טוען...

ספר בני ציון חידושים על פרשת מטות

הורדת MP4 הורדת MP3

 יביע אומר, בני ברק
 תאריך פרסום: 11.07.2012, שעה: 04:46


11-7-12
פרשת מטות.
"ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב", איתא בספרי דמשה רבינו דן אותו בבית דין, שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב. ופירש בעמק הנציב, דהראיה מאותו הפסוק, ובבית דין ידון משום דאזל כמאן דאמר שזה דעת רבי יוסי הגלילי בסנהדרין דף פ"ז, דמכשף בסייף, וכיון שמצינו שהרגוהו בחרב הרי מסתמא בבית דין היה, ולפיכך הרגוהו כדינו. אז הספרי אומר שמשה רבינו דן אותו בבית דין, שנאמר "ובלעם בן בעור הרגו בחרב", ז"א על פי בית דין, הרגוהו פירש בעמק הנציב שראיה לאותו הפסוק, שבבית דין ידון משום שזה הולך לפי מי שאומר שמחשב דיני בסיף, ומכיון שמצינו שהרגו אותו בחרב הרי מסתמא בבית דין היה ולפיכך הרגו אותו כדינו, אז מה הדין של מכשף? בסיף, לפי מי? לפי רבי יוסי הגלילי. ויש להקשות, איתא במסכת עבודה זרה דף ד', שבלעם הוה בועל את אותונו, וקיימ"ל מסנהדרין דף נ"ג, הבועל את הבהמה חייב סקילה, ומי שנתחייב שתי מיתות באנו למחלוקת רבי יוסי ורבנן, בסנהדרין פ"א, רבי יוסי אמר נידון בזו שחלה עליו ראשונה, ורבנן אמרי, נידון בחמורה, ואם כן תקשי לך, מה הקשויה ואם כרבי יוסי הרי הסקילה חלה עליו ראשונה, שהרי את אתונו הוא היה בועל מאודו מעולם, אשר רכבת עלי מאודך, רכבת זה שהיה מרביע אותה, כדאיתא בגמרא עבודה זרה שם, והכישוף מסתמא הוה לאחר מכן, לאחר זמן, ואם כרבנן הרי ודאי צריך לדון בסקילה דסקילה חמורה מן הסייף, ומפני מה נידון בסייף ולא בסקילה?
רבי יוסי אמר, נידון בזה שחלה עליו ראשונה, אז אם ככה לפי רבי יוסי חלה עליו ראשונה, ואם לפי חמורה לרבנן אז זה גם סקילה, אז לפי שניהם זה סקילה, וזה מה שאמרה לו האתון מה שלמדנו בפעם הקודמת.
ונראה לתרץ, אז איך הרגו אותו בסוף בבית דין בסייף? נראה לתרץ דאמרינן במסכת נידה, דף כ"ג, דפה אדם ופניו תיש הרי זה תיש, מובא אדם, עומד לפנינו בן אדם גוף בן אדם, אתה מסתכל לו בפנים אתה רואה תיש, מה דינו? הרי זה תיש. גופו תיש ופניו אדם, אתה מסתכל על תיש, מסתכל על הפנים רואה אדם, מה דינו? חשיב אדם. ז"א אזלינן בתר הפנים.
והטעם, במותר האדם מן הבהמה מה המותר של האדם מן הבהמה? בזה שהוא מדבר, במה היתרון של האדם על הבהמה, ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא, במה הוא שונה מן החיה? זה שמדבר. וזה יש בו מעלת מדבר.
כתבו התוספות בדף כ"ג, דיבור המתחיל איתא סורי, כתבו התוספות דאפקא מינא אי יש בה איסור רביעת בהמה. אם האתון היא מדברת אז יש לה מעלת אדם, ואם יש לה מעלת אדם נפקא מינא אם יש בה איסור של רביעת בהמה, הבא עליה אם הוא רבע בהמה או לא רבע בהמה. נמצינו למדים דבהמה שפניה פני אדם, הבועל אותה פטור. כי הבועל את הבהמה הוא חייב סקילה, אבל זה לא.
ומעתה, כיון דהאתון היה בה כח הדיבור הוי דינא כבהמה שפניה פני אדם, והבועל אותה פטור, ולפיכך לא ידענו את בלעם אלא על עסקי כישוף בלבד לכן הוא נידון בסיף.

