שמירת הסוכה לעתיד לבוא | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בסוכות תישבו שבעת ימים

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים.

חודש תשרי נקרא ירח האיתנים.

איתן זה מלשון חוזק.

בגמרא מבואר שהוא נקרא כך משום דה תקיפה במצוות.

בחודש זה יש לנו הרבה מצוות.

יש לנו מצוות שופר,

יום הכיפורים,

סוכה, לולב,

ערבה,

איסוך המים.

החודש הזה מחוזק ומסובב עם מצוות

שהן נמשכות לאורך כל החודש.

בכוחן, לבנות מבצר חזק

שעליו תתבסס כל עבודת השנה הקרובה שלנו.

חג הסוכות

בא להשלים את בניית המבצר שאנו בונים בחודש האיתנים.

ואפילו כשאנחנו רואים שוני במהות של ראש השנה ויום הכיפורים

שהם ימי דין,

לחג הסוכות

שהוא ימי משתה.

יש הבדל

בין ימי דין

לבין ימי שמחה.

אולם על ידי עיון מעמיק אנחנו נבין את המכנה המשותף של מצוות החודש, כל המצוות של החודש.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה

בסוכות תשבו שבעת ימים,

זהו שאמר הכתוב,

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר.

איך סוכה תהיה למחסה ולמסתור מזרם וממטר? הנה עכשיו זרקו אותנו מהסוכות עם מטר כמו שצריך.

ופה כתוב, וסוכה תהיה,

לא הסוכה של היום,

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב

ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר.

פה מדבר הפסוק

שהסוכה תהיה לצל יומם מחורב

להגן

מלהט יום הבא שנאמר ברשעים

ולהט אותם היום הבא.

הקדוש ברוך הוא עתיד להוציא חמה מנרתיקה ומגדירה עליהם.

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור.

מחסה זה כיסוי ומסתור להיסתר בה.

ממה?

ממה להיסתר? מזרם וממטר.

אז זרם זה אש המקלחת מנהר דינור על הרשעים

בגהנום שנאמר על ראש רשעים יחול.

וממטר,

מטר היורד על הרשעים

כעניין שנאמר ימטר על רשעים פחים.

זאת אומרת, כל הפסוק מדבר לעתיד לבוא כשיהיה יום בוער כתנור

ולהט כל עושה רשעה.

תכף נלמד את זה יותר.

אבל זה אומר שאז

סוכה תהיה לצל יומם מחורב

ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר.

אמר רב לוי,

כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה,

אומר הקדוש ברוך הוא,

הוא קיים מצוות סוכה,

אני מסיך עליו מחמתי

ליום הבא בוער כתנור.

השם מבטיח

שאם אדם מקיים מצוות סוכה,

מצוות סוכה זה לא זה שאדם עשה סוכה, נכנס ויוצא,

יושן ואוכל והולך.

מקיים מצוות סוכה זה עם כל משמעויותיה.

תכף נבין.

אז כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה,

נו איפה מקיימים מצוות סוכה?

אבל מי שמבין את המצווה,

זה שמתנערים מן העולם הזה כשנכנסים לסוכה.

כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה,

אומר הקדוש ברוך הוא,

הוא קיים מצוות סוכה?

אני מסיך, מסיך מלשון סוחך עליו, מגן עליו,

מחמתי

ליום הבא בוער כתנור.

רבי ינאי

בריש לקיש אמרה,

אין גיהינום לעתיד לבוא,

אלא היום הבא הוא מלהט את הרשעים.

רבי ינאי וריש לקיש אומרים שלעתיד לבוא,

מתי זה תכף נראה,

אין גיהינום.

אלא מה?

היום הבא הוא מלהט

את הרשעים.

הפסוק אומר כך

כי הנה היום בא

בוער כתנור

והיו כל זדים

וכל עושי רשעה קש

ולהט אותם היום הבא

אמר אדוני צבאות

אשר לא יעזוב להם

שורש וענף.

כי הנה היום הבא

היום הבא, יום זה לשון שמש.

השמש,

הנה השמש,

היא תבוא בוער כתנור, כך אמרו חכמים,

אין גיהינום לעתיד לבוא, כמו שאמר רבי ינאי וריש לקיש,

אין גיהינום לעתיד לבוא,

אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה,

זה יהיה בערך 1,500 מעלות חום.

ברשעים נידונים בה וצדיקים מתרפאים בה,

שנאמר וזרחה לכם יראה שמי שמש צדקה ומרפה בכנפיה.

וזרחה לכם יראה שמי

שמש צדקה ומרפה בכנפיה.

זה לצדיקים.

צדיקים מתרפאים באותה שמש שתהיה 1,500 מעלות.

אבל הרשעים

לא יעזוב להם שורש וענף,

לא יותיר להם בן,

ונכד.

דהיינו, הקדוש ברוך הוא סוגר חשבון עם כולם.

באותה שעה

הקדוש ברוך הוא עושה סוכה לצדיקים

ומטמין אותם לתוכה.

זאת אומרת,

הצדיקים ינצלו מאותו יום הבוער כתנור.

שנאמר

כי יצפנני בסוכו

ביום רעה יסתירני בסתר אהולו בצור ירוממני.

