מדוע בפסח צריך כזית מצה ובליל סוכות די בכזית פת חמץ? התוספות סוכה כ"ז, בדיבור המתחיל חזר, כתבו: שמשמע קצת בירושלמי שבסעודת יום טוב הראשון של חג הסוכות, צריך לאכול כזית דגן. כמו בלילה הראשון של פסח שיש חיוב לאכול כזית מצה. ולמדו זאת בגזרה שווה טו-טו מחג המצות. לכאורה מה עניין כזית המצה שאנו אוכלים בפסח לכזית פת בסכות? ביאור עמוק כתב על כך הגאון "בעל אבני נזר": כתב הזוהר הקדוש בפרשת "ויצא", שכאשר יצאו ישראל מצרים ובכך יצאו מעשרה כתרין דמסאבותא, מעשרה כתרים של הטומאה. היו צריכים לבוא לדעת של קדושה. ולא יכלו לבוא לידי דעת עד שאכלו כזית דגן. (שהרי אין התינוק יודע לדבר עד שאוכל כזית דגן). אז לכן, היו צריכים לדעת של קדושה ולא יכלו לבוא לידי דעת עד שאכלו כזית דגן, וזהו כזית מצה של חובת הלילה הראשון של פסח. כדי לצאת מעשרה כתרים של טומאה. כמו כן, אנו נאמר: שלאחר יום הכיפורים שבו נמחלו כל העוונות, וממילא כל ישראל על ידי תשובה ומחילת העוונות יוצאים מהרשות של הסיטרא אחרא ונכנסים לרשות הקדושה, בכך נעשים בריאה חדשה, וממילא צריכים לבוא לידי דעת. ואף כאן אי אפשר לבוא לכך, אלא על ידי כזית דגן. ומעין דברי הזוהר על יציאת מצרים. אבל עדיין יש להבין. הלא שמה כוונה לכזית מצווה ואילו כאן כולו חמץ. וביאר "האבני נזר" שעניין המצה ביציאת מצרים היה שהלא באו לידי דעת, ודעת היא הרגשה. וכאשר באים לידי ההרגשה יכולים חלילה להרגיש גם דברים רעים. ומתוך כך להגיע לידי נפילה. אז לכך אכלו מצה, כי מצה אין לה שום טעם, ואכילה היא בלי הרגשה. אבל בסוכות, שהסוכה עצמה היא למחסה ולמגן מן הסיטרא אחרא ושכינה שרויה שם, וסוכה גימטריה שני שמות קודש, אז שמה לא תהיה להם אחיזה, ממילא אין צריך לפחד מהרגשה של דברים רעים, ועל כן, די בכזית חמץ. ולא צריך את המצה שלא יבוא לידי הרגשה שיכול להגיע מזה לדברים רעים גם. ה הטעם שמביא כאן.

שאלה נוספת: אם אין מברכים על שינה בסוכה, משום שמא לא ישן, איך מברכים המפיל חבלי שינה? התוספות במסכת ברכות י"א, בדיבור המתחיל "שכבר", מקשים: ואם תאמר מפני מה אין אנו מברכים "לישן בסוכה"?. אנחנו מברכים "לשב בסוכה", אבל לא מברכים "לישן בסוכה", למה? יש לומר שהברכה של האכילה שמברכים לשם פוטרתו. "לשב" המשמעות זה להתעכב, לא ישיבה דווקא. לשב זה להתעכב בסוכה, וגם השינה כלולה בתוך זה. אז לכן, לא צריך לברך במיוחד על "לשן", כי "לשב" פוטר גם את השינה. זה הטעם אחד שמביאים התוספות. הנה מי? משום שמא לא ישן והבא ברכה לבטלה. שהרי אין בידו לישן כל שעה שירצה. אדם רוצה לישון ולא בא לו שינה, יש לו דודי שינה. מה יעשה? אז הוא בירך ברכה לבטלה. על התירוץ השני של התוספות היקשו "האלהי רבא", סימן רל"ט: אסור לישון חוץ לסוכה.... אז על התירוץ השני של התוספות הקישו "האלהי רבא", בשם ספר "ברכת אברהם": איך מברכים המפיל על שינה הלר גם שם היה עלינו לחשוש שמא לא ישן ותהיה זו ברכה לבטלה? אדם שמברך "ברכת המפיל", יכול שלא לישון. ואם הוא לא ישן אז הוא בירך ברכה לבטלה. מה יהיה פה? אז למה שמה אומרים לברך? ותירצו באופן דומה: ברכת המפיל אינה על שהינה שהולך לישון עתה, אלא על טבע שינה, שנתן הקב"ה לכל יצורי תבל. ואם כן אפילו אם לא ישן עתה, עניין שינה ישנו בעולם וראוי לברך עליו. אבל כאן עיקר הברכה הוא על השינה בסוכה, ומובן טעם התוספות שאין מברכים מחשש שמא לא ישן, ותהא זו ברכה לבטלה. אז לכן זה החילוק בין "ברכת המפיל ל"ישן בסוכה".

הרש"ש העל התמיה נוספת: הגמרא בתענית י"ז תמהה איך מותר לכהנים מותר לשתות יין בזמן הזה? למה לא לחשוש שמא מהרה יבנה המקדש ולא יכלו הכוהנים לעשות את עבודת המקדש כדין שתוי יין? הרי אחת מהאפשרויות שבית המקדש ירד בנוי. ואם הוא יורד בנוי לא צריך להתעכב, זה לא תהליך שהולכים לבנות, ואז כוהנים בעבודתם צריכים להגיע מיד לעבודה. ותירצו בגמרא שאין לחשוש לכך. כי שינה מפיגה את היין. ולכן, כאשר יבנה המקדש יוכלו הכהנים לישון, ובכך להפיג את היין ולעבוד במקדש. ואין אנו חוששים שמא לא ישנו, כיוון שהיין מביא את השינה, אז אין חשש שהם לא שינה. ואף כאן יש לנו לכאורה לתמוה: מדוע כתבו התוספות שאין מברכים על השינה בסוכה, משום שחוששים שמא לא ישן? הרי יכול לשתות יין ואז ישן בודאי. ולא צריך את החשש שמא לא ישן ואפשר היה לכאורה לברך על לישון בסוכה.

(תגובה מהקהל: אם הוא יברך שהוא שתוי זה לא תופס. הרב: לא, הוא יברך, ואם לא ישן ישתה).

הרש"ש אינו מיישב את קושייתו, רק מעלה את הקושיה. אבל בקונטרס "דביר קודשו" יישב בסברא נכונה: מכיוון שדין ישיבת סוכה הוא "תשבו כאין תדורו", לכן צריך שיעשה מעשיו והנהגתיו בדרך רגילה. אך אם הוא צריך לדברים אחרים כדי שישן, אין זה כאין תדורו. שהרי בביתו בדר"כ אינו צריך לשתות יין בשביל להירדם, והמצווה בסוכה "תשובו כאין תדורו". בסוכות תשבו שבעת ימים כאין תדורו. איך אתה דר בבית, כל לילה לשתות ולישון, בשביל לישון? לא. אז אם כן, אתה לא מקיים "תשובו כאין תדורו", אז לכן לא יואיל הפטנט הזה שגם אם הוא יברך על ברכה לישון בסוכה ולא תבוא לו שינה, אז הוא ישתה יין. כי בזה הוא לא יקיים "תשבו כאין תדורו". שונה הדבר בתכלית לגבי עבודת הכהנים. או להרות הוראה. גם אדם ששתה אסור לו להורות הוראה. כי שם מה שאנו זקוקים לו הוא שבמציאות תפוז בשפעת היין. ואומנם השינה יש בכוחה להפיגו. ואם כן מה לין ישן מעצמו או ישן בהשפעת יין? סוף סוף הרי ישן ומעתה הוא כשר לעבודה ולא רע. הארה של המלקט נוכל ליישב בפשוט שאין סברה לומר שיהיה חיוב על האדם לשתות יין כדי שין בסוכה. שהרי היין עלול להביא את האדם לידי חטא, כידוע. והנזיר השתבח על שמונע עצמו מן היין. ועל נוח נאמר שהוא עשה את עצמו חולין על ידי היין. ואומנם מצאנו חיוב שתיית יין בקידוש ובהבדלה בכוס של ברכה, אך היכן שלא מצינו חיוב כזה אין לנו לחדשו מעצמנו. לגבי כהנים לעומת זאת מדובר בהיתר לשתות יין בזמן הזה, משום שלאחר ששתה, יכול להפיג את היין בשינה, אבל לא בחיוב. למה? אין לנו לחדש דברים מעצמנו.

עוד טעם אחד בנושא: למזוג כוס לריבו כדי להמתיק את הדין. המשנה בסוכה ב', ט' אומרת: ירדו גשמים מאמתי מותר להיפנות? משתסרח המקפאת. משלו משל: למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לריבו ושפך לו קיטון על פניו. מדוע נקטה המשנה לשון "למזוג כוס לריבו" ולא נקטה בפשטות "ליתן כוס לריבו"?  מה העניין שכתוב "למזוג כוס לריבו". על כך אומר הגאון מוילנא: ראש השנה ויום הכיפורים הם מימי דין. ואילו ימי חג הסוכות שבאים אחריהם, נצטווינו לקחת לולב וישיבת סוכה הם מימי רחמים, שהם באים להמתיק את הדינים. אותם דינים של ראש שהנה ויום הכיפורים. על ידי המצוות שמקיפות אותנו. אבל כאשר יורדים גשמים שמכריחים אותנו לבטל מצוות הסוכה, הרי זה עד נאמן שהקב"ה אינו חף חלילה לפשר הדינים. אלא, רצונו שיישארו הדינים בתוקפם ובגבורתם. והנה ידוע, אומר הגאון, שעניין המזיגה זה עירוב מים ביין. אתם יודעים תמיד שלוקחים יין לשתות בקידוש, אז שמים שלוש טיפות של מים למזוג, לערב את הרחמים שזה מים בדין, שזה יין. אז הנה ידוע שעניין המזיגה הוא עירוב מים ביין, להמתיק את חריפותו כדי שיהיה ראוי שתייה. זה עוד לכתחילה לפני. אז זהו המשל לעבד שבא למזוג כוס לריבו, כלומר אנחנו באים להמתיק את החריפות שיה ראוי לשתייה. אבל האדון, לפי המשל, שופך לו את הקיטון על פניו. כלומר, איזה קיטון? קיטון של המים הוא שופך לו על פניו. כמו שמפרש רש"י על משנה, ובזה הוא מראה ואומר שהוא לא רוצה וחפץ במזיגה. אז זאת אומרת הקב"ה משאיר אותנו במצב של דינים ולא רוצה למזוג את הרחמים עם הדינים.

עוד הביאו בשם הגר"א שהמים הם חסד ויין אדום מורה על דין, ועל ידי המזיגה ממתיקים את הדינים, וכאשר ריבו שופך את היין הרי נשאר רק היין שהוא הדין. אז לכן נקטו חכמים את הלשון המשל כעבד שבא למזוג כוס לריבו. לא בא ליתן כוס, אלא בא למוזג כוס. דהיינו, לערב את הרחמים בדין, אבל האדון לא רוצה ואז הוא שופך, לכן הגשמים זה סימן קללה. ושהקב"ה לא קיבל עדיין את תשובתנו. אז לכן אם יורדים גשמים...

ברוך השם, השנה לא ירדו גשמים, בתקווה שאכן נמחלו עוונותינו ונתמזגו כל הדינים והרחמים. בעזרת ה' נראה בנפילת האויבים, פוטין ואובמבה, במהרה בימנו אמן ואמן!