ספר בני ציון פרשת לך לך חלק א
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
ועתה תבוא אל אבותיך בשלום, תיקבר בסביבה הטובה.
בפסוק הזה אומרים חכמי הקבלה, רומזת לנו תורה קדושה
על חודש פטירתו של אברהם אבינו,
שכן תיקבר בסביבה הטובה,
ראשי תיבות טבת.
ומכאן שאברהם אבינו הלך לעולמו בחודש טבת.
אולם הגאון הקדוש בו על בני יששכר בספרו רגל ישרה,
תמך על כך, והוא אמר
הלוא בגמרא בראש השנה יא מצינו מחלוקת בין רבי יהושע לבין רבי אליעזר
על חודש פטירתו של אברהם אבינו.
רבי יהושע אומר שהאבות נפטרו בחודש ניסן.
ואילו רבי אליעזר אומר שבחודש תשרין נפטרו האבות.
אך לא מצינו שום שיטה שלפיה אברהם אבינו נפטר בחודש טבת.
תרצה בני יששכר קושייה זו באומרו.
אפשר שאברהם נפטר בניסן
או בתשרי,
אך הוא נגמר במערה בחודש טבת.
כפי שנרמז בראשי תיבות של הכתוב,
תיקבר בשיבה טובה ראשי תיבות טבת.
אולם הגאון הקדוש בעל חכה ליצחק מיישב קושייה זו, על פי מה ששמע מהאביב הגאון הקדוש בעל אברה יוסף,
שרבנו הקדוש החוזה מלובלין,
זכותו יגן עלינו אמן, היה נוהג לומר בכל שנה,
בשנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן,
מה שיהיה בכל השנה.
דהיינו,
ביום הראשון, באלף בניסן,
היה אומר מה שיהיה בכל חודש ניסן.
ביום ב' של ניסן,
היה אומר מה שיהיה בכל חודש אייר.
וכך הדבר בכל יום ושנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן,
וזאת כיוון ששנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן הם כנגד שנים עשר חודשי השנה.
ולכן, לפי זה,
אומר בעל חכה ליצחק, יש לומר שאברהם אבינו נפטר
בעשירי בניסן,
שהוא כנגד החודש העשירי טבת.
ובכך עולים דברי רבי יהושע,
שאברהם נפטר בחודש ניסן
עם דברי המקובלים שאברהם נפטר בחודש טבת בקנה אחד.
זאת אומרת, מה התירוץ?
למעשה הוא נפטר בעשירי בניסן,
לפי החכה ליצחק,
אבל זה כנגד חודש טבת,
אז ממילא זה ניסן טבת,
כי זה כנגד טבת,
אז לכן תיקבר בסביבה טבה זה כנגד טבת.
דהיינו,
זה רמז שהוא נפטר בעשירי בטבת, זאת אומרת בעשירי בניסן. עשירי בניסן
מתיקבר בשיבה טובה, אנחנו מבינים שאם זה טבת זה כנגד היום העשירי בניסן, שהוא נופל כנגד החודש העשירי שהוא טבת.
בהיעשך לגוי גדול ואברכך והגדלה שמיך ואהיה ברכה
על ההבטחה של הקדוש ברוך הוא לאברהם, והיעשך לגוי גדול
ואברכך והגדלה שמך ואהיה ברכה, כותב רשי
בהיעשך לגוי גדול
זה שאומרים
אלוהי אברהם.
בתפילת שמונה עשרה אנחנו אומרים
אלוהי אברהם.
כנגד מה זה?
מעשך לגוי גדול,
זה אלוהי אברהם.
בא אברכך.
זה שאומרים
אלוהי יצחק.
אז זה בא אברכך.
והגדלה שמך.
זהו שאומרים אלוהי יעקב.
נשאלת השאלה.
יכול יהיו חותמים בכולן?
האם ייתכן
שיהיו חותמים ומסיימים את הברכה
בכל האבות?
ברוך אתה השם.
מגן, אברהם, יצחק ויעקב או ישראל.
תלמוד לומר, ויהיה ברכה.
בך חותמים ולא בהם. דהיינו, מגן, אברהם.
זאת אומרת, אנחנו אומרים בתפילה אלוהי אברהם,
אלוהי יצחק,
אלוהי יעקב.
זה כנגד וגדלה את שמיך ואברכך,
מעשך לגוי גדול.
זה כנגד זה.
אבל במה חותמים? ויהיה ברכה.
ויהיה ברכה זה רק אתה.