אלוהים אדוני עוז ישועתי סקוטה לראשי ביום נשק.

אתה תהיה שוחח עלי

ביום נשק.

מה זה יום נשק?

אמר רבי שמואל בר נחמן,

ביום שישיקו שני העולמות זה לזה,

היינו שהתחברו ביחד

שני העולמות.

דהיינו, העולם הזה בעולם

ימות משיח עם החיבור שיוצאים לחיי העולם הבא.

באיזה יום מדובר? ביום נשק?

זה ביום שהוא בא בוער כתנור.

עד כאן.

עכשיו נתבונן בדברים של חכמים זיכרונם לברכה.

לעתיד לבוא

לא יהיה עונשם של הרשעים במדורי הגיהנום,

אלא האור הנפלא.

וואי וואי וואי איזה פחד.

האור הנפלא.

אתם יודעים מה זה 1,500 מעלות? זה אור אור.

הבהירות הברורה בערכים האמיתיים

ישרוף את הרשעים ויכלה אותם לגמרי.

פתאום כולם יתפסו ויבינו את האמת.

הכל יהיה ברור.

אור הבהירות הברורה בערכים האמיתיים

ישרוף את הרשעים ויכלם לגמרי.

מאידך גיסא,

לצדיקים יהיה האור עצמו

שמש צדקה

ומרפה בכנפיה

ויצאתם

ופשטם

כעגלי מרבק.

וזרחה לכם יראה שם היא,

באותה שעה בדיוק,

שמש צדקה.

זאת אומרת,

בדרך משל מצוות הצדקה שעשיתם יאיר לכם כשמש בעצמה,

והיא תשלם לכם גמול טוב ומרפה בכנפיה.

בזריחתה יהיה לכם רפואה ותענוג.

ויצאתם ופשטם

כל מקום שתצאו ותבואו, תתענגו בטוב

ותתרבו בבשר ושומן כעגלים המפוטמים במרבק

בדיר שלהם.

אה, כמה יהיה טוב כשיתברר האמת, ואז אלה שלחו בדרך השם והיו יראי שמו.

אז אותה שמש ששורפת אותם באור הבהירות, שהם יראו איזה שטויות עשו, איך הפסידו עולם.

באותה שמש בדיוק יהיה מרפה בכנפיה לצדיקים,

והם יצאו כמו עגלים מפוטמים.

מי שראה פרה שוויצרית

עם גלינגלנג ככה בערים, בעלפים,

יכול להבין באיזה תענוג היא חיה לה שמה.

הכל דשא, לא חסר לה אוכל, שום דאגות, שום דבר, מזג אוויר נפלא.

איזה יופי.

בזכות קיום מצוות סוכה

אנחנו נזכה להינצל.

מי שמקיים

את מצוות הסוכה כמתכונתה, בהבנתה,

הוא יזכה להינצל באותו יום שבו בוער קטנון.

נשאלת השאלה?

מה מעלה מיוחדת דווקא של מצוות סוכה משאר המצוות?

שדווקא מצוות סוכה היא תגן על הצדיקים ביום הבא,

ביום שבו בוער קטנור.

למה דווקא מצוות סוכה?

תחילה נבאר דבריהם, זיכרונם לברכה,

שהיום עצמו ישרוף תרשעים לעתיד לבוא,

כאשר יגיע אותו היום

שיאיר בו אור האמת

בצורה ברורה.

יהיה זה יום של חשבון נפש.

כל אחד יכיר את דרגתו האמיתית

וידע לבחון את מעשיו.

וזוהי הביקורת הגדולה שתאיר ביום הזה.

באור האמיתי הזה שיהיה,

ייבחך הרשע לדעת

כי נשאר בלי כלום.

ההכרה הברורה,

ראיית האמת לעתיד לבוא,

תשרוף את כל הערכים המדומים

וזה העונש הגדול ביותר,

החרטה,

הצער,

בגילוי האמת,

שהוא נשאר בלי כלום.

גם אם היום

היה את האור הזה והיו תופסים אותנו באור הזה,

הרבה אנשים שחושבים שהם חרדים,

היה מתברר להם שאין להם כלום.

כלום.

מורנו ורבנו,

הגאון הרב דסלר,

זכר צדיק לברכה, כותב לחמי,

כותב לאביו,

זכורני מה ששמעתי ממור חמי, זכר צדיק לברכה, ציור נורא,

איך שאדם יבוא להתם

ומביא עמו מזוודות עם כסף,

ובבואו להוציאם

נמצא אחת לאחת

הכל כסף מזויף.

אדם אסף, אסף, אסף

המון שטרות, מזוודות.

מגיע לשם,

פותחים, בודקים,

אין שטר אחד שהוא לא מזויף, הכל מזויף.

כשמגיע אדם ליום הדין הוא חושב

שהביא איתו הרבה סחורה.

אבל כאשר יבדקו כמה פנימיות ואמת

יש במצוות,

בתורה,

במעשים הטובים שלו,

יבכך שנשאר בלי כלום.

כלום.

ידוע שאביו

של הרב דסלר, זכר צדיק לברכה,

היה סוחר יערות גדול

והיה בידו רכוש גדול מאוד.

כשפרצה המהפכה הקומוניסטית

הוא נאלץ למכור את כל רכושו,

ארז את כל הכסף במזוודות,

וקיווה

כי באוצר הכסף שברשותו יוכל להקים חיים חדשים מעבר לגבול.

אולם, למגינת ליבו,

ביטלו הבולשוויקים את הכסף הישן

והכריזו על רובל חדש.

אז כל הונו ירד לטמיון,

וכך נראה ליום הדין,

אמר מורנו ורבנו, זיכרונו לחיי העולם הבא.

אנחנו סבורים שיש באמתחתנו מזוודה שלמה עם כל מיני מצוות ומעשים טובים.

אולם, כשנעצור תחת הביקורת

בהסתכלות של אור פני מלך חיים הקדוש ברוך הוא,

יבדקו את המעשים שלנו,

כמה פנימיות היה בהם,

כמה אמת.

ואז יתגלה

כי כמעט אין להם כל ערך

ונשאר דלים וריקים,

רחמנא לצלן.

כמה אנשים מאושרים בבוקר כשהם קמים,

כשהם קמו בכלל,

אפילו להגיד מודה אני לפניכם שומחים,

כמה הם מאושרים,

באיזה כיף וזריזות הם מתלבשים להספיק להגיע לבית הכנסת.

איך הם מטלטלים את עצמם, גוררים,

נו, צריך להתפלל.

איך התפילות נראות?

איך אחריכן?

עכשיו יום שלם יש לפניך לעבודת הבורא.

מאיפה הראש שלך?

על מה אתה חושב?

על ארוחת הבוקר?

על מה תעשה?

מה אתה חושב?

איך תלך לעבודה?

כמה כסף תעשה היום?

מה חייבים לך?

מה זה?

ענייני העולם הזה.

הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק וברכה,

בדק את עצמו ואת סביבתו.

אנחנו לא בודקים את עצמנו ואת סביבתנו. גם את עצמנו אנחנו לא בודקים.

אבל הוא בדק, הוא חי בהתבוננות.

הוא בדק את עצמו ובדק את סביבתו

והגיע למסקנה נוראה.

וזה הלשון שלו.

ועתה,

אם נחפש מצבנו,

רחוקים אנחנו מאוד ממרכז החיים.

מה זה מרכז החיים?

עבודתנו לא לשם היא.

רוב העיתים

בחשיכה נהלך

למלות בטננו לרבות אבותינו השפלים והנבזים.

נוסף לזה,

בחטאים ופשעים למעלה ראש.

המעט אשר נצדקנו,

קצת המצוות שיש בידינו, שבורים המה כשברי נבל,

כמו שברים של חרס,

בלי ראות ובלי דעת,

את הדרך הנכון והישר.

יא באביי.

מסקנה אחרי בדיקה ובחינה

של עצמו,

של הסביבה.

אז הוא אומר, אנחנו רחוקים ממרכז החיים. מה זה מרכז החיים? מרכז החיים זה עבודת הבורא. בשביל מה באת?

בשביל עבודת הבורא. רק בשביל עבודת הבורא.

בשביל להתקייב צריך גם לאכול, לישון וכו'. אבל זה רק בשביל.

אז עבודת הבורא זה העיקר.

זה מרכז החיים.

כמה אנשים זה מרכז החיים שלהם?

אז הוא אומר, עבודתנו לא לשמי,

כי רוב העיתים בחשיכה נהלך

למלות בטנינו לרבות תאוותינו השפלים והנבזים.

אנשים קשה להם ללמוד שעתיים בתענית דיבור.

יש לו 24 שעות,

שעתיים הוא לא יכול. אז מה אתה עושה, יא בן אדם, ב-22 שעות? מה אתה עושה?

איפה מרכז העבודה שלך?

איפה?

לאן הולך הזמן?

מה נשאר לך בסוף יום מכל העבודה שלך?

אחרי שנשאר, תבדוק איך עשית כל מצווה ומצווה. יש 17 כללים בשביל לעשות מצווה לשמה, כבר אמרנו, זה כתוב שם בכניסה.

איפה זה נמצא? אז כשתבוא לביקורת לפני הקדוש ברוך הוא ויבדקו אותך לפי הקריטריונים האלה,

מה יש לך ביד בעצם?

מה יש לך?

עד שהרמב״ם אמר שאם תעשה מצווה אחת בימי חייך, נשמע,

אתה בן העולם הבא.

אז זה לא פשוט.

אבל אם בן אדם לא יתרגל ולא יבין,

זה היום הבא בוער כתנור באור האמת, כשאדם יעמוד הוא יישרף לבד.

אין יותר גרוע מזה.

אז אומר רבי ישראל,

ועתיים נחפש מצבנו רחוקים,

אנחנו מאוד ממרכז החיים.

עבודתנו לא לשמי.

רוב העתים בחשיכה נהלך למלא בטננו,

לרבות תאוותינו השפלים והנבזים.

נוסף לזה,

איי איי איי בחטאים ופשעים למעל הראש.

אתם יודעים, אני עבדתי כרגע, מצאתי מאמר מדהים

שמראה את כל מה שהאדם יכול לעבור ואת כל מה שהוא יכול לזכות. אני עוד עובד על זה, זה לוקח הרבה זמן, המון המון.

