דרשת הושענא רבא | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום לעילוי נשמת אהרון בן שלום ורפאל בן שלום, מנוחתם עדן.

זאת תהיה החטאת מצרים והחטאת כל הגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות.

צריך להבין מה החטא של הגויים

שלא יבואו לחוג את חג הסוכות.

הרי אין זה משבע מצוות שחייבים בהן,

ומדוע קורא לזה הנביא חטאת.

דוד המלך אומר בתהילים

ואני בחלותם

לבושי שק

עיניתי בצום נפשי.

כשהשונאים שלי חולים

אני לובש שק

ומתענה עליהם.

כי זו הייתה אהבת הבריות של דוד המלך אפילו לשונאים שלו.

ועוד הוא מוסיף,

נתת שמחה בלבי

מעת דגנם ותירושם רבו.

דוד המלך הגיע לכזאת דרגה באהבת הבריות שהייתה לו שמחה

מתי ששונאיו שמחים

והיה לו צער גם כשהיו מצטערים.

לשמוח בשמחת חבר

זו מעלה גדולה עד מאוד.

להשתתף בצער של חבר,

אומר הסבא מקלם, זכר צדיק וברכה,

זה עדיין לא ראייה באהבת הבריות.

היות ואריה,

אחרי שטורף הוא נהיה טוב לכולם.

היות והוציא מעצמו את ההרס.

ככה גם האדם, כשהוא רואה שלחברו קרה אסון,

אז הרי הוא נהנה מזה ויצא ממנו ההרס הרע שבו.

אז אחר כך הוא יכול להשתתף בצער חברו.

אבל המדרגה הגדולה, אם אדם משתתף בשמחת חברו,

זה מוכיח דרגה באהבת הבריות

שהיא טהורה.

לזה הגיע דוד המלך

ששמח שרבו דגנם ותירושם של שונאיו.

ודוד אומר על כלל ישראל

שהגיעו למדרגה כזו של שמחה

בעת שיש שמחה אצל השני ואפילו אצל השונא.

ולכן

בחג הסוכות הקריבו ישראל

שבעים פרים עבור שבעים אומות העולם,

כי עם ישראל רוצה שלכולם יהיה טוב.

וכמו שכתב הרמב״ן לרומאים,

שמה שאנו מחכים למשיח צדקנו

אין זה רק כדי להיטיב את מצבנו,

אלא שיהיה טוב לכל העולם

ולא יישגו אל חרב

ולא ילמדו עוד מלחמה.

זאת אומרת, עם ישראל רוצה בטובתם של כל האומות.

ולפי זה אפשר להבין עכשיו מה חטאם של הגויים

שלא עולים לחג הסוכות

לחוג עם עם ישראל.

זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות.

כי אם הם רואים שכל עם ישראל עולה לירושלים בשמחת עולם

והם לא באים להשתתף בשמחתם,

זה מוכיח שהם מושחתים בטבעם,

חסר להם אהבת הבריות.

מחטא זה אפשר לדרוש

גם מהגויים שאין להם תורה.

היות וזו מצווה שמחייב השכל,

כשרואים אדם שנמצא בשמחה, להשתתף בשמחתו.

בזה אפשר לבאר את דברי הגמרא על הפסוק

הללו את אדוני כל גויים שבחוהו כל האומים

כי גבר עלינו חסדו.

מקשה השס

וכי בגלל שגבר עלינו חסדו

צריכים הגויים לשבח לה'

אך לדברינו מיושב

כי אם הגויים אינם מושחתים

הרי עליהם להודות לקדוש ברוך הוא על החסד שעשה לנו.

בזה ניכרת אהבת הבריות שלהם.

זאת אומרת, הטענה

אם אין אהבת הבריות

זה שחיתות המידות

ותביעה זו גם על הגויים.

מה להם ולחג הסוכות זה משבע מצוות בני נוח?

לא.

אבל אתה רואה יהודים שמחים, איך אתה לא שמח?

איך אתה לא מצטרף לשמחה?

סימן שאתה מושחת, אתה לא יכול לראות מישהו אחר שמח.

מפריע לך, כואב לך.

מורנו ורבנו המשגיע מלומז'ה,

רבי משה רוזנשטיין זכר צדיק ברכה אמר,

כשהוא רואה אדם שהוא עשיר

ולא חסר לו מאומה,

הרי הוא שמח

שיש אדם אחד פחות שצריך להיאנח עליו.

בזה אפשר להסביר

את החטא של עמון ומואב

על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים.

כי אם אתם רואים עם שלם

שהשתחרר משעבוד,

הנכם צריכים להשתתף בשמחתם,

לקבל את פניהם בלחם ומים.

ומשלא עשו כן,

הרי מוכח שהם מושחתים בטבעם,

ועל כך נענשו שלא יבואו בקהל השם

עד עולם.

עכשיו נראה עד איפה הדברים מגיעים.

כתוב בקהלת,

אם יוליד איש מאה

ושנים רבות יחיה

ורב שיהיו ימי שניו

ונפשו לא תשבע מן הטובה

וגם קבורה לא הייתה לו,

אמרתי איתו, ממנו הנפל.

אם יוליד איש מאה,

זה קין שהוליד מאה בנים.

בשנים רבות יחיה,

שחיה שנים הרבה.

כמה הוא חי, אתם יודעים?

עד המבול.

עד שנת אלף טרנו.

ונפשו לא תשבע מן הטובה

שלא שבע נפשו מממונו

ולא שבע מטובו של עולם.

היה לו חצי עולם.

והוא רצוח את אחיו.

וגם קבורה לא הייתה לו,

שהיה תלוי ברפיון,

עוד לא נגמר דינו, ובא המבול הושטפו.

כי הוא חי עד המבול.

אז לא הייתה לו קבורה.

וטוב ממנו הנפל

זה הבל אחיו,

שנפל הרוג,

וקבורה הייתה לו.

זה פסוק שמביא קהלת

על קין.

עולה השאלה,

למה לא לקח קין את אשת הבל לייבם אותה?

לא לישון שמואל לוי,

אסור חוץ לסוכה לישון.

עולה השאלה,

למה לא לקח קין

את אשת הבל?

לייבם אותה

ולהקים זרע לאחיו.

לאחר שהתחרט על מעשה זדונו,

מאחר שבכה על עוונו

וקיבל עונשו,

לכל הפחות

צריך היה לנסות לתקן מה שעדיין יש בידו לתקן, ליבם

את אשת אחיו,

כדי להקים זרע לאחיו.

כיוון שהוא קיבע את נר נשמתו של אחיו הצדיק

והפסיק את פתיל חייו הצעירים,

היה לו לפחות לעשות פעולה להקים את שם אחיו

ולהנציח את שמו וזכרו.

למה אפוא לא עשה זאת?

ועוד,

הלא כוונתו להרוג את הבל נבעה מרצונו,

הוא נשא את אשתו של הבל שהייתה יפה מאוד.

באה לו עתה, באה לו ההזדמנות

למלא את אהבתו.

למה לא עשה חן?

למה?

למה?

למה?

למה?

הרי הוא חזר בתשובה,

הרי הוא התחרט,

הרי הוא בכה,

הרי הוא קיבל את העונש,

אז מה עכשיו?

כשהוא מת בנוח מתחרט.

מה?

כשהוא מת, היה לו נוח מתחרט.

כן,

נו. כל עוד הוא מת הוא בוכה, אבל אם הוא עוזר על זה כבר משהו, למה לא?

קינה.

טוב,

טוב,

טוב.

ואולי יש לומר,

כי קין אפילו שהתחרט וחזר בתשובה,

הלב הרע שלו לא תוקן.

ואין לעקור ולשרש את הרע בפעם אחת.

אלא צריכים לעמול ולעבוד על זה זמן רב.

הוא אמנם יכול להתחרט ולקבל על עצמו לנהוג מעתה ואילך בזהירות יתרה,

ולא לחזור פעם נוספת על אותה עבירה,

ושלא יקרה מקרה כזה שוב.

אבל כדי לרכך את הלב,

צריך לעמול הרבה זמן

ולהשקיע מאמץ רב.

הלוא מצינו שהרוצח

לא נושא כפיו.

כהן

שרצח את הנפש לא נושא כפיים,

שנאמר ידיכם דמים מלאו.

והרמב״ם פוסק

שאפילו אם עשה תשובה,

לא נושא כפיו.

לכאורה למה לא יהיה נושא כפיו אם עשה תשובה?

אבל כמו שאמרנו,

הוא עשה תשובה וקיבל על עצמו לא לחזור לסורו,

להיזהר שלא יקרה לו עוד מעשה כזה.

אבל לבוא לברך את עם ישראל זה לא ייתכן.

שבן לילה הוא כבר נעשה אוהב ישראל?

מי שליבו נתן לו לשפוך דם חברו ולכבות את נר נשמתו,

לאלמן את אשתו,

ליתם את בניו.

והיה ליבו כאבן דומם בעת ששומע צעקות

והנחות בתחנונים של הנהרג שמתחנן אליו

ואין לו אוזן קשבת.

אדם כזה,

אי אפשר לא להפוך עצמו בשעה אחת.

עליו להתייגע ולעמול ימים

ולילות רבים עד שאם בכלל ליבו יתרכך

ועד שיעביר טומאה מליבו ויקבל לב חדש ורוח נכון.

זה דברים ברורים.

דברים ברורים.

אבל יש דברים לא ברורים.

יש כהן גדול

שאמר למה עשה מבלגה?

וכתב מכתב השמצה

ואמר להצטרף ובתורה שלו

אמר דברים קשים ואיומים שאפילו על בלעם לא אמרו.

ואחרי זה אומר לו, אני אוהב אותו, אני כהן.

אני אוהב אותו.

אחרי שחיטה הוא אוהב אותו.

למה הוא כבר מת?

שרף אותו עם התורה שלו וגם הוא אוהב אותו.

זה יותר טוב מקין.

יותר טוב מכהן רגיל שהרמב״ם פסק.

כנראה לא ראה את הרמב״ם.

פסול לברכה.

פסול לברכה.

ולכן

אף לאחר התשובה עדיין צריך קין תיקון גדול.

עליו לברוא לעצמו מחדש

ולזה דרוש זמן רב

וטיפול ממושך.

כי עדיין נשאר בלבו הרבה טינה,

אפילו לאחר שהרג את אחיו.

והלוא באמת לא מצינו שקרא אחד מהבנים שלו

על שם

אחיו הבל.

לא כמו בנימין,

שקרא לעשר הבנים שלו על שם אחיו יוסף, שלא הכיר אותו בכלל.

כי עדיין בוערת בקרבו

אש הקנאה והשנאה נגד הבל.

ובוודאי שהוא רחוק להיות מסוגל לקחת את אשת אחיו

ולהקים זרע על שם הבל.

בשביל זה העריך הקדוש ברוך הוא את חייו של קין.

הוסיף עליו שנים רבות על ימי חיי אביו אדם

שחי 930. הוסיף עליו עוד 726 שנים.

בשביל שיספיק לעשות תשובה על זה.

ולא עשה.

ולאיזו תכלית הכול?

למה לאריך את ימיו כל כך עד הבבול?

כדי לתקן את החטא,

לעקור את השנאה מהלב,

ללבן את הנפש

על ידי סיגופים,

על ידי שיהיה נע ונען.

והוא בעצמו אמר כי גדול עווני מנשוא,

כי כובד רשעת ליבו היה כל כך רב

עד שצריך לתיקון גדול וליבון במשך מאות שנים.

פעם אחת

הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים,

ובא תלמיד אחד ושאל אותי דבר כמו בן שואל את אביו,

ואמר לי מפני מה נשתנו דורות הראשונים מכל הדורות כולם

שרבו ימיהם

והאריכו ימים ושנים.

אמרתי לו,

בני,

בשביל ככה האריכו שנים,

כדי שיוכלו לעשות גמילות חסדים זה עם זה.

מי אומר את זה?

תנא דבי אליהו,

שפעם היה יושב בבית המדרש,

ובאחת שאל אותו,

למה הדורות הראשונים האריכו ימימה? לא בשביל שיזכו לעשות גמילות חסדים

זה עם זה.

כזאת הייתה הכוונה של הקדוש ברוך הוא,

להאריך את החיים

של קין

כדי לתת לו סיפק

והזדמנות

להתחרט יותר על מעשה הרציחה של הבל,

לתקן וללבן את הלב הרע.

והנה, מצאתי בספר באר מים חיים שמקשה, כן,

למה לא נשא קין את אשת הבל אחיו לייבם אותה?

הוא משיב,

כי קין היה מעוניין

ששם הבל אחיו יישכח מפי כולם,

כדי שלא יקטרג ולא יהיה קטרוג עליו

בכל פעם שמזכירים את שמו.

דואג לאינטרס שלו.

ולכן לא קרף בין אחד ממאה הבנים שהיו לו על שם אחיו הבל מהטעם הזה.

לא יאומן כי יסופר

כמה יכול בן אדם

להגיע לשפלות

וכמה זמן צריך

בשביל לתקן חטא.

עכשיו, כל אלה שבאים ואומרים,

אני מבקש מחילה, אני דיברתי, אולי שמעתי, אולי ראיתי, אולי זה.

איזה חרטא, איזה תשובה, איזה קשקוש, איזה... בין רגע, ככה, הכול הסתדר, זה אה?

איך

להיות רשע, לשמוע, לדבר, להשתתף, זה למחוץ, למעוך, לעשות, אה,

איזה תענוג.

אחרי זה,

בשנייה, ככה, בא

עם בושה קצת, אפשר ככה, ככה.

ומה עם התיקון?

איפה המידות הרעות, מה איתן? הרי איך הגעת לזה? בגלל המידות הרעות,

איך הגעת לזה?

איפה התיקון? כמה זמן אתה צריך לחיות?

כמה אתה צריך לחיות?

יותר מקין? פחות? כמה? חצי? כמה זמן?

דיברתי אני עם ליבי,

לאמור

אני הנה הגדלתי והוספתי חוכמה על כל אשר היה לפניי,

על ירושלים.

וליבי ראה הרבה חוכמה ודעת,

אומר שלמה המלך.

דיברתי אני עם ליבי,

מבאר האיבן עזרא,

ידבר עם נפשו,

לאסרי,

יעמוד כבודו,

ידבר עם נפשו,

דרכו של האדם

שהוא נוטה להיות מעורב עם הבריות.

הוא תמיד מבקש חברתם של אנשים,

אבל איננו יכול ואיננו מסוגל לחיות עם עצמו לבד.

האדם מדבר עם כולם,

אבל לא עם עצמו.

הוא מחשיב ומכבד את כולם,

אבל דווקא את עצמו הוא שם הצידה.

עם עצמו הוא איננו מתייחד,

איננו שם לב אל עצמו אפילו שעה אחת.

הוא יכול להתדבר עם הכול,

הוא מפיק מזה נחת רוח,

אבל אם הוא נקלע למצב שהוא יחיד ובודד,

הוא משתעמם

ומרגיש שאין לו כלום.

הוא מרגיש כאילו הוא זר לעצמו.

וגם כאשר הוא נמצא לבדו ובעצמו,

גם אז הוא חי בדמיונו את הרגשת זולתו.

מתחבר עם חברו ומכיריו

בעיני רוחו.

רואה אותם בעיני דמיונו,

מנסה לדבר איתם בדעתם ומחשבתם, כאילו הוא מדבר איתם

ובמה הם עונים לו ומה יכול להיות.

ומוצא נוחם בזה כי בעוד זמן ייפגש עם חבריו,

שכניו ומכיריו.

בהרגשה הזו הוא חי, מתעודד,

גם כשהוא רחוק מהם,

גם כשהוא מנותק מכל יישוב.

משתדל להכניס בליבו הרגשה כאילו הוא קשור לאיזו סביבה,

וכך הוא מצליח להתגבר ולהתחזק על בדידותו.

אדם מפחד להיות עם עצמו לבד.

אינו מרפה מן הידידים שלו בכל מקום שהוא הולך לשם.

מקדיש את כל זמנו לכך.

אבל רק עם עצמו איננו מטפל.

לעצמו אין לו זמן, אפילו שעה קלה.

משתמט מלהיות יחידי.

כי איננו רואה חשיבות בפגישה עם עצמו.

הוא איננו מחשיב את ראיית עצמו

להתפשט מכל וכל ולהתייעץ עם נפשו.

אבל אדם שוכח לגמרי כי הוא יחיד בא לעולם, והוא גם יחיד יצא מן העולם.

כמו שאומר חובת הלבבות, שמואל לוי,

אומר בשער חשבון הנפש,

למה האדם מבזה את עצמו,

את האנוכי שלו?

למה אינו מוצא אפילו מילה אחת להתדבר עם עצמו,

עם הנפש שלו?

מספר בעל חובת הלבבות

שחסיד אחד אמר לעצמו,

הבו אור צפון.

ככה דיבר עם הנפש

השוכנת בדרא בתוכו.

נחזור רגע קודם.

אומר שלמה המלך, דיברתי אני עם ליבי,

ומבאר האיבר עזרא ידבר עם נפשו.

מאיפה לומד האיבר בן עזרא, שהאדם צריך לדבר עם נפשו,

משלמה שאומר, דיברתי אני עם ליבי.

שלמה אומר לך לדבר עם עצמו.

אנחנו אומרים, אחד הולך לדבר עם עצמו בג'נון זה, מה, לדבר עם עצמו?

ופה אנחנו שומעים שהחכם מכל האדם היה מדבר עם עצמו.

הוא לא צריך אף אחד.

מדבר עם עצמו.

והנה החכם מכל אדם דיבר עם עצמו, משוחח עם הנפש,

שואל ומשיב,

משיב ושואל,

כאילו מישהו יושב בתוכו שאיתו הוא מתדבר,

כאילו ישנה שלמה,

שניים היו בגוף.

וכך מוצא הדבר ביטוי

בשורה של אמירות בקהלת.

כתוב

ונתתי אל ליבי

דיברתי אני עם ליבי

ואתנה על ליבי לאמור

ואתנה ליבי לדעת

אמרתי אני בליבי

תרתי בליבי

ודיברתי בליבי

כי את כל זה נתתי אל ליבי

והחזון נשמע אומר, ליבי אומר לי

לפעמים הוא צריך להגיע לאיזה הכרעה

והוא אומר לי, בי אומר לי

זה החכמים

ידעים לדבר עם עצמם

רואים מכל אלה

כי שלמה המלך, החכם מכל אדם, מתייחס עם ליבו, עם נפשו, עם עצמו

בלי הידברות עם עצמו,

הרי האדם זר לנפשו,

אינו חי בקרבו והוא לא מכיר את עצמו.

אלא חבריו בלבד

הוא איתם ברעיונו ובחלומותיו.

דעת חבריו, תנועותיהם ותגובותיהם עומדות לפני עיניו,

ואפילו בתפילתו ועסקיו הרוחניים הוא דבוק איתם, ואיננו עצמאי.

אדם מתלבש, מה יגידו על זה?

מה יגידו על התלבושת הזאת? מה יגידו על הכובע?

מה יגידו על זה?

אם אני אעשה ככה, מה יגידו?

כל דבר הוא שוקל לפי מה שיגידו.

כי אין לו את הכוח להתפשט מן הסביבה הסובבת ומקיפה אותו, פולשת

לכל תחומי חייו הפרטיים.

ורבנו יונה,

זיכרונו לברכה, אומר שצריך להפשיט נשמתו מעל גופו כשעומד בתפילה.

כוון תפילתך,

פשוט גופך מעל נפשך,

ויהיה דומה כאילו אתה עומד בשמיים.

צא, צא.

צא מהגוף,

טוס.

תעמוד בשמיים עם הנשמה וכוון את התפילה.

אמר רבי יצחק,

תלמיד חכם לא יצא יחידי בלילה.

רבי אבו אמר, מהכה? וישכם אברהם בבוקר.

מאיפה לומדים?

הוא אומר מה הפסוק?

וישכם אברהם בבוקר.

רבי יצחק אומר שלא יצא תלמיד חכם יחידי בלילה.

מאיפה לומדים?

וישכם אברהם בבוקר.

גמרא בחולין צא.

מטוס שפת שם גורס.

וישכם אברהם בבוקר,

שהלך להתפלל על סדום ועמורה,

שהפיכת סדום הייתה בבוקר.

והיה לו להקדים להתפלל בלילה.

אלא שלא רצה לצאת יחידי בלילה.

והלך יחידי להתפלל עליהם,

ולא רצה שיהיה שום אדם עמו בשעת התפילה.

זאת אומרת,

היה יכול להקדים ולצאת בלילה. למה הוא רצה להיות קרוב למקום שהוא מתפלל?

אז הוא יצא לדרך,

אבל הוא לא רצה לצאת יחידי בלילה,

כי אל יצא תלמיד חכם יחידי בלילה.

לכן וישכם אברהם בבוקר.

אז לא רק שהוא הלך בבוקר ולא יצא בלילה,

הוא גם הלך להתפלל יחידי ולא לקח איתו אף אחד

שלא יאיימו אף אחד בשעת התפילה.

אברהם רצה להתייחד עם נפשו ולהתאחד עם הבורא לבדו.

כדי להתייחד עם הבורא צריך להפריד את עצמו מן הנבראים,

להתפשט מכל הסביבה,

אפילו מן הכשרים והטובים,

אפילו מן הקרובים,

כדי להתייחד

עם השכינה.

ומצינו שכל הצדיקים

היו מתדברים עם נפשם

כמדבר איש אל רעהו,

מדברים עם עצמם ואל עצמם,

כאילו שני אנשים בתוכם.

ידוע מעשים מהחפץ חיים,

זכר צדיק ברכה, שפעמים הקשיבו לו,

הוא היה בעלייה עולה לבד,

והיו שומעים אותו איך הוא מוכיח את עצמו.

הוא אומר, ישראל מאיר,

מה יהיה בסופך?

מה איתך יהיה, ישראל מאיר?

הוא מדבר עם ישראל מאיר,

כאילו זה מישהו אחר.

הוא נותן מוסר

לישראל מאיר.

הוא לא מדבר אני, מה איתי, מה זהו, הוא מדבר לישראל מאיר.

הוא לא מדבר עם עצמו, מדבר אל מישהו אחר כאילו,

כאילו שני אנשים.

שני שמות,

שני בני אדם.

כמו שאומר הזוהר הקדוש, התנשקה רוחה ברוחה,

שחלק נפש אחד שבו ידבר אל חלק נפש השני

באותו אדם.

רבי חזקיה בן-גוריון, אחד מגדולי ישראל

שהיו עולים אצלו תמיד לעלייה,

והוא היה מתבודד

ורצו למחוק את ספר יחזקאל הנביא,

כי מצאו בו כל מיני דברים שלא מסתדרים.

הוא במשך שנים ישב

לתרץ את כל הקושיות שיש על יחזקאל הנביא.

ושמה הוחלטו החלטות גדולות שלא ניתן לשנות אותן,

18 דברים שנתקבלו כבית שמאי,

ובגלל שהוא מסר נפש

וגם בית שמאי ובית הלל שמה מסרו נפש,

אפילו אם יבוא אליהו הנביא ויגיד שלא הדין ככה,

אי אפשר להזיז את זה.

כל מי שמוסר נפש על התורה,

הדברים נשארים לנצח.

והוא היה מיוחד מאוד והיה מתבודד.

הביאו לו 300 גרבי שמן

בשביל שיספיקו לו עד שיגמור לתקן את כל העניין של יחזקאל הנביא.

שמואל הנביא בתוכחתו לישראל שוטח את כל הטובות שעשה הקדוש ברוך הוא להם,

שלח להם מושיעים שעל ידם ניצלו מידיהם של השונאים וניצחו אותם.

והוא כותב ככה

ואומר ככה

וישלח אדוני את ירו בעל

ואת בדן

ואת יפתח

ואת שמואל.

הרדק מקשה.

כאשר שמואל בעצמו מדבר,

היה צריך לומר

וישלח אדוני את ירו בעל ואת בדן ואת יפתח ואותי שלח איתם.

הוא לא אומר ככה

אלא אומר שהוא שלח את ירו בעל, את בדן ואת יפתח ואת שמואל.

כאילו הוא לא שמואל.

כאילו איש אחר מדבר באדם זר.

איך זה?

זמן רב הייתי טרוד בקושייה זו, אומר המחבר,

עד שחנני השם רעיון

כמו שהתחלנו, כי שני שמואל היו בשמואל אחד.

שמואל הנביא

היה מדבר אל שמואל

נביא אחר.

אתה שומע שמואל?

השוכן בקרבו.

אז הנביאים

היו מתרוממים משעה לשעה, מדרגה לדרגה.

שמואל הנביא של השעה השנייה מדבר אל שמואל הקודם של שעה ראשונה,

ובוודאי יש סיבה לאותה התרוממות.

מה שגרם להופעה חדשה מן השמיים,

כי זכה בעד איזה פעולה טובה או מצווה

שהוסיף לשאר פעולותיו הטובות והקודמות.

זאת אומרת, משעה לשעה זה כבר לא אותו שמואל.

דוגמה, שמואל ישן, עכשיו הוא התעורר. זה כבר לא אותו שמואל,

שמואל אחר.

כמו שנאמר על אברהם אבינו,

עליו השלום,

והוא עומד עליהם.

ולהלן הוא אומר, ניצבים עליו.

אז רגע,

הוא עומד עליהם

או שהם ניצבים עליו?

קודם שיצא ידי חובתו להאכיל אותם

ולהשקוט אותם,

אז המלאכים ניצבים עליו?

כיוון שיצא ידיהם אחרי שגמל חסד עמהם,

כבר הוא עומד עליהם.

אמתו מוטלת עליהם.

מיכאל מרטט,

גבריאל מרטט.

למה?

הוא על הדרגה.

הוא כבר עשה חסד.

אם הוא עשה כבר חסד, זה לא אותו אברהם לפני זה.

זה כבר הוא עומד עליהם.

קודם הם היו ניצבים עליו.

למה?

הם מחכים שהוא יעשה את מה שהוא צריך לעשות.

אז הוא למדת מהם.

אחרי שהוא עשה חסד עמהם, הוא על הדרגה.

אז הוא כבר עומד עליהם.

כן.

ויש מי שמתרץ ששמואל לא רצה להזכיר את עצמו בתוך השלושה הראשונים, שהם דבורה, ברק ואהוד,

שהיו שופטים בישראל, מטעם ענווה.

כי מרוב ענוותנותו לא שקל עצמו להיות בשורה אחת עמהם.

למה? השלושה הראשונים היו חשובים ביותר.

ואם שמואל ימנה עצמו ביניהם,

הרי שהוא לוקח לעצמו חשיבות.

ואפילו להימנות עם דבורה, נביאה לא רצה.

כי דבורה הייתה נביאה ושופטת ועשירה.

והוא לא רצה גם כנגד אהוד בן גרא,

שהוא היה איש מיוחס,

ובחרו אותו ישראל לשפוט,

אלא שקל את עצמו כנגד גדעון,

שהוא לא נבחר תחילה לשופט,

וכן בשמשון, וכן ביפתח,

שלא נבחר לשופט,

אלא זקני גלעד ימלכו בשעת הדחק,

מה שאין כן בשאר השופטים.

לכן,

באותה שעה זכה להתעטר בעוד דרגה בעלייה יתרה,

זכה להתקרב יותר אל השכינה ולהתרומם מעל עצמו, והוא כבר שמואל אחר.

לכן, הוא דיבר על שמואל כמדבר על אודות איש אחר.

ואין הוא אותו שמואל הקודם.

לא שמואל הראשון מדבר עתה.

ומצאתי שגם הגאון מווילנה מקשה ומתרץ,

ששמואל לא דיבר, אלא השכינה מדברת מתוך גרונו,

ולא היה יכול לומר, ואותי שלח

עימהם.

זאת אומרת,

הוא עלה לדרגה כזאת שכבר השכינה מדברת מגרונו.

כי אין זה כותב אחיו של המהר״ל,

ויאמר אדוני אל משה ואהרן,

יאסף אהרן אל עמיו.

היה ראוי לומר, אם הוא מדבר אל משה ואל אהרן,

היה צריך להגיד לאהרן, תיאסף אתה אהרן.

כי הוא מדבר עם אהרן.

אבל לפי כבר שהתדבק אהרן סמוך למיטתו דבקות גדולה ביוצר,

וכאילו יש כאן כבר שני אהרן.

כי כבר נחלקו הגוף והנפש לשני החלקים.

ואם חלק הנפש דיבר,

כי חלק הגוף יאספהו כבוד השם יתברך.

לכן אנחנו רואים,

כי משה כתב על עצמו,

והאיש משה

ענו מאוד.

איך אתה כותב על עצמך שאתה ענב מאוד?

אלא זה שני משה.

וכן דברים הרבה שלא היה מן המוסר שיכתוב כן אדם על עצמו.

אבל לפי מה שביארנו לא קשה מדי.

כשעולים דרגה, יש פה כבר שתי בחינות.

וכשאדם מדבר עם עצמו,

הוא לא מדבר עם עצמו, הכוונה אותו אדם. זה כאילו שני בני אדם,

רוחה ברוחה,

כמו שאומר הזוהר הקדוש.

אם כן,

אז אם אנחנו נעבוד על עצמנו, כמו שאומרים,

אז אולי אנחנו נבין קצת

את מה שקרה פה עם קין,

ומה שקורה עם אנשים שבעצם אין להם אהבת הבריות,

ואין להם בכלל מידות טובות.

למה הם לא מדברים עם עצמם?

הם כל הזמן חקיינים.

מסתכלים על אחרים, מה הם עושים.

אבל אם היו משקיעים בעצמם לדבר עם עצמם, כמו ששלמה המלך דיבר עם ליבו, עם נפשו,

וכל הזמן היה טר ובודק ובוחן ומתייחס עם עצמו,

בלי השפעה מן הסביבה,

אז יכול להיות שבן אדם היה יכול, אבל אם הוא רואה שכולם כך,

אז גם הוא נהיה כך. מה, אני אהיה יותר טוב מכולם? מה, אני אהיה פראייר?

כולם זה לא מוותרים ולא פה, ואני אוותר.

כולם זה, ואני אוותר? איך יכול להיות? מה פתאום?

מה, כולם אוכלים ואני לא אוכל?

מה קרה?

אז זאת אומרת, בן אדם תלוי בדעת אחרים. מסכן.

אין לו עצמיות.

אבל יש דרגה גבוהה מאוד,

זה נקראת

דרגת לבדו.

ויוותר יעקב לבדו.

זו דרגה של הקדוש ברוך הוא.

שהקדוש ברוך הוא יוותר לבדו.

גם הקדוש ברוך הוא לבדו.

אז זאת אומרת, מי שיודע לחיות לבדו,

אדם כזה יכול לבנות את עצמו.

אבל אם הוא כל הזמן רק מסתכל בסביבה,

והסביבה מסביבו זה לא סביבה.

ממילא מה יש לו ללמוד? זה לא אחד שדבוק לאיזה תלמיד חכם עצום,

ומשמש אותו כמו שאלישע שימש את אליהו.

אז מה, מאיפה תלמד?

מדעות של אנשים?

איך אומר הרמב״ם?

יש אנשים שהם קופצים משכל אמו לשכל אשתו.

כל השכל שלו זה בנוי, אמא שלי אמרה לי, אשתי אמרה לי.

זהו.

מאיפה הוא יודע הכל?

מאמו ואשתו.

קופץ משכל אמו לשכל אשתו.

עזב את הבית, אין לו כבר אמא, התחתן, יש לו שכל של אשתו עכשיו.

ככה זה.

יש כאלה שיש להם שכל כבר יותר מפותח,

שכל של ילדתו.

אוהב כסף,

לא אשבע כסף.

רבנו בחי על התורה בפרשת בראשית כותב

ועל דרך השכל,

קין והבל

יש בשמה מתעוררות ורמז

לעניין הוויה והפסד.

כי הם אחים סמוכים זה לזה.

וקין זה רמז לקניין.

קניתי.

והבל זה רמז

למי שדעתו שפלה ומהביל את הקניין.

הבל הבלים, אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל.

הבל היה מהביל את העולם הזה.

קין היה מחשיב את העולם הזה.

וכן הייתה מנחתו של הבל הצאן שהיא שפלה מכל בעלי חיים,

ועל כן

דבק בו רצון השם יתברך,

ולכן כתוב וישע השם אל הבל ואל מנחתו.

והייתה מנחתו של קין מפרי האדמה,

כי היה אוהב קנייני העולם הזה ועבודת הגוף

שאין בזה קיום,

והיה נמשך אחרי תאוות גופניות.

ולכן לא חל עליו רצון השם יתברך.

