http://live.shofar-tv.com/videos/3177
20-9-13
"בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". נחלקו חכמים ז"ל במסכת סוכה י"א בדבר ענין הסוכה שישבו בה אבותינו בצאתם ממצרים. דעת רבי אליעזר כי סוכות המוזכרים בפסוק, "בסוכות תשבו" או "בסוכות הושבתי" זה ענני כבוד שהקיפו אותם וסיככו עליהם במדבר. ורבי עקיבא פירש, סוכות ממש כפשוטו, להגן עליהם מן השרב ומן החמה, וזאת לשים אל ליבנו בעת קיום מצות סוכה, לזכור את החסד הגדול שעשה עמנו ה' יתברך בלכתנו במדבר הנורא, שסיכך על ראשינו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ושמרנו בדרך מכל פגע. לפי שתי השיטות הקב"ה סיכך עלינו, בין אם זה בענני כבוד ובין אם זה בסוכות ממש, כדי לשמור אותנו מכל פגע. וצריכים לזכור את זה בשעה שאנחנו יושבים בסוכה.
בהבנה ראשונה נדמה לחשוב שהפירוש של רבי אליעזר לענין סוכות, שזה הענני כבוד, הוא נכבד מן הפירוש אשר נתן רבי עקיבא, למה? דיותר ארוך ויקר לזכור לדורות שהושיב אותם הקב"ה את ישראל בסוכות ענני כבוד מעולמות של מעלה, מאשר לזכור שהם ישבו במדבר בסוכות של עץ שהקימו להם למחסה בשעת חנייתם, כך נראה.
אך נתתי ליבי להתבונן בדבר ונקבעה בי הרגשה כי טעמו של רבי עקיבא ופירושו מפליא את הלבבות יותר מפירושו של רבי אליעזר, כי ענני כבוד עם שגב ענינם ועוצם סודם, הרי לא נתייחדו לכל יחיד ויחיד מישראל באופן עצמי, אלא זהו ענין שנעשה עבור כלל ישראל כולו מחמת שהם עם סגולתו, ככלל, כל יחיד נהנה מכח זכות הכלל וניזון מקופת הציבור שזכו כעם לאותם ענני כבוד. אמנם דבר זה לכשעצמו מעלה גדולה ונשגבה, אולם ברור ללא ספק כי הכלל כולו היה זכאי וראוי לנס שכזה להיות מוקפים בענני כבוד בהיותם מחנה ה' הצועד אחריו בארץ לא זרועה, אך עדיין אין אנו למדים מכאן את אהבתו יתברך לכל יחיד ויחיד מישראל באופן נפרד, כי אם על אהבה נמסרת מכסא כבודו על הכלל כולו בהיות עם סגולתו. אבל כאשר בא רבי עקיבא ומלמדנו כי בסוכות ממש הושיב הקב"ה את ישראל במדבר, שכל יחיד ויחיד הקים לעצמו ולבני ביתו סוכת עץ בפני עצמה מן הדבר הזה, יש לנו ללמוד אהבת המקום לכל יחיד מישראל, כי בזאת ראה כל אחד ואחד ניסים ונפלאות המושפעים עליו מן השמים בהשגחה פרטית, מאפשר לו הקב"ה הקמת סוכה במדבר בסידור כל הדרוש לבנינה, וכל הנצרך להקמתה, כגון עצים, יריעות, כלי מלאכה, לעשותה ולהתקינה כפי טעמו ודעתו, עד שתעמוד על תילה, תמלא את יעודה כמחסה ומסתור מפני החמה היוקדת במדבר הגדול וכמגן וחומה מפני כל מיני שרצים וזבובים השורצים במדבר, ובזאת ראה כל אחד מן העם הנהגה פרטית כלפי כל יחיד ויחיד באופן נעלה ומיוחד והראה בזה חיבתו הנפלאה של אב לבנים.
בהעלותנו על ליבנו את זכרון הסוכות ממש אשר ישבו בהם אבותינו במדבר, נלמד להבין איך כל אחד מישראל זכה להנהגה למעלה מדרך הטבע, כאשר הומצאו לידו מן השמים כל הנדרש לו לצורך עשיית הסוכה, ובזה נתעלה במעלות האמונה ונקבע בליבנו לדורות אמונה שלמה באהבת ה' את עמו, אהבת הכלל ואהבת הפרט. זה מה שנאמר כאן.
וראיתי עוד טעם, מה אמר בעצם רבי עקיבא, שעשה להם סוכות ממש, לכאורה כמו שאמרנו זה פחות, אבל יש פה דבר אדיר, מה הדבר? כשעם ישראל עשו סוכות ממש גם אם לא נגיד את מה שאמרנו כעת, אלא רבי עקיבא אומר שמעלת ישראל שעשו סוכות ממש פירושו של דבר שהם הלכו אחרי הקב"ה בלי שום שאלות, "זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" שאין שם שום הכנה לשום דבר, לא זרע, לא אוכל, לא בגד, שום דבר, והם הולכים ולא שואלים שאלות מיליונים עם ילדיהם, אז החג נקבע לזכר הסוכות, אומר רבי עקיבא, שעם ישראל עשו. הם לא ציפו שה' יסוכך עליהם בענני כבוד, הם הלכו על דעת שהם יבנו סוכות ממש, ואם ככה אז יש פה חג עכשיו שאנחנו גילינו אהבתנו לקב"ה. לפי רבי אליעזר זה אהבת ה' אותנו שסכך עלינו בענני כבוד, לפי רבי עקיבא זה אהבתנו אנו את הקב"ה, והחג הוא למעשה על זה שעם ישראל אהבו את ה' והלכו אחריו בלי שאלות.
זה מתאים בשני המובנים ועל זה נאמר "אני לדודי ודודי לי", חג הסוכות מראה שתי אהבות, אהבת ה' לעם ישראל כדברי רבי אליעזר, ולפי שיטה זאת אהבת עם ישראל לקב"ה כשיטת רבי עקיבא. וזה הבחינה של "אני לדודי ודודי לי" וצריכים לזכור בחג הסוכות, כמה הקב"ה שמח בנו ואנו שמחים בו ומוכנים ללכת אחריו בלי שום שאלות, והוא הבטיח לנו - "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", לא מספיק ארבעים שנה דוגמא ומופת שבכל יום מתחרש נס שיורד מזון למיליונים, וכל יום ירד לאלפיים שנה מזון, כמו שלמדנו אתמול. אז ז"א הקב"ה אין לו בעיה לזון ולפרנס, רק צריך לסמוך עליו כמו אבותינו שיצאו ממצרים וה' זוכר להם את חסד הנעורים הזה שהלכו אחריו במדבר בארץ לא זרועה, לא היה להם על מה לסמוך, רק על אבינו שבשמים.
אנחנו יושבים בסוכה בצל האמונה, צילא דמהימנותא, צריכים לזכור את זה, ובגלל זה אנחנו נמצאים בדירת עראי על פסולת של גורן ויקב ושמה אנחנו חיים שבוע ימים כנגד שבעים שנה, רמז וסמל לזה שלא נחשיב את העולם הזה אלא את חיי הרוח ובזה בעזרת ה' נתעלה אמן ואמן.
רבי חנניה בן עקשיא אומר....