"ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה, ויאמר הנני ויאמר אל תקרב הלום" אמר לו יתברך, אתה ענית הנני כמו אברהם זקנך, וכתוב במקום גדולים אל תעמוד, אל תקרב הלום, לא לכהונה ולא למלכות, עד כאן דעת זקנים מבעלי התוספות. ולכאורה לא זכה משה לשתיהן, גם כהונה וגם מלכות, ששימש בשבעת ימי המילואים בחלוק לבן, כמו שמביא רש"י בויקרא ח' כ"ח, משה רבינו כהן גדול וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר "מאיל המילואים היה למשה למנה" והן למלכות, משה היה מלך, עד כאן שמות רבה ב' י"ג. נחזור, הקב"ה אומר לו אל תקרב הלום, על מה? אתה ענית הנני, וכתוב "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה, ויאמר משה משה, ויאמר הנני, ויאמר אל תקרב הלום, אמ רלו הקב"ה, אתה ענית הנני כמו אברהם זקנך, אבל כתוב במקום גדולים אל תעמוד, אל תקרב הלום, לא לכהונה ולא למלכות, כביכול הקב"ה בולם אותו ואומר לו ההנני שלך זה לא כמו של אברהם, ואל תעמוד במקום גדולים, וראינו שהוא כן היה כהן, כהן גדול וגם מלך, אז מה זה הביאור הזה? מה אמר לו? 

ועוד, הלא הנני - לשון ענווה, כמו שפירש רש"י אצל אברהם, "הנני", כך ענייתם של חסידים לשון ענווה ולשון זימון, דהיינו התבטלות גדולה והריני מוכן ומזומן לכל מה שתבקש ותדרוש, זה לשון ענווה ולשון זימון. וכן אצל יוסף, ששלח אותו אביו יעקב אל אחיו אמר מיד הנני, גם שם פירש רש"י שזה לשון ענווה וזריזות, נזדרז יוסף במצות אביו אע"פ שהיה יודע באחיו ששונאים אותו, בכל אופן ביטל עצמו ואמר הנני מוכן ומזומן. 

גם חכמים ז"ל אמרו, כי בשכר שאמר משה הנני זכו ישראל לאכול מן, שכתוב בו "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", אתה אמרת הנני, אני אענה לך בלשון הנני, ועם ישראל אכלו מן בזכות ההנני של משה רבינו. 

עוד אמרו בתנחומא, אמר לו הקב"ה, אתה אמרת הנני חייך שתבוא השעה ותתפלל על ישראל ומיד אני עונה אותך בלשון הזה, אז תקרא "וה' יענה לשביה ויאמר הנני", אם כן אמירת הנני היא כל כך חשובה לפני המקום ברוך הוא אף בצורה של כהונה ומלכות, ומפליאה תשובתו של הקב"ה שאמר לו, אל תקרב הלום, לא לכהונה ולא למלוכה. 

עוד קשה, למה אמר לו הקב"ה שלא ידמה עצמו לאברהם זקנו, ובמקום גדולים אל תעמוד, למה לא להשתוות למדרגה עליונה? הלא השאיפה הזו היא אצל כל אדם גדול מעלה יתרה, ועוד מוטל עליו חיוב להתדמות לבעלי עליה כמו שכתוב חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. משמע מכאן שתשובת הקב"ה "אל תקרב הלום", היתה רק דחיה לאותה שעה בלבד, ונשאלת השאלה מה היתה הכוונה של ה' יתברך בדיחוי הזה שלא קיבל את ההנני שלו. 

אפשר לומר, כי הקב"ה דחה את ההנני שלו לדבר ה' לעבדו אף בצורה של כהונה ומלכות וכן הניא אותו מלהתדמות לאברהם במידת הנני משום שאינה דומה אמירת הנני של משה לזו של אברהם. אברהם נאבק רק עם צד אחד של נסיון, היה עליו ללחום רק נגד יצר הרע החיצוני, ונגד פיתויי השטן להפריע לקיום דבר ה' במעשה העקידה, כל מה שניסה השטן זה להפריע את אברהם אבינו במעשה העקידה. אברהם היה צריך לרכז את מחשבתו ואת כוחותיו איך להתגבר על נסיונו של השטן להפריעו, ולהתאמץ רק בנקודה אחת, כיצד תהיה מחשבתו טהורה בעקידת יצחק. לא היה שום מקום לחשוד שמא תתערב אצלו איזו פניה או הנאה מביצוע מעשה העקידה, שכן איזה אב יכול שתהיה לו נגיעת הנאה שהוא מקריב את הבן היחיד שלו? בן שנולד לו לעת זקנה לאחר תפילה דמעות ואמונה עמוקה, לכן התקבלה מיד אמירת הנני של אברהם, ז"א אין בה שום צד שיכול להיות הנאה. כשאני אומר, מי רוצה להיות מלך? אז אחד צועק הנני, אה, ההנני הזה יכול להיות מעורב בהנאה שיהיה לך מהתפקיד, אבל אם אני אומר, מי רוצה לעקוד את הבן שלו? אם יקפוץ אחד ויגיד הנני זה אמיתי, יש לו איזה הנאה לעקוד את הבן שלו? מישהו רוצה לעקוד את הבן שלו? מישהו רוצה לעקוד את הבן שלו אחרי שרק בגיל מאה הוא קיבל אותו, ושהוא הולך להיות הממשיך ומי שיבנה את בית ישראל וכו', יש כזה דבר? אז אצל אברהם זה היה נקי, ההנני היה נקי, אבל אם משה רבינו אומר הנני, הרי מה הוא מעותד להיות? כהן גדול ומלך, אז ההנני שלו לא דומה לשל אברהם, כי יכול להיות שמעורב בו מה? צד הנאה. אולם לגבי משה הענין הוא, אמנם הוא אמר הנני ואמר הנני לאחר הכנה, לא אמר סתם, הנני, כמו הילדים שקופצים אני הנני, לא, הרי הכנה, מתוך לב טוב ובנכונות להיות מסור לדבר ה', אלא שכאן מעורב היה הענין של כהונה ומלכות, והיה מקום לחשוש, לחשוש, שהיצר יתערב כאן בעצה רעה לעורר את הנאת הכהונה והמלוכה, ועל ידי כך יעוות את מעלתו ומסירות נפשו של משה רבינו. משה רבינו ודאי שרוצה למסור את נפשו בשביל הקב"ה, אבל יצר הרע יש לו תחבולות לקלקל, מה פירוש לקלקל - להכניס בזה עוד שיקול, שבן אדם יחשוב כאילו גם יצא לי טוב מזה ויהיה לי ככה ויהיה לי ככה, זה התפקיד של היצר הרע, לקלקל, שאור שבעיסה להתערב בכל ולנפח, לנפח את הענין, לעשות מזה את הצדדים של הרווח, של ההנאה העצמית, מה שיצא לך מהתפקיד ומכל דבר. ואז הוא יבאיש את נכונותו של משה וימעט את ענוותנותו שהוא מתבטל לפני ה' ואומר הנני, שהרי טבעו של אדם שהוא נוטה לשררה, ואילו השטן משתדל ומחפש כל דרך איך להטיל מום דוקא במי שגדול ביראה, דוקא אצלו הוא עובד, לכן צריך היה לעכב קמעה את משה ולומר לו אל תקרב הלום, הלום לשון מלוכה, הלום לשון כהונה, אל תקרב הלום, וגם ההנני שלך זה לא כמו של אברהם, לאברהם לא היה את הנסיון כמו שלך יש, כי אצלו היה רק להתנגד וברור הולך לעשות את מה שצריך ואין לו צד הנאה, אין לו שום צד הנאה בזה, רק הוא היה צריך להלחם נגד השטן שרוצה לקלקל, אבל אתה יש לך צד הנאה אז ההנני שלך הוא לא דומה להנני של אברהם אבינו. אמנם מצד אחד, הביע משה את כל גדלותו וענוותנותו כאחת, היה מוכן להיות כאסקופה הנדרסת לרוץ ולמלא את דבר ה' ורצונו, אך מאידך היה כאמור החשש שמא יתערב חוט דק מן הדק של הנאת המלוכה, מפני זה אמר לו הקב"ה אל תקרב הלום, אל תקרב הלום אל מלוכה ואל כהונה כי יש בהם חשש וסכנה של תערובת הנאה חומרית, לכן עליך למשוך ידך לשעה אחת הן מהכהונה והן ממלוכה, עד שתתבונן ותשגיח בענין מכל צדדיו כדי שהשטן לא יפגע בך. 