הוא שכתוב ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

המהביל הזה נהרג.

הבל נהרג.

כי אינו חושש לעסקי העולם,

ולא עושה מן העולם הזה עיקר.

והאוהב קנייני העולם הזה נתקלל ואמר לו, נע ונע, תהיה בארץ.

כי כן אוהב כסף

לא יסבע כסף, והוא הולך ומטלטל ממקום למקום, בימים, במדבריות,

במקום גדודי חיות וליסטים, אין לו מנוחה פילושע אחת.

כל ימיו מכאובים.

בגלל שקין היה אוהב גשמיות,

זה אוהב כסף, לא יסבע כסף,

לכן נע ונע, תהיה בארץ.

כל הזמן העשירים מיטלטלים ממקום למקום,

מסין ליפן, מיפן לאינדונזיה, מאינדונזיה לטורקיה, מטורקיה לזה, כל הזמן הם

באוויר.

בעניין הזה רמז שלמה המלך בספר קהלת.

הוא שאמר,

תרתי בליבי

למשוך ביין את בשרי.

יעיר את כבודו מאחוריו, פה, כן.

ואמר, הגדלתי מעשיי,

בניתי לי בתים,

קניתי עבדים ושפחות,

קנסתי לי גם כסף וזהב.

וזה כולל כל ענייני, קנייני העולם הזה של חמדת הממון.

כי לעמים אחרים חסרים המעלה,

והכוח הנסתר והעילה הוא של הנפש היפה ומעלת הנשמה.

ולכן אנחנו מתפללים להשם יתברך

שנזכה להשתמש בכוח העליון הזה רק לתורה ולעבודה.

ולזה אומרים, ותן חלקנו בתורתך.

לא לנצל תאווה עליונה יורדת

מן ההיכלות

לדברים פעוטים,

ומכל שכן,

שלא לתן להעבירם לחמדת הממון.

לכן אומר שלמה המלך, אני תרתי בליבי

למשוך ביין בשרי. בואו נראה מה כל העבלים של העולם הזה.

יש בהם עניין? אין בהם עניין.

הגדלתי מעשיי, בניתי לי בתים, קניתי עבדים ושועות, התכנסתי לכסף וזהב.

הכל ניסיתי.

בסוף מה אני אומר לכם? אחרי ניסיון אני אומר לכם.

הכל הבל.

הכל הבל, הכל רעות רוח.

הכל הבל ורעות רוח.

להשתמש עם כל הכוחות האלה הגדולים

לאהבת השם, אהבת התורה,

לעניינים הרוחניים.

אמרו חכמים, זיכרונם לך, צדיקה תמר יפרח.

מה זה צדיקה תמר יפרח?

משהו מדהים.

מי שיודע את זה מקבל ממני מאה שקלים, כן?

מישהו אחר ששלם לך.

מה זה צדיקה תמר יפרח?

מאתיים שקלים.

מה התמרה זו יש לה תאווה?

אתם יודעים שלתמר, לתמרה הנקבה, יש תאווה?

מכירים את המעשה?

למה? כבר אמרתי אותו פעם.

אף צדיקים יש להם תאווה.

כמו שלתמרה יש תאווה,

ככה לצדיקים יש תאווה.

צדיק התמר יפרח.

ומה תאוותם?

הקדוש ברוך הוא.

צדיקים התאווה שלהם זה הקדוש ברוך הוא,

שנאמר, נפשי אביתיך בלילה.

אף רוחי בקרבי אשחריך.

אני מתאווה לך, בורא עולם בלילה.

בבוקר הרוח שלי בקרבי כבר על השער.

אין, אין, אין, אין טעמה כזאת.

אין.

אמר בי תנחומה,

מעשה בתמרה אחת

שהייתה עומדת בחמתן, שם מקום,

ולא הייתה עושה פירות,

והיו מרכיבים אותה

ולא עושה פירות.

אמר להם דקלי,

מומחה לדקלים, דקלי,

תמרה זו

רואה מי חמתן, היא רואה מריחו עוד תמרה,

והיא מתאווה לה בליבה.

והביאו ממנה והרכיבו אותם, יד עשתה פירות.

כך כל תאוותן וציפויין של הצדיקים הקדוש ברוך הוא.

שמעתם מה זה צדיק כתמר יפרח?

תמרה.

היית חולם שעץ דקל שעומד בחמתן

ומתאווה

לתמרה שנמצאת איפה? ביריחו.

ורק הדקלי, שהיה מומחה,

אמר זאת, אם תרכיבו אותה עם זה, זה יצליח.

והצדיקים, כל תאוותן וציפויין זה הקדוש ברוך הוא.

שום תאווה, שום הבלים, שום בטיח, שום כלום.

התאווה והתשוקה הם כוחות מופשטים, חומר היולי.

זה חומר בסיסי, כמו שאומרים.

הוא נמצא בכולם.

ויכולים להשתמש בהם לכל דבר שבעל בחירה יטה אותם, יכוון אותם.

את התאווה ואת התשוקה.

אם יטה אותם לצד התאווה, הן מבזה,

לחשוף דברים רעים,

כמו חמדת הכסף,

זה אחד הדברים שאומר הרמב״ם שחייב אדם לחזור בתשובה.

אם יש לו אהבת הממון,

צריך לחזור על זה בתשובה, זה דעות רעות.

זה מה דעות הרעות.

יעזוב רשע דרכו וישאב בין מחשבותיו,

זה אהבת הממון, זה מתלמידי בלעם.

אחד שוהב ממון,

כל הזמן ממון.

ענא עכברי רשיעי שכבי הדין הרי.

אה?

אתם יודעים, יש בשוויץ,

יש בכל מיני מקומות,

בנקים,

תת-קרקעיים מלאים לבנים, לבנים של זהב.

לבנים, לבנים.

לבנים.

והמצלמות שם זה הכול,

ויש רשתות, ויש דלתות פלדה, וזמזמים, וקודים, וכרטיסים, וטביעות אצבעות, והכל והכל והכל.

אם אחד היה יכול להיכנס, לקחת רק לבנה אחת, היה מסודר.

אבל מי יכול להיכנס?

אבל יש מישהו שנכנס לשם, ואף אחד לא מוציא אותו.

מי זה?

עכבר.

שוכב על הזהב.

אין לו שום בעיה.

והמצלמות יכולות לראות והכול, לא עושים לו כלום.

אבל הוא יכול לקחת משהו?

יכול ליהנות מזה?

אין לו איכות שום דבר.

ככה יש עשירים, יש לו כסף, כסף, כסף, כסף, כסף. אתה יכול ליהנות מזה?

כמה שניצלים אתה יכול לאכול?

על כמה מיטות אתה יכול לישון ביחד? ביחד.

אתה יכול לנסוע עם שתי מכוניות ביחד?

הלכת.

אז אתה כמו כולם!

אז מה אתה, עכבר ששוכב על זהב?

אבל יש לו את העם.

יש לו חמדה, יש לו תשוקה, הוא לא, והוא מפנה אותה לדבר לא טוב.

או אדם יש לו חמדת הכבוד.

רוצה כבוד, כבוד, כבוד, כבוד.

המן קיבל כבוד מה שאף אחד בעולם לא קיבל.

רק אחד לא כיבד אותו.

אחד.

אמר, וכל זה איננו שווה לי.

איך יכול להיות?

איך יכול להיות שכל זה איננו שווה לי? מה, אתה השתגעת?

127 מדינות, כולם משתחווים וקורעים.

כולם הולכים עם טי-שירט עם התמונה שלך.

כולם.

אין מקום שאין פסל שלך.

לא הבנתי.

אז יש אחד יהודי, נו, לא משתחווה, אז מה? תעלם ממנו.

תמשיך, כאילו לא ראית אותו. מי הוא בכלל?

מול 127 מדינות, מיליארדים.

מה קרה לך?

לא, לא שווה לי.

למה?

כבוד זה דמיון.

ולדמיון אין גבול.

אז אם הוא לא קיבל גם את זה,

אין לו כלום.

פעם הסברתי,

כשהכתירו, נדמה לי, זה היה בוש.

ומכתירים, אתם יודעים, עוברים

ראשי ממשלות, נשיאים,

כל מיני פקידות בכירה וזה וזה, ואומרים לו, מאזל טוב, מאזל טוב.

כמו אובמבה שבחרו אותו וזהו.

