"ומשה היה רועה את צאן יתרו וינהג את הצאן אחר המדבר", כל זה להתרחק מן הגזל. משה רבינו כשהיה רועה את צאנו של יתרו ברח ממנו גדי ורץ אחריו, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה? הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה, יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך אתה תרעה את צאני ישראל. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, היה מוציא הקטנים לרעות כדי שיראו עשב הרע, אח"כ מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלים עשב הקשה, אמר הקב"ה, מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כוחו - יבוא וירעה בעמי. 

להיות מנהיג צריך להיות האדם המושלם במעלות, בחכמה ובמידות טובות, ובכוחות והיפוכי כוחות, כי רחמנות שלא במקומה מביאה הרס וחורבן, וכמו שאמרו חכמים, כל המרחם על האכזרים סופו להיות אכזר על הרחמנים, יחד עם זאת חייב המנהיג להיות איתן בדעתו שלא לחשוש מפני כל ולהוכיח על כל עוול. וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה, כאשר בא לחרן ופגש את הרועים, קרא להם אחי, מאין אתם? ובאותה שעה אמר להם תוכחה, הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, אם שכירים אתם לא השלמתם פעולת היום, ואם הבהמות שלכם אעפ"כ לא עת האסף המקנה, אז רואים שהוא מדבר אליהם באחווה אבל מוכיח אותם. כתב הספורנו, הצדיק ימאס את העוול גם אצל אחרים, לא שרק הוא מואס בלעשות עוול, הוא גם מואס את העוול אצל אחרים, כאמרו "תועבת צדיקים איש עוול", ואיה תלמיד חכם, אומרת הגמרא בכתובות ק"ה, ואיה תלמידי חכם דמרחמי לבני מטה לאו משום דמעלי טפי, אלא דלא מוכח להוא במילי דשמיא. זה התלמיד חכם שאוהבים אותו בני העיר, לא משום שהוא מעולה ביותר אלא שלא מוכיח להם בדברי שמים, פשוט אנשים לא אוהבים תוכחות ומי שמורח אותם ומי שמחניף להם הם אוהבים אותו יותר, לא אוהבים את המבקר והמוכיח.

וידוע מה שאומרים בשם הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שרב העיר אם אינו מחליט שלא לוותר מקוצו של יוד בדיני התורה אפילו אם יגרשוהו מהעיר, לא זו בלבד שאינו ראוי להיות רב, אלא גם איננו יהודי שלם. אני חוזר עוד פעם מה אמר רבי ישראל סלנטר, רב עיר צריך להחליט שהוא לא מוותר על קוצו של יוד בדיני התורה, ואם אינו מחליט שלא לוותר מקוצו של יוד בדיני התורה, אפילו אם זה יגרום שיגרשו אותו מהעיר בגלל שהוא לא מוותר, לא זו בלבד שאינו ראוי להיות רב, אלא גם איננו יהודי שלם. ז"א רב אפילו אם קיבל את המשרה והוא יודע שמחר יגרשו אותו מהעיר בגלל שהוא לא מוותר על קוצו של יוד, רב שיוותר בשביל שלא יגרשוהו, זה אפילו לא יהודי שלם, ודאי שהוא לא ראוי להיות רב. 

הרי שהנהגת הציבור אינה מילתא זוטרתא, זה לא דבר פשוט, ויש צורך בפקחות וחכמה רבה, ועל כולם צריך שיהיה יראת שמים אמיתית ומידת החסד והרחמים עם כל אחד, ואז כולם יכירו וידעו כי רק טובת הציבור הוא מבקש. אז יש אנשים שמבינים שלעשות חסד ורחמים זה לוותר, לא, חסד ורחמים זה שלא מוותרים, שמעמידים את האדם על האמת זה החסד והרחמים, כי מי שמוותר לו גורם לו לחטוא והוא יכנס לגיהינום, אז איזה חסד ורחמים זה? אז זה בחן הקב"ה את הצדיקים עד שהעלה אותם לגדולה, בחן את משה רבינו ע"ה במידת הרחמנות גם על שה אחד, נו, אבל בשעה שאתה הולך להציל את השה האחד בינתיים לכאורה הפקרת את כל הצאן עצמם, אז איך אתה מפריש עכשיו את עצמך לאחד בשעה שיש רבים? מידת הרחמנות נבחנת שאדם לא עושה את השיקולים לפי נוחיות וכו' וכו', גם אם יש אחד לא מוותרים עליו וצריכים להשתדל בו. העדר לא יתפזר, בינתיים זה יצא החוצה ואפשר שהוא לא ישוב, אז צריך לרדוף אפילו על אחד להביאו ולהחזירו, וכמו שראינו שנענשו האבות הקדושים שלא קרבו את תמנע אחות לוטן, ואעפ"כ בגלל זה שהיה להם סיבות טובות וכו' וכו' למה לא, מכל מקום יצא ממנה עמלק שמיצר לישראל. 

אז רואים את מידת הרחמנות גם על שה אחד, עד שהתנצל משה בפני השה, לא ידעתי שאתה צמא, מדבר איתו, לא ידעתי שאתה צמא, ואמר לו עייף אתה, נכון? מדבר איתו משה רבינו, ומרכיב אותו על כתפו, הוא לא רדף אחריו נתן לו במקל, מה אתה עוזב את העדר עכשיו אתה נותן לי לטרוח, בא הנה תחזור בחזרה, הוא מבין מה קרה פה, למה הוא הלך, ומדבר איתו, מפייס אותו. אבל גם התרחק משה רבינו מן הגזל שלא לרעות בשדות של אחרים אלא במקום של הפקר. לדאוג להאכילם ולהשקותם, אבל מתוך זהירות שלא לנגוע בשל אחרים, לא על חשבון אחרים. הקב"ה גם בחן את דוד המלך ע"ה, ממכלאות צאן לקח אותו למלוכה. דוד מונע את הבחורים הדוחפים את עצמם להיות ראשונים לאכול מהעשב, וצריך תבונה וכושר הנהגה לקבוע לכל סוד את זמנו ועיתו לפי התועלת הנרצה לכל סוגי הצאן, וכאשר נמצאו משה ודוד נאמנים, בחר אותם הקב"ה לנהוג את עם ישראל. צריך לחפש מנהיגים שיש בהם מידות כאלה, קשה מאד למצוא.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה....