תוספת בהרגשה, שינוי גדול במעשים | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: חנה בת שמחה וישראל - תזכה לשמירה מכל גזרות קשות ורעות, חזרה בתשובה בלי ייסורים, בלי חולאים רעים, וזיווג הגון בקרוב אמן - אמן!! 

'תוספת בהרגשה, שינוי גדול במעשים' 

כתוב על משה רבנו (שמות ב, יא): "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" פירש רש"י: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם", וַיַּרְא זה לא ראה, זה וַיַּרְא הוא גרם לעצמו לראות, נתן עיניו - אמרנו זה עיני שכלו וליבו זה הרגשתו להיות מיצר עליהם. ו"הגור אריה" זה המהר"ל מפראג אומר: "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם - דאם לא כן, וכי כבר לא ראה אותם עושים מלאכה? שהרי גדול היה כבר. כבר היה בוגר, הוא כבר ראה, וכולם יודעים שהם משועבדים. אז מה זה וַיַּרְא? "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם"? מכאן שנתן הוא, התבונן בהתבוננות יתר נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם". אז מבואר מדבריהם זכרונם לברכה: שגם קודם לכן ראה משה את הצרה של בני ישראל, אבל לא הרגיש לגמרי את הצער! עד שהוא הכין את עצמו לכך. וכלשון חכמים זכרונם לברכה: "עד שנתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם", ורק אז נתגלה לפניו המצב האיום שבו נתונים אחיו בני ישראל והצטער עליהם. הנה לפנינו חידוש גדול: יתכן שאף אדם בעל לב ער, רגיש, ועדין, כמשה רבנו, גם הוא עלול לראות בעיניו מראות אכזריות נוראה! איך מענים שישים ריבוא (600,000) מאחיו תחת עול פרעה בעבודת פרך, ולא ירגיש בזה לגמרי, עד שיעשה מאמץ מיוחד, "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם", וזה מה שעורר אותו להרגיש בְּסִבְלֹתָם. כעין זה אנחנו מוצאים (שמות ד, כא): "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה" שוב פעם הלשון רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים. פירש הרמב"ן: 

"הזהיר אותו האלוקים ואמר לו: "בְּלֶכְתְּךָ בדרך שים לבך ורְאֵה שכָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ עשה לִפְנֵי פַרְעֹה" 

מה לומדים מכאן? שהוצרך הקב"ה להזהיר את משה רבנו ולומר לו: "רְאֵה כלומר שים לבך, כדי שירגיש את חומרת העניין וגודל האחריות המוטלת עליו! שישים אל לבו לעשות את כָּל הַמֹּפְתִים לִפְנֵי פַרְעֹה, ולא תשכח דבר! שלא תעשה לפניו", זה לשון הרמב"ן שם. משמע שאילולא הקב"ה מזהירו - היה חשש שמא לא ירגיש משה, את כובד האחריות אשר עליו, ויתרשל מלקיים את שליחותו. אז גם משה 'איש האלוקים' צדיק וירא שמים, ששומע בפירוש ציווי מפני הקב"ה, עליו היה חשש: אולי לא ירגיש דיו את גודל האחריות אשר עליו, והיה זקוק לאזהרה מיוחדת מאת השם רְאֵה שים לבך! מה אנחנו למדים מכאן? אין לאדם לסמוך על עצמו ועל טבעו, לומר: 'שהוא בטוח שהוא ירגיש בדברים פשוטים!', אלא מוטל על האדם להתאזר ולהתרכז למראה עיניו, שעל ידי זה יעיר ויעורר את לבו ואז יוכל להבין היטב את משמעות הדברים שהוא רואה. שהרי גם משה רבנו עם גודל צדקתו וטוהר לבו - בכל זאת לא הרגיש דברים פשוטים שהיה רגיל לראותם, עד שעורר את עיניו לראותם ואת לבו להרגישם. אז קל וחומר לאנשים כמונו שלא נוכל לראות ולהרגיש את הדברים, אם לא נעורר את לבבנו ונעשה מאמץ מיוחד עד שנצליח להבין ולהרגיש את אשר לפנינו. 