אם אני מקריא את זה, אנשים מקבלים חלחלה.

חלחלה.

כמה דברים אנשים עוברים עליהם בסך הדעת והם איסורים חמורים ביותר,

והם לא יודעים בכלל, לא מודעים בכלל, שהם עושים את זה.

וכמה זכויות היו יכולים לזכות אם היו נותנים דעתם.

לא יאומן כי יסופר.

אז הוא אומר, נוסף לזה, בחטאים ופשעים

למעל הראש.

והמעט, המעט אשר נצדקנו, כבר יש לנו כמה דברים שעשינו,

קצת מצוות,

שבורים המה כשברי נבל.

בלי ראות

ובלי דעת, דרך הנכון והישר.

עושים מצוות אנשים מלומדה, זה הכול. עושים כמו שכולם עושים.

איפה העבודה? עבודה בכל מצווה ומצווה. איפה ההתבוננות? איפה הידיעה?

איפה הכרה? איפה הכוונה? איפה השמחה? איפה הזריזות?

איפה?

איפה כל זה?

איפה כל זה?

העונש הגדול ביותר לאדם, לעתיד לבוא, יהיה כאשר יראה את האמת,

ולא תהיה לו כבר אפשרות לתקן.

ומורנו ורבנו זכר צדיק לברכה

היה רגיל להביא בשם המהר״ל מפראג

שאש הגיהינום

היא החרטה העמוקה שתהיה לאדם.

אדם שכבר זוכה, זוכה לגיהינום, זוכה.

יש עונשים הרבה יותר גרועים.

והוא זוכה לגיהינום,

אז המעלה של הגיהינום

זה שעוברי ועמק הבכה מעיין ישיתוהו.

זאת אומרת, אלה שעברו על מצוות השם, הם יגיעו לעמק הבכה, לעמק, שמעמיקים להם גיהינום.

וזה עמק ששם כולם בוכים, בוכים.

כשבוכים זה אומר שיש חרטה.

החרטה שם, חרטה, מעיין ישיתוהו. הם בוכים, מעיינות, מעיינות של דמעות.

אז המהר״ל אמר,

אש הגיהינום

היא החרטה העמוקה שתהיה לאדם.

אתם יודעים, כשאדם מוריד דמעות, הדמעות הן חמות.

והדמעות שייצאו לו בגיהינום, הן יהיו של אש.

מרוב הצער

על ההפסד, על הכיליון.

מצד אחד הוא יראה

להיכן היה יכול להגיע.

ומאידך גיסא יראה

באיזה דרגה עומד חברו.

והוא נשאר בלא כלום.

איזה, איזה, איזה אכילה עצמית.

הרי כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו. זה מדובר בגן עדן.

שבגן עדן נכווה מחופתו של חברו.

אז אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה.

אדם היה יכול להתאמץ יותר ויותר ויותר.

יש פה אחד או שניים שבסך הכל מקפידים להגיע לקנישתא באופן קבוע במשך למעלה משנה.

אחד או שניים.

כל השאר מזייפים כל הזמן.

כשהם יגיעו לעולם האמת, רק על הקטע הזה, בלי קטעים אחרים,

שירות הפער בינם לבין

וואי וואי איזה מרחק זה. איזה מרחק עצום

בין בן אדם שאיחר חמש דקות לאחד שהגיע בזמן.

בין אחד שהגיע לאחד שבכלל לא הגיע.

אין לכם שיעור אפילו איזה עולמות נבראים מכל תנועה של יהודי לכבוד השם יתברך. אין לכם מושג אפילו.

אז לא רק מה שהיה באפשרותו להשיג ולא השיג,

אלא שקלקל במעשיו

כאב זה, דהיינו החרטה והצער הגדול

על מה שהוא איבד והפסיד,

זה העונש הגדול ביותר לאדם.

אדם עמל ויגע רבות בשנים לאסוף רכוש.

ובסוף מתברר לו שנשאר בלי כלום.

הכאב הגדול זה לא רק על ההפסד של הכסף,

אלא על כך שהשקיע עבודה רבה כל כך במשך שנים,

וחיכה לרגע שיוכל בסוף ליהנות מכל עמלו,

ולבסוף מתברר לו שאין בידו כלום.

החרטה,

האכזבה והצער הם נוראים מאוד.

הוא-הוא אש הגיהנום,

ואין לך עונש גדול מזה.

זאת אומרת, ההכרה הורגת את האדם בסוף.

ההכרה.

כי בלי הכרה אז בן אדם לא מכיר אפילו מה מצבו, זה לא...

יש אנשים שנמצאים פה בעולם הזה,

והם לא יודעים שהם נמצאים בתוך צואה רותחת.

הכסילות, אומר הרמב״ם, זה צואה רותחת שאין גרוע ממנה. כסילות.

אדם טמבל.

טמבל. הוא חושב שהוא חכם.

אין לך צואה רותחת יותר מזה.

אתם יודעים למה הקדוש ברוך הוא לתינוק לא נתן שכל מהיום הראשון?

למה רק אחרי כמה חודשים לאט-לאט הוא מתחיל ככה?