עכשיו זה מובן מה הבלימה שהיתה לקב"ה ולא קיבל את ההנני של משה, לא כהנני של אברהם וגם לא לשעה ההיא, תתבונן עוד כדי שלא יפיל אותך יצר הרע.

הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה אומר, כי נקל להתענות ביום הכיפורים מלאכול בערב יום הכיפורים, מה יותר קל, הוא אומר שיותר קל לצום ביום הכיפורים מאשר לאכול בתשיעי, כי יש מצוה לאכול בתשיעי כמו שיש מצוה לצום בעשירי, אז הוא אומר, יותר קל לצום מאשר לאכול ביום תשיעי, למה? כי העינוי והצום אין בו צד של חשש אחר כלשהו, יש רק צורך במאמץ לסבול את הצאן, זה הכל, כל מה שצריך זה לסבול את הצאן, וכל שעה ושעה שמתענים בטוחים שמקיימים את המצוה, שכן ההנאה שהיצר דוחק את האדם אליו הוא שלא להתענות, ביום הכיפורים מנסה יצר הרע כל הזמן שאדם יתבונן בצום, כמה קשה לו, כמה זה, עוד מעט אתה הולך להתעלף, עוד מעט אתה תמות, עוד מעט אתה זה, מנסה שהוא לא יצום, שיבטל את הצום, אז האדם מובטח בכל רגע שהוא מקיים מצוה, למה כי הוא צם נגד היצר הרע גם כן, אין לו שום בעיה שמה שהוא עובד את היצר הרע. אבל האכילה של ערב יום הכיפורים יש בה צד של הנאה שמעורב במצוה, המצוה לאכול אבל יש הנאה באכילה, וצריכים להתאמץ הרבה מאד שהאכילה תהיה לשם שמים ולא לשם הנאה, כי מצוות לאו ליהנות ניתנו, וצריך לאכול את זה כמו שאנחנו מצווים לצום - מצווים לאכול, הצום אין בו הנאה אבל האכילה יש בה הנאה, אז צריכים לאכול כמו לצום, הכוונה בלי הנאת עצמו, לא המטרה איזה כיף ומביאים את האוכל רק בשביל ליהנות וסוף סוף אפשר, צריך להסתכל על זה כמצוה שצריכים לקיים אותה לשם שמים. אז גם בן אדם שלא רוצה לאכול צריך לאכול, בקטע הזה ודאי שאין לו הנאה, כי אם הוא לא רוצה לאכול והוא אוכל אז זה מראה שהוא מקיים את זה לשם שמים.

כדי לכוון אך ורק לשם שמים זה מלאכה קשה מאד, בפרט באוכל, זה שאנחנו מתפללים בתפילת ערבית "והסר השטן מלפנינו ומאחרינו", מלפנינו - זה השטן שמפריע לעצם המצוה, שהוא לא רוצה שנקיים מצוות, אז זה המפריע, שנאחר את המצוות, שנעשה אותם בחפזון, שלא נעשה בכלל, זה השטן מלפנינו, מלפני המצוות, ומאחרינו - זה שרוצה לבלבל את עושה המצוה ע"י שמכניס לו בתוך עשיית המצוה הנאה טבעית שלא לשמה, לדוגמא חזן שהוא מתפלל אז הוא מקיים מצוה, שליח ציבור, אבל אם מעורב בזה הנאת הסלסולים שהוא יודע לסלסל עכשיו ישמעו אותי איזה סלסולים אני אביא במק"ם חיג'ז, במק"ם דג'תי, אז זה כבר בעיה, בעיה. ז"א נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אם זה בקולה, כל הענין זה קולה, שנאתיה, אדם צריך להתפלל לשם ה', ואם הוא מסלסל בשביל להעריב את התפילה ושתהיה עריבה גם לו וגם לציבור כדי להעלות אותה כמו שצריך, להנאות כביכול לפני הקב"ה, נו, אבל זה קשה, קשה שבן אדם לא יערב את הנאת עצמו בזה, זה מקצוע קשה מאד. קשה מאד. 

אני רואה לפעמים חזנים שכשהם מסלסלים מסתכלים הצידה איך מתפעלים או לא מתפעלים, אתה רואה בדיוק מה קורה אצלו. מכל מקום, אז יש שטן מלפנינו ויש מאחרינו, לפנינו זה לפני המצוה שרוצה לעכב לקלקל וכו', לדחות וכו', ויש מאחרינו - זה שמכניס בתוך העשיה של המצוה איזה הנאה שלא לשמה, לכן עיכב הקב"ה ודחה את משה רבינו ואת בקשתו למלכות ולכהונה, הפסיקו כדי שיעמוד משה שעה אחת בכוונה ובהכנה יותר גדולה ומלאה, שיכוון בנקודה הפנימית הטהורה של קיום דבר ה'. שיכוון לנקודה הפנימית הטהורה של קיום דבר ה', מה לי כהונה, מה לי מלכות, מה לי עבדות, מה לי גננות, מה זה משנה, מה שה' רוצה ממני ככה צריך האדם, ביקש ממנו כך או ביקש ממנו כך, אדרבא, בקשת מלכות זה הרבה יותר קשה, כי לשמור שלא יתגאה במשך כל היותו מלך, זה עבודה קשה מאד, להיות עבד זה יותר קל, אין בזה גאווה, אבל להיות מלך, זה בעיה. "לבלתי רום לבבו מאחיו" מצוה זו נאמרה במלך, שלא יגביה את ליבו מעל ישראל למרות שהוא האדם הכי הכי גדול שיש בישראל. 

אף בכהונה ובמלכות, בגדולה ובכבוד, אז צריך לכוון לנקודה הפנימית הטהורה של קיום דבר ה', כמו שפירש רש"י על אהרן הכהן, "ויעש כאשר ציוה ה' את משה" כשהגיע יום הכיפורים עשה כסדר הזה, ולהגיד שבחו של אהרן שלא היה לובשן לגדולתו אלא כמקיים גזרת המלך, ז"א הוא לבש את הבגדים של הכהן הגדול, אבל לא לגדולתו, לא לבש גלימה לי, גלימה לי, בשביל הכבוד, אלא בשביל לקיים גזרת מלך. 

מה שיש לנו ללמוד מהפרשה הזו, שלא יהיה שווה בעינינו מצב העושר למצב העוני, מצב העלבון והשפלות למצב של מלכות וכבוד, שונה נסיון העושר מנסיון העוני, מה שיש בזה אין בזה, מה שמותר בזה - אסור בזה, האמצעים וההנהגות שונים זה מזה, אי אפשר לקבל אותם באותו אופן ובאותו יחס, כדי לקבל מעמד של מלכות צריכים הכנה יתרה, כדי לעבור לעשירות אין צריך למהר ולחטוף, מי עומד בזה, כמו שצריכים להזדרז וליקח מצב של עניות. מציעים לבן אדם, מה אתה רוצה, מצב של עניות או עשירות, צריך לקפוץ על עניות, ואם אתה כבר רוצה לקפוץ על העשירות אז אל תקפוץ, שיקול דעת, כי נסיון העשירות הוא הרבה יותר גדול מהנסיון של עניות. אדם מסתכל מה הוא יקבל, זה הטעות, יהיה לך עשירות אבל אתה תחטא בעשירות בכל רגע, עשיר יענה עזות, אתה תתהפך להיות חית אדם, אתה תתייחס לאנשים ככלום, אתה תזלזל בהם, אתה לא תתייחס, אתה לא תתן צדקה במקום שצריך, אתה פשוט תסתבך, ז"א עשירות סכנה גדולה בה, עניות - אין בה סכנות כאלה, אין הנאה מעניות, אין כבוד מעניות, אין התגאות בעניות, אז אתה מסולק מכל הנסיון הזה. לכן בעניות אתה יכול לקפוץ עליה ועשירות - תתמתן ותשקול טוב טוב לאיזה ברוך אתה יכול להכנס, נכון שיהיה לך הנאה והכל, זו הבעיה, שיהיה לך הנאות והכל והכל, אבל עבודת ה' בתוך זה - לא יהיה, אולי עבירות. 

מצוה שיש בה הנאה של גשמיות או כבוד, צריכים עבודה רבה יותר לכוון למצוה ממש, ולא אל ההנאה החומרית הכרוכה בה, זו מלאכה קשה מאד, ובלי התאמצות יתרה אי אפשר לכוון בה שההנני זה לשמה, אמירת הנני לבזיון, לעניות, לפרישות, טהורה יותר מאמירה זו לגבי מלכות וכהונה. 

כל אחד מוכן למלא תפקידים, הנני, כולם זועקים, מי מוכן לוותר על תפקידים במקום שמגיע לו? מי צועק הנני? מי הותרן שמוותר? ואל יחטוף אדם מצוה זו בלא הכנה גם אם הוא נתבקש אז צריך הכנה גדולה לקראת התפקיד, שאם לא כן הוא יכול לאבד את עולמו, יהיה לו תפקיד, כולם יהיו כנועים לו, כל הכבוד, אבל עולם הבא לא יהיה לו, כי הוא לא עשה לשמה, את ההנאה הוא כבר קיבל בעולם הזה, מה אתה רוצה עוד שכר בעולם הבא? על מה? קיבלת את מלוא ההנאה ומלוא השכר פה, כל רגע נהנית, כל רגע חשבת על ההנאה של עצמך, מה עוד אתה רוצה, איזה שכר? קיבלת, אבל אם הוא לא נהנה והוא עשה את זה כעול שמוטל עליו, על זה הוא יקבל שכר. חכם לב יקח מצוות, חכם לב יקח מצוות זה משה רבינו ע"ה, שהוא בחר במצות כיבוד המת להוציא את עצמות יוסף ממצרים, רק משה היה יחיד במצוה זו, כולם בחרו בשאלת הכסף והזהב מהמצרים שגם זו היתה מצוה, ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה זה מצוה היה, אבל צריך בה במצוה הזו כוונה יתרה כדי לעשות לשמה, שכן חמדת הכסף והזהב מעורבת כאן, לכן אמר הקב"ה למשה, דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב, שיכין את העם לקראת המצוה הזו, דבר נא, כי אין זה קל כל כך לכוון לשם מצוה כשמדובר בכסף וזהב, והנאה מזה יכולה להפסיד את כל הלשמה של המצוה. 

קל להיות עבד מלהיות מלך, המלך צריך שיהיו לו שני ספרי תורה, ויהיה בחיקו תמיד כדי שלא יתגאה במלכותו, שלא יטעה את עצמו, שילבש את בגדי מלכותו רק לשם שמים ולא לגדולתו, למצוה של מלכות וכהונה צריך הכנה רבה, ולא יאמין מיד כי הנני שלו הוא באמת נובע מתוך מסירות נפש טהורה, אלא יעצור ויתבונן ויבחן את עצמו, לכן משה רבינו נאמר לו אל תקרב הלום, סטנה שוויה, תבחן את עצמך,