ספר חוכמת המצפון פרשת ויצא חלק ד

- - - לא מוגה! - - - 

וישו אברהם הנערה ויקומו מנפוץ דן ובאשר ה...

אני יושב אברהם ואישרם.

וישו אברהם הנערה ויצחק איכן נערה

מזה שכתוב היה שם אברהם ונערה,

אני שומע שרק אברהם שם ונערה, זהו יצחק איכן נערה,

מחוז של שם ולא ממנו תורה.

למשל, אישה שעשירה מפיחה אמרה ההוא אם הוא ינפה לכוון באפרסים עוד אינו זז מתחת ידי בעולם.

יש להבין את הכוונה מחכמים בזמנם בחזבחים אשר בפרס קשה.

אם יצחק דפוק היה לישיבה,

מדוע אחר עד כובש הרוחות?

זה 37. מוכרחים לומר שהאפרח נולד רק עכשיו אחרי העתידה.

וצריכים להבין מה התחדש אצל אברהם אבינו אחרי העתידה,

כשנאלץ לשמוע את איכן זמן הישימה נולד עכשיו ולא קודם.

כידוע חיי אדם הם שרשרת ארוכה של ניסיונות

שעל ידם האדם זוכה לבנות את עולמו הניסיונות.

הניסיונות לכל אחד הם לפי מדרגתו ובהם נבחנת אמונתו והכרתו ומורה את דבריו.

כמו שכתב ממשירת ישרים,

בעיקר מציאות האדם והעולם הזה היא לקיום המצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון.

דהיינו, לעמוד בשושן ולעמוד בניסיון.

בציר כפרו של הקדוש ברוך הוא צבא כשנברא פעולה ראשונה הייתה ניסיון עשר בעת.

קין היה לו ניסיון של קנאה.

אברהם התנסה בעשרה ניסיונות.

יצחק התנסה בעקידה.

יעקב אבינו כל חייו היו רק ניסיונות.

גם בעת התגלות הבוראית בארוך בסיני לעמו תכלית

הגילוי אלינו ועבורם לעשות אתכם

ב... הניסיונות הם תופעה מזרחת בחיי האדם ואין ניסיונות.

אחרי שכל העלייתו תיקונו שהוא נפשו בנו רק עמידה עמידה בניסיון.

אז אי אפשר להעלות

ואי אפשר לתקן ואי אפשר להשלים את הנפש בלי עמידה רצינית.

כמו שכתב החסיד בהרחבת הלוואות.

כחפץ הבורא יתעלה בבריאת מין האדם היה וייסר לנפש ומסותה בעולם הזה.

ועבור שתזדקק לפי מתכונות של אדם ומצדקים.

הרי שאין עמיה בלעדם סרט.

זה מה שכתוב בתורה ומחרת בחיי.

להעלות לעמוד בניסיון ולהתרחק מנהרה נבחר בסוף שהוא החיים.

יש להבין, מדוע קשה לעמוד בניסיון?

הלא ידוע שכל הניסיונות שורשם במידות רעות,

הקנאה והטערה והטעות,

וכל בעל שכל לבדי עמידים את הסכנה הכרועה בגללו.

זאת אומרת,

הקושי לעמוד בניסיונות זה בגלל המידות.

אבל מזאת העמודים שיש בהם כנאה, תאווה, כבוד ובעל שכל ידועים את הסכנה הכרועה בגללו.

כמו שאמרו חכמים דבריו,

אמרו שהם מוציאים את האדם מהעולם ופסוקים מפורשים לתוצאות החטא שכתוב בתל אביבים ומוטט רשע רעה רבים מכאורים לרשע חטאים כזאת רעה,

כי הסרף מעכה,

אז אם האדם קרוב קצת לעצמו יראה איך שכל סבלו,

ייסוריו ומכאוביו באים לו רק ממידותיו הרעות,

אם זה כמעט על הכבוד או כעס וגם חוסר ומתחונו בשם וכדומה.

החסרונות האלה בעוכריו רק אלה וכדומה הם שמגלגלים עליו את כל הצורות שבעולם.

ומי יבוא ויכחיש מציאות מרה זאת,

ובכאורה אחרי ידיעה זו אין מקום לנישא ומציאות מרתק.

בכל בר דעת לא יתאבל מעגני מלך בידועו שמגיע בתוכו רעה ומיט, רחמנא בישראל.

אמרו חכמים, זכרונן מולאכה,

בכל שמעשה מרובה מחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת.

בכל שחוכמתו מרובה ממעשה,

אין חוכמתו מתקיימת.

כשהמעשים מרובים מן החוכמה,

זה אומר שכל מה שמבין בשכלו והשיג מחוכמתו,

אינו נשאר בעל חום בשכלו, אלא הכל מבצע למעשה.

מעשה אינה מסתירה מחוכמתו.

ולא רק שמעשה מוכין בד בבד על חוכמתו,

ואינו מוותר כמות הצערה, מכל הישגי הכירתו.

עוד יותר מעשה פורסום את בדי החוכמה למעלה,

וגם מה שלא מובן לו,

אינו נתפס בסכנועו, מקיים תמימות.

מבחינת חוקה חכבתי את גבירה, גזרתי ואין חמישית בערב אחריה.

במצור כזה חוכמתו מתקיימת.

במעשים החוכמה תואמים נהדר,

וכפי שעור עלייתו בחוכמה,

ולעומת זה המעשים גם כן נפתחים רבים שנמצא בשלום בתוך מחנהו בין ליבו עם סכנועו.

זאת אומרת, מי שמעשה ורומם חוכמתו,

הוא מוציא לפועל את כל חוכמתו פלוס,

ואז יש שלום במחנהו.

דהיינו, הלב והסכם מסכימי.

למה?

הסכם משיג את החוכמה,

אבל הלב צריך להוציא לפועל.

אם הוא לא מוציא לפועל את מידות הרעות מה נכנות לו. נהיו הן נכנות ומאפשרות.

חוכמתו מרובה מעשה וחוכמתו מתקיימת.

סליחה, מעשה מרובים מחוכמתו,

חוכמתו מתקיימת.

אבל אם חוכמתו מרובה ממעשה נמצא שהוא יודע ומבין הרבה,

ומצד חוכמתו והכירתו אינו פחות מחברו,

ואולי אפילו למעלה ממנו.

אז דעקה שלמרות ידיעותיו הוא מוגבל בזה שאין התאמה למעשיו.

אומר הרבה ועושה מעש.

חוכמתו אינה שליטה על הלב.

הוא יודע שהוא חי חיי סתירה נגד הכר הזה.

אמנם חש כוחו מלאות רצון שכלו,

וכאן הוא מקום המחירה שפירושה ניסיון.

ישראל נוצר בין ההכרה והשלמתו.

אינס בירטניה.

באי עשיית הרע ישנן שתי מדרגות.

יש מדרגה של כובש את יצרו.

רוצה לומר, אחרי שנציאת האדם

היא בשד הרע,

בכל זאת הוא מתגבר על יצרו וכובשו.

בעליו נאמר איזהו גיבור הכובש את יצרו.

אבל ישנן מדרגה יותר גרועה.

שנאת הרע.

שזה בעינת פתרון האדם ודבקותו בשלם.

כמו שכתוב, אוהבי ה' שנאו לך.

וכאן הוא בא מחובת הנלוות.

וראו לך אחי שתיישם ממשיכם ופרישום מכל מה שצריכה אלוהים כבוד המלך.

עד שתגיע לתיעוב המיעוט ומניע תענודים המנוחים של פתיחת איסור.

באכילת העכבר אדם והשקט אשר התעוות לא אכל תפני אדם ולפחם.

ורובי רובי רובי רובי אומר,

אדם כשהוא פרוש פורש מתאוות העולם הזה ומייסר אותו.

כי ישר מאוד,

מתרחק.

מייסר נפשך מפרישות מכל מה שצריכה אלוהים כתמוך ממנו.

אז כל מה שאסור לאשר ממש צריך לכבוד שקרות.

עד שתגיע מנתיעוב

וזה המצב שאתה תתעב וטונאה סוגיה תענודים אלה שהם נועים עליך ואלה שהם אסורים עליך.

כמו אכילת עכבר,

דם ושקט.

כשהטבע שלך מתעב אותו ככה אתה צריך להגיע לכך שכל דבר שמנוע ואסור אתה תתעב אותו.

שנאת הרע.

זה מה זה לך.

לא לכבוש את הרעש. זה מזלזל נפלא ויעבור לך.

אלא לשלוט הרעש.

כל עוד ויגיע אדם למעלה רמה זו הוא נמצא במצב הניסיון.

שמקומו מצה בהחלל שיש בין ההכרה והנטייה.

הסכר אומר משהו גם הנטייה והנטייה והרפואה לזה היא שאדם על ידי עבודתו בתורה של לימוד המוסר וגם ההתבוננות שלו מאוהבותו בעולמו נזכה לעמוד בניסיונות

ובזה הוא ישלים את נפשו ויתקן סביבו שיקימו נסיכלו והכרתו

ובמקום הנפיית ההרה יבצע מוצר חדש, שנאה טרה.

כמובן שבזבל הגיע עדיין אל המדוחה והנחלה.

היות והכרה שוב עולה מעלה-מעלה ואז הוא רואה שהזיקוף לא נגמר

ועבודתו לא נשלמה עדיין.

כמו שאמרו חכמים זוכרות נפה,

ביקש שעפו נשב בשלווה,

חפץ על החוסדו של ידי.

וכן אמר איוב, לשם ינוחו הגיע עקועה ועל זה אמרו חכמים שבאנו לך אמר יוחנן זכימה לגזרה המצרע לקדימה אלא כל זמן שהצדיקים חיים מלחמים את המצרק וכיוון שהם מתים

הם ינוחים

ואליו שם ינוחו לעזור.

רואים את זה, על האדם לא להניח חלל זה,

שזהו סיבה לראש לכל חצת ומקור לכל ניסיונות.

מה זה החלל?

החלל נובע להכרה ונובע להנגיעה.

אם יש אפריה, שם המלחמה.

צריך לדעת, לא להניח חלל כזה.

וזה סיבה לראש לכל חצת ומקור לכל הניסיונות.

חובה מותרת על האדם להיאבק עם היסט,

לברר לעצמו את האמת לאמיתה,

עד שישלים את עצמו וינאים להכרתו.

זאת אומרת, יבצע כל מה שהכרתו וחוכמתו אומרת.

ובכן כותב חומת הנבואות,

שכל אדם יטבע על ידי הכרתו,

מה שאתה מכיר, יודע ומציב,

על פי זה יקבע עוד פעם.

מה שלא אוכל, מה שאתה לא מכיר ולא מכיר.

אבל מה שאתה מכיר ומציב בשבילך,

על זה הקביעה.

רוצה לומר שכל ההכרה נתונה לאדם רק לתכלית זה שתאיר לפניו הדרך הגבוהה שעלו נשים.

וזהו תפקידו ומחוכמתו בעולמו.

ואם האדם לא יעמוד בניסיון,

הוא מעין להישאר במצב של אי-תיקון.

זאת אומרת, ההכרה, אם נאצה את ההכרה כמו פרויקטור,

יש לאדם ברור והוא מאיר בה.

המטרה היא לאסוף יהלומים,

כן?

ולסכל את האבנים והקוצים.

הבן אדם רואה את כל השטח עכשיו מואר,

כמו קצת תאוריו יותר,

והוא רואה איפה הבנים,

הוא רואה איפה היהלומים והאבנים בגללות,

הוא מניח את האבנים טובות והכל,

ואלוהים כך לא קוצים לאבוי.

והם נגמרו,

וזה מה שעושים ביניהם.

לוקחים את העבירות, לוקחים את האיסורים, נהנים מהם, מתערבים בהם, חובקים בהם,

ואת המצוות מנהים.

והם כבר עושים מצוות, אבל לא עושים הכול, לא עושים הכול, אלא עוצבים.

אבל סוף סוף המלחמה בין ההכרה והנטייה,

במקומה עומדת באפסנדיהו קיבלה.

כי אם איננו עולה מעל המעלה, אז הוא מוכרח לרדת מה אתה אומר לגאון לגמרי.

זאת אומרת, אם אדם לא יכבוש את השטח הזה,

שהוא בין ההכרה לבין המדיעה,

המלחמה תימשך,

היא תישאר במקומה,

והאפסנדיהו קיבלה.

ואם איננו עולה, נטרנר אלף.

כשמשליחים חפץ למעלה, אז כל מיני שהוא עולה, עולה. אבל ברגע שהוא מפסיק לעלות, הוא לא עומד.

הוא ישר יורד.

ואם אדם לא מצליח לעלות, הוא יורד אותו מול.

זו הכוונה בחכמים של כולם לחברות, שחוכמתו מרובם ומעציו אין חוכמתו מתקיימת.

רוצה לומר, אם לא צריכה לכוון את ליבו אשר קראתו ועוצץ שכלו,

אני אצטרך לעקב את צפוןו.

אז האדם משקר.

פשוט משקר, לא, אתה לא יודע, זה ככה, זה לא פשוט,

זה ככה, אתה רוצה לחטט.

זאת אומרת, אומרים לו, למה אתה לא עושה את ה... זה מאוד פשוט שכל העם מבין, גם הוא יודע.

אבל הוא ממציא את הירוצים לעקב אצלו, למה אתה יודע שהוא להגיע לביצוע.

מה יגיד?

אז הוא מתחיל לחטט, לא, זה לא פשוט,

מה יקרה, מה זה? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה.