ש. זה חסד שהיא דיברה איתו.

ויהי המלקוח צאן שש מאות אלף ושבעים אלף וחמשת אלפים, ובקר שניים ושבעים אלף, וחמורים אחד ושישים אלף, עכשיו תתפסו ראש, כל הפסוקים הללו לא נתבאר פשרם, דהא כבר נחלו ישראל נצחונות הרבה. וכבר אמרו חכמים במסכת בכורות דף ה' שכשיצאו ישראל ממצרים נתנו כל אחד תשעים חמורים עמוסים כסף וזהב, ולא מצינו שכתבה תורה מנין החמורים שמה, כמה חמורים הם יצאו, עם כמה, אז תשעים כפול כמה אנשים כמה זה יצא, לא כתוב שמה מנין, רק כתוב כל אחד היה לו תשעים, ומפני מה נכתב כאן מנין הצאן והבקר והחמורים? גם צריך ביאור, למה לא השכיר גמלים? אף דאיתא שהיו להם גמלים הרבה. וכן הקשו בפירוש בעלי התוספות כאן, יש פה סוד גדול. אז יצאו למלחמה וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חרוצי צבא וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש והחצוצרות והתרועה בידו ויצבאו על מדין כאשר ציוה ה' את משה, ויהרגו כל זכר וכו' וכו', ואח"כ כתוב "ואת טפם ואת מקניהם ואת כל חילם בזזו ואת כל עריהם ומושבותם את כל טירותם ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויביאו אל משה ואלעזר הכהן ועדת בני ישראל את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה אל ערבות מואב אשר על ירדן ויריחו" אח"כ כתוב איך חולקים את הדברים, אז כתוב "ויאמר ה' אל משה לאמר, שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה וחצית את המלקוח בין תופסי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה, והרמות מכס לה' אנשי מלחמה היוצאים לצבא, אחד נפש מחמישה מאות מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן ממחציתם תקחו ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמישים מן האדם מן הבקר ומן החמורים ומן הצאן מכל הבהמה, ונתת אותם ללויים שומרי משמרת משכן ה', ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' את משה, ז"א לתת לבני הישיבות, אפילו שהם לא יצאו למלחמה. ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו עם הצבא צאן שש מאות אלף ושבעים אלף וחמשת אלפים, ובקר שניים ושבעים אלף, וחמורים אחד ושישים אלף, ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידע משכב זכר כל נפש שניים ושלשים אלף, ותהי המחצה חלק היוצאים בצבא מספר הצאן שלש מאות אלף ושלשים אלף ושבעת אלפים וחמש מאות, ויהי המכס לה' לצאן שש מאות וחמש שבעים, והבקר שישה ושלשים אלף, ומכסם לה' שניים ושבעים, וחמורים שלשים