צריכים להבין מדוע בתפילת העמידה
מוזכר השם אלוהי בנפרד אצל כל אחד ואחד מהאבות הקדושים.
אפשר היה לצמצם.
אלוהי, אברהם, יצחק ויעקב.
וכן צריכים להבין במדרש זה מה שאומר הקב' אברהם.
בך חותמים ולא בהם.
וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו נתקנא ביצחק בנו או ביעקב נכדו
שמא יזכירו אותם בסוף הברכה
עד שיש צורך להרגיע אותו ולומר לו לאברהם בכך חותמים ולא בהם?
אלא שידוע שאברהם אבינו התפלל השם יתברך
שישריה עליו את שכינתו בארץ.
שהקב' ברוך הוא ישרה את שכינתו על הארץ.
על כך הבטיח לו הקב' ברוך הוא והקימות את בריתי בעיני ובעיניך
ובן זרעך אחריך לדורותיו לברית עולם.
להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך.
הקב' ברוך הוא מבטיח לאברהם אבינו שהוא יפרוס
את השגחתו המיוחדת עליו ועל בניו
כדי להיות להם לאלוהים.
עד סוף כל הדורות לדורותם לברית עולם.
לכן מזכירים אנחנו בתפילתנו את אלוהי אברהם
כיוון שמכוח ההבטחה הזו שהבטיח לו הקב' ברוך הוא
נעשה אלוהים לנו זרע אברהם ונכנסנו להשגחתו המיוחדת.
אז אנחנו מושגחים על ידי הקב' ברוך הוא בזכות ההבטחה לאברהם אבינו.
אבל לאברהם היה בן נוסף,
ישמעאל.
ואם כך יכול ישמעאל לבוא בטענה שגם הוא וזרעו צריכים להיכלל באותה השגחה מיוחדת של הקב' ברוך הוא.
שהרי גם הוא ישמעאל נכלל בזרע אברהם.
לכן בא יצחק אבינו,
בעל ידי צדקותיו פעל שאותה הבטחה שהבטיח הקב' ברוך הוא לאברהם, וזרעו תחול על יצחק ועל זרעו ולא על ישמעאל.
כן. אז מעשה הצדקות של יצחק אבינו הפקיע מישמעאל את הזכות להיכלל
בזרע אברהם.
אז לכן אנחנו מזכירים את תפילתנו אלוהי יצחק.
אלוהי יצחק בלבד.
כיוון שבזכותו הקב' ברוך הוא משגיח רק על יצחק ועל זרעו.
יצחק היה גם בן נוסף,
יעקב,
והיה לו את עשיו הרשע,
שגם יכול לבוא בטענה כמו ישמעאל
שהוא נכלל באבטחה מיוחדת
מכיוון שהוא נכלל בזרעו של יצחק.
לכן בא יעקב אבינו,
בעל ידי צדקותיו פעל,
שאותה הבטחה שיפרוס הקב' ברוך הוא את השגחתו המיוחדת על זרעו של אבינו תחול רק עליו ועל בניו,
ולכן מזכירים את התפילה אלוהי יעקב.
ולא עשיו.
אם כך, מוכרחים אנו להזכיר בתפילה את כל האבות
אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי עכב, כי שלושתם ביחד גרמו לכך
שהקב' ברוך הוא יהיה אלוהים רק לנו, ולא להשמען
בין אברהם ולא לעשיו ובין יצחק.
אבל לעתיד לבוא נאמר בירמיהו הנביא,
פרק ל' יא,
כי יעשה חלה בכל הגויים.
אחותך לא יעשה חלה.
נמצא מכאן שלעתיד לבוא כבר לא יהיה חשש לכך
שיבואו ישמעאל ועשה בטענה שגם הם בכלל להבטחה להשגחה מיוחדת של הקב' ברוך הוא על זרעו של אברהם.
וזאת מכיוון שהקב' ברוך הוא יעשה בהם כלה.
דהיינו, היא השמיד אותה.
זה מה שיהיה בגוג ומגוג, שני שנים מהעונה.
ואם כך, יספיק לנו אז להזכיר רק את אלוקי אברהם.
וזה שבישר הקב' אברהם, בכך חותמים ולא בהם.
לעתיד לבוא הקב' ברוך הוא יעשה כלה בכל הגויים, ורק זרע יעקב אשר הם הולכים ודרך התורה,
יישארו בעולם ויספיק לחתום רק באלוהי אברהם.