לכן מצאנו את זה לזדולה מיסודי האומה, שתמיד התרחקו מהארות ובנויים שאינם מבינים דתם.

השתדלו שהפירתם תקדם בד בבד, עם ענייתם ישבנו את עציו,

אולי נצא ללבון חלל גדול כי פחדו מהניסיונות.

עקב אבינו בחלומו,

רמי סולם וצבא ארצה, ואינם מנכי אלוהים עולים ויורדים בו.

וזה אמרו חכמים, זכרונם וברכה, אמר רבי ברכים של רבי חלום, רבי שלום בן נוסיינה.

תלמד שרמי הקדוש ברוך הוא יעקוב עם יצרה של מדל עולה ויורש,

של מדי עולה ויורד, של יורן עולה ויורד,

של עדו עולה ויורד.

עמד הפירוש ברוך הוא יעקוב, למה אין אתה עולה?

באותה שעה נקרא אבינו יעקוב אמר ששם שיש לנו נגדל,

שכניסו לגדל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא, ממתי עולה אין חסר לגדל.

ולא האמין ולא עלה.

מה זה לא האמין ולא עלה?

בקוראי של מהרד שאמר לו הקדוש ברוך הוא שהתעמל בבדי רוחנית על יורד.

ומשום מה לא עשה כציבורי הקדוש ברוך הוא.

זאת למה? משום שבאותה שעה היה חסר משהו במדרגת הדליקות השלומה.

אז הוא לא רוצה לעלות יותר מקצועים מגדשו,

שעדיין הוא לא שלם בה.

ואז יומי לב, נחשב לו בין ההכרה לבין המציאה.

יעקוב אבינו פחד להכניס את עצמו למדרגה שעכשיו, שאינקתי שיעור קומתו של עכשיו.

הוא לא רצה דיונים נהונים שממענו במדרגתו אמיתית.

זה הפירוש לא האמין ולא עלה.

בגין זה המלך השרעור כתוב שהחפש חיים שפגש לחזון איש

של הכיבוד לבר,

והוא שאל אותו למה הוא לא לוקח על עצמו את כל הציבור.

חזון איש כבר היה.

ראוי להניב את הציבור.

הוא אמר לו שאתה מקבל על עצמו ללכת ציבור.

חזון איש כבר עשה דרך אגב.

אבל לא עשה דרך אגב.

אבל אחרי כמה שנים פתאום הוא מחליט שהוא עולה לארץ ישראל ולי הסבב וניסו לשכנע אותו שלא יעלה עלינו ויישאר ועניף את הפינה וכו' וכו'.

עלה לארץ ישראל ואנחנו יודעים מה יש פה היום בארץ ישראל.

זה סוגר בכל הניסוי, זה להיות בארץ וכל מה שעשו וכל מה שאומרים לו.

לפי זה מובן.

הוא לא הרגיש עדיין שהוא מתאים לזה.

הוא מופרט כשחפש חיים עולפיהם בעולם.

זאת אומרת, יש מנהיג גדול אבל הוא עדיין צריך להשלים את עצמו לאן שהוא צריך להגיע.

וכן מצאנו אצל משה רבינו על הראשונו.

ומסתר משה פניו ירא מהברית אל האלוהים.

הקדוש אחוז בנאל עד עצמי חושף בו כל תעולמות הבריאה שמורידו בו לעוד מהדור של בורא עולם והוא מסרדרות ומעליץ שלא ראוי לכך כי ירא מהברית אל האלוהים.

זו הייתה דרכם של אבותינו המגושים.

מדידו עצמם,

העלו עוד נפשם ולא ידעו לעצום חיים ולהציץ כבר לנפשם ועל כל בגלל הטעם הזה של המנדו שלא יהיה ספירון בין העקרה לבן הנביאה.

ואין המועסים לחוכמה.

אז ראינו את יעקב, ראינו את משה.

וכן עוד אצל משה רבינו על השלום מוסיף יום אחד לדעתו.

נבואו זה נביא מאוד וייתכן לבחות את קבלת התורה של תשעים לגבי ישראל עוד יום אחד.

כל הבריאה נתודה בצד יום הממושכת ובגעגונים עזים מאחורי היום השישי של מתן תורה.

והנה משה רבינו בא ודוחה את ההופעה האדילה ביום שלם.

והקדוש ברוך הוא, הוא מסכים לו.

אמנם דעתו הייתה דעת המקום.

בכדי לסבול אור חזק מאדיר כזה של מעמד הר סיני שהכל ברור וגלוי,

כל הרקיעים היו פתוחים,

ועל פי הגבול השבוע הנוכחי ולא יהיה לך.

