שיעור בוקר חובת הלבבות

- - - לא מוגה! - - - 

אבל מה שיאות לתורתנו מהפרישות, אומר בתשובת השאלה הזאת

כי הפרישות הנוהגת בתורתנו על שלושה פנים מי.

אחד מהם עוסקנו עם בני אדם ותחברותנו עמהם.

הפרישות הנוהגת בתורתנו היא על שלוש פנים, אחד מהם עוסקנו עם בני אדם ואת חברותנו עמהם.

השני, במה שאנו מתייחדים בו זולתם,

בחושינו הגופיים ואיברינו הנראים.

בשלישי,

במה שאנו מתייחדים בו במצפוננו ובמידותינו ובמחשבותינו וצפון

בדיבותינו ובן הרעיונים הטובים והרעים,

ואני מבאר כל זה בדרך קצרה, כפי יכולתי, בעזרת השם.

עכשיו הוא חוזר.

אבל דרך הפרישות הראוי לנו, בהתחברותנו עם בני אדם

מהם,

הסברת פנים

בהראות השמחה בפגיעתם.

כשאנחנו מחוברים עם בני אדם, דרך הפרישות שלנו צריכה להיות בכך

שיהיה לנו הסברת פנים,

מה שאמר בית שמאי, והביא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות,

והראות השמחה בפגיעתם.

עם הכניעה והשפלות,

בלשון רכה ורוח נמוכה לכולם.

זאת אומרת,

כנגד הממשלה וההסתררות ולשון מדבר גדולות וגסות הרוח,

צריך כניעה ושפלות בלשון רכה ורוח נמוכה לכולם.

ואדם צריך לראות

שמחה בפגיעתם, כשהוא פוגש אותם,

צריך להיות שמח, לקבל אותם

בסבר פנים יפות ולשמוח.

עם אבל כניעה ושפלות, לשון רכה, רוח נמוכה לכולם.

ומהם הרחמים בחנינה והחמלה עליהם,

עם הסרת הטורח מעליהם וזוכרם בטוב, ועשות חסד עמהם, שלא נקבל ליהנות מהם, שלא נתייאש מאשר בידיהם.

אז צריך גם

שיהיה לנו רחמים בחנינה,

הן בגוף והן בממון,

ולהיות כואבים עימם בעת שערתם,

ועם הסרת הטורח מעליהם, אז נוכל להסיר מעליהם טורח שיש עליהם,

ולא נטיל עליהם את צרכינו אנו,

ונזכור אותם תמיד לטוב.

ונעשה עמהם חסד תמיד,

ואנחנו מצידנו לא נקווה ליהנות מהם,

ושנתייאש מאשר בידיהם.

דהיינו שלא יבואו מזימות בלבבינו, באיזה אופן נוכל להשיג מקניין אשר בידיהם,

אם בדרך מכך, או משכון, או חליפין, או עניין של חמדה כלשהו.

בקיצור, לא נחפש

לחיות על חשבונם, מה שנקרא.

זה צריך להיות עניין הפרישות שלנו בהתחברותנו עם בני אדם,

ומהם

עוזרם בתקנת תורתם ועולמם והורותם,

הדרך אשר יצאו האלוהים.

אז גם אנחנו בתור פרושים צריכים לעזור להם לתקן את התורה שלהם, אם הם לא יודעים ללמוד.

אם אפשר לעזור להם בענייני העולם,

לסדר אותם, להועיל להם, לייעץ להם.

ולהורות אותם את הדרך שרוצה הקדוש ברוך הוא בא.

אז לא רק בגשמיות, גם ברוחניות.

ולא רק ברוחניות, גם בגשמיות.

ומהם שנסבול קושי דבריהם.

זאת אומרת, לפעמים ידברו איתנו קשות,

אז אנחנו צריכים

לסבול את הדברים.

ושנשפוך שיחנו לפני האלוהים ולא לפניהם.