למה?

כי אם התינוק

היה מרגיש עם שכל

שהוא נמצא בתוך גדולים כל יום,

הוא היה מת.

מת!

אז השם עשה לו טובה,

שלא יהיה לו שכל,

והוא עם גדולים ועם חייך,

אה, אה.

אם הוא היה יודע,

הוא היה מת.

תארו לכם אחד נמצא באוטובוס ופתאום יורד לו.

הוא רוצה לבלוע את עצמו. לאן הוא יברח? מה הוא יעשה? כולם מריחים.

מה הוא יעשה?

הרי ברגע שאדם מבין שהוא בתוך צואה רותחת,

זה הבושה הכי גדולה. זה דבר איום ונורא.

אבל יש אנשים נמצאים בתוך זה כל יום ובסבבה,

הם בכלל לא מרגישים.

הכסילות, אומר הרמב״ם,

זה צוער אותך.

אדם טמבל, יש לו חיים,

יכול להשיג עולמות, יכול הכול, הוא מאבד אותם בשישליק,

מאבד אותם בשטויות, בבטלה,

בסיפורי מעשיות, בקשקושים, באהלן, באהלן, מהלן.

מה, שטויות.

תנצל את החיים שלך, טמבל.

כותב רבנו יונה בשערי תשובה, שער ב יח,

ודע

כי נפש הרשע אשר כל תאוותה לחפצי הגוף בחייו

ונפרדת תאוותה מעבודת הבורא

ונבדלת משורשיה,

תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאוותה

ותהיה תולדתה כטבע העפר,

לרדת ולא לעלות.

אבל יעלוה למרום,

לדין ולמשפט,

ולראות איך החליפה מרום בשאול כאשר יעלו את האבן

על ידי כאפה קלע,

ואחרי עלותה למרום

תרד בטבעה למטה לארץ כאשר האבן חוזרת ונופלת לארץ אחרי זריקה.

מה אומר רבנו יונה? תקשיבו טוב.

דע

כי נפש הרשע,

מאיפה באה הנשמה של הרשע? מלמעלה.

מאיפה באה של הצדיק? מלמעלה.

ומאותו מקום.

אבל הנפש של הרשע שכל תאוותה בעולם הזה עכשיו, שהוא נמצא לחפצי הגוף בחייו,

כל משאת חייו זה להתקדם בחיים,

לשפר את מצבו,

לשפר את מעמדו,

לשפר את כבודו.

אבל בחפצי העולם הזה, לא בעבודת הבורא,

הוא לא יושב באיזה פינה בבית כנסת או בבית מדרש ימים ולילות, שנים,

עשרות שנים בשביל לגדול,

בשביל שיוכל לעמוד בדין לפני בורא עולם בביקורת.

לא, הוא עסוק, הוא עסוק.

איפה אני יכול? הלוואי.

הלוואי שהייתי זוכה מה אני יכול לעשות. אולי בגלגול הבא.

אני לא יכול, מסכן. אני לא יכול, לא יכול. אני גם לא אחת שתופסת ב...

גם אין לי את העצבים לשבת ללמוד.

אני בקושי יכול לשמוע שיעור אם אני לא נרדם באמצע

ויצעקו לי כל פעם את השם שלי.

אני בקושי, אני בקושי.

זה נפש של רשע.

הנפש הזאת של הרשע, שכל תאוותה לחפצי הגוף בחייו,

והיא נפרדת תאוותה מעבודת הבורא.

זאת אומרת,

הוא היה צריך להיות תעב, תעב לעבודת הבורא. למה באת?

איפה הזכייה הגדולה?

בעבודת הבורא.

זוכים גם בעולם הזה, גם לעולם הבא?

אבל לא,

אצלו הוא נפרד לגמרי מהתאווה לעבודת הבורא.

התאווה שלו זה רק לחיי הגוף וחפצי הגוף.

ולכן הנפש הזאת נבדלת משורשיה.

השורש שלו הוא למעלה.

הוא כרת את השורש שלו מלמעלה.

מה יקרה בסופו של החד כזה?

היא תרד במותו, הוא ימות,

והנפש הזאת תרד במותו לארץ אל מקום תאוותה.

כתוב בספרים הקדושים

שיש נשמות

שהן שורות בבתי קברות.

העונש שלהן,

שהן שורות בבתי קברות,

כמו שהגמרה בברכות מביאה שם.

והן מספרות ביניהן מענייני העולם הזה, הם עדיין קשורים לחדשות בעולם הזה.

אז זאת אומרת,

תרד במותו למטה לארץ אל מקום תאוותה,

ותהיה תולדתה כטבע העפר. והוא הופך להיות כמו גוש עפר,

לרדת ולא לעלות.

זאת אומרת, זה רשע יורד לגיהינום, לא עולה.

כי זה הטבע שלו כבר.

הוא היה מחובר לחומר עד שנהייה תולדה שלו כטבע עפר.

לרדת ולא לעלות.

אבל מה?

אבל יעלו על המרום לדין ולמשפט.

יש דין ומשפט וזה למעלה.

אז יעלו אותה למעלה לראות איך היא החליפה מרום בשאול.