לקבל תועלת במעמד זה תלוי בהכנה,

בזריחוך הלב וטהרת הנפש,

ואם כי מאז יציאת מצרים הכינו את עצמם,

הרגיש משה רבינו על יום השלום שאתה צריך להוסיף עוד יום אחד ותודה את כל האיחוד כדי להגיע לתפנית.

להפך,

אלו שלא הקשיבו לעצמם מספיק וירשו לעצמם להיכנס.

לפני ולפנים, לענות מהאור הגנוז למרות חוכמתם וגדולתם, לא יכלו לסבול את האור הגדול באי התאמת עצמם להכרתם אצל החלב גדול שלא היה אפשר לחבש את התכוון לסבועו בגלל זה.

זה היה גורלו של נמישה ונבויה,

שהיה מארבעה שנכנסו לפרדס בזמנך לכל כך גילויים ולפני שלא הגיעו למציאות להתאים את רגלתו להכרתו מובטחת אבל לא חלודי עקיבה

שכשיר את האחרון ישנים את דווקאו ומציאים אותם קבלת האור, כשהוא נכנס לפרדס בשלום, יצא בשלום

גם הבנים של אהרן וכל אלה,

הם נשלטו להאכיל להר וכו' וכו'.

אפשר להעמיד רעדות זה בדומי החכמים בזמנך הקדושי.

ויצחק יחד היה שלחם ללמוד תורה של שם ועבר.

אברהם אבינו הרגיש אצל יצחק שעל ידי מעשה העקידה הגיע לגילויים

ולהערות אדירים ובזה הגיע להכרה חזקה והשיג אור בהיר במידה מאוד גדולה.

ואברהם אבינו עולם השלום מפחד ליצחק שלא יסתכן מהחלל הגדול שנוצר בין עצם מציאותו האמיתית ובין הכרתו ולמלא את החלל הגדול הזה שלח אותו ללמוד תורה של אדוני הדור.

הציור הגבוה והמוסרק בעבודת השם.

וזה יתאים עצמו להכרתו הגרועה.

זאת אומרת שם הוא ישיג את הציור הגרועה

כהמוסג בעבודת השם.

וכן מציאים אצל יעקב אבינו הראש שלום, שאחרי שעזב את בית אביב במקום ללכת ישר אל למד את עצמו וללכת לישיבה אצל שם העבר. כמה למד? למד עשרה שנה, יום ולילה.

ולמה עד עכשיו לא נצח לישיבה?

אלא לפי מה שלמדנו ברור שגם יעקב אבינו אמר שלום, אחרי שקיבל ברכות מאמינים אחד.

עם כל כך עתיד מזהיר ונוחניות וגשמיות,

הוא טל עליו ללמוד את ישראל, את עם ישראל,

משימה כל כך קשה ונוראה.

אז יעקב אבינו הרגיש שכדאי להציע מתפקידו על מנתאים את עצמו לתפקיד הזה,

שיהיה במציאות ראויה,

במציאות שהוא ראוי לה.

ובמקום לזה,

והמקום לזה הוא אצל שם ועבר,

שהם גדולי הדור שרק אצלנו שמשתנה,

כדי ששיבור הדור לא יתאים לתפקיד הגבוה שקן עליו.

אז אם כן רואים שגדולי ישראל ידעו להשלים בין המעשים לבין החוכמה,

בין התפקידים לבין המילוי רוחבים.

אחרת יש פער, והפער הזה יוצא מציונו,

ואז יש מקום שליטה של היתר,

אז אני יכול להגיד,

והנה עוד גבוהה אחת.

חנניה, מישאל ועזריה, אחרי שעלו מכבשן האש,

נעלמו.

חכמים שואלים לאן הלכו?

תביא יהושע בן דמי, אבל שינו מקומם,

והלכו נאצל יהושמו, בן יהוצדד, ללמוד תורה.

גם כאן יש תמיהה, מה פתאום רק עכשיו הלכו ללמוד תורה?

אמנם כמו שלמדנו,

המעשה הנורא הזה, לעיני כל העולם, שהם יצאו מכבשן האש חיים,

מובן מעיניו שהכרתם והשגתם בשם גדלה להם שעור וגמול.

הם פחדו מהמרחק הזה עכשיו שיש,

בין השגתם והכרתם של עכשיו,

לבין מדרגתם האמיתית, לפני הניסיון,

כדי שלא יהיה סיבה לנפילתם בגדר הציץ ונפגע.

ולכן הלכו ללמוד תורה,

כדי שיתאימו עצמם להכרתם.

ומייחד אני אומר למה שאומר.