הפרוש לא צריך להתבכיין אצל האנשים.

יש לו את האלוקים לדבר איתו.

הוא יועל ויעזור יותר.

וימנע ממושבות המאכל והמשתה והסחוק והמופלטות,

עם השמירה מכל מה שיביא לאמרות העין בחברתם,

ולצאת מגבול הצניעות ומסורת המוסר והדומה לזה.

זאת אומרת,

צריך להימנע מלשבת הרבה בשביל לאכול ולשתות,

ויש בזה צחוק,

ונגררים מפה לשם, מדברים שטויות וריצנות וכל מיני דברים.

עם השמירה מכל מה שיביא לאמרות האל בחברתם,

ולשמר מכל דבר גם בלי מאכל, בלי משתה, בלי

עצם זה שנמצאים בסביבה עם חברים וכו' וכו',

צריך להישמר תמיד שלא יבואו לידי המריית האל

על ידי החברה,

ולצאת מגבול המוצניעות ומסורת המוסר והדומה לזה.

כי כשנמצאים בחבר'ה, כמו שאומרים,

משתוללים בלי לשים לב, מתפרחים קצת וחורגים מהמסגרות.

אז זה כשמתחברים עם בני אדם.

נחזור.

צריך להסביר פנים.

לשמוע כשפוגשים אותם,

להיות כנוע,

שפל, לשון רכה, רוח נמוכה.

לרחם, נכון, לחמול עליהם,

להסיר מעליהם טורח, לזכור אותם בטוב,

לעשות תמיד חסד,

לא לקוות מהם, לא להתייאש ממה שיש בידיהם. לא צריך

לחשוב איך אני משיג מה שיש לו.

תעזור להם בתקנת התורה והעולם,

להורות להם את הדרך שירצה השם.

אם הם מדברים קשות לפעמים, נסבול את הדברים.

נשפוך שמחה לפני האלוקים, לא לפניהם.

נימנע מישיבה,

מאכל, משתה ושחוק בחברה.

נשמור שלא למרות את

דרכיה אין בחברתם, ולא לצאת מגבול הצניעות והמסורת והמוסר.

ככה צריך לנהג הפרוש

בחברת בני אדם.

אך מה שראוי לנו מן הפרישות בפנים השניים, הם מתייחדים בנו, בחושינו ובאיברינו הנראים,

נחלק לשני חלקים.

עכשיו, אדם כלפי עצמו,

בחושיו ובאיבריו הנראים,

נחלק לשניים.

אחד מהם אסור לנו,

בהם מצוות לא תעשה, והשני מותר לנו,

והוא כל מה שהוטל לנו מכל מיני ההנאות המותרות.

אז יש מה שאסור,

ויש מה שמותר,

וכל חלק מהם יחלק לשלושה חלקים.

הוא שכל מה שנעשה לנו אינו נמלט מאחד משלושה דברים.

או

שיהיה בטבע כוסף לו,

דהיינו שזה טבעו של אדם שהוא כוסף לו,

כמו זנות,

וגזן, וריבית,

ולהרבות המאכל והמשתה אסור לנו.

אז זה בחלק האסור לנו,

זה מתחלק לשלושה דברים,

דברים שהאדם בטבעו כוסף עליהם.

או שיהיה ממה שלא ישנא הוא הטבע ולא יחשוף לו.

זאת אומרת, אין לו פה לא בקשה יתרה ואין לו משיכה יתרה.

הוא גם לא שונא את הדבר,

כמו לבוש בגד שעטנז.

אין לו שנאה לזה והוא לא כוסף לזה.

בהרכבת כלאיים,

באכילת בשר וחלב,

באכילת חלב,

בהרבה מה דומה לזה, אז הוא לא כוסף לזה במיוחד, הוא גם לא שונא את זה במיוחד.

אז זה הצד האסור,

שאין לו משיכה טבעית לזה,

אבל גם הוא לא סולד מזה.

