כל התורה תלויה בתוכחה | הרב אמנון יצחק שליט"א

כל התורה תלויה בתוכחה | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: ישראל בן חנה ואברהם וכל משפחתו יזכו לשמירה מכל גזרות קשות ורעות, ויזכו לשלום ואחדות אמן ואמן. אמן!! 

כל התורה כולה תלויה בתוכחה. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל השם בִּי השם לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם" (שמות ד, י) כתב רבנו בחיי: "כל התורה כולה תלויה בתוכחת, שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו, הנה זו מידה עליונה כוללת כל הטובות, והיא סיבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מידה מגונה כוללת הרעות, והיא סיבה לביטול התורה, כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול התורה!". דברים קשים אומר רבנו בחיי, "הכל תלוי בתוכחת, כל התורה כולה תלויה בזה. מי שמקבל תוכחה מהמוכיחים – מידה עליונה כוללת כל הטובות, וזאת הסיבה לקיום התורה, ומי ששונא תוכחת מידה מגונה כוללת הרעות, והיא סיבה לביטול התורה, והוא קרוב לכפירה ושיפרוק עול תורה ממנו". 

והנה פשוט וידוע לכל כי חשוב בשביל האדם שיקבל תוכחה, כי על ידי זה יוכל לתקן מעשיו וליישר עקמימות ליבו. ורבנו בחיי מוסיף חידוש גדול: שהמידה הזאת כוללת את כל הטובות, וכל התורה כולה תלויה בה, ושנאת התוכחה כוללת כל הרעות, ומי שלקוי בה קרוב שיפרוק עול התורה ויכפור. אז יש להבין את הדברים: כיצד מידת אהבת התוכחות כוללת כל הטובות והיא יסוד לכל התורה כולה? 

הביאור מדבריו כך הוא: כל התורה כולה מלאה בדברי תוכחה. התורה מוכיחה את האדם על רוע מידותיו ומדריכה אותו בדרך הישר. וכל היסוד של קבלת התורה הוא קבלת התוכחה. דהיינו: ביטול הדעה העצמית - לדעת עליון. אדם צריך לבטל את דעתו - לדעתו של הקב"ה, והחלטה צריך שיהיה לו: שיעשה ככל אשר יורו אותו, בין אם הוא מבין בין אם הוא לא מבין! וזה הפירוש האמתי של "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). 

כך מצינו אצל אברהם אבינו: ביטל דעתו לדעת המקום והלך לשחוט את יצחק בנו, אפילו שלכאורה היתה כאן סתירה להשקפת חייו; חסד הרבצת תורה. יתרה מכך, היה הציווי הזה סתירה לכאורה למה שאמר לו הקב"ה בעצמו (בראשית כא, יב): "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" על כן מי שחסרה לו מידה זו של תוכחה - לא יבטל את דעתו לדעת התורה, אלא יעשה ההיפך - יבטל את דעת התורה לדעתו הוא, על ידי שיפרש את התורה כפי מחשבות לבו, יוסיף עליה או יגרע ממנה הכל לפי מחשבות ליבו. ואפילו שלפעמים נראה כאילו הוא עובד את השם ושומע בקולו - האמת שאינו כן, הוא עובד את עצמו ומקיים רק מה שליבו חפץ. 

לפיכך מה נכונים דברי רבנו בחיי: שהשונא את התוכחה קרוב שיפרוק מעצמו עולה של התורה. רואים את זה בעניין הנבלות והטרפות, כשזה מגיע לבטן – גמרנו! 'נעצרה התורה', 

'ריבונו של עולם! בבקשה לא להתקרב יותר, די! מספיק המרחק בינינו מספיק, לא צריך להגזים...' 

זאת אומרת: אנשים דוחים את התורה בשתי ידיים במקום שזה מגיע אליהם, ובודאי שאסור להרהר ולחקור על דברי תורה; 'אם הם אמתיים או לא?' עצם החקירה מראה שאינו מבטל את דעתו לדעת תורה. וכן כותב רבנו אליהו מזרחי על הכתוב (שמות ו, א): "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה" ופירש רש"י: "עַתָּה תִרְאֶה הרהרת על מידותיי". הכוונה של רש"י שמשה הרהר על מידותיו של הקב"ה במה שאמר קודם (שמות ה, כב): "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי" 