אלף וחמש מאות, ומכסם לה' אחד משישים, ונפש אדם שישה עשר אלף ומכסם לה' שניים ושלשים נפש, ויתיר משה את מכס תרומת ה' לאלעזר הכהן כאשר צוה ה' את משה. וממחצית בני ישראל אשר חצה משה מן האנשים הצובאים, ותהי מחצת האדם מן הצאן שלש מאות אלף ושלשים אלף שבעת אלפים וחמש מאות, ובקר שישה ושלשים אלף, וחמורים שלשים אלף וחמש מאות, ונפש אדם ששה עשר אלף, ויקח משה ממחצית בני ישראל את האחוז אחד מן החמישים מן האדם ומן הבהמה ויתן אותם ללויים שומרי משמרת משכן ה' כאשר ציוה ה' את משה. אז עכשיו זה הסיפור שכתוב עם כל המספרים והזה, ונראה שמנין הצאן והחמורים והבקר יש בו סוד גדול, למה? כשיצאו ממצרים כל אחד היה לו תשעים חמורים, כמה בני ישראל? לא אמרו, ולא עשו חשבון בדיוק כמה כל אחד לקח, אבל פה אנחנו רואים שעשו חשבון וביארו את הכל. וגם צריך ביאור, שלא הזכיר כאן גמלים, הרי היה להם המדיינים גם גמלים הרבה, וכן הקשו בפירוש בעלי התוספות כאן, אבל נראה שמנין הצאן והבקר יש בו סוד גדול, ונקדים מה שכתוב במדרש רבא פרשת ויצא פרשה ע"ג סימן י"א, שצאנו של יעקב אשר היה רועה בבית לבן הארמי, צאנו של יעקב בבית לבן הארמי היה שישים ריבוא, שש מאות אלף, כנגד שישים ריבוא ישראל אשר יצאו ממצרים. שמתוך שלבן יודע בכישוף היה מבקש לשלוט בהם ע"י מזלם, שישראל משולים לצאן ומנינם שישים ריבוא, וזה שאמר יעקב, "עם לבן גרתי ויהי לי שור וחמור וצאן, היינו שאפילו שגרתי עם לבן המכשף נשתמרו אצלי מזלות בני, שור זה יוסף, שנאמר "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, חמור זה יששכר, שנאמר "ויששכר חמור גרם" וצאן זה ישראל, שנמשלו לצאן.
והנה, אם נבוא לספור את מנין בני ישראל ביציאתם ממצרים אשר משולים לאותם מזלות, יש לנו לספור את כלל ישראל המשולים לצאן, וזה מטף ועד זקן, וכן את כלל בני יששכר שהם משולים לחמור, וזה גם כן מטף ועד זקן, דחמור זה נושא ספרים, ותורה שייכת אפילו בקטנים, חמור נושא ספרים פירושו גם קטן שהוא נושא ספרים. וכן יש לנו לספור את בני יוסף שמשולים לשור, אז זה יש לנו ללמוד מבן עשרים שנה יוצאי צבא, כי מזלו של יוסף הוא בכור שורו בהם עמים ינגח, והיינו ענינו מלחמה, והמלחמה היא רק ביוצאי צבא, ויוצאי צבא זה מבני עשרים, אז צריך לספור את ישראל שהם צאן, את יששכר כולל הילדים כי הם נושאים את התורה וחמור נושא ספרים, וצריך לספור כמה את יוסף, מבן עשרים.
ועתה נבוא אל מלאכת הספירה, וההמשך יבוא אחרי התפילה.
חזק וברוך, רבי חנניה בן עקשיא אומר....