היית יכול להיות בשמי השמיים,

נהיית כיסא הכבוד,

ואתה עכשיו בשאול תחתית, נמצא למטה למטה.

ואיך יעלו אותה?

כאשר יעלו את האבן על ידי כף הקלע.

כמו תותח,

מרימים אותה למעלה, גומר את המשפט, למטה.

ואחרי עלותה למרום,

תרד בטבעה למטה לארץ.

כאשר האבן חוזרת ונופלת לאחר הזריקה

לארץ.

אז מפה למדנו גם שהצדיק

צרור בצרור החיים וקשור למעלה.

הוא לא יורד.

כי הוא לא נפש של רשע.

רק נפש רשע

היא יורדת למטה.

אבל הצדיקים קשורים למעלה בצרור החיים.

לעומתו,

הרשע שייך לארץ וזורקים אותו למעלה כדי לראות

איך החליף מרום בשאול.

עכשיו יבואר לנו הדרשה של חכמים זיכרונם לברכה על הפסוק,

כי הנה היום בא בוער קטנור.

על ידי מחבלים,

על ידי משחיתים שונים.

הגיהנום כבר לא יפעל,

אלא בעצם הבהירות שתהיה באותה שעה יתבצע העונש הגדול ביותר.

אין עונש יותר גדול מזה שאפשר להעניש את האדם.

ברגע שהוא רואה

שהוא בתוך צועה רותחת,

נחזור לציור.

אדם שלא היה לו חוש ריח

והוא עמד באוטובוס

והוא לא הרגיש שהוא עשה גדולים.

הוא לא הרגיש.

ופתאום הוא רואה שכולם מתרחקים ממנו, בורחים, עושים איף, איף, איף.

הוא לא מבין מה הוא מחפש מה הם ראו.

פתאום הוא מסתכל על עצמו והוא רואה שכל-כולו מלא.

וואי, איזה בושה, איזה בושה.

אז יש אנשים שהיום הם לא מריחים שהם בצואה רותחת,

הכסילות שלהם,

הם לא מריחים, אין להם תחוש.

אבל באותו יום בבהירות שתהיה,

אז מה יגן עליו באותו זמן?

יש דבר שיכול להגן על בן אדם?

מה יגן עליו באותו יום הבוער כתנור?

הרי זה אור כזה עצום שאי אפשר, אי אפשר להחביא כתם קטן שחור. אי אפשר, אי אפשר.

זה אור עצום.

הכל נבדק ונבחן באור הזה.

ואז רואים בבהירות איומה כל דבר ודבר.

כל המעשים של האדם נבחנים.

מה יגן עליו?

מצוות סוכה.

איך היא תגן עליו מצוות סוכה?

אלא הסוכה מלמדת אותנו לעשות מהעולם הזה אמצעי לעבודת השם.

בבחינת בכל דרכיך דעהו.

מה מצוות סוכה באה ללמד אותנו?

שכל, כל, כל, כל מה שיש בעולם הזה,

הכל, אבל הכל, הכל, הכל,

זה רק אמצעים לעבוד את השם.

הכל.

אין דבר שעומד לצורך עצמו.

כן, הכל זה לעבודת השם.

כל מה שיש בעולם,

הכל נברא ככלים לעבודת השם.

כמו שנאמר, בכל דרכיך דעהו.

גם דרכיך,

גם כל הדברים החומריים שאתה נצרך להם, זקוק להם, זה הכל דעהו.

הכל לעבודת הבורא.

הסוכה מרגילה אותנו להפוך

את כל ענייני הרשות

למצוות.

אכילה זה לא חובה, אתה יכול לא לאכול.

שבוע שלם, אל תאכל. אין שום חיוב, אין שום מצווה,

שום דבר. בשבת אמרו לנו צריך לאכול שלוש סעודות,

אבל בימות השבוע אין שום חיוב, זה רשות.

לישון?

לא יכול, אתה לא רוצה לישון הלילה, אל תישן.

זה רשות.

הסוכה מלמדת אותנו שגם כל דברי הרשות

הם לענייני מצווה,

כגון אכילה ושתייה ושינה.

לכן כשמקיימים מצוות סוכה,

לפי ערך המצווה שכל ענייני הרשות מצווה,

הנה אני נכנס עכשיו לסוכה.

אני מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשב בסוכה.

לשב, הכוונה להתעכב בסוכה.

אז עצם ההתעכבות בסוכה, אפילו אם אני לא עושה שום דבר, זה מצווה.

אם אני אוכל, זה מצווה.

אם אני שותה, זה מצווה.

אם אני אשן, זה מצווה.

כל מה שאני עושה בסוכה זה מצווה.

אז מה מלמד אותי הסוכה?

שכל מעשי הרשות הם מצוות.

בכל דרכיך דעהו, שכל דבר שאתה עושה יהיה מצווה.

אם אני יוצא מהסוכה אני אוכל, אין שום מצווה.

אם אני שותן, שום מצווה.

אם אני ישן, שום מצווה.

רק אם אני ישן על מנת שיהיה לי כוח לעבודת הבורא. זה בימות החול הרגילים.

רק אם אני אוכל, שיהיה לי כוח לעבודת הבורא. רק אם אני שותה, שיהיה לי. לא סתם אומר.