ומקשה הרא"ם: "אבל לָמָה הֲרֵעֹתָה זה בדרך שאלה! שואל משה רבנו ולא בדרך של הרהור, אז למה רש"י אומר 'הרהרת על מידותיי'? - ומתרץ: "ושמא יש לומר שאף על פי שלָמָה הֲרֵעֹתָה לפי המדרש זה שאלה, מכל מקום נקרא גם כן הרהור, למה? מפני שלא היה לו לחקור בענייני השם אם הם על פי מידת הדין או לא? לָמָה הֲרֵעֹתָה, מה אתה בוחן, מה אתה בודק? אתה בודק אם זה דין או לא דין? אז יש בשאלה גם הרהור! מבואר: שאפילו לחקור בדרך שאלה בענייני הבורא אסור, כי יש להאמין באמונה פשוטה של דבריו ומעשיו אמתיים המה! 

בשיעור אתמול שנתנו בקרית אתא הסברנו את זה בהרחבה ('אחריותו של מלך' 21-01-2020) – שיעקב אבינו לא הרהר אחרי הקב"ה. 

מאידך מצינו בפרשה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל השם ... לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ" רש"י אומר: "למדנו שכל שבעה ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד (שמות ד, יג): "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" דהיינו: תשלח ביד אהרן שאתה רגיל לשלוח אותו, עד שחרה בו (שמות ד, יד) "וַיִּחַר אַף השם בְּמֹשֶׁה" וקיבל עליו". משמע על מה שהתווכח משה עם הקב"ה שישה (6) ימים -לא היתה עליו שום תביעה! ואם היה מסכים לשליחות בסוף היום השישי - הקב"ה לא היה כועס עליו. 

ומצינו גם במקום אחר שחכמים זכרונם לברכה שבחו את משה רבנו על שלא שמע מיד לכל המקום ברוך הוא. כמו שכתוב במדרש בשמות רבה ד, א (תהלים כד, ד): "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב" בַר לֵבָב זה משה, שלא הלך בשליחותו של המקום עד שנתברר על עסקיו "וּבַר לֵבָב" שנאמר (שמות ג, יג): "וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" והדברים תמוהים! לכאורה אדרבא היה ראוי לחשוב שזה עבירה חמורה, שלא ביטל תכף את דעתו לדעת המקום והוא מתווכח במשך שישה ימים, אז איך משבחים אותו נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב זה משה? שלא הלך בשליחותו של המקום עד שנתברר על עסקיו? 

אבל, עלינו לומר: משה רבנו אכן ביטל דעתו לדעת המקום, והאמין באמונה שלמה שדבריו נכונים ואמיתיים, אבל כל הוויכוח עם השם היה רק כדי להבין את הדבר על בוריו, כדי שיוכל לקיים כראוי! ועל דבר זה הגיע לו שבח גדול למשה רבנו, שהוא מתעמק בפרטי השליחות כדי שיהיה בטוח שהבין אותם היטב ויעשה אותם כהוגן. 

לא כמו אלה שמצלצלים: 'הלו, מה הכתובת שאני צריך ללכת?' 

אומרים לו - סוגר, 

אחרי חצי שעה: 'הלו, מה היתה הכתובת?' עוד פעם... 

כמו אלה שעוצרים מישהו בדרך ואומרים לו: "הלו, איפה זה רחוב כך וכך?" 

תיסע זה וזה וזה וזה.... טוב, 

אחרי כמה רגעים פותח עוד פעם את החלון: "הלו, איפה זה רחוב כך וכך?" 

אבל אמר לך הקודם למה לא שמעת? ככה אנשים! לא מבררים דברים עד הסוף לדעת לקיים אלא יאלל'ה!... 

וגם מה שמשה המשיך להתווכח ביום השביעי (7) היה בגלל שרצה להבין את הדבר על בוריו, אז למה חרה אף השם בו? מזה מובן שהיתה עליו תביעה, תביעה דקה מאוד! שהוא עבר במשהו את הגבול הרצוי, ודקדק קצת יותר מן הצורך. כמו יתר החטאים שהיו בבחינה הזו, והם נחשבים לחטא רק משום ש'הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה!'. זאת אומרת: זה כבר היה אהה' יותר מידי כבר מעבר למידה. 