זאת אומרת, לא יצטרכו להגיד עוד אלוהי יצחק ואלוהי יעקב להפקיע את ישמעאל ואת עשר.
כי בכך חותמים, אחרי שהשם יעשה כלה באומות העולם,
ממילא לא צריך יהיה לה...
להמחיש שהשגחה היא שולטת
רק על זרע שלושת האבות.
ויקח אברהם
ואת לוט בן אחיו.
שואלים חכמי ישראל בפניה,
מדוע לקח אברהם את לוט בן אחיו?
שכן כפי הנראה
כבר אז לא היה לוט צדיק גדול.
כמו שהתגלה לאחר מכן.
שכן בהשראתו ובהסכמתו של לוט
קרה ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט.
וכן אנו רואים גם את שפלוטו של לוט
שבחר את מגוריו אצל אנשי סדום.
ויבחר לו לוט את כל כיכר הירדן וישא הלוט מקדם.
פירוש שהסיע את עצמו מקדמונו של עולם.
דהיינו הסיע את עצמו והקדוש ברוך הוא.
אם כן מדוע בחר אברהם אבינו לקחת את לוט ולהתחבר עם אדם כזה?
למה לקחת אדם כזה?
עוד גומר את הפליאה. איך אברהם אבינו מוסר את נפשו ויוצא למלחמה נגד ארבעה מלאכים חזקים?
רק עם 318 עמדים כדי להציל את לוט השבות בידם.
וגם אנחנו רואים
משמיים שולחים מלאכים להציל את לוט מסדום
לפני ההפיכה.
מה חשוב כל כך בלוט?
מה חשוב כל כך בלוט? שאברהם לוקח אותו ונלחם להוציא אותו, לחלץ אותו,
ומלאכים נשלחים.
הארי הקדוש כותב
שדוד המלך היה גלגול של אדם הראשון.
דוד המלך היה גלגול של אדם הראשון.
לכן מצינו בדברי החכמים, זכרנו לך, שהאדם הראשון שחי 930 שנה נתן לדוד
70 שנה מחייו.
שכן לאחר שהוא חטא ואכל מעץ הדעת
נקצבו לאדם אלף שנות חיים.
ככתוב במדרש, במדבר הבא יד יב
שבעים שנה שחיסר אדם משנותיו,
נתן דוד בן ישי
כפי שהיה ראוי לחיות אלף שנה,
כשנאמר ביום הכלך ממנו מות תמות,
ביומו של הקב' אלף שנה,
כשנאמר כאלף שנים בעייניך כיום אתמול כי יעבור.
יוצא שיום אחד של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, והוא אמר לו ביום.
ביום החולך ממנו מות תמות, ביום זה יומו של הקבוצה שלך, זה אלף שנה.
ומזה הוא הראית שבעים שנה ונתן לדוד המלך.
הארי זכרונו לחיה עולם בא אומר,
הסיבה שנתן אדם הראשון דוד את שבעים שנה ושנותיו,
משום שדוד המלך היה כאמור גלגולו של אדם הראשון.
כיוון שנגזר האדם הראשון, ביום החולך ממנו מות תמות,
הייתה גזרה זו צריכה להתקיים אצל דוד המלך שימות
ביום שבו ייוולד.
ומאחר ודבר זה נגזר בסיבתו של אדם הראשון,
נתן לו לדוד
שבעים שנה ושנותיו.
עוד אומר הארי הקדוש,
מאחר ואדם הראשון חטא ואחר מעץ הדעת להביא מיתה לעולם כולו,
דוד שגלגולו יתקן את החטא שלו,
באחרית הימים הוא יהיה מלך המשיח ויחיה את המתים.
אדם, אמרנו, זה אדם דוד משיח.
והוא יצטרך לתקן את הכול.
אתה קלקלת, אתה תתקן. איך תתקן?
אתה תבוא בגלגול דוד, שממנו יוצא זרע המלוכה,
שזה יהיה עד אחרית הימים שיהיה מלך המשיח מזרעו ויגל את ישראל.
הוא לא משיבים, אבל הוא שמונים. ולכן אמרו חכמים זכרונו לך על דוד,
דוד מלך ישראל חי וקיים,
כי אפילו שינה לא ישן בימי חייו,
כי אם שיטין נשמה,
זמן קצר של שישים נשימות סוס,
כדי שלא יטעמת עמיתה,
שהרי ידוע שהשינה היא אחד משישים חלקים של עמיתה.
לכן אומר הארי זכרונו לנחיה רמבה,
תפקידו של דוד המלך היה לתקן את חטא אדם הראשון
ואת המיתה שהביא לעולם,
ולכן לא ישן,
אלא שיטין נשמה.
זאת אומרת,
הוא היה צריך לתקן, דוד המלך, את העניין שהובאה מיתה לעולם,
אז הוא היה צריך לא למות.
כמו שהאדם הראשון לא היה צריך למות,
והוא גלגולו, אז הוא לא צריך למות.
אז הוא דאג לא לטעום את העמיתה.
דהיינו, נישון
רק שיטין נשמה.
ובשיטין נשמה אין להם.
ולמעשה לא מת.
ועל כן אומרים דוד מלך ישראל חי וקיים.
תפקידו של דוד לתקן את חטא אדם הראשון ואת המיתה שהביא לעולם, לכן לא ישן.
ולעתיד לבוא הוא יהיה מלך המשיח שיחיה את המתים.
אז עוד פעם, תיקון החטא של המיתה שהביא האדם לעולם.
והוא יעזיר את כל העולם לתיקונו לחיים נצחיים,
כמו שהיה לפני חטא אדם הראשון.
כל זה אומר הארי, זיכרונו לברכה, נמרז בראשי תיבות של אדם,
אדם דוד משיח.
וזה החוטש שרשרת מראשית הבריאה, התכליתה.
ומעתה נזכה להבין מדוע דאג אברהם אבינו לקחת אמו את לוט.
הוא מסר את נפשו במלחמה כנד ארבעה מלאכים חזקים מאוד כדי לצאת את לוט השבות בידם.
כשאברהם אבינו ראה ברוח הקודש,
שדוד מלך ישראל עתיד לצאת מלוט
על ידי רות המואבייה שהיא תצא ממואב.
ולכן לקח אמו את לוט.
הוא מסר את נפשו
כדי לשמור על הניצוץ הקדוש של מלכות ישראל.
אז כל המלחמה של אברהם להציל את לוט זה בגלל מה שעתיד לצאת ממנו דוד המלך ומלך המשיח.
ואכן מלוט יצאו שני עמים עמון ומואב,
וממואב יצאה רות המואביה שממנה יצא דוד המלך.
שכאמור יהיה מלך המשיח ויש להם תיקון העולם במירב.
אז מפה אנחנו מבינים למה לקח את לוט,
למה נלחם בשביל לוט,
ולמה ירדו מלאכים במיוחד בשביל לוט?
מה מיוחד בלוט?
אלא מלוט
בציירות המואביה שממנה יבוא התיקון הגדול בעולם.
ממשיך.
אז לא.
מה?
גם נגיע באיסור, זה דבר משמעות.
כן.
ברוך ה' אלוהינו אלוהינו מלך וחלום שהכל נהיום לאורם.
למה שבעים אמר?
דוד המלך אמר, יש לנו יותר בהם שבעים שנה.
זהו, באמת. על שבעים שנה שניתן לו. כן. אבל מה הייתה, יש סיבה למה שבעים? זהו שישים, שמונים, מאה עשרים. איזה מספר שהייתי אומר לך, היית אומר למה שמונים, למה שישים? למה שישים? למה שישים?
משה רבנו אמר שלא יהיה באדם יותר מ-120 שנה.
נו.
זה נותן לו 120 שנה, כמו כל... זה המקסימום.
ברוך הוא אחרי המבול אמר שבני אדם לא יחיו יותר מ-120 שנה.
זה המקסימום.
בסדר, אבל למה הוא לא נתן במאה העשרים? זה הממוצע.
ויאמר ה' אל אברהם לך לך.
הדבר הראשון שמספרת לנו תורה קדושה על היהודי הראשון.
אברהם אבינו זה ציווי שפותע את הפרשה ויאמר ה' אל אברהם לך לך.
על פי הכלל שהתורה היא נצחית
וההוראות שלה תקפות בכל זמן ובכל מקום.
הרי שיש בזה גם הוראה נצחית לכל יהודי.
הציווי לך לך מלמד אותנו
הדבר הראשון והעיקרי שנדרש מכל יהודי זה ללכת.
תמיד ללכת.
להתקדם, לעלות בקיום מצוות ה' ולהתברך בשלמות.
שכן כל מצווה,
בהידור ובשלמות,
מצעידה אותו קדימה ומעלה אותו מעלה-מעלה.
בהמשך הפרשה רואים
מה שקרה לאברהם אבינו כשקיים את ציווי השם,
שזה ההפך מלכלכה,
ההפך מהליכה והתעלות,
שהרי מסופר בעיר העם בארץ
וירד אברהם מצרימה.
אברהם נאלץ לצאת מארץ ישראל
לרדת למצווה בגלל הרעב.
עוד יותר,
נלקחה ממנו שרה אשתו אל בית פרעה.
רואים מכאן שאין כאן בכלל עלייה,
אלא מדובר בירידה.
בוודאי זה גרם צהל לאברהם אבינו.
איך מסתדר הדבר עם הציווי הנצחי לך לך,
שכל הליכה במצוות תגרום להתקדמות ולהתעלות,
כי הולך מחיל אל חיל.
אבל
הרבי מנובביץ' אמר שאכן נכון, במבט שטחים ידי הירידה של אברהם למצרים היא ירידה.
אך הירידה היא לצורך עלייה,
שתכלית הירידה להגיע לעלייה גבוהה יותר.
כמו שכתוב בפועל אחר כך, ויעל אברהם למצרים.
כבד מאוד במקנה, בקסף ובזהם.
זאת אומרת,
ראינו שמלך לך, שזה הדרך והעבודה לעלות מעלה, מעלה, מעלה.
נגרם כביכול
וירד אברהם מצרימה,
ירידה כביכול,
אבל בסוף מה קרה? עלייה שנאמר ויעל אברהם ממצרים.
אבל איך הוא עלה? כבד מאוד במקנה, בקסף ובזהם.
הוא חושב שאצל אברהם אבינו הייתה ירידה,
חלק מהעלייה.
ככה הורה על גבנו,
כשנמצאים בגלות מרה וחשוכה.
גם ירידה של זמן הגלות, שנראית לנו גדולה ועצומה,
בפנימיות של התמונה, עלייה גבוהה ונשגבה.
שהרי הקב' ברוך הוא מנהיג את העולם.
ברצונו יתברך שהירידה הזאת של הגלות
תזכך ותטהר אותנו.
צריכים לדעת
שתכלית החושך הזה הוא להגיע לאור גדול,
להביא אותנו לעלייה גדולה ונשגבה יותר,
ובזכותם מגיעים לבניין בית המקדש השלישי בעגלה ובזמן קריב.
כמו שנאמר, גדול יהיה כמות הבית הזה האחרון מלראשון.
אז זאת אומרת,
גם ירידה בדרך של הליכה, שאתה תמיד הולך להתעלות,
גם אם יהיה באמצע ירידה,
זה לצורך עלייה.
גם ברוחני?
ברוחני מדובר.
אתה מדבר בגשמיים?
לא, לא, ברוחני.
כשאדם מקבל כלים
גשמיים זה גם רוחני,
אם הוא משתמש בהם.
אז אם אתה כבד במקנה בכסף בזהב,
אתה יודע מה לעשות עם זה ברוחני?
זה עלייה רוחני.
כי צריך כאנים.
ועשך לגוי גדול בעברכיך והגדירה שמך. כותב רש״י,
כבר אמרנו את זה. ועשך לגוי גדול
זה שאומרים אלוהי אברהם, בעברכיך זה שאומרים אלוהי יצחק. והגדירה שמך זה שאומרים אלוהי יצחק. וצריכים להבין
למה נאמר אלוהי בנפרד אצל כל אחד מהעבוד.
המקובל האלוקי, בעל מגלה עמוקות ואיר עניין זה על פי מה שמספר בגמרא, בבא מציע פה.
אליהו הנביא זכור לטוב, היה נוהג לבוא בקביעות לישיבה של רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא.
פעם אחת בראש חודש אחר אליהו לבוא לישיבה. שאל אותו רבנו הקדוש, מדוע אחרת היום?
אמר לו אליהו הנביא, הייתי עסוק היום להקים את אברהם אבינו במשנתו,
לרחוץ את ידיו כדי שיתפלל.
חזרתי אותו למקומו.
אחר כך עשיתי אותו הדבר ליצחק אבינו.
אחר כך גם ליעקבן, שאל אותו רבי יהודה הנשיא.
מדוע אין אתה מקים את שלושתם ביחד?
שאם לא אליהו, אם אני אקים את שלושתם ביחד,
אז יגביר בתפילתם ויביאו את המשיח לפני הזמן שקבע השם יתברך.
לפי זה,
מובן הטעם למה נזכר אלוהי אצל כל אחד מהאבות הקדושים.