יש מקרים שגם משמיעה, אנשים חושבים שהם שומעים אבל הם חרשים! כי המידות שלהם, העצלות שלהם החשבונות שלהם מטעים אותם. 

אתה אומר לבן אדם: 'תגיד ככה'

אז הוא לא אומר בדיוק ככה. הוא מצמצם הוא אומר מה שנוח להגיד, מה שנוח לו שהשני ישמע. 

אומר לו: 'אבל תגיד ככה'

אז הוא עדיין לא אומר ככה הוא מתקן את זה ליפות את הלשון... 

אז אתה אומר לו: 'תגיד ככה'

אז הוא מקרב אלי את הטלפון שההוא ישמע שאתה אומר לו ככה וככה... 

מה הולך פה? 

אדם שומע באוזניים הוראה, בקשה, תשובה, עניה למה שהוא שאל - ולא עושה את מה שאומרים לו! וממתן את הדברים ומיפה אותם, 'לא רוצה לא טוב בעיני השומע בצד השני', שאלת שאלה? קיבלת תשובה! תענה בדיוק את התשובה. 

אומרים לדוור: 'לך לכתובת כך וכך תן את המעטפה בכך וכך'

אז הוא אומר: "מה, אני אלך עד הסוף?" אז הוא שם את זה כמה תיבות לפני... מה, הוא חייב לשים את זה בדיוק באותו מקום? "העיקר הלכתי לכיוון! וזהו" 

אבל זה לא התיבה! הלו, הדואר - זה בדיוק אותו מקום שצריך! 

אז בשמיעה ובראייה אנחנו רואים שאנשים - אין לסמוך! אין לסמוך, אפילו אדם גדול כמו משה רבנו. 

ויש כאלה אפילו שאומרים להם: 'תשמע, החליפו פה את הקוד הפעלה', 

אז הוא מנסה להפעיל את זה ולשנות את קוד ההפעלה ולא יוצא לו קוד ההפעלה בדיוק, אז הוא מפעיל כמו הקוד הקודם, ואחר כך זה לא יוצא, 

אז אומרים לו: "למה עשית ככה?"

הוא אומר: "לא, ראיתי שזה לא הצלחתי, אז הפעלתי כמו שהיה קודם..." 

למה הדבר דומה? הדבר דומה לאחד שאמרו לו 'שהחליפו את המייל, אתה רוצה לשלוח לי מייל? אני החלפתי אותו!'

 אז הוא לא זכר בדיוק את המייל והוא לא הצליח לשלוח... אז הוא שלח למייל הישן... אז לאן זה הגיע? לאף אחד. מה פירוש? אם אמרו לך שהחליפו – אז אתה צריך להחליף! אם אתה לא החלפת? מה מועיל שאתה שולח למייל של אתמול? איננו! כבר לא קיים. מה זה? עצלות, חוסר אחריות! חוסר התבוננות, אנשים חיים ככה איך שהם רוצים איך שמתאים להם הם.... 

אז אם רואים אדם גדול כמו משה רבנו שהשם צריך להזהיר אותו: רְאֵה תשים לב תראה לו את כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ, את הכל! 

עוד ראוי לדון על גודל החשיבות של הקדשת תשומת הלב, הוספה דקה בהרגשה - עשויה לגרום לשינוי גדול במעשים! עוד פעם: 'ראוי לדון על גודל החשיבות שהאדם יקדיש תשומת לב', לא לעשות דברים בלי תשומת לב. יש בן אדם באופן קבוע, אני שולח לו הודעות - הוא עושה חצי! 

"אה! לא ראיתי בדיוק אה לא שמתי לב... אה" 

לא הבנתי! שלחתי, כן, כתוב, תקרא לאט, לא! קורא בערך, ומשתמט לו דברים! כל הזמן, מה הבעיה לקרוא מהתחלה עד הסוף, מה הבעיה? מידות! עצלות, חוסר תשומת לב, חוסר התייחסות ראויה, חוסר חשיבות, חוסר אחריות, הכל זה כרוך במידות. 'בערך, מלמעלה, בערך מלמעלה', למה בערך? למה מלמעלה? למה לא בתשומת לב?! אדם רוצה שיקשיבו לו בדיוק מה שהוא אומר! אבל למה הוא לא מקשיב כמו שמדברים אליו. 