חידוש גדול למדנו כאן! שלפעמים אפילו אם אדם שומע ציווי מאת הקב"ה בכבודו ובעצמו, לפעמים לא נכון להזדרז ולעשות מיד – אלא תחילה חובה עליו להתבונן ולהשתדל להבין כדי שיוכל לקיים באופן הנאות והנכון. 'החיפזון - מן השטן!' אומרים, יש אדם רוצה לעשות דברים בבהילות אבל הוא לא ברור לו הדבר עד תום, אז הוא יכול לקלקל! לכן ראוי שאדם גם יבין, ודאי שצריך לשמוע בקול השם ומיד לעשות אם אתה מבין הכל, אבל אם לא? צריך להבין! ואף על פי שכתוב ש"זריזים מקדימים למצוות" ומעלה לעשות מיד! - עם כל זאת צריך להמתין כל זמן שהוא זקוק לדעת ולהבין יותר, עד שיעמוד על המשמעות הברורה. 

וקל וחומר אם הוא שומע ציווי מגדולי דור ומנהיגיו, אין לו להשתיק את דעתו מחמת יראה מכבודם, אלא יטריח את עצמו להתבונן ולהתעמק בעניין, להקשות בדבריהם במטרה: להבין אותם היטב! ואפילו שיש להאמין שדבריהם אמת, וגם מותר לעשותם אם הוא לא מבין - מותר לעשותם שהרי נאמר ככל "אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (דברים יז, יא) חכמי האמת, בכל זאת חייב לדייק בדבריהם ולהתבונן כפי כוחו כדי שיצליח לקיים באופן הראוי והנכון. 

אבל צריך לבדוק, שבדברי חכמים זכרונם לברכה מצינו: שלפעמים לא נכון להתבונן ולדייק בציוויו של השם יתברך אף על פי שהכוונה רצויה, והרצון הוא להבין את הציווי כדי לקיים היטב, לפעמים לא רצוי להתבונן! כתוב בתורה (בראשית כב, יב): "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" פירש רש"י: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי - אמר רבי אבא: 

"אמר לו אברהם: "אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי (בראשית כא, יב) "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" וחזרת ואמרת לי (בראשית כב, ב) "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" עכשיו אתה אומר לי "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"? 

ומעיר ה"טורי זהב" בספרו "דברי דוד" על התורה: "וקשה: למה לא הקשה כלום כשאמר לו הקב"ה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ"? למה עכשיו אברהם אבינו אומר: "למה עכשיו אתה אומר לי "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר"? היה צריך לשאול את השאלה, אם יש לו שאלה ב"קַח נָא אֶת בִּנְךָ"; הרי אתה אמרת לי "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" אז איך אתה אומר לי "קַח נָא אֶת בִּנְךָ"? פה הוא לא שאל! מתי הוא שאל? כשהוא אמר לו "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" זאת אומרת: תבטל את מה שאתה הבנת. אלא יש לומר: שם כשאמר לו "קַח נָא אֶת בִּנְךָ" לא רצה להקשות כלום, למה? 

כדי שלא יהיה נראה שקשה לו הציווי לשחוט את הבן. אם הוא היה שואל שמה שאלה, אפילו שהיא שאלה כאילו לגיטימית; 'הרי אמרת לי "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" עכשיו אתה אומר לי "קַח נָא אֶת בִּנְךָ וְהַעֲלֵהוּ לְעֹלָה" אז זה סותר כאילו לדברים הקודמים', פה המקום לשאול, אבל אם הוא ישאל פה - מה ישתמע? ישתמע שקשה לו הציווי לשחוט את הבן, זאת אומרת: השאלה באה כאילו יש לו פה איזה הרהור איזה עיכוב איזה משהו שמפריע. אז הביאור של השאלה: למה לא הקשה אברהם את הקושיה מיד כששמע את הציווי לשחוט את הבן? 

הקושיה הזו לא נבעה מכך שהוא לא רצה לקיים את ציווי השם - אם היה שואל, והראייה לזה: שלאחר העקדה באמת הוא הקשה אברהם את הקושיה הזאת. אם כן מן הראוי שהוא יקשה את זה קודם העקדה, אז למה הוא הקשה את זה אחרי העקדה? אחרי שהשם אמר לו "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ"? מתרץ ה"טורי זהב": "אברהם לא הקשה קודם כדי שלא יהיה נראה כמי שקשה עליו ציווי השם לעקוד את בנו!". אבל העניין עדיין טעון הבנה: למה נמנע אברהם מלהקשות כדי שלא יראה כמי שאינו רוצה לקיים את הציווי של השם יתברך, הרי 'הקב"ה בוחן לבבות וכליות', ויודע שהשאלה נובעת מתוך הרצון של אברהם להבין את הציווי, כדי שיוכל לקיים היטב כמו שלמדנו קודם. אז מה הביאור בזה? 