לרמוז שכל אחד מתפלל בנפרד על ישראל,
כי אם יתפללו ביחד,
יביאו את הגאולה לפני הזמן שקבע בורא עונם.
הבעל עתיד לבוא.
כשיגיע זמן הגאולה יקים אליהו ונביא את כל שלושת האהוד ביחד,
ועל ידי תפילתם יביאו את משיחת צדקנו בעתו ובזמנו.
מוסיף המגלה עמוקות.
בברית בין הבתרים אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם,
כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם,
דהיינו במצרים, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה.
ואיך יצאו בני ישראל ממצרים אחרי 210 שנים?
אומר המגלה עמוקות, משה רבנו בקדושתו
הקים את כל שלושת האבות,
והם התפללו ביחד.
ועל ידי תפילתם החישו את זמן הגאולה למצרים,
לפני הזמן שנקבע לבן ישראל.
זה מה שנאמר
בתהילים ע'
יב'
נגד אבותם אסף אלה בארץ מצרים.
שביציאת מצרים עשה כזו פלא כדי להוציאם לפני הזמן נגד אבותם,
שבאותו הזמן עמדו שלושת אבות העולם ביחד והצליחו בתפילתם להביא את גאולת מצרים.
וזה נרמז בשירת בני ישראל
אשיר על אדוני כי גאו גאה.
גאה,
ראשי תיבות,
שלוש אבות העולם,
שבתפילתם המשותפת החישו את הגאולה. גאה גימל אבות העונה.
אז גם עכשיו שיביאו אותו, לפני הזמן.
אבל אמרנו, או שאז הביאו אותו לפני הזמן.
אבל אמרנו שלא רוצים להחיש את הגאולה טרם זמנה כי יש עוד אנשים שצריכים לחזור בתשובה. ובמצרים? לא היו אנשים שצריכים? במצרים כבר לא היו, היו צריכים, זהו.
80% לא רצו לצאת, 20% רצו לצאת.
ואז היה הזמן הראוי. חישב השם את הקץ.
אבל בשביל להביא
את הגאולה צריך ששלושת האבות יתפללו יחדיו.
ואז משה רבנו גרם שהם יתפללו יחדיו,
וממילא באה הגאולה.
ויקחו את לוט ואת רחושו בין אחי אברהם ויהיה לאחו.
הרי הקדוש אומר, נשמתו של רבא האמורה הייתה תמונה בתוך נחמה עמונית,
שהיא בת של לוט.
ועל פי דבריו הקדושים של הארי, זכת רב רם יושבת לנו הקושי על הכתוב, ויקחו את לוט ואת רכושו בין אחי אברהם.
איך אפשר להגיד על הרכוש שהוא בין אחי אברהם?
ויקחו את לוט ואת רכושו
בין אחי אברהם. רכושו זה בין אחי אברהם.
אך לדברי הארי, זכר צדיק וברכה,
מבואר בדקדוק גדול כתבה התורה ככה, רכושו בין אחי אברהם,
כדי לרמוז לנו ראשי תיבות על הנשמה של רבא,
שזה היה רכוש,
שהייתה תמונה אצל לוט בשדו.
לכן הלך אברהם אבינו להצילו.
אז רכושו בין אחי,
ראשי תיבות רבא.
פלא הוא הדבר
שדווקא רבא דרש בגמרא בחגיגת טו,
מה ידכתיב? מה זה הכתוב?
אל גינת אגוז ירדתי.
למה נמשלו תלמידי החכמים לאגוז?
לומר לך, מה אגוז זה?
אף על פי שמלוכלך בטית ובצואה מבחוץ,
אין מה שבתוכו נמאס.
אז כמו שהאגוז, אם הוא מתלכנך בטית ובצואה מבחוץ,
אבל התוך שלו לא נמאס,
כי הקליפה היא מכסה.
אף תלמיד חכם,
אף על פי שסרח,
אין תורתו נמאסת.
ודבריו אלה של רבא באים גרמוז לנו, שנשמתו הייתה תמונה אצל לוט בסדום,
כיוון שהוא היה מבחינת תלמיד חכם,
שמלוכלך בטית ובצואה בהיותו טמון בלוט.
שהרי לא תתחבר לאנשי סדום השטופים בזימה.
אברהם שידע כל זאת,
מסר את נפשו כדי להציל את לוט,
כדי להציל את הניצוץ הקדוש
של רבא,
שהיה טמון בנחמה בתלוט.
יפה או לא יפה?
רבי יחנן אמר השם אומר.