ועתה נבוא אל מלאכת הספירה כלל ישראל כתוב שהיו שש מאות ושלש אלף נפש מבן עשרים שנה ומעלה מלבד שבט לוי. ואיתא במדרש עיין בסדר הדורות שנת ג' אלפים תנ"ח, ובן עשרים שנה ומטה הוי שמונים אלף, הרי שסך הכל היו שש מאות ושמונים ושלש אלף, שש מאות ושלש ועוד שמונים - שש מאות שמונים ושלש אלף. אבל מתוך שמונים אלף הללו, שמנו חכמים, יש לנו להפחית את בני לוי, שהם אינם נמנים במנין של הפסוק, עיין במדרש רבא פרשה ג' סימן ז' שרק במנין הגדלים לא נתערבו הלויים, כדי שלא לערב שבט צדיק בישראל שחטאו, לכן היה להם מנין בפני עצמם, כדי לא לערבב שהגזירה לא תחול עליהם של המרגלים שהם חזרו ואמרו, אז הם לא היו בגזרה הזאת הלויים, אז לכן מנו אותם בנפרד, ולכן מינו אותם גם מבן חודש. אבל קטנים שלא חטאו מסתמא המנין הוא של כולם יחדיו, כי רק הגדולים היו בסכנה, מבן עשרים שנה ומעלה עד גיל שישים שהם היו בגזרה. אז יש לנו להפחית את בני לוי והם אינם נמנים במנין של הפסוק. וכתבנו במקום אחר, דשבט לוי מבן עשרים שנה ומטה היו שמונת אלפים, למה היו פה הרבה ילדים? למה היו הרבה יותר ילדים, הרי היו שמונת אלפים ואמרנו ששמונים אלף היה על שישים ריבוא, על ששת מאות אלף ילדים מישראל, והם היו רק 22 אלף בני לוי והיה להם שמונת אלפים ילדים, כיון שהם לא היו בגזרת שחיטת הילדים כיון שהם לא נשתעבדו, והם נשארו בארץ גושן, ופרעה היה לוקח לשחוט ילדים בעשרים שנה לפני יציאתם, ואז ממילא התמעטו הילדים של בני ישראל בכל הגזירות, גם בהטמעה וגם בשחיטה וגם כל הדברים וגם בלבנים, אבל בני לוי לא, אז לכן היה להם הרבה ילדים, שמונת אלפים. תפחית עכשיו משש מאות ושמונים ושלש אלף שמונת אלפים, יוצא שכלל ישראל אשר בדגלים שש מאות ושבעים וחמישה אלף.
ולשבט יששכר שהוא משול לחמור, מצינו שהיה מניינם כחמישים וארבע אלף מבן עשרים שנה ומעלה, כמו שכתוב לעיל פרק א' פסוק כ"ט, ואם למדנו שעל שש מאות אלף גדולים היו שמונים אלף קטנים ונערים, הרי שעל חמישים וארבע אלף יהיו כשבעת אלפים בקירוב. הרי שכלל שבט יששכר מטף ועד זקן הוו כשישים ואחד אלף בקירוב.
ומשבט יוסף אשר יוצאי הצבא שלו נמשלו לשור, יש לנו ללמוד כמה הוו מעשרים שנה ומעלה, כתוב בפסוק דשבט אפרים כארבעים אלף הוו ליה, ושבט מנשה כשלשים ושתיים אלף, ביחד סך הכל הבנים של יוסף, אפרים ומנשה, שמשולים לשור, שבעים ושתיים אלף. והטף והנערים שבני העשרים ומטה אין למנותם, כי הם לא נמשלו לשור, כי לא שייך בהם הפסוק, קרני ראם בהם על מי נגח, דאינם יוצאים בצבא, הרי דאלה משולים לשור אלא שבעים ושתיים אלף בלבד.
עכשיו נבוא לבאר את הפסוקים, אבל נקדים ונאמר מה שכתוב בש"ס, בסנהדרין דף ק"ה, שבלעם בן בנו של לבן וממשיך דרכו הוה, ובתנחומא סוף פרשת ויצא איתא דהוא לבן עצמו, אז בין אם זה בגלגול בין אם זה הוא, הכל זה אותו ענין. ועל כן בא להמשיך את אותו כישוף שמצינו אצל לבן הארמי שכישף את הבהמות כמנין ישראל, ולפיכך השלל אשר לקחו היה שש מאות ושבעים וחמש אלף בני צאן כמנין ישראל מטף ועד זקן המשולים לצאן, והחמורים שישים ואחד אלף כמנין בני יששכר מטף ועד זקן המשולים לחמור, ובבקר שבעים ושתיים אלף כמנין בני יוסף מבן עשרים שנה ומעלה יוצאי צבא המשולים לשור. זה שלימד הכתוב, שכדרך שאמר יעקב "עם לבן גרתי ויהי לי שור וחמור וצאן" שנשתמר מזלו של יעקב חרף עינו הרעה של לבן, כך גם בבלעם, שהוא היה בחינת לבן, והוא גם ביקש לעקור את הכל ואעפ"כ נשתמרו מזלותיהם של ישראל כפי מניינם, ונפל אחד מהם. זה נפלא. לא יאומן כי יסופר.
אתם רואים מה זה תורה, לא כתוב סתם מספרים ענינים פה שם, מבהיל על הרעיון. איזה דברים, איזה דברים.
"ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך, אל תעבירנו את הירדן ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן, האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", שויון בנטל.
והנה המקראות הללו ראוי להתבונן בהם, מאי קא סלקא דעתי לבני גד ובני ראובן לעבור הירדן, וכלום לא ראו הרעות אשר באו לישראל על אשר מאסו בארץ חמדה בחטא המרגלים? ומפני מה ביקשו להמנע מעבור הירדן? ובפרט שבשאר שבטי יה לא מצינו שנכנסו בבית הספק הזה.
עוד צריך להבין, דלהלן מצינו שנתוסף עמהם בעבר הירדן גם חצי שבט המנשה,