אברהם נמנע מלשאול, משום שמעצם השאלה... תקשיבו טוב! מעצם השאלה נראה כאילו שואל בגלל שקשה עליו הציווי, ולכן חשש אברהם: שהשאלה תשפיע עליו לרעה! והיא תגרום לו להרגיש במקצת שהוא לא רוצה לקיים את הציווי! זאת אומרת אם השאלה עולה, זה יכול להשפיע עליו, אפילו אם השאלה היא לבירור, להבנה - אפשר שזה לא רוצה לקיים, כי הרי התנועה החיצונית מעוררת את ההרגשה הפנימית, והאדם מושפע ממעשיו החיצונים אפילו במקום שהוא עצמו יודע שאין לו כוונה להיות מושפע מהחיצוני. 

וזה באמת רואים אצל אנשים, שהם שואלים שאלות לבירור כאילו, לבירור, ונגיד שזה לבירור ממש, והיה קשה להם כאילו: 'למה צריך ככה ככה? או אולי אפשר לעשות ככה או ככה', אחרי שעונים להם תשובה - הם לא מזדרזים לעשות את זה, אז רואים שגם השאלה עיכבה אותם, אז כבר הם לא מזדרזים, ואם שמעת משהו – תעשה בזריזות! "הנני - מוכן ומזומן" למה אתה לא עושב בזריזות? כשמתעוררת השאלה - אתה רואה את הבן אדם הולך ממך לא כמו שהיה אם הוא היה רוצה לעשות את זה במאה אחוז (100%) 

זאת אומרת: גם עצם זה שמדברים ומדסקסים על דבר מסוים - זה משפיע על השואל אפילו אם הכוונה טובה רק לבירור. היוצא מדברינו: יסוד כל התורה שהאדם יבטל את דעתו לדעת התורה, ולדעת חכמי האמת שבכל דור ודור, ואיסור גמור להרהר באמיתת דברי התורה. לעומת זאת - רצוי וטוב להתבונן בדברי התורה ולחקור בהם על מנת להבינם היטב, ולדעת כיצד לקיימן כראוי. - זה לא סתירה! אבל, במקום שיהיה נראה או משתמע מצורת החקירות; אולי אין רצונו לקיים חס ושלום, עדיף שימנע מלעשות זאת, פן השאלה תשפיע עליו לרעה ואז יצא שכרו בהפסדו! 

ובהרצאות אם מישהו שם לב, יש כאלה ששואלים באמת בשביל לדעת ושמחים על התשובה. יש כאלה שמקבלים בסוף את התשובה ואומרים: 'טוב תודה! טוב תודה'. לא שמחים על התשובה, 'טוב תודה' זאת אומרת: 'זה בסדר קיבלתי תשובה' אבל היה מעדיף לא לקבל את התשובה! אבל 'טוב תודה' מה לעשות?... כמו ההוא ששאל: 'למה הקב"ה ברא? ולמה הוא זה ומה פתאום.... איך זה... בשביל נהמא דכיסופא, כן, אני יודע, וכתוב ברמח"ל וזה...' בסוף אני מסביר לו וזה... והוא לא הבין! אמרתי לו: 'אתה לא יודע מה שהוא אמר, ולא שמת לב וזה...'. 

- 'טוב תודה'. טוב תודה. מה 'טוב תודה'? צריך לשמוח! היתה לך קושיה! רצית לברר! הנה התברר לך עכשיו! תשמח "כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב"! (תהלים קיט, קסב) הוא לא חיפש כל כך תשובה, היה לו יותר נוח שהוא לא מבין את דברי השם, ויש לו 'הצעות לתיקון העולם הבא'. אז זאת אומרת: צריך להבחין בניואנסים של אנשים: איך הם מדברים? מה הם מדברים? מה הם שואלים? אם זה משפיע עליהם או לא משפיע עליהם וכו' וכו' וכו'. 

אז נחזור להתחלה: הכל התחלנו מדברי רבנו בחיי - רבנו בחיי שאומר: ש"כל התורה כולה תלויה בתוכחת, כל המקבל תוכחת ישמיעה לכל מוכיחיו, מידה עליונה כוללת כל הטובות, וסיבה לקיום התורה!". אז זאת אומרת: צריך לשמוע לקב"ה, צריך לשמוע לחכמי האמת, וזה הסיבה שהוא יקבל את כל הטובות בעולם. "מי ששונא תוכחת - זו מידה מגונה והיא כוללת את כל הרעות, והיא סיבה לביטול התורה, והוא קרוב להיות כופר ויפרוק ממנו עול התורה!" השם ירחם. 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".