או שהקצה האחרון זה מה שהסנאה הוא הטבע.

ומתאחבת אותו הנפש,

שאכילת הנבלה והמתה באדם,

בהרבה מיני החיים,

שלא היה אדם חפץ באכילתם, אפילו אם היו מותרים באכילה,

כשמונה שרצים ודומה להם.

וראוי לך, אחי,

שתייסר נפשך בפרישות מכל מה שציווה אותך האלוהים לפרוש ממנו,

עד שתגיע מן התיעוב והמיאוס,

במיני התענוגים, המנועים והתאוות,

עד תחליט

שיהיה בטבעך המתועב מן האסור,

ממה שנחשפים לו ממנו.

ויהיה אצלך המשגל האסור מלקיחת איסור על פנים אסורים,

ושתתכבד בקלון חברך וגנותו אשר ימהר עליהם חפץ ה...

מטבעו

כמו אכילת העכבר והדם והשקץ

אשר תעווה ותבעכה ותשנאו נפשך וכשתגיע לגבול הזה מן הפרישות, מן האיסור

בלא הכרח מטבעך ולא קושי מנפשך תהיה מן הכיתות הניצלות מן החטא והמכשול

אשר נאמר עלינו יונה לצדיק ולעבד

אז חילקנו את הכל לשלושה חלקים

דברים שמטבע האדם הוא כוסף אותם

ככה טבעו של כל אדם

גזל, גנות, זנות, כל הדברים האלה, ממון, חמדה

דברים שהוא לא כוסף ולא שונא

ודברים שהוא שונא

אנחנו צריכים להפוך את הכל

כמו שאנחנו שונאים עכבר,

גור, לאכול

ככה אנחנו צריכים לשנוא את כל הדברים שהם לאווים מן התורה

ואפילו שהם נראים לנו דברים שאנחנו כוספים אליהם כמו לדבר לשון הרע, כמו להוציא דיבה, כמו להתכבד מקריאות חברו, כמו דברים כאלה

לא מרגישים זה שום דבר, אדרבה, מצווה

צריך לשנוא את זה שזה יהיה אצלנו מושרש עד כדי שאנחנו נתעב את זה

אז ראוי לך אחי שתייסר, תייסר את נפשך בפרישות מקום וצמחה אליה ונפרש ממנו עד שתגיע

לאיזה דרגה?

עד שתגיע מן התיעוב והמיאוס במיני

התענוגים המנועים ממך והטענות

עד תכלית,

עד הקצה,

שיהיה שווה בטבעך מה שמתועב מן האסור,

שזה השונא שאתה שונא אתה בטבעך,

עם מה שנחשפים לו ממנו, בדיוק אותו דבר יהיו,

הכל ישנוא.

יהיה אצלך משגל האסור

מלקיחת איסור על פנים אסורים

ושתתכבד בקלון חברך וגנותו

אשר ימהר עליהם חפץ האדם בטבעו

כל אלה

המשגל האסור, שיש אנשים שנמשכים

מלקיחת איסור על פנים אסורים, שיש אנשים שנמשכים לקחת דמו המון חבריו

והמתכבד בגנותו

אשר ימהר עליהם חפץ האדם בטבעו, האדם נמשך לזה

יהיה אצלך כאכילת העכבר והדם והשקט,

אשר יתעב אותו טבעך ותצנאו נפשך.

כשתגיע לגבול הזה מן הפרישות, מן האיסור, שכל דבר אסור ככה תהיה פרוש ממנו בשנאת הדבר,

ובלא הכרח מטבעך,

אתה לא צריך להכריח את הטבע שלך,

זה כבר אצלך שנוא.

ולא יהיה לך קושי בנפשך,

אז אתה תיכנס לגדר של הכיתות

הניצלות מן החטא והמכשול

אשר עליהן נאמר לא יאונה לצדיק כל עוול.

