טענות דוד המלך כלפי המבזים אותו | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫כן.

‫הושענה רבה, תשעזן,

‫האושפיז של היום דוד המלך.

‫במדרש תהילים,

‫בשוחר טוב מזמור ה',

‫אמר דוד המלך לישראל,

‫עד מתי אתם חוטאים ומרגיזים אותי?

‫ואומרים, פסול יש בי ‫שבאתי מרות המואביה.

‫אמרו בלבבכם

על משכבכם

‫ודומו סלע,

‫שהרי אף אתם

‫מכלל שתי אחיות באתם.

‫כביכול, עד שאתם מוצאים בי איזה דופי,

‫שאין לו בסיס,

‫אז תבדקו את עצמכם מאיפה באתם. ‫באתם מאיסור שתי אחיות,

‫אז אתם ממזרים.

‫וזה תמה גדול?

‫מה רצה דוד לומר בזה?

‫אטו סבירא לדי איסור עשה יעקב אבינו ‫וערוות שתי אחיות עבר?

‫וכי הוא סובר שיעקב אבינו עבר ‫איסור שתי אחיות שזה ערווה?

‫וכל כלל ישראל ממזרים ‫כוולד הבא מאיסור שתי אחיות?

‫ועוד,

מה העניין זה אצל טענת ישראל?

‫שסוף-סוף התורה אמרה,

‫לא יבוא מואבים בקהל אדוני.

‫אם כן, פסולו למלוכה.

‫הם באים מכוח פסוק.

‫אז מה אתה אומר עליהם את מה שאתה אומר? ‫מה הולך פה?

‫נחזור עוד פעם, מה היה?

‫אמר דוד המלך לישראל,

‫עד מתי אתם חוטאים ומרגיזים אותי?

‫ואומרים, פסול יש בי,

‫שבאתי מרות המואביה.

‫המרו בלבבכם על משכבכם,

‫ודומו סלע.

‫תבדקו את עצמכם, אתם על משכבכם,

‫ואז תסתמו לנצח.

‫שהרי אף אתם מכלל שתי אחיות באתם.

‫אז אמרנו, מה הוא סובר שיעקב אבינו ‫חטא באיסור שתי אחיות?

‫בכל ישראל ממזרים?

‫והם באים מפסוק,

‫והוא בא וטוען את הטענה שלו.

‫אז נראה לפרש, אומר הרב,

‫משולם זושה ברנדווין.

‫יש לפרש בהקדם כמה דברים.

‫הנה כבר נודע מה שפרשו העולם.

‫האה, שנשא יעקב שתי אחיות,

‫זה על פי מה דעית באור החיים ‫בראשית מ'טג',

‫שאומר אור החיים כך,

‫האה, דקיימוה אבות כל התורה כולה,

‫הוא על צד הקרוב אצל השכר, אם יקיימו,

‫ורחוק מן ההפסד, אם לא יקיימו.

‫ועל כן היו האבות,

‫בוחנים את המצוות על פי טעמיהן,

‫ואם טעם המצווה איכה קיימו,

‫ואם בטל הטעם

לא קיימו.

יען,

‫כי סוף-סוף לא קיבלו תורה בסיני ‫ואין עול הקיום רבוץ על כתפיהם,

‫אם לא הוזקקו מחמת הטעם.

‫זאת אומרת, לא כל דבר קיימו האבות הקדושים,

‫הם בחנו כל דבר.

‫אם הטעם קיים,

אז הם קיימו.

‫אם הטעם בטל,

הם לא קיימו.

‫העיקר להיות קרוב לשכר ‫ורחוק מן ההפסד.

‫זה מסביר אור החיים הקדוש,

‫איך התנהגו האבות הקדושים.

‫וכיוון שפרש החינוך,

‫ספר החינוך במצווה ר״צ״ו,

‫דאיסור שתי החיות,

‫אינו כשאר עריות ‫שאסורות בעצם,

‫אלא התורה אמרה,

‫והחיות צריכות שתהיינה אוהבות זו לזו.

‫ועל כן אמרה תורה,

‫לבל ייקח איש שתי אחיות בחייהן,

‫ויהיו צרות זו לזו,

‫שדרך הצרות ששונאות אחת לחברתה,

‫ועל כן, כיוון שמדרך הישר,

‫שיהיו אחיות אוהבות,

‫אסרה תורה לעשותן צרות.

‫אומר החינוך, אין פה באיסור עריות ואחיות,

‫איסור בעצם,

כמו קרבת משפחה ודברים כאלה, ‫ערבת אחותך לא תגלה,

‫ערבת אביך, ערבת אמך,

‫אלא פה יש טעם אחר. ‫איסור אחיות זה בגלל שהתורה רוצה ‫שתהיה אהבה בין אחיות,

‫ולא יהיו שונאות זו לזו,

‫שירבה השלום.

אבל מה, אם אחד יתחתן עם שתי אחיות,

‫אוטומט הן יהיו צרות זו לזו,

‫מקנאות זו לזו,

‫וממילא שונאות זאת לזו, ‫כי זה הדרך של צרות.

‫אז לכן התורה אסרה זאת,

‫וזה הטעם.

‫ככה כותב החינוך,

‫במצווה ראש צדיק בה.

‫אז מה אמרנו קודם? ‫שאור החיים הקדוש אומר שאם הטעם בטל,

‫אז האבות לא הקפידו בזה וקיימו,

‫עשו את הדבר כיוון שהטעם בטל.