ש. איך זה חצי?

הרב: זה בגלל שמנשה בגללו קרעו את כותנתם כשהוא שם להם את הגביע, אז נחלקה נחלתו בגלל זה.
אז נתוסף עליהם גם חצי שבט המנשה, ולא נודע לנו פשר ענין זה. שבט מנשה מה ענינו לכאן? ונראה לפרש דאיתא בלקוט בחלק ב' רמז תתי"ז, שלא נקרע הירדן אלא בזכות יוסף. והזכרנו במקום אחר, בפרשת וישב, שפלוגתא ביוסף והשבטים היתה בענין בוכרא ופטר רחם, ז"א, בכור פטר רחם זה שיוצא ראשון מהרחם הוא בכור, שארבעה פטרי רחם הוו ליעקב, בבית רחל יוסף פטר, ז"א בבית רחל יוסף הוא הפטר, הוא פטר של רחל, פטר רחם. ודן - פטר בלהה שפחת רחל, ובבית לאה ראובן הוא פטר לאה, וגד הוא פטר זלפה שפחתה. וראובן היה אומר שבית לאה העיקר, כי היא הראשונה, היא הראשונה שילדה, והוא וגד הבכורים, למה? למה? כי לאה ראובן הוא הפטר וגד הוא הפטר שהיא זלפה שהיא השפחה שלה, אז אם כן הוא וגד הבכורים, ויוסף אמר בית רחל עיקר, כי בה נתן יעקב ליבו, נמצא דראובן וגד היו בעלי פלוגתא של יוסף, מי הבכור?
על פי זה יש לפרש את ענין המקראות הנ"ל, שבט ראובן וגד היו חוששים לעבור את הירדן כי לא נקרע הירדן אלא בזכות יוסף, ולפי שהיו בני פלוגתא דיוסף אז חששו שמא לא תהיה להם זכות לקרוע הירדן, ולפיכך ביקשו להשאר שם ולא לבוא למלחמה, ועל זה גער בהם משה בנזיפה, שטוב לצדיק וטוב לשכנו, וזכותו של יוסף תועיל להם גם, ושילח אותם למלחמה.
וברוח הדברים הללו, אדרבא, כשחזרו לעבר הירדן שלח עמהם חצי שבט המנשה, מזרע של יוסף, שיהיה להם לזכות ולמגן עמהם להורות שהאמת והשלום אהבו, וערבין זה לזה.
אז בהתחלה הם לא רצו לעבור את הירדן, מה אתם מתחמקים מהמלחמה? שויון בנטל, אז הם חששו, כי הם ראו שנקרע הירדן בזכות יוסף, ואם הם ברי פלוגתא אז אם יש לו זכות לקרוע והם חולקים עליו, יכול להיות שלא יקרע להם הים הנהר, ואז מה יקרה? אז לכן הם לא רצו, אז הוא אמר להם תלכו, תעברו, טוב לצדיק טוב לשכנו. טוב, זה היה כשהם עברו איתם, אבל כשהם חזרו אחרי המלחמה הם חוזרים לבד, עכשיו איך יבקע להם? אז שמה היה להם את מנשה הבן שלו, חצי השבט שילווה אותם להראות שהאמת והשלום אהבו.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.


הרצאות קרובות

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 WhatsApp

 050-6500-666

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת