ספר בני ציון חידושים על פרשת פנחס
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
והיה הוא יהיה לך לפה רמז לו כאן הקדוש ברוך הוא, הנה הוא הנביא אשר לעתיד לבוא הוא יהיה לפה למשה לתקן את כל הספקות שבתורה
וכיצד רמז לו?
יש לומר על דברי המגלה עומקות כתוב מסוף פרשת בשלה ויאמר
כי יד על כסיה מלחמת אדוני בעמלק מדרדור.
פרש רשי בשם חכמים שנשמע הקדוש ברוך הוא שכל זמן שהעמלק קיים אין השם שלם ואין הכיסא שלם,
אז מכיסא יורד האלף וזה הופך להיות כס ומהשם השלם יורד ו' בה'
ונשאר יא.
ובסך הכול זה הוא, מה שחסר זה הוא.
לחתיד לבוא בגאונה הקרובה כשיתמחה שמו של עמלק,
תחזור לאותיות אביו ואבי, לגמרי אות אלף במקומן,
וה' יתבלה והכס יתבלה, יהיה כיסא.
והמבשר יהיה עניהו,
שעניהו זה אותיות לי והוא.
הוא יבשר לנו שכבר יש לנו את האותיות הוא החסרות מהשם ומהכיסא.
וזה שרמה זה כזאת ומשה בהיה הוא יהיה לחלופה.
כלומר זה שיבשר את האותיות הוא שחזרו למקומן הן יהיה הוא.
הוא יהיה לחלופה לעתיד לבוא לפרש את הספקות והקושיות של התורה.
הוא סיים בביאור מנהג ישראל להזכיר את אליהו הנביא בצירוף המונים זכור לטוב.
הגמרא עומדת בברכות ג' בא אליהו זכור לטוב ושמע די את הפתח.
וכן אומרים במרכת המזון, הרחמה במשלחנו את אליהו הנביא זכור לטוב.
באמינה גברית מולה זה הכיסא של אליהו הנביא זכור לטוב.
שאלת השאלה, אנחנו מסכימים שמות הצדיקים, אומרים זיכרונם רכה, זיכרונם רכה, עליהם השלום.
מהו נשתנה?
אומרים אגב חכמים זיכרונם רכם.
הגאון הקדוש החידה במגלה עמוקות אומרים ארבעה מינים אליהו הנביא זכור לטוב בגימטרייה ארבעה מאות.
וזה סוד אליהו ארבע.
שכן אליהו המכניע ממושל בארבע מאות איש של עשיו,
שהם ארבע מאות כוחות טומאה של קליפת עשיו הרשע.
על פי סוד הכתוב, באנו על אחיך אל עשיו וגם הולך לקריאתך, וארבע מאות היא שמו.
על פי דבריהם הקדושים של הגאון הקדוש החידה
והמגלה עמוקות זיכרונם לחיי העולם הבא ואוהר לנו גם הטעם.
מדוע זכה דווקא עליהו הנביא נבשר את בשורת הגאולה לעתיד לבוא?
מכיוון שגלות זו שבה אנחנו שרויים כרגע היא גלות אדום.
וגלות אדום זה קליפת עשיו הרשע,
שנקרא גם אדום.
ועליהו הנביא זכור לטוב בגודל קדושתו,
מבטל את ארבע מאות כוחות הטומאה של קליפת עשיו.
לכן אליהו הנביא זכור לטוב, זה הוצא גימטרייה ארבע מאות.
וכן דווקא הוא יביא עשרת הגאולה לעתיד לבוא,
כדי שיכניע וישבור בגודל קדושתו את כוחו של עשיו הראשי ארבע מאות איש עשו ומבוא,
ומורם ימינו עמל,
כי העת לחנינה קיבנו אל.
וקנאות קנאתי בתוכם.
יש מקום לשאול,
אם הוא היה קנאי כזה,
פנחס,
אז עוד לפני מעשי זמרי התחילו כבר כמה מן העם לזנות אמונות דמווה ובנות מדיין.
מדוע הוא לא פגע באחד מהם?
ולמה הם תהיה אל עד מעשי זמרי?
פנחס ראה ברוח הקודש שיש כתרוג עצום על עם ישראל בגלל חטא זנות,
עד שהוא ראה שישראל התחייבו כאללה.
אבל הוא ראה שיש פתחון פה למצי יושע לטעון שכל הזיונים,
בנות בניהו מדיין, עשו זאת מתוך שכרות.
כידוע, הם היו משקות אותן יין שנקרא יין צרצור.
זה יין שדופק את הראש עכשיו,
משהו איום ונורא.
ואז ממילא בעיבוד חושים עשו מה שעשו, אז מי שרוצה ללמד זכות יכול ללמד זכות.
היו שיכורים, שיכורים.
הוא נמצא שיש ישראל ואינם נוסים.
אבל צריך ללכת לעשות כבר עם ועדה שהרסו את מעשה זווי למלחמת שכרות.
לכן המתין פנחס עד שבא זמרי ולהודיד קוזבי,
שהוא שפוי בדעתו ולא שיכור.
בארץ רגש פנחס ופגע בו, וכל העם ראו שפגע בו ושהוציא את שניהם דקורים ברומך לעיני שלטו, לעיני כל ישראל,
וכולם ראו והם שתקעו ולא מחו בידו.
ואף אחד לא התקרב להזיק לפנחס,
משמע שהודו לו שעשה מעשה טוב.
נשאלת השאלה, חטאו חלק מהעם בנדמוי עמודיהן.
אנחנו חייבים לומר שהיו אנוסים שיכורים.
ועתה, שהם בדעה צלולה,
הודו לפנחס בר יגד זמרי, שהיה נשיא ביתר לשירות שמעון.
אבל בנות מואב הכחידו אותם בעבודה זרה קודם, בפאור, בפאור עבודה זרה, חייב מיתה. אחרי שהם שתרו מהיין.
כן, אבל בועל הרמית אין לו חייב מיתה,
אין דבר כזה.
זה רק קנאים פוגעים.
זאת אומרת, זינדוי בן סלור רצה לעשות פה תיקון.
זאת אומרת, הוא בא ואמר, למה לעשות?
נעשה את זה בלי עבודה זרה.
נדמה, לא יהיו חייבים מיתה.
הוא מצא פתרון כמו מזרחי, הוא מצא פתרון.
דיברנו על זה עוד מעט. אבל מה זה קנאים פוגעים בו? זה מוות, לא?
אבל זה נכון, הוא היה פרשטרן, כאילו, אמר במקום שילכו לנאוויות.
ועבודה זרה,
זה רק בועל הרמית. זו השיטה היום של הרבונים שמתירים את הזמרים הפסולים.
במקום שילכו לחילונים,
נביא את המוזיקה של החילונים והבואים אלינו ויישארו אצלנו,
וככה נשגיח עליהם שהם לא עושים שטויות.
זה נקרא מעשה זמרי של הזמרים.
הם כוסבי שזה כזמים.
וזה בדיוק השיטה של זמרי.
ואז מבקשים שכר כפנחס.
ואם כך, זו גזירה של ציבור לא יכול לעמוד בה. נכון. גם הוא אמר זמרי ככה, שזו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.
אז העמידו אותו על מרנוח למעלה והוא עמד בה.
ואם כך,
נשאלת השאלה,
איך הטורז אמרנו על נושאים שקורים.
ועתה, כשהיו דעה צלולה, הודו לו פנחס והריגת זמרי, שהיה נסיבתו שישמעו.
נמצא שעל ידי הקנאה פנחס להריגת זמרי בתוך כל ישראל, והם שתקו והודו לו, נעשה פתחון פלא למיצי יושר למעלה להציל את ישראל מקלע.
זה מה שאומר הכתוב.
השיב את חמתי מעל בני ישראל,
שאני לא אדון אותם מזידים גמירים,
אלא אדון אותם כאנוסים.
וזה מחמת שקינא פנחס את קנאתי בתוכם.
קינא את קנאתי בתוכם.
שהוא הרג את זיווי בפרהסיה לעיני כולם בתוכם,
ולא קם אפילו אחת כנגדו לא הרע לו.