אני מיד אחרי זה הולך להמשיך בעבודת הבורא.

אני רק מילאתי דלק בתחנת דלק,

ואני ממשיך בנסיעה לכיוון לירושלים.

עצם המילוי זה לא עניין בפני עצמו,

זה רק אמצעי להמשיך הלאה.

אז אוכלים ושותים וישנים ועמלים ועושים כל מה שעושים זה רק לצורך מצווה.

זה הסוכה מלמדת אותנו.

סוכה מרגילה להפוך ענייני רשות לענייני מצווה,

כגון אכילה, שתייה ושינה.

ולכן כשמקיימים את מצוות הסוכה כפי ערך המצווה,

כמו שלמדנו עכשיו,

היינו שאדם מגן על עצמו מפני תאוות עולם הזה על ידי הסוכה.

כי אם אתה אפילו תאב לאוכל אבל אתה הופך את זה רק לצורך השם

אז אתה הפכת את כל עבודתך בעולם הזה מצוות.

אין לך דבר שהוא לא מצווה.

אז תגן עליך הסוכה לעתיד לבוא.

כי הסוכה חינכה אותך,

התחנכת,

המשכת את אותה עבודה של הסוכה בהיותך יודע שאתה גר בעולם,

וכמו שתעזוב דירת קבע ותלך לדירת ערעי, סוכה,

אם אתה יודע שזה כך ואתה מתכונן ליציאה כי אתה לא יודע מתי,

תצא מן העולם,

ואתה מכין מזוודות אבל מלאות.

לא המצווה פה, המצווה שם, אלא כל מה שעשית היה לצורך המצוות.

אז לכן ניתנה לנו המצווה של הסוכה אחרי הימים הנוראים,

אחרי המשפט.

מה הייתה הבקשה העיקרית שלנו מהקדוש ברוך הוא?

ובכן,

תן פחדך!

למה ביקשנו שהשם ייתן לנו פחד?

כי בכוחות שלנו אנחנו לא מסוגלים.

אנחנו לא מגיעים ליראת שמיים שלמה.

אין לנו יראת שמיים בגרוש אפילו, לא שלמה.

אני מחפש פה גרמים בבית כנסת, לא מוצא.

גרמים של יראת שמיים. גרמים אפילו לא מוצא.

גרמים.

לא יאומן כי יסופה.

אומרים שאסור לישון חוץ לסוכה, ואנשים יושנים לך בפנים. אתה מעיר אותם וצועק עליהם, והם ממשיכים לישון לך בפנים.

גרם, גרם של יראת שמיים. גרם!

אז אתה מאמין בכלל? אתה מאמין בתורה? מה אתה עושה? לא הבנתי.

איך בן אדם יכול להיות? אין לו טיפה יראת שמיים. הגאון מוילדה היה בבית הסוהר,

בסוכות.

אז הוא לא יכול לישון, אין לו סוכה.

אין סוכה.

אז הוא היה מחזיק את העיניים שלו ככה.

ככה.

ככה היה מחזיק את העיניים שלו.

ככה היה מחזיק אותם, שלא יישן.

שלא יישן בסוכה. כל זמן שהוא יכול להחזיק,

שהוא לא יישן.

אתם שומעים?

הוא לא אומר אנוס רחמנא פטרה. הוא אומר עדיין אני יכול להחזיק את עצמי לא ישן.

כל מה שאני יכול

זה יראת שמיים.

אין לאנשים גרמים, גרמים של יראת שמיים.

אז מבקשים מהקדוש ברוך הוא, תן פחדך עלינו, תן, תן, אנחנו נחכה ליראת שמיים שלנו, השם ירחם.

לכן מבקשים, תן לנו במתנה את הפחד,

כדי שכולם יבינו ויקבלו עול מלכות שמיים.

נו, אם אנחנו נזכה לפחד,

לאימה,

ליראה,

אז ייחלו כל הרצונות האחרים

עד שיישאר לנו רק רצון אחד בלבד.

אז כולם יבינו שאין תכלית אחרת בבריאה,

אלא ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם.

כל הבריאה, כולל הגויים,

אגודה אחת,

כולם קשורים כאחד

למען המטרה היחידה,

לעשות רצונך בלבב שלם,

בשני היצרים,

יצר הטוב, יצר הרע.

להמיתו של דבר,

כל בריאת יצר הרע הייתה

כדי להעמיד אתגר לאדם,

כדי שהיצר הטוב יגבר עליו.

כי גם תפקידו של היצר הרע לשמש לעבודת השם.

לעתיד לבוא,

יבינו שלא קיים רצון אחר מלבד רצון אחד לעשות רצונך השם חפצתי.

רק לקיים ולקבל את רצונו יתברך.

להיות משועבדים עבדים לשם יתברך.

כמו שידענו אדוני אלוהינו שהשלטון לפניך

הרב רבי חיים מוולוז'ין זכר צדיק ברכה אמר

אמת גם עכשיו אנחנו יודעים שהשלטון לפניך

אנחנו אומרים שידענו אדוני אלוהינו שהשלטון לפניך נו במה זה המה ידענו? מה עשית המה ידענו?

אלא אין מעשינו משתווים עם ידיעתנו.

יודעים ומורדים.

על זה אנחנו מתפללים כמו שידענו.

ככה תהיה יראה ואימה בלבנו

וכך יהיו המעשים בפועל.

כפי כוח יראת שמיים שתיתן לנו.

לכן מי שלא זכה ליראת שמיים

ילמד הרבה מוסר כי המוסר יייסר אותו, יוכיח אותו ויעמיד אותו באור שעתידים לבחון אותו על פיו

אז הוא יגלה שהוא היה בתוך צועה רותחת.

אחרי מי הדין נתן לנו הקדוש ברוך הוא את מצוות הסוכה,

והיא מלמדת אותנו שאין לנו שאיפה ועסק אחר

מלבד המטרה האחת,

לעשות רצונך בלבב שלם.

כיצד מצוות סוכה היא תשבו

כי עין תדורו.

זאת אומרת, כל ענייני הרשות,

אכילה,

שתייה,

שינה, אפילו כתוב לטייל בסוכה,

הכל בסוכה,

הכל נהפך לעניין של מצווה.

הסוכה מלמדת אותנו

לעשות את העולם הזה לדירת ערעי.

כאשר העולם הזה הוא דירת ערעי,

דירה זמנית,

וזה רק אמצעי לעבודת הבורא,

בבחינת בכל דרכיך דעהו,

אז אתה יכול לזכות לעשות את רצון השם בלבב שלם.

יוצא מה שלמדנו, כיצד,

כיצד תגן עלינו מצוות סוכה ביום הבא בוער כתנור?

אם אנחנו למדנו את מה שהבנו עכשיו,

וניישם אותו בחיים, שכל דבר בחיינו ביום-יום,

הכל יהיה מכוון אך ורק לעבודת הבורא, כאמצעי לקיום עבודת הבורא,

אז אנחנו, בעזרת השם יתברך,

נזכה שהשם ישוחח עלינו ביום שיבוא בוער כתנור.

למה?

כי לא יהיה דבר אחד וחצי דבר שלא היה לעבודת הבורא.

אבל קחו לדוגמה, אדם צבעי.

אז הוא צריך מברשת וצריך צבע, אולי רולר,

ואיזה קערה כזאת, ככה,

והוא צריך לצבוע.

וכמה זמן זה הכנה שהוא מכין את הרולר והכול? בני דקות.

וכמה הוא צובע שעות.

אבל אם נראה צבעי טמבלולו,

שחמש שעות, שש שעות הוא רק מכין את הרולר, ומשפשף אותו, ומפנק אותו, ושם אותו מול האור, ובודק אותו אם יהיה סערה,

אם יהיה משכחה ואם יהיה משכח, ואחר כך הוא צובע חצי שעה,

והוא הולך הביתה.

מי יזמין אותו עוד לאור? זה טמבלולו.

זה מה שעושים רוב בני אדם.

כמה שעות הם לומדים?

אולי שעה, שעתיים, אולי שלוש.

וכמה נשאר?

אז מה הם עושים? מסדרים את הרולר.

מסדרים את הרולר.

רק הכנות, הכנות, כל הזמן הכנות, סביב, סביב, סביב, וכשמגיעים לעיקר, העיקר זה מה שבאת בעיקר,

מרכז העבודה שלך בחיים,

זה כלום, דקות, חצי שעה, שעה,

שעתיים, וזהו. זה טמבלולו, זה מי יגן עליו?

מה יגן עליו ביום הבוער כתנור?

אדם חייב להבין,

נתנו לנו מצוות סוכה שנבין,

הוציאו אותנו מהבית. אמרו, חביבי,

צא לגלות שבוע ימים,

שמה תשבו כעין תדורו,

שמה תהיה דירה.

אבל מה ההבדל? בבית שלך המפואר,

אתה ישן, אין לך שכר, אתה אוכל, אין לך שכר, כלום.

אבל פה מלמדים אותך, אפילו שזה ארעי,

אל תפתח בממון.

מפסולת יקב וגורן עושים תסכח. מה שמסכך עליך ושומר עליך זה פסולת

של יקב וגורן.

לא כסף, לא מעמד, לא סטטוס,

עשיר ועני, כולם יוצאים לסוכות.

אין.

מי ששוחח עליך זה השכינה.

צילה דמהימנותא, קודשא בריחו.

שם השם הוויה ושם הדנות ביחד

זה סוכה.

הקדוש ברוך הוא חופף עלינו, הוא השומר, הוא הסוכה,

הוא המסכך.

לאיזה יום? היום הנורא, יום שבה בוער כתוב.

תנור.

אלף חמש מאות מעלות.

חלק יישרפו כמו קש,

וחלק שמש צדקה ומרפה בכנפיה.

מי שהבין את הדרשה ויתחיל מהיום לעמוד כך,

יכול להיות רגוע.

מי שלא,

טוסטוס.

טוסטוס.

טוסטוס.

רבי חנניהו ברגשי אומר נושא הקדוש ברוך הוא זה קודם ישראל.

לפי כוח הרבו לעולם תאורו ומסוור שנאמר אדונו חופש למען צד גוייך דיל תאורו ויהאדיר.