‫ופה הטעם בטל.

‫למה טעם בטל? ‫לפי שראה יעקב,

‫כי רחל אינה מקנאה בלאה,

‫והדרבה,

מסרה לה את הסימנים ‫כדי שלא יגלה יעקב ‫שהיא לאה ולא רחל.

‫לפיכך חזה יעקב, ‫כי לא תבוא שנאה וקנאה ביניהם.

‫ולכן לקחן יחדיו,

‫כי בטל הטעם אצל שתי האחיות האלה.

‫אז ממילא כבר אמרנו, ‫בשם אור החיים הקדוש,

‫שבמקום שאין את הטעם,

‫אז לא הייתה בעיה ‫לאבות הקדושים

לעשות מעשה.

‫והנה בספר באר מים חיים,

‫בפרשת קורח,

‫הביאה על פי קבלה.

‫כי אות ה היא

‫אות אשר בה כוח ההולדה.

‫ועיין שם גם מה שהביא מן הפסוק,

‫שכתוב, ‫האה לכם זרע.

‫האה לכם זרע.

ופה רמוז העניין

‫שבכוח האות ה' להוליד,

‫להביא זרע לעולם.

‫לפיכך,

כל האימהות היו להן אות ה' בשמן.

‫ולפיכך,

‫משנתהפכה שרה היא

לשרה,

ילדה,

‫שהייתה שרה היא לא ילדה,

‫כשניתן ה' בשמה, ילדה,

‫ורבקה,

‫ולאה,

‫וזלפה ובלהה.

‫כולן יש להן ה' ולפיכך ילדו,

‫רק רחל אין לה ה',

לא ילדה.

‫ומטעם זה אמרה רחל,

‫אקח את שפחתי,

‫ויבנה גם אנכי ממנה.

‫כיוון שבלהה יש לה שתי אותיות ה' בשמה,

‫הרי יש לה ה' יתרה.

‫מכיוון שנתחברה עם יעקב

‫תחת שליחות רחל,

‫לפיכך פתחה ה' יתרה שלה את רחם רחל.

‫אז בקיצור,

‫רחל ילדה בזכות ה' יתרה של בלהה.

‫נמצאנו למדים

‫שההיתר יעקב אבינו ליקח שתי אחיות,

‫היה מכוח שידע שלא יהיו רחל ולאה מקנאות.

‫אבל לאחר מכן,

‫כשלאה הייתה יולדת,

‫ורחל עקרה,

‫ותקנא רחל!

‫והייתה מקנאה.

‫וחזר האיסור של אחות אישה,

‫עומד ורובץ על יעקב אבינו.

‫אבל רק בזכות שבלהה היה לה ה' יתרה,

‫ונתנה ה' שלה לרחל,

‫בזכות זה ילדה רחל ‫ובטלה קנאה מלאה.

‫ושוב היה יעקב מותר משתי אחיות.

‫אבל אם לא האות ה' היתרה,

‫היו כלל ישראל ממזרים כביכול.

‫כי האיסור תלוי

‫באם הן צרות, מקנאות ושונאות.

‫אז מה הציל את ישראל שלא יהיו ממזרים?

‫היה יתרה,

כוח הולדה שניתן ברחל, ‫והיא פסקה בלקנאות.

‫על פי זה יש לפרש.

‫הדה אמר דוד המלך לישראל,

‫דאף אתם באתם משתי אחיות,

‫בהקדים.

‫הה, דה הנה,

‫התרה דה דוד לבוא בקהל,

‫ומגמרא די ממות.

‫הגמרא בדף ע' זן אומרת,

‫דרש ריבי יהודה,

‫לא יבוא מואבי בקהל ה'.

‫מואבי לא יבוא,

‫אך מואביה תבוא.

‫ברות המואביה עמו תבוא.

‫אז לפי זה אין שום בעיה ‫עם הייחוס של דוד,

‫והוא מותר בקהל והוא יכול להיות מלך,

‫ואין שום בעיה.

‫מואבי לא יבוא, מואביה כן תבוא.

‫אבל כן אמר דוד לישראל,

‫אם אתם פוסלים אותי,

‫זאת אומרת שאין לכם את הדרשה ‫של רבי יהודה,

‫שמואביה אינה בכלל מואבי.

‫מואביה מותרת לבוא.

‫מואבי לא מותר.

‫אבל אם אתם לא,

אם אתם לא דורשים את הדרשה ‫של רבי יהודה,

‫שמואביה אינה בכלל מואבי,

‫ואתם סוברים שמואבי ומואבייה ‫זה דין אחד,

‫נמצא שאתם מזלזלים באות ה',

‫כי אתם אומרים דמואביה ומואבי זה חד.

‫נמצא בין אי כה בין ליקה הכל חד ההוא.

יש ה', אין ה', הכל אותו דבר. ‫מואבי ומואבייה זה אותו דבר, אותו דין. ‫לא יבוא בקהל, נגמר, אתה פסול.

‫אחל כן צבח כנגדם דוד,

‫ואמר, אף אתם עצמכם באתם משתי אחיות,

‫שכל ההיתר שלהם היה משום ה' יתרה,

‫שבזכותה פתח השם את רחמה של רחל,

‫והסיר את קנאת האחיות.

‫אך אי לב הכי,

אם לא תסתמכו על ה' היתרה הזאת,

‫הרי כולכם הייתם ממזרים ופסולים ‫לבוא בקהל.

‫אז עד מתי אתם מלינים עליי?

‫כי אין אני יכול לתלות ‫בהי שלי ולהיות מלך,

‫אם אין ת'הי שלי,

‫אין ת'הי שלכם, ואתם ממזרים.

‫חנג'ורי בסטרי.

‫אני רואה שאתם לא מתפעלים, סימן שאתם רדומים.

מצב קשה.

‫ניתן לכם עוד טעם.

‫יש עוד טעם.

‫משעצר השם את רחל מלילד,

‫התחילה מקנאה באחותה.

‫מיד הלכה אצל יעקב

‫ואמרה לו,

‫הבה לי בנים

‫ואם אין

מתה אנוכי.

‫מה זה, מתאבדת?

‫אין בנים, אני מתה?

‫מה זה, איומים?

‫מה הולך פה?

‫אבל מה היא אמרה?

‫דאי אם אני מקנאה בלאה,

‫אם כן נמצא שבתל ההיתר שלך ‫לישא שתי החיות.

‫ואם כן אין תקנה,

‫אלא שתמות רחל.

‫למה?

‫האיסור הוא בחייהן אסור לשאת.

‫אז זאת אומרת, ‫אי אפשר שתמשיך עם שתיים.

‫אז אני אצטרך למות, ‫היא אומרת לו.

‫דאחות אישה מותרת רק לאחר מיתה.

‫אז אם אני אמות, ‫אתה תוכל להמשיך עם לאה.

‫בעקן היא אמרה לו, ‫הבה לי בנים.

‫ואם אין,

‫אז אני מקנא באחותי, ‫לה יש בנים,

לי אין בנים. ‫אוטומט זה עובד. ‫אני מקנא באחותי, מקנא זה צרות,

‫צרות זה שונאות.

‫זה האיסור של עריות של שתי החיות ‫לפי החינוך.

‫ומתה אנוכי כי אין לך היתר אחר.

‫אמור מעתה

‫לאיסור שתי החיות של יעקב אבינו ‫תלוי אם רחל ולאה מקנאות עמלם.

‫אם איכה קנאה, איכה איסור, ‫ואם ליכה קנאה, ליכה איסור.

‫והנה בספר פרדס יוסף הקשם,

‫איך מנע יעקב מלבקש רחמים על רחל?

‫הרי, רחל אהובה הייתה עליו.

‫ואיך חרה פה בעל שביקשה בן?

‫ותירץ שעיקר התפילה לבנים

‫זה לקיים מצוות

פרורבו ויעקב.

‫כבר היו לו בנים.

‫ולפיכך אמר לה,

‫אבא שלי, יצחק,

‫לא היו לו בנים.

‫לפיכך הוא התפלל על רבקה.

‫כדי לקיים מצוות פרורבו, ‫הוא צריך אותה.

‫אז הוא מתפלל שהיא תלד,

‫אבל אני יש לי בנים,

‫וקיימתי פרורבו.

‫ואת אישה?

‫לאישה פטורה מפרורבו.

‫אז מה לנו כי נזדעק כשתלדי?

‫ככה אומר ספר פרדס יוסף, ‫הוא מקשב ומתרץ.

‫נמצאנו למדים.

‫דהא דה בטלה קנאת רחל באחותה,

‫ומכוח דה אישה פטורה מפרו ורבו.

‫ועל כן אין לה לקנא באחותה,

‫כי מבחינת עבודת השם ‫היא לא זקוקה לבלעד.

‫אבל אילו הייתה אישה חייבת בפרו ורבו,

‫היה שפירלה לקנא בלאה,

‫ואז היה חוזר האיסור של אחות אישה ‫על רחל ולאה,

‫ונמצאו כל כלל ישראל, חס ושלום,

‫ממזרים.

אז מה ביטל את הקנאה?

שהיא לא חייבת בפרו ורבו.

‫ממילא אם את לא חייבת, ‫ואת לא צריכה ללד ילדים, ‫אז אין לך מה לקנא.

‫ממילא לא יבואו לשנוא אחת את השנייה ‫ולא יוצרו.

‫ואת הדין הזה, מאיפה אנחנו לומדים ‫שאישה פטורה מפרו ורבו?

‫בשס ביבמות, דף סמך ה.

‫מנהן מילא דה איש מצווה הפרו ורבו,

‫ולא האישה דכתיב, פרו ורבו, ‫מילאו את הארץ וכבשוה.

‫איש דרכו לכבוש,

‫ואישה אין דרכה לכבוש.

‫אז מפה לומדים שהגבר חייב ‫בפרו ורבו כי דרכו לכבוש, ‫כתוב בפסוק וכבשוה,

‫ואישה אין דרכה לכבוש, ‫אז לכן הפרו ורבו לא מוטל עליה.

‫עכשיו, ההיתר לדוד המלך לבוא בקהל ‫הוא מגמרא ביבמות, דף עזן.

‫מה הטעם שלא יבוא עמוני ומואבין?

‫על זה שכתוב,

‫על דבר שלא קידמוך בלחם ובמים.

‫ושם אומרת הגמרא,

‫איש דרכו לקדם בלחם ובמים,

‫ואישה אין דרכה לקדם.

‫נמצא שהפטור של האישה מפרו ורבו,

‫והפטור של מואבית מאיסור מואבי בקהל השם,

‫שניהם טעם אחד.

‫כיוון שכבודה של בת מלך פנימה, ‫כבוד של אישה,

‫להיות צנועה פנימה,

‫ואין דרכה לצאת,

‫אין דרכה לכבוש,

‫ואין דרכה לקדם.

‫במקומה הוא בתוך הבית.

‫אז לומדים את זה ממקור הזה.

‫עכשיו, לפי זה אפשר להבין ‫למה צבח דוד המלך ‫כנגד המלעיזים עליו.

אם אתם אומרים שאני פסול לבוא בקהל,

‫עלמא אתם אומרים שגם מואבית ‫פסולה לבוא בקהל כמו מואבין.

‫עלמא לת לכו הדכבודה בת מלך פנימה,

‫ואין דרכה לקדם,

‫ואם כן, גם דרכה לכבוש.

‫ואם כן, הרי אישה מצווה בפרו ורבו.

‫דהי בכלל הפסוק,

‫פרו ורבו וכבשוה,

‫דסבירה לך שדרכה לכבוש.

‫ואם אישה חייבת בפרו ורבו,

‫חזרה קנאת רחל בלאה ‫כי היא רוצה בנים לקיים את המצווה.

‫ואם כן, שוב איסור ליעקב אבינו ‫לקח שתי החיות.

‫ואם כן, אתם באתם מביאת איסור לעולם, ‫ואתם ממזרים.

‫רבותיי, לא לישון כאיסור מחוץ לסוכה. ‫אני מבקש, מי שמרגיש עייף, ‫לעמוד או לצאת לתברר.

‫זהו שאמר להם,

‫עד מתי אתם מלינים עליי ‫שבאתי מרות המואביה?

‫אף אתם באתם מאיסור שתי החיות.

‫אלא בהכרח,

‫מהדא אומרים אתם שמביאת היתר באתם.

‫אתם רוצים לומר שאתם באתם ‫מביאת היתר.

‫אלמא סבירה לכם,

‫דרחל, לא היה לה לקנא באחותה ‫שאף היא רוצה בנים.

‫אז היא לא תקנא, ‫כי היא לא צריכה להביא בנים.

‫ולפיכך לא היה צריך לחשוש, יעקב, ‫לאיסור שתי החיות, ‫שלא הייתה קנאה.

‫אז ודאי שאתם מוכרחים להודות ‫שכל כבודה בת מלך פנימה,

‫ואין דרכה לכבוש.

‫ופרו ורבו וכבשוה זה רק על הגברים ‫ולא על הנקבות,

‫ויהנה בכלל הפסוק של פרו ורבו וכבשוה.

‫ואם כן, הרי אתם גם מודים ‫שאין דרכה של אישה לצאת ולקדם,

‫כי זה מותו טעם,

‫שכל כבודה בת מלך פנימה.

‫ואם כן, יש לכם להתיר מואבייה ‫לבוא בקהל השם,

‫שהיא אינה בכלל איסור ‫על דבר אשר לא קידמוך ‫בלחם ובמים,

‫כי מי מקדם? גברים ולא נשים.

‫לכן, מה שכתוב, ‫לא יבוא עמוני ומואבי,

‫זיל בתר טעמה.

‫מה הטעם?

‫על אשר לא קידמוך, דרך הגברים לקדם,

‫דרך הנשים לא לקדם.

‫אז אם כן,

אתם צריכים ללמוד גם את זה.

‫אתם לא יכולים ללמוד בפרו ורבו, ‫אין דרך אישה לכבוש,

‫אבל דרך אישה לקדם.

‫אתם לא יכולים, זה אותו טעם.

‫כמו שאין דרכה לכבוש,

‫אין דרכה לקדם.

‫ואם אתם אומרים שאין דרכה לכבוש ‫והיא לא מצווה בפרו ורבו, ‫ממילא אין קנאה, ואם אין קנאה,

‫אז באתם בהיתר. ‫אז גם אני באתי בהיתר.

‫למה? כי אין דרך האישה לקדם, ‫וממילא אני בהיתר, בדיוק כמוכם. ‫ואם לא,

אז אתם ממזרים!

חנג'רי בעשרי.

נו, יש כמה חיוכים אני רואה, כאילו הבנתם.

יפה.

עכשיו,

עוד דרך, עוד דרך.

תראה, לכבוד דוד המלך, תנסו להבין, כן?

עוד דרך.

איתא במדרש, זה קצת יותר מסובך, אז תהיו ערניים.

אני מנסה לחזור כמה וללטש את זה וללעוס את זה ולעשות את זה כמה שיותר בהיר ונהיר,

אבל אתם מסתכלים עליי כאילו נפלתי עם הירח.

איתא במדרש,

אמר רבי אלכסנדראי בן חגי,

אם מתכנסים כל אומות העולם לעקור דבר אחד מן התורה,

אינן יכולים.

כל אומות העולם התאספו.

לעקור דבר אחד מן העולם לא יכולים. ממי אתה למד?

משלמה המלך.

על ידי שביקש לעקור אות אחת מהתורה,

ביקש לעקור אות אחת מן התורה,

עלה קטגורו,

ומי קטרגו?

רבי יהושע אמר,

יוד,

האות יוד של ירבה.

זה אומר רבי יהושע.

תנא רבי שמעון,

ספר משנה תורה,

זה שלמדנו אותו הלילה בו, שענה רבה,

ספר משנה תורה, ספר דברים,

עלה ונשתתח לפני הקדוש ברוך הוא,

ואמר לפניו,

עקרני שלמה,

בעשאני פלסתר,

שכל די תיקה שניטל מקצתו, בטל כולו.

כל שטר,

שאם אתה נוטל ממנו קצת מהתוכן שלו,

אז בטל כולו.

ברי שלמה ביקש לעקור יוד ממני.

בעצם כשהוא בא לעקור את היווד,

אז הוא ביטל את כל השטר. מי זה השטר?

משנה תורה.

כל משנה תורה עולה למעלה

וזועק לפני השם.

לרבי יהושע, היוד עלתה לבד והיא קטרגה.

אבל לפי רבי שמעון,

כל ספר משנה תורה עלה ונשתתח לפני הבורא והרנום.

כתוב,

ולא ירבה לו נשים והרבה לו נשים.

לא ירבה לו סוסים והרבה לו סוסים.

וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד,

וירבה לו כסף וזהב.

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

הרי שלמה בטל

ואלף כיוצא בו.

ויוד ממך אינה בטלה לעולם.

שלמה ועוד אלף שלמה כאלה,

החכם מכל האדם, יושב על כיסא השם, בנה את בית המקדש,

הוא יתבטל, ועוד אלף כמוהו,

ואות יוד מן התורה לא תתבטל.

מכאן אומר המדרש, שאמר רבי אלכסנדראי בן חגי,

אם מתכנסים כל אומות העולם לחקור דבר אחד מתורה, אין אני חולין.

ומי אתה למד? משלמה.

כל מי שרואה את המדרש הזה משתומם.

חדה.

דבר ראשון, עמאי דווקא אותיות קטרגה.

והא עבר על כמה וכמה מילים ואותיות,

פסוקים שלמים הוא עבר.

אז למה פסוקים לא עלו? למה רק היוד עלתה? מה קרה שהיוד דווקא עלתה?

למה היא עלתה?

דבר שני,

עטו בעבור שהוא עובר על מימרא דרחמנא התיבה נמחקת?

מה,

אם שלמה המלך עבר

על תיבה שכתובה בתורה, אז מה, היא נמחקה עוד הזאת? המילה הזאת נמחקה?

כל מי שעובר על איסור מן התורה הוא מוחק פסוקים?

מה קרה? מה קרה?

הרי זו בחירתו של כל אדם באדם.

או לקיים או לא לקיים.

דבר שלישי,

מי פליגה הנעילה נירא אברבה?

מה נחלקו אלה האילנות הגדולים?

רבי יהושע אומר יוד עצמא כתרגא ורבי שמעון אומר ספר משנה תורה כתרגא. מה המחלוקת?

על כגון דם אמרו חכמים זיכרונם לברכה כי לא דבר ריק ומכם.

אם ריק ומכם, מתוך שאין אתם יודעים לדרוש.

על כן אומר רב זושה, רב משולם זושה ברנדווי.

הוא אומר על כן נקום ונפלפל

עד שנעמיד דברים על מכונם

ונסדר דברי חכמינו איש על מחנהו ואיש על דגלו.

הנה איתא במסכת יבמות

דף עין בה.

כשבאו בני ישראל להמליך את דוד עליהם

קמו אנשי שאול

לעורר עליו עוררין.

אמר דואג האדומי,

היה אביר הרועים ראש הסנהדרין,

אמר עד שאתם מדקדקים אם לפוסלו מן המלוכה

אני פוסלו מן הקהל.

הוא לא ראוי לבוא בקהל השם בכלל.

למה לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם?

הוא דורש,

עמוני זה עמוני ועמונית, מואבי זה מואבי ומואבית.

ודוד מרות המואבייה קאתה.

ואם כן, לא שוב פסול למלוכה, הוא פסול בכלל לבוא בקהל.

עד שחגר יתר הישמעאלי חרבו.

ואמר

כל מי שאינו שומע הלכה זו יידקר בחרב.

כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי,

עמוני ולא עמונית,

מואבי ולא מואבית.

והוא הציל את דוד המלך.

מי זה יתר הישמעאלי?

הוא נקרא בעצם יתראי ישראלי.

ולמה קורא אותו הישמעני?

כי חגר חרבו כמו ישמעאל.

ועמד שמה בבית המדרש ואמר להם תשמעו טוב, מי שלא יקבל את ההלכה הזאת עכשיו יידקר בחרב.

למה? כך מקובלני.

אני קיבלתי את זה בקבלה משמואל הנביא.

שמואל הרמתי,

מבית דינו,

עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

העמונית והמואבית באות בקהל השם.

וככה זה היה מקובל מבית דינו של בועז,

אבל קמו מערחרים על זה, והוא העמיד בסוף את ההלכה,

והיא נתקבלה.

וככה זכה דוד המלך וכו'.

מי הוא היה יתר הישמעני שהוא יתרא ישראלי? הוא היה גיסו של דוד.

היה נשוי לאחותו אביגיל.

בקיצור,

אומרת הגמרא

דפליגי תנאי בהך דינא ריבי שמעון

דסבר טעמא דקרא

היינו דאזלינן בתר סברת הדין.

זאת אומרת,

יש מחלוקת תמיד אם הולכים בתר הטעם או לא הולכים בתר הטעם.

יש שלוש נימוקים למה בכלל יש טעם או אין טעם,

מה זה בא ללמד.

אבל מכל מקום הגמרא אומרת שמחלוקת התנאים בזה הדין,

רבי שמעון סבר טעמא דקרא דאזלינן בתר סברת הדין.

מה הסברה של הדין שאנחנו אומרים שלא יבוא עמוני ומואבי?

אז כתוב בפסוק במפורש

על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים.

אז הולכים, בתר הטעם, מה כתוב?

למה לא יבוא?

בגלל שלא קידמו. זה זיל בתר טעמא.

ודרכו של איש לקדם

ואין דרכה של אישה לקדם.

אז מפה אתה לומד מהטעם הכתוב שהם לא קידמו,

מי לא מקדמים?

גברים מקדמים, נשים לא מקדמות,

כי כל כבודה פנימה.

אז ממילא הנשים לא נאסרו.

באיסור שלא יבוא מואבי עמוני,

אז זה הטעם שכתוב בפסוק אומר שנשים לא כלולות באיסור שלא יבוא עמוני ומואבי.

דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אישה לקדם.

אבל רבי יהודה, לט לטעמא דקרא.

הוא לא לומד מהטעם הכתוב בפסוק על אשר לא קידמו.

הוא מאלה שסוברים שלא הולכים לפי הטעמים הכתובים בפסוקים.

אלא הוא לומד את זה מייטורא.

מייטורא דקרא.

יש ייטור בפסוק,

שהייטור הזה בא ללמד

שנשים לא כלולות באיסור הזה, שלא יבוא עמוני ומואבי.

היה לפסוק לכתוב בשביל שלא יהיה ייטור,

לא יבוא עמון ומואב

בקהל השם.

מה הייתי שומע?

לא יבוא עמון ומואב, זה כולל את כולם, גברים ונשים והכל, כל מי שבעמון ומואב לא יבוא בקהל השם. אם היה רוצה הכתוב לכלול את הנשים,

היה אומר לא יבוא עמון ומואב.

העם הזה,

העמון והמואב, לא יבואו בקהל השם. זה כולם.

אבל מזה שכתב

עמוני ומואבי, היוד יתרה,

מיותרת, נוספת,

לאפו כאין נקבות.

מואבי זכר, עמוני זכר,

בא ללמד על המואבים והעמונים, ולא העמוניות ולא המואביות.

שאם כן היה כותב עמון ומואב, אם כן הייתור הוא לומד.

הוא לומד מאיתור ולא מטעמא דקרא.

אז למה זה לומד כך וזה לומד כך? כי זה דורש מטעמא דקרא וזה לא. יש כללים בזה אמרתי, זה לא נוגע לכאן.

והקשה הרשב״א.

דהא עניין קידום בלחם ומים לא נאמר אלא בעמון.

אבל במואב לא שמענו במקרא בכלל את הפגם הזה.

ותרץ הרשב״א דכיוון דבעמון הסברה מחייבת

שדווקא זכרים ולא נקבות.

אם כן חזינן דלשון דנקת הכתוב עמוני ולא עמון בדווקא.

הוא דעתה לאפו כנקבות.

אם כן מואבי שכתוב עמו מסתמה כמותו לאפו כנקבות.

חזינן, אם כן.

דה בין אם דרשינן טעמא דקרא ובין אם לאו דרשינן טעמא דקרא סוף סוף טליה הכתרה דנקבות דמואב באות יוד.

למה?

כי במואב לא נאמר על שקידמו אתכם בלחם ובמים. על מי נאמר?

על עמון.

רק לומדים אותו דבר.

כמו שבעמוני.

אז כך במואבי.

אז מי לימד?

היוד הייתרה.

אז הוא אומר בין כך ובין כך.

הייתר של נקבות של מואב תלוי ביוד.

והנה דרשו בגמרא על הפסוק בתהילים פלוגתא.

מחלוקת.

במצווה תוכיח תוכיח.

הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא.

עד מתי יוכיחו?

שואלת הגמרא. עד מתי יוכיחו?

בן עזאי אמר עד נזיפה.

רבי יהושע אמר עד קללה.

כתב אחידה בספר ברכי יוסף

שהמחלוקת שלהם

זה מחלוקת בסוגיה דטעמא דקרא.

האם אז לינן בתר טעמא דקרא או לא?

דמנדה אמר עד נזיפה סבר טעמא דקרא.

ועל כן אמר, אם אתה מניעו מן החטא, עשה.

הוכיח תוכיח.

אליו קל לך לך.

אם לא, אל תעשה.

למה? תעמד דקרא ולא תישא עליו חטא.

אם תבוא להשיאו חטא, לא.

הוכיח תוכיח ולא. אז הוא הולך לפי הטעם.

אבל

מאנדה אמר עד קללה.

מי זה מאנדה אמר? זה רבי יהושע.

מאנדה אמר עד קללה, לט לטעמא דקרא.

למה הוא לא הולך לפי טעמא דקרא?

שהרי אדרבא הוא מוסיף על חטאו שמכשילו שייכלל.

אתה הולך להוכיח אותו ואתה אומר שעד קללה אתה לא מפסיק להוכיח עד שהוא ייכלל.

זאת אומרת, מי הגורם שהוא ייכלל? אתה.

אז הוא לא הולך בתר הטעם ולא תישא עליו חטא.

אז הוא לא עזל בתר טעמא.

זו מחלוקת.

אומר הברכי יוסף,

האם זה זיל בתר טעמא או לא.

שהרי אדרבא על חטאו הוא מוסיף ומכשילו שייכלל.

אם כן, מה יצא לנו עכשיו?

שרבי יהושע ליט ליט טעמא דקרא.

הוא לא הולך עם טעמא דקרא.

עכשיו

יערבו לנו דברי המדרש כצפיחית בדבש.

רבי יהושע אמרנו ליט ליט ליט טעמא דקרא.

אין לו את הטעם של הפסוק.

ומכאן

דליט ליט טעמא דקרא סבר שכשרות מלכות בית דוד למלוכה

לא טליה אלא ביוד שבתיבת מואבי.

כי הוא לא הולך אחר הטעם על אשר לא קידמו אתכם.

אלא מהיוד היתרה שבמואבי.

ועל כן אמר יוד היא קטרגה על שלמה.

לכן הוא אומר, הוא אמר קודם שהיוד עלתה וקטרגה. ורבי שמעון אמר שכל ספר דברים משני תורה עלה וקטרג.

למה רבי יהושע אמר שהיוד עלתה וקטרגה?

בגלל שאין לו טעמא דקרא.

אז מי בעצם, מי בעצם הכשיר את דוד?

היוד הכשירה אותו.

כי ממנה לומדים שהמואבייה מותרת ודוד מותר לבוא בקהל והוא יכול להיות מלך.

אז לכן למי יש טענה?

ליהוד יש טענה. על מי?

על שלמה המלך.

שהוא ביטל את היוד.

אתה מבטל את היוד של ירבה.

לא ירבה, לא ירבה, לא ירבה.

אז היוד דווקא עלתה. למה היא עלתה?

אמרה אותה היוד.

שאר אותיות של לא ירבה, אין להם טענה שהוא עבר על מאמריו.

אולם אני לא באתי לעולם בפסוק הזה של מואביב העמוני אלא כדי להתיר לו לבלוח על ישראל.

אם לא אני היוד שלמה לא יכול להיות מלך.

ואתה הולך ועושה לי ככה?

אתה מבטל אותי?

אבל אם בהפקר עניי חלה,

אם אתה רוצה להיות מופקר,

לעבור על התורה,

לא ירבה לו, לא ירבה לו, ירבה לו.

אז אתה לא צריך את ההיתר שלי של היות, להתיר את אימא של אימא שלך בשביל שאתה תהיה מלך.

ואם כן לחינם באתי לעולם.

אז תמלוך בי איסור,

ואז נמצא שאתה מוחק אותי.

זה הטעם שאומר רבי יהושע, למה היוד עלתה? היא אומרת, בלי אני אתה לא היה בכלל יכול להיות מלך, אתה.

אבל רבי שמעון סבר טעמא דקרא.

מאיהו לא דרש התקשרות בית דוד מהאות יוד לבדה,

אלא גם מזה שכתוב במקראות בספר דברים,

הטעם וסיבת האיסור בעמוני משום שלא קידמו בלחם ובמים.

אז הוא אומר, ויאלף מיוד עמוני ליוד למואבי,

אבל לא התירו לקהל בעבוריות בלבד,

אלא גם כל הפסוק שאומר על שלא קידמו,

שאין דרכה של אישה לקדם.

אז הפסוק כולו מתרעם.

אתה לא יכולת לבוא בקהל אם לא אני הפסוק שאומר את הטעם דקרא.

מה אני אמרתי?

אני אמרתי על שלא קידמו.

מי דרכו לקדם גבר?

מי אין דרכו לקדם אישה?

בזכות הפסוק הזה,

כי אני יש לי טעם בדקרא.

אז אם כן אתה לא יכול להיות מלך.

אז כל המשנה תורה עולה למעלה ומתלונן,

מה זה אתה מוחק אותנו?

והם טובעים את החלבון ולא היווד בלבד.

לכן כל משנה תורה עלה למעלה ואמר לה קדוש ברוך הוא.

עכשיו,

מהאבוקה הזו אמרתי נטה סירג'ו,

בתימנית אומרים סירג'ו, אור, לא שראגה.

נטה סירג'ו ונעיר חשיכה לאורה בממרא תמוהתא בברייתא דקניין טוירא.

תימנית, יידיש, הכל הולך בירושלים.

עכשיו אנחנו נבוא ונעיר חשיכה לאורה בממרא תמוהה מאוד בברייתא דקניין התורה.

וזה באבות פרק ו', משנה ג'.

תשמעו

מה כתוב שם.

הלומד מחברו פרק אחד

או הלכה אחת

או פסוק אחד

או דיבור אחד

אפילו אות אחת

צריך לנהוג בו כבוד.

אתם שומעים?

למדת אפילו אות אחת

ממישהו

חבר שלך אתה צריך לנהוג בו כבוד

שכן מצינו בדוד מלך ישראל

שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד

וקראו ריבו אלופו ומיודעו

זה כולם יודעים

שנאמר

ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי

ועכשיו מה כתוב?

והלא דברים קל וחומר

ומה דוד מלך ישראל

שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד

קרעו ריבו אלופו ומיודעו

הלומד מחברו פרק אחד

או הלכה אחת

או דיבור אחד

או פסוק אחד

אפילו עוד אחת

על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד

תגידו לי, הקל וחומר הזה הוא בסדר או לא בסדר?