זהו, ואז תוכל להתהלך באורחות החיים

בלי שום חשש שאתה תיפגע מאיזה איסור או איזשהו דבר.

כיוון שעבדת על עצמך להשניא את הדבר ולראות את איסורו כמו אכילת השקץ והעכבר.

עושה ציורים לדבר.

אם היית בשעור אתמול והיית לומד מה זה ציורים היית יודע.

וכן הניתן ברשותנו מן המותר

הוא על שלושה פנים.

עכשיו יש דברים שמותרים לנו. קודם דיברנו על החלקים של האיסור,

שצריך לפרוש מדבר אסור.

עכשיו צריך לפרוש מדברים שמותרים.

וכן הניתן ברשותנו מן המותר, יש דברים שמותרים.

ועל שלושה פנים.

אחד מהם, קחת המאכל אשר לא יכוון בו בעליו אל תענוג,

ולא יוכל האדם לעמוד בלעדיו, ואין לו תקנה זולתו. זאת אומרת, דברים שהם מוכרחים, שהאדם צריך לאכול אותם.

לאכול, לשתות וכו', כל דבר שהוא צריך,

שזה לא דווקא לצורך תענוג,

אלא

אי אפשר לעמוד מלעדיו,

וזו התקנה שלו, הוא צריך לאכול את זה.

דבר שני,

זה קחת המזון מן המותר על דרך הוויתור.

הוא מכוון בו אל התענוג השווה,

מבלי ריבוי ולא הפקד.

כי השלמת הצורך מן הלחם הטוב בתבשילים המתוקנים במלאכתם,

לשתות היין הטוב על דרך השווה,

וכן במלבוש ובדירה ובשאר העניינים.

זאת אומרת, אדם לוקח

דברים באופן ממוצע.

יש דברים, אמרנו קודם, שזה הכרחיים, אי אפשר לוותר עליהם.

יש דברים שאתה יכול לקחת יותר,

אתה לא מוסיף יותר מדי, אתה גם לא מחסיר יותר מדי.

זאת אומרת, אתה לוקח את זה על דרך הוויתור, דרך האמצע.

הוא מכוון בו אל התענוג השווה, אתה נהנה מהדברים, מוכר כמו שצריך,

משלים את הצורך מהלחם, תבשילים, תוקנים, ממלכתם, עושה את זה, מסדר, שותה יין,

אבל הכל על דרך השווה.

גם מלבוש בדרך ממוצע, דירה, שאר העניינים וכו'.

השלישי,

זה קחת הרבה מן התענוגים המותרים המפליג בהם בעליהם,

עד שמרוב שהוא מתרגל,

התענוגים האלה, הוא גם יבוא על התענוגים האסורים,

עם טרדתו בהם מעשות חובות אלוהים עליו, שבמקום בסוף להתעסק בענייני תענוגים,

במקום לקיים את חובות האלוקים שיש עליו.

כמו שנאמר במשלה, פן ישתה וישכח מחוקק.

על ידי שהוא ישתה,

הוא ישכח את החוקים.

אז אלה שאוהבים כל פעם הטבע,

אנחנו עושים שיחים. אתה בא, אנחנו יוצאים מזה לחורשה. אתה בא, אנחנו הולכים לשמה. אתה בא, יש אטרקציות. אתה בא לפה, אתה בא לפה.

כל הזמן מחפשים רק

איך להתענג בתענוגים ולא בשבת.

אז זה שלוש

קצוות

המינימלי שבמינימלי ההכרח,

דרך הוויתור האמצעית.

בדרך התוספת והייתור,

לקחת יותר ויותר ולהפליג בתענוגים עד שמגיעים לאסורים ועוזבים ושוכחים את עבודת האלוקים.

עכשיו מסביר לנו רבנו בחייה איך להשתמש בפרישות בעניינים אלה של המותרים.

וראוי לך, אחי, שתתנהג בפרישות מן התענוגים המותרים ביכולתך,

עד שיהיו בעיניך בתכונת התענוגים האסורים עליך, אותו תרגיל

שלמדנו בעניין האסורים.

פן תעזוב תורתך ותניע חובתך.

וכבר עמדת על מה שציווה בורא יתברך אליו מלך,

את המלך באומרו, ולא ירבה לו נשים.

ואמר רק לא ירבה לו סוסים.

ואמר הלא על אלה חטא שלמה מלך ישראל.

גם אותו החטיאו הנשים הנוכריות,

וזה עם חוזק שכלו ברוב תבונתו וגדולתו.

אז זאת אומרת, אם נפל בזה החכם מכל אדם,

אז אף אחד לא יכול להישמר מזה.

ובפרט שהתורה גילתה גם את הטעם.

היה ברור לו שהוא לא יעמור על הטעם בשלושת המועבר.

כי אם התורה אמרה שלא, אז לא.

על כן צריך להפוך גם את המותרים

כמו אלה

האסורים עליך.

כדי שאתה תעזוב,

חס ושלום לא תעזוב את תורתך ואת חובתך.

וכפי בינתך ישמר לך בשמו נפשך,

ופרוש מכל אשר יפרישך ממצוות האלוקים בליבך ומצפונך. כל דבר שיכול לגרוע

ולגרום לך להסתלק

מעבודת הבורא בליבך ומצפונך,

תפרוש מזה.

אם לא תוכל להיפנות לענייני אחריתך מפני טרדתך, בצורך מזונך, מייחדך, בעולמך ועסקך בו. אתה תהיה טרוד כל הזמן.

במותרים, אתה אומר, מה אני עושה? אני לא עושה דבר אסור.

זה מותר.

מה, גם מה שמותר אסור?

כן, מה שמותר גם אסור.

למה?

כי אם זה לוקח אותך לכיוון שזה על חשבון התורה, זה אסור.

לא אמרו שזה אסור, לא מותר. מותר, מותר, אבל בגבולות המותר.

אם זה דרך הממוצע ששם אתה בשביל לקיים את גופך, בסדר.

אבל אם אתה לוקח את זה כבר יותר מזה ואתה על ידי זה טרוד

ונפנה במקום זה, במקום לפנות לענייני החריט, אתה טרוד במזונות

ומחיה בעולם, בעסקים,

אז זו הבעיה.

כמו שזכרו לי בוטי איזה ברכה, הרבה מהם שהיו טורחים בעניין.

עולמם עם הפרישות ממנו

כמו אבא חלקיה שהיה מסתכל לחפור באדמה בשמאי במלאכת הבניין

בהלל שהיה חוטא ומתפרנס מן העצים

אז למרות שהיו טורחים בעניין עולמם

אבל היו פרושים

זאת אומרת, כל אלה שמציין פה

הם היו עושים את המלאכה, מה שהיו עושים בשביל לא ליהנות מאחרים

כל מה שהם היו עושים

אבל ברגע שהם התנתקו מהמלאכה הם היו מנותקים לגמרי

לא כמו אנשים שנגררים וסוחבים את המלאכה והעסק והכל בראש

על חשבון התורה שלהם

ואל תמנעך פרישותך בלבך מתעסק בזה

מפני שאתה מכוון בו לעבודת האלוהים כאשר הקדמנו

וכאשר תוכל הניח עסק העולם

תניחהו בעבור עבודת הבורא ואל יספיק לך מה שאמרנו

בעת שלא תאכל בעבור צורך ההזמנה למזון כי המשקיף על מצפונך יעזריך לקיים מחשבתך בעבודתו

כמו שאמרו ריבוטנציה זו לא נורא כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיים עושר

וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני

ההמשך מחר ונחזור גם על הפרק השלישי

שעוד לא עמדנו עליו

וכן אני מנהל גם על הפרק השלישי