אמרתי, בשעה כזאת של כבוד ומיליונים כולם צופים, ומיליארדים בעולם רואים, נשיא ארה״ב, הוכתר וזה וזה, ופה ושם.

ואם יבוא אחד בדיוק ככה לפני המצלמות, הוא עושה לו פפפ.

מול הפרצוף, אני עושה את זה עוד אחדים, כן?

והוא עושה לו כזה דבר.

הוא לא ישכח את זה לעולם, לעולם, לעולם. פעם זרקו על בוש נעל בסעודיה,

אני לא יודע מי.

זרקוה.

אנחנו נגיד את זה עוד מעט.

עוד מעט בהקפות כן נגיד

על אדום השליך נעלי.

על אדום השליך נעלי. תראו, אנחנו נגיד את זה בהושענות.

זהו, זה כבר רמזו לנו חכמים על אדום. אלה אדום, אלה עשיו.

השליך נעלי.

איזה פדיחה. הוא הספיק להתכופף ככה, זה לא פגע.

אבל כל העולם ראה את זה הלוך ושוב, הלוך ושוב, הלוך ושוב.

הבן אדם מסכן מחפש כבוד.

נו, אז הוא מפנה את כל החמדה לכבוד

או לתאבות ויצרים גופניים.

אהבת עצמו, שנאת הבריות, אדם כזה מביא הרס לעולם.

הבנים ישקיעו את אותו הכוח לאהבת השם יתברך,

לאהבת התורה, לאהבת הבריות.

כל העולם ייבנה ממנו.

קחו אדם אחד כמו אברהם.

היה לו אהבת השם,

אהבת התורה ואהבת הבריות.

מה הוא עשה?

הפך את כל העולם למאמינים.

מה עשה? כל העולם נבנה ממנו.

אלה תולדות השמיים והארץ באברהם.

אל תיקרא באברהם, אלא באברהם.

אדם אחד.

אם יש לו אהבה אמיתית, נכונה,

הוא יכול לתקן עולם ממלכות שדי.

ותראה מה שכתוב בראשית חוכמה,

שער האהבה.

זה מעשה

מפליא ומופלא.

סיפרתי אותו פעם.

חלק אולי יזכרו,

חלק לא יזכרו.

אומר שם בראשית חוכמה בשער האהבה,

כתב הרב רבי יצחק דה מן עכו,

זיכרונו לברכה, זה אחד מגדולי ישראל,

תקראו בחידה,

בשם הגדולים,

על רבי יצחק דה מן עכו.

כמה הוא מפאר אותו, כמה הוא משבח אותו, מי היה הצדיק הזה.

יום אחד מן הימים

יצאה בת המלך מן המרחץ.

וירא אותה איש

מיושבי קרנות

ויאנח

הנחה גדולה.

הנחה גדולה.

ויאמר,

מי ייתן אותה ברשותי

לעשות בה כטוב בעיניי?

וטען בת המלך ותאמר לו,

בבית הקברות יהיה זה ולא הנה.

כשומעו הדברים האלה שמח בליבו,

כי חשב שאמרה לו ללכת לבית הקברות ולהמתין לה שמה.

והיא תלך אצלו ויעשה בה כטוב בעיניו.

והיא לא לזה התכוונה,

אבל רצתה לומר לו, כי שם,

שם דווקא ישבו הקטן והגדול, הנער והזקן, הנכבד והנקלה.

קטן וגדול שם, כולם מתים שמה בשווה.

זה היא התכוונה.

שמה כולם שווים.

כי בת המלך,

לא ייתכן שיקרב אליה אחד מן ההמון.

ויקום האיש ההוא,

וילך אל בית הקברות,

ויישב לו שם,

ויקשור מחשב את שכלו בה,

ותמיד יחשוב בצורתה,

ומרוב חשקו בה,

הפשיט את מחשבתו מכל מורגש.

לא מעניין אותו שום דבר בעולם, הוא רק מצייר אותה.

ושם אותה כולה

בצורת האישה ההיא וביופייה.

יום ולילה תמיד

ישב בבית הקברות,

ושם יאכל,

וישתה,

ושם יישן,

כי אמר,

אם לא תבוא היום,

תבוא מחר.

וכן עשה ימים רבים,

ומרוב פרישותו מכל מורגש,

לקשירת מחשבת שכלו, בדבר אחד תמיד,

והתבודדותו וחשק הגמור,

נתפשטה נפשו מהמורגשות,

ושבה להידבק במושכלות,

עד שמכל מורגש נתפשטה, ואפילו מהאישה,

ודבקה בשם יתברך.

לימים מועטים

פשטה מכל מורגש,

וחשקה במושכל האלוהי,

ושב להיות עובד שלם,

איש האלוהים,

עד שתפילתו נשמעת

וברכתו פועלת

לכל עוברי דרכים אשר יעברו דרך שם,

סוחרים ופרשים אשר יעברו דרך שם, יתו אליו

ויקבלו ברכתו עד שהלך שמו למרחוק.

תראו מה זה כוח,

הרצון והמחשבה.

אדם,

יש לו חשק, תאווה.

היה לו לאישה

כל כך נדבק בעניין,

והיה מדמה ומדמה ומדמה,

עד שכבר לא הרגיש את הסביבה בכלל מרוב שהוא שקוע,

ומכאן לאט לאט התפשט לגמרי מכל מורגש, עד שכבר איבד גם את הצורה שלה והכול,

והיה דבוק במושכלות כי הוא לא מרגיש בכלל כל המסביב,

והפך להיות לעובד אלוקים.

אז זאת אומרת, אדם יכול לקחת את המחשבה מכיוון כזה של תאווה גשמית

לתאווה רוחנית, ולהפוך להיות עבד השם שלם

מאדם המוני פשוט,

יכול להגיע לאיש אלוקי.

רק צריך להחליט שאתה מתנה או מטה את המחשבה,

את התאווה,

את החשק,

את החמדה,

לכיוון הנכון.

וזה מופת גדול.

מופת גדול.

טוב, ועכשיו אנחנו מגיעים

למה שאמרו לנו חכמים זיכרונם רחב,

שרואים את שמיני עצרת כסיום חג הסוכות.

ואומרים לנו, עצרו לפני עוד יום אחד שקשה עליי פרידתכם.

כך אומר הקדוש ברוך הוא.

יום שמיני עצרת.

למה זה נקרא עצרת?

עצרו לפני עוד יום אחד

שקשה עליי פרידתכם.

אומר הקדוש ברוך הוא, אני כל כך הייתי שמח.

השכינה ירדה משבעה רקיעים והייתה איתכם בסוכה שבעה ימים,

כנגד שבעה רקיעים,

ועכשיו

אני רוצה שתעצרו עוד יום אחד איתי,

כי כל התאווה שלי להיות בתחתונים.

עזבתי את העליונים

בשביל להיות איתכם.

עכשיו אני רוצה להיות איתכם לבד.

בשבעה ימים זה היה גם עם הפרים של אומות העולם.

אבל עכשיו

אני רוצה להישאר איתכם לבד.

רק אתם.

עצרו לפני עוד יום אחד

שקשה עליי פרידתכם.

שמיני עצרת הוא גם סיום של הימים הנוראים.

בשם הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וברכה, אומרים

מה שהשחל אינו משיג ביום הכיפורים בנעילה

כאילו אם בן אדם לא מנצל את הנעילה

שנועלים עכשיו כבר את השערים וחותמים אותך כבר לגזר דין

ואתה עוד נשארת שחל

ולא ניצלת את הנעילה,

מה שהשחל אינו משיג ביום הכיפורים בנעילה

זוכה החכם בשמחת תורה מתוך שמחה.

בשמחה בכוח חג הסוכות

ובייחוד בשמחת תורה שהם ימים של עבודת השם מתוך שמחה

אדם יכול להעלות את עצמו בתשובה כמו ביום הכיפורים.

אבל ההתעלות הזאת תלויה עד כמה אנחנו מנצלים

את עבודת היום של סוכות ושמיני עצרת כראוי.

מה עבודה עכשיו בשמיני עצרת?

כתוב עצרת, מה זה עצרת?

מה התרג'ום אומר?

מאה שקלים.

תרג'ום של עצרת, מאה שקלים.

יש מי שיוסיף.

התרג'ום אומר כנישין,

התכנסות.

איספו עצרה.

