, לא קל, אבל יש! יש שמצליחים לעלות, "וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" מי ישאר שם? מי יעמוד על מקומו? מי יכול?! 

זה לא יכול לבן? איזה לבן? בין רגע הוא התגלגל וחזר למדרון ונזכר בגלולי נחור. השיחה שלו אבל וההסתכלות שלו ביעקב - עוררו בו אושר ונעימות יה של אֱלֹהֵי אַבְרָהָם. כשרואים את יעקב אבינו נדבקים באֱלֹהֵי אַבְרָהָם, באמת! אבל כובד הגשמיות מושכת ודוחפת אותו מטה מטה כמו משקולת, הוא לא יכול לוותר על אלֹהֵי נָחוֹר. 

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב... 

אתם יודעים, הרב אברהם בן אבן עזרא אומר: "אדם כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר" (במדבר ו, ב) זה פלא! הוא אומר: נזירות או נדר או משהו - זה פלא!! כי רוב העולם הם עבדי התאוות. שאדם ינדור למנוע מעצמו מאכל או משתה או דברים מסוימים או הנאות מסוימות - זה פלא! כי אנשים פההה להתלהב ככה ככה אחרי זה טרררררר דופקים את הראש בקיר, 

"איך עשיתי?! איך אמרתי דבר כזה?!" 

- "מה קרה לך? למה אמרת כזה דבר?! מה קרה?!..."

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר... וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל " (בראשית לה, ב-ג) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו" (בראשית לה, א) 

אמר לו הקב"ה: "יעקב! עשו נודר ואינו מקיים, אף אתה נודר ואינו מקיים?!" 

אז הוא מזכיר לו: "אתה הבטחת ואתה לא מקיים את הנדר, אומר הקב"ה: אה! "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו" אתה זוכר מה אמרת?! מה, אתה כמו עשו?! כמו לבן! נודר ולא מקיים!"

 פששששש. איזה דבר זה הנודר ואינו מקיים - הוא מהחבר'ה של לבן ועשו. עשו אומנם היו לו הרגשים גבוהים והיה מחונן בתפיסות עילאיות אבל היה נעדר כח הכבישה, לא היה לו השלטון על התעלולים של יצרו, שזה תנאי הכרחי להיות אדם שומר על רום השקפתו הרוחנית ולהגשים אותם בחיים המעשיים, ממילא נהפכו לו לעשו כל הזכויות לזדונות! וכל הרגשות השמימיים - לסם המות. 

נו, מכאן ילמדו בינה כל בעלי הרגש, ויקחו מוסר כל בעלי ההתלהבות, שלא יסתפקו ולא יתנחמו ברגעי עליה מועטים שזוכים עליהם בעת מצאו, ושלא תזוח דעתם עליהם ואל יתפעלו ויתגאלו ברגעי רוממות שמופיעים ומקומם לא יכירם, בשינוי ממשי בנשמת האדם ברוחו. "מִי יַעֲלֶה בְהַר השם" זה יכול להתרחש לעיתים קרובות, אבל העיקר - ומִי יָקוּם! בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ" 

שכל ההשגות וניצוצי אור העילאיות האלה שתוקפות ומשתלטות לפעמים על בעלי הנפש היפה, צריכות שתעשנה את רושמם בצורת מעשים ממשיים בצורת מצוות מעשיות של תורה ומוסר גם יחד. כי אם חלילה נופלים ממרומי השגות השמימיות ומתגלגלים לתהום הגשמיות, הרי הם בבחינת עשו ולבן! שבוטחים באֱלֹהֵי אַבְרָהָם וחוזרים בסרחונם וֵאלֹהֵי נָחוֹר. 

אלא צריך להתאמץ לקנות ולרכוש ולקלוט ולספוג את אורות השם יתברך, שמתנוצצים בתוכם, ולהפוך אותם חלק ממחצב ומהרכב נפשם שלא ינתק לעולמים. זה הכוח האדיר שאם אדם זוכה ויש לו כבר התעוררות הוא תופס אותה! ולא מפסיד. הבעיה שאנשים לא רואים את הרווח ממה שהם קיבלו על עצמם, הם רואים אותו ברגע אחד ואחר כך הם מפסיקים. 

אחד אומר לשני: "אני מתכוון לתת לך ירושה את הקניון, אני מרגיש שאני כבר מוכן לתת לך את הקניון", 

אדם ... מספר לכל החברים: "... אני זכיתי בקניון...!" 