ועל ידי כך גרם פנחס שלא קילא את דמי ישראל קנאתי,
שיצא שאפשר להעליץ יושר להגיד שהם היו שיכורים ואנוסים ולא מזידים.
ולכן אם היא נותנת הבריתי שלום.
כן. הרב במדרש אומר שאחד מהניסים שנסע לנכס הוא שהמלאך היכה בעם ושאולי אפילו יתנכנו בו.
מה זה לפי מה שהרב אומר פה?
קורה סתירה?
אין סתירות בתורה.
צריך ליושב אלו ואלו דברי אלוקים חיים,
תלוי לפי מה הוא מי.
התורה מתפרשת בשבועים פונים.
אז איך אפשר להסביר את זה שאתה צריך לומר להצליח? תתחיל לענות.
קרייאנה ביגרתה, זה מה שאמרו, תתחיל.
עכשיו,
איך הוא קיבל שכר בעולם הזה באי אלמניקה אגרא?
איך הוא קיבל שכר מהעולם הזה כשכתוב באי אלמניקה אגרא?
השם שם אותו חי וקיים לעד, אז לא נשאר לו אפשרות של...
הגאון,
הגאון,
החתון סופר,
נסביר, חכמים אמרו בקידושין,
דף לט עמוד ב'
שכר מצווה באי אלמניקה.
והטעם לכך הוא שקבלת שכר מיידי על מעשים טובים עלולה להעביר את האדם על דעתו הצלולה ועורר בו תחושת גאווה,
בבחינת וישבני שורים ויבעט וייטוש אלוהו עשהו.
במקרה זה יוצא שהשכר הניתן לצדיק בעולם הזה מביא לא חלילה רעה ולא טובה,
אז משכר יהפוך להיות רעה.
ממשיך החתן סופר,
והוא נכס במלחזר הכהן כדשם שמים במעשה הקנאות שלו,
והוא זיכה את הרבים.
על כך אמרו חכמים, קוראים לזה כתר רבים,
אין חטא בעל ידו.
אז הוא מובטח ועמד שמן השמים יסיום ידו שלא ייכשל בעתיד משום חטא.
משום כך אפשר לזכות את פנחס בספר המגיע לו הקינתו לשם כבר עכשיו.
ואולי החשש שקבלת השכר תביא לקלקול מעשה בעתיד.
לכן מציין המדרש שבדין הוא שייטול שכרו בעולם הזה.
בעולם הזה לא יכולים לשלם את זה. זה משהו אחר.
אך סם סופר אומר שהסיבה זה זה.
אבל מה רואים שמי שמזכה את הרבים זוכה לא לקבל פיירס רק,
גם שכר מקבל בעולם הזה.
מה? גם ברם מפגל בזה.
לא, סם סופר. גם ברם מפגל בזה.
מישהו עושה את השכר לעולם הבא כשאדם דואג לעצמו,
אבל כשהוא מזכה את הרבים הוא מקבל שכר גם בעולם הזה.
כי מה? הוא לא דואג לעצמו. לא דואג לעצמו.
עזר לך.
לאן יגיעו לכם?
כתוב אלה בני בנימין,
540,600 הבנים של בנימין, אלה בני דן,
54,600,
אלה בני דן,
460,400. מה יש יותר?
זה איתן, כי הם 64. התורם דלה לנו,
אין חכמה ואין עצה כנגד השם.
בנימין כמה בנים היו לו? עשרה. עשרה, שנאמר בבראשית מימם,
ובני בנימין בלע ובכר ואשבד גרה ונעמן אחי בראש,
מחולפין וחולפין ורד.
לבדן כמה בנים היו?
חושי.
אחד.
חושי שמו,
ובני דן חושי.
והבן היחיד הזה היה גם חרש.
ואף על פי כן הצליח בפריין רגיע יותר מבנימין,
שהיו לו עשרה בנים.
לבנימין כמה היו?
45,600. נולדן הבן היחיד, 64,400. מכאן יש ללמוד.
מי שהשם יתברך חפץ בו יוכל להצליח לראות צאצאים רבים מבין אחד ויחיד,
יותר ממי שיש לו עשרה בנים.
וגם הדין עם ממון מנכסים.
יש עני שהשם יתברך מצליח בידו,
ומהפרוטות שיש בידו עולה מעלה-מעלה ומתעשר.
יש להפך.
יש עשיר, ממון ברור כחול הים וטרח בים,
כמו הגייר.
ואין ה' מצליח בידו ונעשה עני מחזרה אל תחם.
אז התורה מלמד אותנו שאף פעם אדם לא יתייאש במצבו,
וגם אף פעם לא יהיה רגוע במצבו.
כי לא לעולם חוסן.
תגרור למסורות מבחינת המצוות.
מה? תגרור למסורות מבחינת המצוות?
לא, מצד זה שהוא רואה שהקדוש ברוך הוא נותן לו שיש לו ולא חסר לו ולא כלום, כי העולם הוא גלגל, יכול להתהפך ברגע.
אין איזה דבר זה. עכשיו תשמעו וורט, יא חביבי.
רבים תוהים מחכמי ישראל למה לא הגיש משה משפט בנות צפחן לפני ה'
ולמה הוא לא האשים בעצמו על השאלה והבקשה.
אז לפי דברי החכמים זו לא יפה מסכת סנהדרין,
נענש משה על דבריו שהשמיע בעצמי העם באמרו ולא דבר אשר יקשב מכם תקריבוני אלי.
והיה לו לומר תקריבו לפני השכינה.
לכן, טענה מן ההלכה בשירות בנות צפחן והוא צריך להגיש את משפטה לפני ה'
כאילו תלה בעצמו שהוא יודע לענות על הכול.
לדעת רבי יוסף בבד,
בעל המנחת חינוך,
נמנע משה לפסוק בעצמו את דינן של בנות צפחן כדי לא להיכשל בנטילת שוחד.
באיזה שוחד מדובר?
שוחד דברים.
מדובר על שוחד דברים.
כשבאו בנות צפחן אל משה, מה אמרו לה?
אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על השם, בעדת קורח.
רמזו לה הבנות שאבא שלהן לא נטל חלק במחלוקת של קורח
והוא לא התייצב נגד משה ואהרון.
בדברים האלה היה שמץ של שוחד דברים.
ובדין פסל עצמו משה,
ומשה מדינן של בנות צפחן.
איזה נקיות.
אפילו שמצד עצמם רק התכוונו להסביר למה אני כן זכויות. והרבנים שמקבלים כסף מהזמרים חודשית מכשירים אותם,
לוקחים שוחד, שוחד, שוחד, שוחד.
למה הם יודעים לשמר אותם, זמרים,
כדי שיהיה להם כיסוי.
זאת עולת חודש בחודשו.
עולת חודש בחודשו.
צריך אדם לחדש את ראש החודש בלבישת בגדים מיוחדים.
נכבד היום הזה.
שערי חודש זה מלשון חידוש לשינוי וסימן לדבר וחמש חליפות שמלות.
המילה חמש מרמזת נוטריקון.
חודש,
מועד, שבת.
שצריך ללמוש בגדים חמש חליפות שמלות.
בכל הימים צריך להתעדר מחליפות בגדים נאות וחגיגיות האלה.
ואומנם כמה מגדולי ישראל, ביניהם הגאון מוולנא,
נהגו ללבש בחודש חודש בגדי שבת, שכן בימים שבית המקדש היה קיים,
היה נחוג היום הראשון בחודש בהקרמות נוספים בסעודות חגיגיות ובשאר דמוני יום טוב.
מחסידים מאנשי מעשה,
נוהגים לערוך בראש חודש סעודה חגיגית ובה נשמעים דברי פיוט בשירה וזמרה ורמז למנהג מציב במילה שיר.
שהאותיות שיר,
שבת,
יום טוב,
ראש חודש.
אלה הימים ששרים.
לא בפתח תקווה,
במועדונים, במטרסים,
בתערונת אנשים ונשים,
עם באבא אביחד גיל, שמחלק ברכות כבר,
יש לה פתקים, צאתה לך,
כבר ממרכת הסבור מחטיאה רבים.
ובכן,
בחודש השביעי,
באחד לחודש יום תרועה יהיה לכם על מצוות תקיעת שופר בראש השנה, שנינו בגמרא בראש השנה.
למה תוקעים שופר שניים?
אמר הקב' יחיאו תקרוא לפניים שופר שניים כדי שיסקוע לכם על כדר יצחק בן אברהם.
אבל מעלה אני לפניכם, כאילו עקדתם עצמכם בפניי.
שואל המנגיד רבי צבי הירש בבודיסלאם,
לכאורה כדי להזכיר את עקידת יצחק,
ראוי שכל אחד היה נותן לו סכין ארוכה והיא הייתה עשויה לשמור זיכרון בלות יותר מן השופר,
כי יצחק רצה להשחט על ידי הסכין.
אלא אמר רבי צבי הירש יותר משאנו מתכוונים להסכים בראש השנה את מסירות הנפש של אברהם ויצחק על מזבח הנאמנות לדבר השם.
אנחנו מבקשים להדגיש שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בקורבנות אדם.
לכן החליף הקביעות את הקורבן של יצחק בקורבן איל.
לכן נוטלים בראש השנה שופר של איל.
תוקעים בו קולות תקיעה שמרים ותרועה כדי להתרפק ולהתחנן לפני איל מלך ישור על כיסא רחמים שגם בא לילה על מידת הרחמים כמו שנהל יצחק אבינו ולא יחניש אותנו לחטאינו הרבים.
מה שמצוי אבל בעיקר העל.
אבל מה שהיה מצוי
ובכן
תשמעו תשמעו
תשמעו תשמעו הרב, למה באמת נשאר לנו המקום לתת את הקדושים האלה משמעותית?
הוא התכוון והוא לא התכוון איתו לעצמו את הקדושים. קרייאנה דיגרדה.
פנחס ואליהו מסופר עם אחד הצדיקים שערך
לעצמו גדולות לבש מוקדי קבצן,
נדד מעיר לעיר והתאכסן אצל יהודים רחמנים שהכניסו אותם אצל קורתם.
באחד הימים הגיע לבית הכנסת באחת העיירות בערב שבת.
שם אף אחד לא הטריח ולא טרח להזמינו.
הגבירים לא רצו להזמין קבצן של מראה וכה עלוב,
ורק יהודי פשוט אחד ביקש לקיים מצוות הכנסת אורחים לשועה,
התקרא לו ואירח אותו בשבת בשמחה גדולה.
ימים, כשסיים הצדיק את גלותו וגדולתו נודעה מרבים,
הגיע שוב לעיר העיירה.
הפעם יצאו כל בני העיירה לקבלו,
והגבירים התחרו ביניהם על הזכות לארח את הצדיק בבתיו,
אולם הצדיק לא אהבה לשמוע את הצעותיהם.
הוא בחר להתארח דווקא אצל אותו יהודי פשוט שאירחו בפעם הקודמת.
אף על פי שלא ידע אז אותו יהודי פשוט את טיבו.
בדומה לזה מסביר כבוד קדושת האדמו״ר רב שלום מבלז,
זכותו יגן עלינו את הנאמר במגרש של קודשמעני על פנחס שוריאניהו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה,
אף לעתיד לבוא, אתה אושרו עתיד לתת שלום, ביני לבין בניי.
לכן מיישים להם אמות על במי,
ולהם בנים על במותם זה דווקא אתה.
למה הוא יזכה דווקא בזמן הגאולה?
הרי היו הרבה דורות צדיקים שמסרו את נפשו על קדוש השם.
נשיב האדמו״ר מבלז,
פנחס מסר את נפשו לעיני שישים ריבה מישראל,
ועשה את מעשו האמיץ בפרהסיה לעיני כל העם,
וכך קידשו עם שמים רבים.
לכן מבקש הקדוש ברוך הוא להשיב לו מידה כנגד מידה,
ולשלם לו שכר שיש בו פרסון לעיני כל ישראל.
לפיכך הוא יזכה לבשר את הגאולה עתידה שתגיע לאוזני העם כולו במהרה בימינו אמן.
עוד שני סיפורים קצרים.
לא, עבודות קבוצות שבת יש עוד עשר שעות.
כמו קינאתי לה' אלוהי צבאות.
הגאון רבי יוסף חיים סוננפלד,
ששימש כרב ראשי לעדה החרדית בירושלים,
נודע בישראל כי קרניים מופלג כלפיה זונחים את מורשת האבות.
הוא יצא נגדם בכל הזדמנות בדברים חוצבי להבות אש ובתוכחות מוסר נמרצות.
פעם יקראו אצל רבי יוסף חיים אורחים נכבדים מן התפוצות.
שאל אחד מהם את הרב, מדוע מוכיח רבנו דוליו ולא הפוגר רבים מאחינו בני ישראל?
ועלו דרכם של צדיקים להמליץ טוב על ישראל וללמד עליהם זכות כלפי אלוקים ואדם.
נעץ הרב החשוב את עיניו החכמות בשוען נעמה.
האמינו לי,
בנוירא אהמר אבויסאי,
ובכל יום ויום אני אומר תהילים ומתחנן לפני בורא עולם בעד כלל ישראל,
ואפילו הגרועים שבהם שהתרחקו מסיבות שונות מדרך האבות.
אבל כל זאת איני עושה אלא ביני ובין הקדוש ברוך הוא.
אבל כשאני פונה לבני אדם חוטאים ופושעים אני חייב להוכיחם ולייסרם דברים קשים וחריפים
כדי שיחזרו בתשובה מבעון מועד ולפחות יימנעו מלהפיל ברשתיו אנשים אחרים.
רבי יוסף חיים הפסיק לרגע קט את דבריו הנמרצים ואחר כך סיים ואמר,
דרך זה שאני נוקט בה כל ימי חיי,
לעניות דעתי,
היא דרך החסידות הצרופה.
תביעה נמרצת מן האדם להיטיב את דרכו
ולימוד זכות עליו לפני השם יתברך. לקח את זה משה רבנו.
לקח את זה משה.
הוא פונה לעם ואומרים הייתם השם,
ולכבוד ברכו הוא אומר, הוא אומר, ערה לעם הזה וצריך לבנות. נכון.
נסיים בעוון ביטול תורה של הגאון ובינה.
פעם,
אמר רבי יוסף שאול נתן זן,
שהיה רבה של ליבוב לתלמידיו,
האם סבורים אתם שאני מתמיד גדול בלימוד התורה?
אינכם אין הטועים.
מאף שאני מקפיד כל ימי לחסוק בתורה בכל רגע הפנוי שלי,
עודני רחוק מלהשיג את השיעור הראוי להתמדה בלימוד התורה הקדושה.
הוסיף ואמר רבי יוסף שאול לתלמידיו בדורות האחרונים היה רק איש אחד שהיה ראוי לתואר מתמיד מושלם,
הלא הוא הגאון רבי עליהו מווילנה,
שלא קם כמותו מאז ועד היום.
ואספר לכם פרט מדהים ששמעתי מזקני הדור בשנת ילדותי,
וכך הם סיפרו.
לגאון מווילנה היה פנקס קטן שבו היה רושם את הרגעים הספורים שבהם ביטל עצמו מלימוד התורה.
ומדי שנה בשנה בערב יום הכיפורים היה הגאון עובר על מה שרשם בפנקסו באותה שעה ומחשב את הזמן שביטל עצמו מן התורה במשך כל אותה שנה.
בשעה ארוכה היה בוכה ומתוודה על חלום ביטול התורה שלו.
רבי יוסף שאול סקר במבט נוקב את תלמידיו המדהמים וסיים באמן.
לימים בדקו באותו פנקס של הגאון מווילנה,
ומצאו שמעולם לא הגיעו אותם רגעים שביטוי תורה בשנה אחת לזמן של שלוש שעות.
לא הגיעו.
אל תרח לנו. אתמול הרב אמר שהגאון פה זה 22 שעות בימונה.
רבי חננין רגשי אומר,