אחד בא לשני אומר לו: 'תעשה לי טובה אני צריך חמשת אלפים (5,000) שקל", 

אומר: "טוב, אני אשלח לך", 

שולח לו חמישים (50), 

אומר לו: "אבל ביקשתי 5,000" , 

- "אה! לא, שמעתי משהו עם חמש (5). אז לא הייתי בטוח מה, מה - 50 נתתי..."

 מה זה?... 

אז ראוי לדון על חשיבותה של ההקדשה של תשומת הלב, הוספה דקה בהרגשה! הוספה דקה בהרגשה - עשויה לגרום לשינוי גדול במעשים. המדרש אומר ב'רות רבה' ה, ו: "אילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו בתורה (שמות ד, יד): "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" אם היה יודע אהרן שיכתבו עליו בתורה את הפסוק הזה - בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה אחיו!" לוקח תזמורת והולך למדין לפגוש את אחיו. אז מה מבואר? שהיה חסרון במעשיו של אהרן בזה שהוא לא יצא לקראת משה בתופים ובמחולות. משמע, שהחיסרון במעשיו של אהרן נבע מעצמו לא ידע להעריך את גודל חשיבות מעשיו, שיהיו נכתבים לדורות בתורה הקדושה. שהמעשים שהוא עשה הם עד כדי כך חשובים שהם יכתבו בתורה. ולכן לא נתעורר לעשותם באופן הראוי והיאות. 

אדם שמקבל תפקיד עושה מסיבה, אדם שעלה דרגה עושים מסיבה. אדם שקיבל את התפקיד 'להיות המנהיג של עם ישראל המושיע והגואל!' - לא צריך לעשות מסיבה? לפחות תזמורת! 

אבל לכאורה קשה: אין יתכן לומר שאהרן היה חסר בהרגשותיו? הרי אמרו חכמים זכרונם לברכה ב"ילקוט שמעוני" בשמות ברמז קעד': "שאהרן היה מגפפו למשה מחבקו ומנשקו!" כשהוא פגש אותו, חיבוקים ונשיקות! - אמיתי! אבל צריך לומר שמכל מקום היה חסרון דק ברגשותיו של אהרן, והחיסרון הדק הזה גרם לכך שלא יצא לקראת משה בתופים ובמחולות. אז מה רואים מפה מסקנה? שתוספת קטנה בהרגשה יכולה לגרום לשינוי גדול במעשים! תוספת קטנה בהרגשה, מעבר למה שאתה מרגיש, מעבר! עוד תוספת - זה כבר שינוי גדול במעשים. אבל שום פעם אנחנו צריכים לבאר את הדברים, מבואר בחכמים זכרונם לברכה שהיה איזה חסרון דק בהרגשותיו של אהרן, וכתוצאה מזה היה גם במעשיו; כי הוא לא הביא תזמורת, הוא לא יצא לקראת משה אחיו בתופים ובמחולות. אבל קשה, מה קשה? לא מצינו בשום מקום שנזכר שאהרן נתפס על זה. אדרבא! מצינו ההיפך: שאהרן נשתבח על התנהגותו עם משה, כמו שמובא בילקוט שמעוני פרשת תצווה ברמז שפא': "חושן המשפט על ליבו. אמר רבי שמלאי: "בשכר "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" זכה לחושן המשפט על ליבו". וכן הגמרא בשבת קלט': "אמר רבי שמלאי: "בשכר "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" זכה לחושן המשפט על ליבו!". אז הדבר תמוה: כיצד קיבל אהרן שכר אם היה חסרון בהרגש ובמעשים? עלינו להסיק: שאהרן אכן עורר את עצמו, וניצל את כל כוחות נפשו להרגיש את מרבית שמחה הלב והנפש, כפי אפשרותו בעת ההיא, וכפי מדרגתו אז, ולכן משבחים אותו עבור זה, כי לפי ידיעתו אז - הראה את רגשי שמחתו האמיתיים שהיה מגפפו מחבקו ומנשקו. ומה שלא יצא בתופים ובמחולות - כי לא הרגיש בליבו שיש גם לעשות פעולה נוספת של יציאה בתופים ובמחולות, ופעולה חיצונית בלי להרגיש את זה בלב - אינה כדאית כלל. זאת אומרת: אם זה לא מדרגה אמיתית, פנימית אלא חיקוי, מעשה חיצוני, סתם, בלי הרגש, לא יוצא מהלב באמת - זה פעולה לא כדאית כלל. למה? 'רחמנא ליבא בעי', הוא רוצה לראות מה בלב, לא טקס, לעשות טקס. זה בא מהלב או לא בא מהלב?! לכן הוא לא יצא בתופים ובמחולות, כי לא הרגיש שמחה מתאימה לאותה תופעה חיצונית, שלפי ידיעתו אז - לא היה בידו להרגיש. אבל 'אם היה יודע אהרן, מה ייכתב עליו בתורה', מה שלא היה בידו לדעת אז, כי עדיין לא נתנה התורה, אז היה מעריך יותר את חשיבות הדבר איך לקבל את פני אחיו. והיתה המדרגה שלו עולה בהבנתו את חשיבות החסד והיה מתעורר מזה יותר, מההתעוררות הקודמת והיה מרגיש שמחה יתרה. ממילא היתה המצווה נעשית בהידור יותר גדול, מתוך לב שלם, וכפי הראוי אז לפי מדרגה עילאית ביותר. כמו שראינו אצל רבקה אמנו שהיא עשתה מעל ומעבר לאין שיעור ממה שביקשו ממנה את החסד (בראשית כד, יד): "הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה" והיא לקחה ודלתה והביאה גם לגמלים לשתות, אה... לאיפה היא הלכה! זאת אומרת רואים שאפשר לעשות עוד ועוד תוספת הרגשה שלא רק הוא לתת לו לשתות, בטח כולם צמאים והגמלים צמאים ו.... אז זה, זה כבר רואים מעלה של שלמות! שלמות, שלמות. לומדים מכאן לקח: שאין גבול להתעוררות שאדם יכול להוסיף על ההתעוררות הקודמת. 

היום כשמביאים לאנשים פרחים, אז מבקשים צלופן שיהיה יפה, מוסיפים עוד, לא רק הפרחים גם צלופן, ולא רק צלופן גם פרחים עם כל מיני חוטים צבעוניים, עושים פרפר, ועושים זה.... עוד להוסיף כמה שאפשר, ועוד מזהב למטה חוט קושר, ועוד כל מיני דברים, ועוד מדבקה, ועוד פתק, ועוד... אאאאאההההיה! אז זאת אומרת זה תוספת בהרגשה בשביל שהאדם שיקבל את זה - ישמח עוד יותר, לא רק מעצם הפרחים שזה המטרה, אלא גם ה... מסביב, עד שזה מגיע אליו זה עושה רושם - זה מרחיב את הלב! זאת אומרת: תוספת בהרגשה - היא שינוי גדול במעשים! אז אין גבול להתעוררות שאדם יכול להוסיף על ההתעוררות הקודמת, ואפילו צדיק ושלם במעשיו, גם עליו מוטלת החובה להתעורר ולהתעמק בתורה בהבנה יתרה, עוד להוסיף. אפשר ללמוד פסוק וזהו, אפשר לפתוח גם מדרשים עליו, אפשר לראות מה כתוב בסוד, אפשר לראות גם ברמז, אפשר עוד! אפשר להוסיף עוד. ויש אנשים מסתפקים ככה 'הבנתי מלמעלה' וזהו. 'צריך להתקדם' להתקדם להתקדם להתקדם כולם מתקדמים אנחנו מאחרים, בא תתקדם תתקדם תתקדם...' בסוף אין כלום ביד! אבל אם בן אדם בסוף רוצה תוספת הבנה, תוספת תשומת לב, כל הדברים האלה משנים את המעשים לאין שיעור. כי כאשר יעורר את עצמו להבין יותר, ירגיש את משמעות הדברים יותר. מי שלומד את ההלכה בדקדוק - המצוות שהוא יעשה זה בכלל לא דומה למי שיודע רק מלמעלה מה צריך לעשות, אין זה דומה כלל וכלל! וזה משנה שינוי גדול במעשים, ומעלה את האדם למדרגה גבוהה הרבה יותר. כותב רבנו יונה בספרו על התורה: "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" והוא, כי אולי ביקש מבת פרעה שיהיה ממונה על כל סבל בית ישראל שלא ייעשה להם עול נוסף על השעבוד. וזה מה שנקרא: "וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" מה פתאום הוא יוצא לראות בְּסִבְלֹתָם? למה צריך לכתוב לנו את זה? למה וַיֵּצֵא... וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. אז אומר רבנו יונה: 'שאולי הוא ביקש מבת פרעה להיות ממונה על הסבל של בית ישראל כדי שלא יעשה להם עול נוסף בשעבוד!'. בפרשת במדבר הוא כותב (משלי כב, כט): "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ" זה משה, שבהיותו גדל בבית פרעה נאמר בו "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" אמרו במדרש: "שביקש מבת פרעה שיתמנה על כך – ומינוהו". אז המדרש אומר שהוא ביקש ומינוהו. מה המשמעות בלשונו של רבנו יונה? שהבקשה מבת פרעה למינוי הזה מוכיחה שמשה היה מושלם לגמרי במידת הזריזות, וניתן להמליץ עליו את הפסוק: חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב. והדבר צריך ביאור: מה הביע משה בזה? כיצד התגלתה כאן מידת הזריזות? ומדוע לא היה יכול לעשות זאת גם אם חסרה לו במקצת במידת הזריזות, הרי אין טרחה גדולה בבקשה לבקש מבת פרעה שהוא ימונה לתפקיד. איזה טרחה יש בזה? מה הזריזות שהוא צריך בשביל זה? אין לומר שהטרחה בזה שהוא יגע לשכנע את בת פרעה שתקבל את עצתו למנות אותו, שהרי זה לא במשמעות של רבנו יונה. אז אולי יש לומר: שמידת הזריזות התבטאה בזה שעלתה על דעתו עצה זו. 'אדם זריז' זה לא דוקא בפעולות, כשאדם חושב עצה; איך אני פותר בעיה? רואה מצב, ומחפש מיד פתרון - זה גם זריזות, זריזות המחשבה! כדי שיוכל לקדם דברים - זו זריזות. זאת אומרת: עצם הבקשה אבל מיד למנות אותו מבת פרעה - זו זריזות, ואם לא היה מושלם ממידת הזריזות לא היה מתבונן ומבקש עצה, מה יש בידו לעשות עבור אחיו הסובלים? 

יכול היה לומר: 'אני אנוס, מה אני יעשה? המלך גזר! ואין בידי להושיעם'. 

כמו שאתם הולכים לכל מיני פקידים בממשלה בכל מקום אומר: 'אין מה לעשות! זה החוק, אין מה לעשות'. 

אבל אם זה קרוב משפחה שלו, אם זה הבן או הבת שלו – או! פתאום הוא מוצא פתרונות – חביבי, עם החוק! לא נגד החוק, עם החוק הוא מוצא! מאיפה זה בא? יש זריזות או אין זריזות? יש רצון או אין רצון? יש התבוננות או לא? יש תשומת לב או לא? יש אכפתיות או לא? זה המצב. 

ואפילו שידע וגם ראה את המראה האיום והנורא שאומה שלימה מאחיו מתענים תחת עול העבדות! וגם נתן את עיניו וליבו להיות מצטער עליהם. וגדל צערו כל כך עד שאמרו חכמים זכרונם לברכה: 'שהיה רואה בסבלותם ובוכה 

ואומר כך: "חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם!!" ככה היה אומר משה רבנו, וזה לא היה אימרה מהפה ולחוץ, 

שהרי לקב"ה הוא אמר (שמות לב, לב): "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" אני לא מוכן להיות הממשיך של עם ישראל - אם אתה מכלה אותם! 