וכך מבואר בזוהר.

וביומה דחדבתא דמלכה כולוהון מתכנפי עימי ומשטחן.

ביום השמחה של המלך

כולם מתאספים איתו ונמצאים.

ועל דק כתיב עצרת, תרגומו כנישו.

התכנסות.

לשמוח יחדיו עם המלך.

אך מובן נוסף יש למשמעות של היום.

עצרת, כנישו, יש לזה עוד משמעות.

מי שידע, 500 שקלים.

מה המשמעות הנוספת?

עצרת, כנישו.

חוץ ממה שאמרנו.

עצרת, כנישו. מה המשמעות? יש משמעות נוספת ליום?

עצרת, כנישו.

התכנסות. אמרנו כבר, אני שואל.

מה זה התכנסות עם עצמך?

מה זה? תסביר.

רחף לי מה?

תגיד.

תגיד, אל תפחד. אני מחכה.

חשבון נפש עם עצמך. חשבון נפש? מה זה חשבון נפש?

עכשיו הגיע הזמן לחשבון נפש.

מה עשית בימים נוראים? מה עשית בזה?

כן.

אתה היית קרוב, אתה מחרבש קצת, אבל...

נו, אולי תכוון טוב בול, אבל בול

מקבל 500 שקלים.

אני סופר עד 3. אולי זו התוצאה של כל ה-50 שקלים?

אחת.

שתיים.

נו.

עצרת קנישו זה לעצור בתוכו את כל מה שרכש בעבודת הימים הנוראים.

תאסוף את כל מה שעבדת במשך כל ה-51 יום,

ושהכול יישאר בפנים.

לא הדברים שהיו, ועכשיו מתחילים דף חדש, מחר בשמט החיים.

שהכול יעצור בפנים עצרת.

לא רק שאנחנו נתאסף כולנו עם השם,

אלא שכל אחד יאסוף את כל, יעצור בתוכו את כל עבודת הימים האלה, ה-51 שהוא עשה,

שהכול יישאר כדברי השפת אמת

על הפסוק, והיית אך שמח,

לרבות ליל יום טוב אחרון,

שזה ביום ה-21, אח.

והיית אך שמח.

מתי זה אח?

ב-21, בשמיני עצרת.

כנגד 21 יום של ימי עבודה מראש השנה עד שמיני עצרת.

ומתוך עבודת ה-21 יום באה השמחה.

ועל כן התורה קוראה לשמיני עצרת עצרת,

שביום הזה מרכזים מתוך התבוננות

כל ה-21 ימי עבודה,

כדי שההשפעה תימשך למשך כל ימי השנה.

זאת אומרת, זה לא יעזוב אותך,

זה יישאר עצור בתוכך למשך כל השנה.

מה הקשר של שמיני עצרת וסוכות

עם ימים הנוראים?

לכאורה, הם שונים במהותם.

הימים הנוראים, ימי דין,

סוכות ושמיני עצרת, ימי שמחה.

עבודת יום ראש השנה מתבססת על שלושה דברים, מלכויות,

זיכרונות,

שופרות.

מלכויות זה לקבל את המלכות של הקדוש ברוך הוא עלינו.

אמרו לפניי מלכויות,

מתוך האמירה הזו אנחנו מחדשים את המלכות של השם עלינו.

מה זה זיכרונות?

ללמוד את דרכי ההשגחה שהשם זוכר אותנו ומשגיח עלינו במשך כל הזמן.

שהקדוש ברוך הוא דן את כל המעשים שלנו כחלק מהעבר וההמשך לעתיד.

זוכר כל הנשכחות.

הידיעה הזו מביאה אותנו להתעורר בתשובה,

כי אנחנו יודעים שאנחנו זכורים

לפני השם.

ושופרות,

השופר תובע את הדין.

כשאדם תובע את הדין,

הוא בעצמו תובע את הדין, הוא מהפך את מידת הדין, מידת רחמים.

וזו חלק הפרה מיום הכיפורים.

אבל מדרגה חדשה זו שזכינו לה בראש השנה ביום הכיפורים,

צריך לתת לה חיזוק,

לבסס אותה

ולהגן עליה מפני התחבולות של יצר הרע.

כי הדרגה הזו עדיין לא טבועה בנפש של האדם,

והוא עלול לרדת מהמדרגה הזו מיד בנקל.

ועל כן, אחרי הימים הנוראים,

יושבים בסוכה בצל האמונה,

כדי שהסוכה תלמד על השגחה תמידית של השם.

שהשם שוחח עלינו תמיד,

אבל על ידי הסוכה מוגנים מכל דבר רע.

כמו שאומר הזוהר הקדוש,

כיוון

דייתבו בסוכות

אשתזבו מן מקטרגה.

כשאנחנו חוסים תחת הנהגת השם בכל עת,

ואנחנו תולים עצמנו בשם,

זוכים לסיעתא דשמיא והגנה מהמקטרגים.

יותר מזה,

כל יום ימי הסוכות אנחנו מתחזקים בהנהגה אחת

משבע המידות

שהקדוש ברוך הוא מנהיג את הבריאה,

שזה גם כן העניין של שבעה ושפיזין,

כנגד שבע ימי סוכות

ומבואר בזוהר.

השבעה ושפיזין, כל אחד מהם יש לו מידה מיוחדת לו,

וכל יום משתדלים לדבק במידות שלהם

ולאמץ לעצמנו את דרכי השם יתברך,

ועל ידי כך להיות מרכבה לשכינה.

וכן כשנוטלים את ארבעת המינים בסוכות,

מרמזים גם כנגד שבע המידות.

מוליך

ומביא

כדי לעצור רוחות רעות.

מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים.

באר ריבית צדוק הכהן מלובלין, זיכרונו לברכה.

מוליך ומביא לעצור רוחות רעים.

הכוונה על רצונות הרעים.

עיקר מקום רצונות האדם זה בלב,

שהוא המקום של רוח האדם.

מעלה ומוריד,

לעצור טללים רעים זה כנגד חוכמות ודעות רעות.

כמו שאומר, תזזלקא טל אמרתי זה תורש בעל פה,

שזה נוזל לאדם כמו טל,

ולא מרגישים בירידה.

ככה האדם.

הוא לא מרגיש את עשייתה דשמיא שבאה לו מהשם יתברך.

ולהפך, מהצד הרע,

יש לאדם דעות רעות שהוא לא מרגיש.

איך הוא מושפע מהן?

על ידי ארבעת המינים,

מוליך

ומביא, מעלה ומוריד.

מתגוננים נגד הרצונות הרעים

ונגד הדעות הרעים.

נוסף לכך, מקיפים בכל יום עם ארבע המינים את הספר תורה,

וביום הושענא רבה מקיפים שבע פעמים גם כן.

וההקפות הללו גם הן כנגד שבע המידות.

ומתפללים לקדוש ברוך הוא הושענא

כדי לכבוש את הרע

ולחזק את הסור מרע.

הושענא זה תושיע אותנו מן הרע.

כמו שמבואר בספרים, שההקפות האלה

הן כמו ההקפות של יהושע בן ננון, שהקיף את חומת יריחו

שש ימים פעם אחת.

ביום השביעי הקיף שבע פעמים ונפלה חומה תחתיה.

על ידי ההקפות האלה אנחנו מתגברים על כוח הרע.

על ידי שבע הקפות של הושענא רבה אנחנו מסירים את

חומת הברזל בין ישראל לבין אבינו שבשמיים,

ואנחנו מחזקים את הסור מרע.

צריך גם להתכוון

שכשאנחנו מקיפים שבע פעמים היום,

זה להפיל את מלכות אדום.

כמו שנפלו החומות של יריחו, כי מלכות אדום היא המלכות האחרונה.

אבל לא די בחיזוק סור מרע,

שזה אנחנו עושים היום בהקפות,

נותנים לנו גם את שמחת תורה,

לחזק את העשה טוב,

דבקות בתורה.

ועל ידי הדבקות בתורה לא צריך כבר כלים אחרים לחזק את המעשים כמו הלולב.

למה?

כי התורה היא הכלי הכי חזק לביצור כוח הקדושה.

ועל כן בשמחת תורה מקיפים עוד פעם שבע פעמים כל פעם

עם השבעה שמות של הצדיקים גם כן כנגד כל אחד מהם הקפות כנגד מידה.

אולם הפעם זה עם ספר תורה ובתפילה

אנא אדוני הושיע אנא.

היום זה הושענא.

עכשיו זה אנא אשם או שענא?

למה?

לזכות לבנות את החומש לקדושה

ולא להניח לרע להיכנס אל הפנימיות של הלב

ולהגיע לדרגה של עשה טוב.

אז היום זה בחינת צור מרע,

שמחת תורה בשבע הקפות, עשה טוב.

זה גם כן העניין שקבעו החכמים, זיכרונם לברכה, שמחת תורה ביום שמיני עצרת.

כי ביום הזה אפשר להגיע לדבקות בתורה מתוך שמחה.

זאת ועוד,

כיוון שהשמחה באה אחרי עבודת חודש האיתנים,

חודש תשרי,

שבה התחזקנו וזכינו בהכרה בחשיבות השלמות

מתוך סור מרע.

כתוצאה מכך שמחים בתורה בדבקות רבה,

מתחזקים בבניין הקדושה ביתר שאת,

מתוך העשה טוב.

ולאור זה מובן הקשר המהותי עכשיו בין החגים

שבחודש האיתנים.

רק על ידי הסור מרע,

שמגיעים לזה בראש השנה ויום הכיפורים וסוכות,

אפשר להגיע בשמיני עצרת לעשה טוב.

שמחת תורה היא סיום

של ימי התשובה.

ועל כן יום זה הוא מבחן לאדם

האם אכן הוא מבסס ועוצר בתוכו עצרת,

האם הוא מחנש,

אוסף את כל מה שהוא עבד במשך כל ה-51 יום,

האם הוא עוצר בתוכו באופן נכון את כל הקניינים הרוחניים

שהוא רכש בחודש תשרי,

על ידי החלטה להתחזקות בתורה שהיא בניין חומת הקדושה בבחינת עשה טוב,

ומתוך הכרת השלמות

להגיע להכרה ברורה שאין

עוד מלבדו.

אם אדם מגיע לזה הוא זוכה לדרגת

התשובה מאהבה.

ואז הפתקה שלו היא טובה,

בכל הזדונות הופכים להיות זכויות.

פרוחתו אדוני,

אלוהינו

מהלך העולם

שהכל נהיו בברכו.

מאמר אחרון

שמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו

ויש לשאור הרי לכל חג

יש גורם לחג.

פסח

זמן חירותנו,

שבועות

מתן תורתנו,

סוכות

זמן שמחתנו.

מה גורם לשמיני עצרת?

הלוא גם הוא זמן שמחתנו.

ואיך יוצאים מחג הסוכות

ובאים לרגל בפני עצמו של שמיני עצרת

מזמן שמחתנו לזמן שמחתנו.

אז מה עשינו?

מה הרגל הזה?

בתמילת מוסף

אנחנו מתפללים בנבטך כבתחילה

וכונן מקדשך על מכונו

הראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו.

מאה שקלים.

מה זה שמחנו בתיקונו.

לכאורה יש שלוש מעלות בבניין בית המקדש לעתיד לבוא.

בני ביתך,

כונן מקדשך,

הראנו בבניינו.

זה כבר מספיק בשביל שמחה.

וכי אחרי כל הגלות הארוך והמר

וחירות מעבדות וקיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ

ובניין בית המקדש וכינונו על מכונו.

מה,

עדיין אין השמחה שורה?

אחרי כל אלה אנחנו מבקשים ושמחנו בתיקונו?

מה זה התיקון הזה שרק הוא משלים את השמחה?

מאה שקלים.

כן?

זכיתו לשכינה.

מאה שקלים.

זכית.

ונראה כי תיקון המקדש הוא השראת השכינה במלואה.

כי הרי מצינו שהיה הבדל בין מקדש למקדש.

בבית שני היו חסרים חמישה דברים לעומת בית ראשון.

החסרון היה בדברים שהם עיקרו של בית המקדש.

לפיכך מצינו שבחנוכת הבית השני

היו הללו שמחים והללו בוכים.

זקנים היו בוכים,

צעירים היו שמחים.

כי הזקנים זכרו מה היה בבית ראשון.

ונראה שכמו שבמקדש הבית,

כן הוא גם במקדש האדם.

כי ושכנתי בתוכו לא נאמר אלא ושכנתי בתוכם.

ואנחנו מתפללים.

ובכן,

תן פחדך.

ובכן,

תן כבוד.

אחר כך רק אומרים, ובכן, צדיקים יראו וישמחו.

כי אין לה שמחה שלמה רק עם כל המעלות והסגולות בשלמות.

בתקופת חודש אלול עד שמיני עצרת,

מערכה גדולה בבניין מקדש האדם.

חודש אלול הוא חודש הכנה ליום הדין הגדול.

בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו.

ביום הכיפורים לפני ה' תתהרו.

בסוכות ישבנו בענני כבוד.

חוסים תחת כנפי השכינה.

זה גורם לשמחה

לפני ה' אלוקינו.

זה נקרא חג השם.

זה חג לשם.

לא לשם, חג שלו, חג השם.

אבל עדיין אין התיקון השלם כתיקון המקובל העתיד לבוא

ונשגב אדוני לבדו.

זה התיקון.

וגם ישראל ישכון בטח בדד

עין יעקור.

כי בסוכות עדיין עוסקים גם עם האומות ומקריבים שבעים פרים.

אבל תיקון הזה הדומה לעתיד לבוא הוא רק בעצרת.

בעצרת אנחנו כמו שיהיה לעתיד לבוא.

שאנחנו נהיה עם לבדד ישכון וה' יגלה עלינו.

למה בעצרת? משל למלך בשר ודם

שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה.

ליום האחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה

כדי שאהנה ממך.

לא רוצה את כל האורחים. עכשיו אני ואתה לבד.

ובפסיקתא כתוב למלך שבת לו שמחה

כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טורח עם האורחין.

כיוון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחין.

עכשיו אני ואתה נשמח יחד שאהנה ממך.

פירש רש״י,

זיכרונו לברכה, אין לי הנאה וקורת רוח בשל אלו

אלא בשלך.

לכן עצרת זה עכשיו בשבילנו, אנחנו והש״ם לבד.

הרי שבשמיני עצרת

מתגלה אהבה מיוחדת,

דוגמה לעתיד לבוא.

כי אדוני שהוא נשגב לבדו שמח יחד רק עם עם לבדד ישכון.

זה התיקון השלם.

לכן

כמו שאנחנו מתפללים על המקדש

ושמחנו בתיקונו אפילו שהיו ימי שמחה גם קודם מכל מקום זו שמחה מיוחדת כי התיקון הוא שלם

והוא הגורם לשמחה.

כן גם בזה שאף שגם סוכות המצווה היא שמחה ושמחת בחגך והייתך שמח ושמחתם לפני ה'

וזה זמן שמחתנו אבל שמיני עצרת הוא זמן שמחה מיוחד

הוא שמחת

התיקון השלם דוגמה לעתיד לבוא.

והזכות של הסגולה המיוחדת הזו מטילה עלינו גם חובה

לקדש את עצמנו,

להסיר את כל המחיצות המפסיקות בינינו לבין ה',

להתקרב אליו ולהתדבק בו יהודה,

וזה שאנחנו מתחננים בשעת חביתת הערבה,

ותסיר מחיצת הברזל המפסקת בינינו ובינך,

ותפילה זו היא בפרוס חג העצרת,

כי זהו עיצומו של יום,

בחינת ימים הנוראים,

סוכות

ושמיני עצרת,

זה מכוון כנגד שלוש הבחינות.

ובכן, תן פחדך,

זה כנגד הימים הנוראים.

ובכן, תן כבוד לעמך,

זה כנגד ענני כבוד בסוכות.

ובכן, צדיקים יראו וישמחו,

זה השמחה העליונה בשמיני עצרת,

וכך עולים ישראל מדרגה לדרגה,

עד הדרגה האחרונה בשמיני עצרת,

שהיא העליונה,

בשמחה הגדולה,

כי אין תיקון מקדשנו במהרה בימינו, אמן ואמן.

רבי חנניו,

בן הגשיו אומר,

עושה הקדוש ברוך הוא עושה כל ישרואן,

פי כוח ירמור לנו תרו ומסווד,

שנה אמר אדונו אסלמה עצת גוייך לתרו, יא אדיר.