"ויאמר משה אל האלוקים מי אנכי כי אלך אל פרעה", "ויאמר כי אהיה עמך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". הנה סרבנותו של משה שאמר: "מי אנכי כי אלך אל פרעה" צריך ביאור, אף שסרבנות זו הייתה מפני ענוותנותו הגדולה של משה, שלא רצה לקבל על עצמו משרה חשובה כזאת, ורצה כי ייעשה על ידי אחרים שחשב אותם לראויים יותר כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על הפסוק: "שלח נא ביד תשלח", שכל אחד ראוי יותר ממנו. בכל זאת יקשה, היאך היה משה מסרב בשליחות ה'? מצינו בגמרא בבא מציעא פ"ז: "מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול" והביאור, כי סרבנות מידה יפה היא באדם, כי יאות לסרב מעט כשאחד מבקש לכבדו או להיטיב עמו, ואין מן הנימוס שימהר לקבל את הכבוד או הטובה מחברו. ולא יקל לו להניח לחברו שיכבד אותו ויטרח בעבורו, ורק אם הפציר בו אז יקבל ממנו. אמנם זהו רק ביחס לקטן, אבל לגדול אדרבה, הנימוס הוא שלא לסרב. כשרוצה לכבדו לא לסרב. כי עדינות הרגש של בן ישראל דורשת שכשגדול מכבדו, לא ירגיש כי הגדול נותן לו כבוד והוא מסרב לקבלו, כי גם זו יהירות יותר מדי, ואין זה דרך כבוד נגד הגדול שיראה כי הוא מרגיש שהגדול רוצה לכבד אותו, ואף שיודע שהגדול רצונו בכך, לא יקבל את זה ממנו בתור כבוד רק בתור ציווי, שכיון שהוא אמר לו לקבל דבר זה ורצונו הוא בכך, צריך להרגיש כי הגדול מצווהו ועליו למלאת רצונו במהירות בלא סרבנות, ועדינות כזו צריכה להיות טבועה בנפש ישראל. ולפי זה, היאך סרב משה במצוות הקב"ה שלא רצה ליטול גדולה לעצמו ? כיון שהקב"ה מצווהו ,עליו לקיים צוויו ולמלאות רצונו יתברך בזריזות. אך הנה מבואר בספרים הקדושים, שגם חזיון הנבואה המתגלה לנביא הכול לפי המצב של עכשיו, מה שמתגלה לו זה לפי מצבו של עכשיו. אבל עלול מצבו שישתנה ע"י בחירת האדם, כי הבחירה היא חופשית והיא משפיעה על הנהגת הבריאה. ולכן אין פלא אם סרב משה בהכירו כי גם הוא עלול להיכשל ולחטוא. כי מה שהאדם יותר גדול מכיר הוא יותר בחסרונו ובכוח הרע השולט באדם, ולכן הרגיש כי אינו יכול להאמין בעצמו, והיה ירא מאוד לקבל התפקיד הנשגב שגאולת ישראל תהיה על ידו. ואפילו שהקב"ה שלח אותו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ידע שזהו רק לפי המצב שהוא נמצא בו עתה, וחשש שמא יגרום החטא וייפול ממדרגתו, ולא יהיה ראוי להיות לגואל לעם ישראל. אז עכשיו שה' מדבר איתו הוא ראוי. מה יקרה אחר- כך? וכי כלום הרבה צריך לו לאדם למען ייפול ממדרגתו? הרי זה מה שאירע באמת למשה רבנו עליו השלום "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש להמיתו". מבואר בנדרים ל"א, אמר רבי:"חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא מפני מה נענש משה? מפני שנתעסק במלון תחילה". בשביל שאיחר קצת ונתעסק במלון מעט, ולא מיהר בהיכנסו אל המלון למול את בנו היה בסכנת מיתה. כי היה לו להזדרז יותר במצוות מילה, והקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכיון שחסרה לו מעט זריזות זו היה ראוי להיענש בעונש מיתה ושלא תהיה הגאולה על ידו. ולכן פחד משה שמא יכשל וייפול ממדרגתו ולא יהיה שוב ראוי להיות בשליחות ה' גואל ישראל. ונמצא שהוא מעמיד בסכנה את גאולת ישראל הנמסרת לו והתלויה במצבו, ולכן ביקש מהקב"ה שלא ישלח אותו ושישלח ביד אחרים הרגילים בשליחות ה', שהם יחזיקו מעמד ובטוחים במצבים, ועל זה השיב לו ה' ואמר: "ויאמר כי אהיה עמך", שאין גאולה זו תלויה בשום אמצעים אחרים, רק אנכי בעצמי אהיה הגואל. מהסנה שאיננו אוכל אתה רואה כי יש בהנהגת הבריאה עניין התחדשות המציאות, שממנה ניכר ובולט שיש בבריאה הנהגת מציאותו יתברך לבדו שאיננה תלויה בשום חוקים וגבולים. ותדע כי הגאולה הזאת תהיה על ידי הנהגה זו ועל כן אין לך לחוש. וזה לך האות מראה הסנה שבו הראיתיך כי נמצא בבריאה הנהגת מציאותו לבדו, בזה אני מורה לך "כי אנכי שלחתיך" שבהנהגת מציאותו לבדו תעשה הגאולה שאינה תלויה בשום דבר. ובטוח הנך "כי אהיה עמך" כי הלא אנכי שלחתיך. כי מה שאני בכבודי ובעצמי שולח אותך כפי מה שנגליתי לך במראה הסנה, זה לך האות "כי אהיה עמך" ולא תהיה שום השתנות בשליחות. סוף הפסוק גם כן אפשר לבאר על דרך זה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", לכאורה לא שייך זה לתחילת הפסוק. תחילת הפסוק "ויאמר כי אהיה עמך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", מה קשור? לכאורה זה לא קשור. אבל יש לבאר שהנה צריך לדעת כי כל אמיתיות התורה והעבודה, זה רק אם נעשה במכוון האמיתי. אם אדם עושה את התורה והעבודה- עבודת המצוות- במכוון האמיתי זה נקרא שהוא עובד באמת על פי ההשגה הנכונה בהנהגת מציאותו יתברך לבדו, הוא עושה הכל למען ה' יתברך. כי בלעדי זאת כוונתו רק לפעול בבריאה. אם הוא רוצה רק לפעול בבריאה ולא למכוון- לה' יתברך- נמצא שעובד להמערכה וכעובד לעבודה זרה הוא. ובזה היה עיקר טעותם של הרבה בדורות הקדמונים שנטו מן דרך האמונה הנכונה. וכמו שמצינו שהאחר "קיצץ בנטיעות" כמו שכתוב בחגיגה י"ד, שהפריד הנטיעות משורשן, מה זה "קיצץ בנטיעות"? הפריד את הנטיעות משורשן, וחשבן לעניין בפני עצמן. הציץ בכוחות העליונים של המערכה והרהיבוהו ברוב גדלם, עד שמרוב ההתפעלות בראותו עד היכן הכוחות ההם מגיעים, חשב כי כוחות הללו מציאות בפני עצמם הם, וקצצם במחשבתו משרשם מכוח הכול- הקדוש ברוך הוא ויצא לתרבות רעה, כי בטל אצלו כל ענין התורה והעבודה, כי כל עיקר עבודת ה' הוא רק אם המכוון הוא לה' לבדו. אבל אם אתה רואה כוח כלשהו בעולם שהוא בזכות עצמו, ואתה מאמין שכוח זה פועל מכוח עצמו, כמו שהטיפשים חושבים שיש טבע והוא עובד בכוח עצמו ולא האלוקים שהוא גימטרייה טבע מנהיג אותו, אלה מקצצים בנטיעות, אלה כופרים והרי הם כעובדים לעבודה זרה. זה הביאור של הכתוב, אחרי שהראיתיך כי ישנן בהנהגת הבריאה ענין הנהגה התלויה רק בי בעצמי ברצוני לבד, ובהנהגה זו אתוודע בגאולת ישראל ממצרים, לכן "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", כי אחרי בואכם להכרה עליונה זו מסוגלים הנכם לקבל את התורה ולעבוד את ה', ואז הפסוק מתפרש מרישא לסיפא ומסיפא לרישא, מתחילתו לסופו ומסופו לתחילתו. "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך", ולכן" בהוציאך... תעבדון", וכן בשביל שתעבדו, אז "אנכי שלחתיך" כי זה תלוי בזה. זאת אומרת, אחרי הכרת ההשגה של בני ישראל שכל המכוון זה ה' יתברך וכל הגאולה באה בזכות שיעבדו את האלוקים, ולא שום דבר זולתו, זה הסיבה גם שנגאלים, ולכן "שלחתיך". עכשיו מובן "ויאמר כי אהיה עמך", למה "אני אהיה עמך"? ולמה אני אצליח אותך בשליחותך? ולמה לא תיפול ממדרגתך? כי "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". כי אתם תשיגו באמת את המכוון האמיתי, שאין עוד זולתו, ותהיו ראויים לקבל את התורה, ועל כן אני גואל את עם ישראל ממצרים, ואתה תהיה השליח שיבצע זאת. אז כל מה שסרב משה רבנו זה מפני ההשתנות שיכולה להיות בבני האדם, היום הוא במדרגה עליונה ונשגבה, מחר שמא יגרום החטא. כמו שחשש יעקב אבינו, כמו שחוששים כל הגדולים שמא יגרום החטא. אז לכן הוא פחד שזה יהיה מעכב, כמו שראינו שבאמת קרה במלון. אז זאת אומרת, לולא הבטחה של הקדוש ברוך הוא שאמר לו, שבכל מקרה לא תהיה השתנות "כי אני אהיה עמך", ממילא יכול היה כבר משה רבנו לא לסרב ולהסכים ולקבל את השליחות. אבל קודם לכן שהיה ברור לו שהוא עלול לגרום להפסד הגאולה, בגלל שמדרגתו עלולה להשתנות מסיבת מה, הוא לא הסכים, לא בגלל שהוא מסרב לגדול, בגלל שמאותה סיבה שהקדוש ברוך הוא רוצה שהוא יהיה הגואל, ושתהיה גאולה, מאותה סיבה הוא פחד שהוא עלול לגרום ההיפך. אז לכן, בהכירו את עצמו שהוא עלול, עלול.. לא רוצה. לא מעוניין. עלול לטעות ולהיכשל באיזה משהו אז לכן הוא סרב. עד פה זה ברור? אז בעיקרון "אין מסרבין לגדול", ולמרות שהוא נותן לך איזה כיבוד, אתה לא צריך לראות את זה ככיבוד, אלא כציווי למרות שאתה מבין שזה כיבוד. ולעשות את זה בזריזות. ומה שלא עשה משה רבינו כן, זה בגלל הכרתו את עצמו שחלילה הוא עלול לשגות, לטעות, להיכשל ולגרום להפסד הגאולה. עכשיו מובן, מובנת הפרשיה, ששבעה ימים הוא עמד בסירובו, עד שהקדוש ברוך הוא שכנעו. והיו הרבה טעמים שמביאים המפרשים מה היו הנימוקים שלו מעבר לנקודה הזו, בנוסף לה, כגון שלא ייפגע אחיו אהרון וכולי. "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"...