אבל אחרי כמה ימים הוא אומר: "לא! לא רוצה קניון, עזוב! מה? השתגעת?! כל בוקר אני אלך לעבודה ואני אתחייב בעבודה... ליד הקופה וכל הזמן זה... ואנשים יכנסו ויצאו ובלגן, אין לי כח לזה, עזוב אותי ככה, אני בסדר, טוב לי עם מה שאני ו..." 

יש מישהו כזה שיגיד שהוא מוותר על קניון בגלל שהוא צריך לקום לעבודה בשביל שיעברו הרבה אנשים וזה... ואתה תרוויח מיליונים!!! מי יוותר על זה? אבל כשאתה נודר נדר, אתה רואה את האור הגדול, אתה רואה כמה זה נכון לנדור את הנדר כדי לחייב את עצמך בדרגה הזאת שאתה הבנת שאתה צריך אותה ולא יכולת עד עכשיו לעשות ולכן אמרת! אבל אחרי זה זה חוזר ונכשל ואתה כבר לא רואה את הפרנסה, כי ברוחניות צריך להרגיש אותה, צריך להכיר בערכה, אם אין לך את זה אז אתה כמו בחומר בודק, 

"יש לי רווחים מזה? יש לי? אה! אז אני רק מענה את עצמי אני מפסיד? כי אה, כי אני כבר לא יכול ליהנות, לא יכול לאכול! לא יכול ללכת, לא יכול..... וזה, אז לא אני רוצה להתיר את הנדר". 

מהחבר'ה של לבן ועשו. אולי זה מראשי תיבות ל'א ע'לינו, ל'בן ע'שו... האדם החי, אחרי שנתגלגלה לו פעם הזכות לחזות במראות הקודש, בהשגות הקודש, ולטעום בטעם נועם הקודש של האויר המחכים, של אויר השכינה, שלא יהין חס ושלום לעזוב את עמדתו שכבש לעצמו, ילך ויתבצר וימשיך ללכת מחיל אל חיל. אם זכית בן אדם וטעמת מהטעם העליון - אז תנעל את האוצר הטוב הזה בשמונה עשר מנעולים! 

צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדיך (על פי ישעיה ח, טז). ואל נא יפגם חביונך שזכית לרכוש לעצמך מתוך השראת שכינה, זה הארה, זה הארה פנימית! למדנו אתמול: זה הארות! ואחר כך בא לו הסתר פנים. ואדם חלילה לא יפגום את ההשגות שהוא השיג עד עולמי עולמים, אין אומרים, 'חזן שעלה - לא ירד', אז אם בחזן נאמר, כל שכן באדם שזוכה לעלות ומבין וגם נדר!! אוי ואווי. רבי יהושע בן לוי, חטף את הסכין של מלאך המוות, וקפץ! מעל החומה של גן עדן ונכנס לבפנים וזהו, ברח לו עם הסכין. 

אמר: "דחילאק אני חייב לעבוד! יש לי היום להרוג הרבה אנשים... תחזיר לי!" 

אמר לו: "לא מחזיר לך!", 

מה עשו? חייבים להחזיר לו הוא צריך לעבוד, 

אז הוא אמר: 'שהוא לא מחזיר לו', הוא נשבע שהוא לא מחזיר לו, יה בה בי. 

אז שאלו אותו בעולם העליון: "אם פעם נשאל על נדרו? אמרו לו: מעולם לא! אם הוא נדר - הוא קיים, אם הוא נשבע הוא קיים, אף פעם לא חזר בו, אז אי אפשר לעבור על דבריו. אז אמרו: 'טוב יאללה - תן לו את הסכין ותישאר פה, אתה לא תצא והוא יהרוג אותך כמו שאר בני אדם!", 

וככה נכנס רבי יהושע בן לוי לעולם האמת - חי! הוא אחד מהעשרה שנכנסו חיים בזכות שהוא לא היה נשאל על נדרו. נו, תחשבו רבותי מה למדנו היום, 

ותזכרו שגם כשאתה אומר "אהה נזיר" אם הייתי יכול להיות כמו אלה שיושבים... אה... אה... תיזהר! אתה כבר אמרת, זהו. עכשיו יאללה לך תתפטר - כנס לישיבה. 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".