אבל בכל זאת אם לא היה מושלם במידת הזריזות, היה מרגיש שהוא אנוס ואין בידו לעוזרם. ולא היה טורח להתבונן ולחשוב: 'אולי יש בידו להצילם'. ולמדנו פה חידוש גדול מאוד! שמידת עצלות של אדם, כמו לקרוא וואטסאפים עד הסוף {כמו כל הדברים שאמרנו קודם} מונעת ממנו לחשוב ולפעול אפילו במקום שהוא מרגיש צער איום ונורא. 

נזכיר לשבח את קהילות פ"ז, את איתן ארז שיהיה בריא שפועל רבות לקהילה בשביל הקהילה בשביל החבר'ה, נולדו כמה ילדים עכשיו - ברוך השם! אז הוא מכין סל גדול!! לכל משפחה שנולד בן עם כל הדברים שראויים וצריכים באופן מיידי, תשומת לב! יש תשומת לב, קרה משהו. 

יש אחד אומר: "מה זה נוגע אלי? "מזל טוב! מזל טוב מזל טוב..." 3 פעמים מזל טוב 

כל הכבוד. מה אתה עושה עם זה? שום דבר! מזל טוב מזל טוב. אולי אין כסף לעשות, בסדר, לך אין, אבל אתה יכול לדאוג אולי שמישהו, ואולי יעשו משהו, אולי ככה לעזור, אולי לשמח! אולי ככה. 

זאת אומרת: הכל זה תלוי בתשומת לב! אנשים לא שמים לב על אחרים, למה שישימו לב? שמים לב על עצמם, זה הבעיה!! תשים לב! 

ולמדנו גם שדרכו של עצל מלהתעצל להטריח את שכלו ומחשבתו, ותכף שבא לידו ניסיון הוא מכריע: 'שהוא אנוס!'. איך הוא יכול לקיים את המצוות? הוא לא יכול!

 "אני לא יכול אני אנוס" אני אנוס. 

יש אחד אתה שולח אותו לאיזה משימה, 

והוא אומר לך: 'אני חוזר מאשדוד אני אקנה', 

אתה שואל אותו בערב: 'קנית?' 

מה הוא אומר לך? - "לא! אל תשאל, בסוף שלחו אותי לפה, ואמרו לי לפה, אז הייתי אנוס! לא יכולתי, איך אני יכול, אני תקוע פה ו...' 

מה אתה אומר? ולא יכולת להרים טלפון למישהו אחר שימלא את השליחות שלך ויעשה אותה וישלים ושהכל יתקיים? גם אתה תמשיך בשלך, וגם ההוא יביא מה שצריך, למה אתה לא מפעיל את הראש? 

נגיד אשתך שלחה אותך עכשיו לקנות מטרנה לילד, הוא לא אכל! אין, אין מטרנה, אין, נגמר, והוא אוכל רק מטרנה, ובדרך אתה נתקעת, 

ובערב היא שואלת אותך: 'תגיד! מה קורה עם המטרנה? הילד גווע! צועק פה והכל...?" 

הוא אומר לה: 'אל תשאלי! תקוע, צמיגים, החלפות, 'ידידים', קראתי לאלה - לא באו..." 

- "אז תרים לי טלפון! תגיד לי שאתה לא יכול! שאתה תקוע ושמישהו אחר ילך לקנות מטרנה!.." 

שום תשומת לב! שום דבר, אין.... כל אחד חי לו ככה.... איך שהוא רוצה, לא יאומן כי יסופר! 

אז מעכשיו אנחנו לומדים: צריך לשים לב, וזה משנה את המעשים של הבן אדם, והוא הופך להיות סופר-מן! יכול להיות בן אדם סופר-מן, אבל יש אנשים הכל זה תירוצים! העיקר שיש לו תירוץ וזהו. יש סיכוי שנשתנה? יכול להיות. 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".