למה לא בסדר?

מה אתה מתכוון? שתי אותיות או עוד אחד

לא שתי אותיות, שני דברים

אז זאת אומרת, אם אתה אומר שני דברים,

אז אתה יכול לומר שני דברים ומעלה אבל אתה לא יכול ללמוד

קל וחומר, יש לזה כלל

הדברים סתומים

אין יוצא ואין בא

הרי הוא אומר שדוד למד מאחיתופל שני דברים

ואם כן דיו לבא בן הדין

להיות כנידון

ומאחד טייסא שמי שלמד מחברו אפילו עוד אחת צריך לכבדו

וכבר נתקשו בזה מקמאי ועד בתראי וטרם באו אל המנוחה

הרבה מקשים על זה, איך לומדים כזה דבר?

זאת אומרת, אתה לא יכול ללמוד את הקל וחומר

יותר חמור מהנידון שכתוב במקור

במקור מה כתוב?

כתוב שני דברים

אז אתה לא יכול לקחת את זה יותר לקצה ולהחמיר ולהגיד יותר ויותר אפילו פחות מזה בשיעור שאפילו עוד אחת

וכולם מתחבטים

מה קרה פה?

אתם אחרי הבאורים שאני מביא פה אתם רוקדים, רוקדים

אין לישון היום, לרקוד

מנהרה לפרש

בהקדם עוד פעם נעשה הקדמה

הדהית בילקוט במלכים א', רמז ק', צ׳ה', סימן י״א

ובירושלמי בסנהדרין פרק ב', תלכה ו׳

רבי יהושע בן לוי אמר

אוטיות קטריגה על שלומו

חזינן אם כן

דרבי יהושע בן לוי

סבר כי רבי יהושע

שאמר שיוט קטריגה שלמדנו קודם

וסבר כי ריבי יהודה שהטעם של מואבי הוא מיוד יתרה

והנה החטנא

ששנה לומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת

לכאורה לא נודע לן מיהו

תבדקו

תפתחו את המשנה באבות,

תחפשו מיהו,

לא תמצאו מיהו,

לא כתוב מי אמר את זה.

אבל אומר משולם זושה מברנדווין, ברנדווין,

אולם מצינו בדפוס ישן

מן העיר נפולי שינוי לשון קטן

והוא גריס

והלומד מחברו פרק אחד

מה הוא מצא?

ו׳ בהתחלה

מה זה אומר?

חיבור

שזה שייך למי?

למשנה הקודמת

והרי שעשה ממרה זו המשך לממרה הקודמת

פקחתי עיניי ואראה שממרה הקודמת

רבי יהושע בן לוי!

הוא אמר אותה.

ואם כן, החטנה סבר שהוכשרו דוד ושלמה למלוכה משומעות יוד אחת

שבתורה בלבד.

אז אם כן הוא בעצמו לומד

שהם הוכשרו מאות אחת בלבד.

אז דוד ושלמה מכוח אות אחת.

אז זאת אומרת

אפשר ללמוד אפילו מאות אחת.

כי כל הלימוד של דוד ושלמה מאיפה הוא?

מאות אחת.

מי לומד את זה?

אותו רבי יהושע בן לוי שתמנו איך הוא עושה מקל וחומר של שני דברים שאפשר ללמוד מאות אחת.

הרי הוא בעצמו סובר שכל ההיתר של דוד ושלמה מאות אחת.

עכשיו, בטרם נבוא לבאר את המאמר הזה של הברייתא של קניין תורה שלמדנו,

נקדים

עוד הקדמה.

הדהיטה במפרשים,

באבות שם, ברשי רמב״ם ובארטנורה ועוד.

אהדה לימד אחיתופל לדוד.

נדרשו מקרא שכתוב בסמוך לשקראו אלופי ומיודעי.

מה הפסוק?

אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלוהים

נהלך ברגש.

ואמרו

שני דברים לימד אחיתופל

לדוד.

מי יודע מה הוא לימד אותו?

שאני רוצה למחות את השם בשביל...

מה?

מה קורה עוד הביתה? מותר לקרוא את השם בשביל...

אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלוהים נהלך ברגש.

אמרו שני דברים לימד אותו.

אחד,

שלא יבוא לבית המדרש לבד אלא בכינוסייה רבה.

ככתוב בבית אלוהים נהלך ברגש זה לשון אסיפה,

כמו שכתוב למה רגשו גויים.

זאת אומרת

שרגשו זה התאספו ונהיה כנסייה. למה רגשו גויים? התאספו כולם? מה קרה שכולם התאספו?

אז הוא לימד אותו שלא יבוא לבית המדרש לבד אלא בכינוסייה רבה.

דבר שני הוא לימד אותו

שלא ילמד יחידי

אלא יחדיו בחברותה עם זולתו.

ואל יאמר חוכמתי עומדת לי.

די אם כן,

בטלה מסורה מן העולם.

די אלמלא אדם לומד עם זולתו, אין לך רב מוסר לתלמידו. אם כל אחד ילמד לבד,

אז רב לא יוכל להעביר ולמסור לתלמידו הלאה.

ונמצאת שלשלת מסירת התורה בטלה מן העולם,

חס ושלום.

אז שני דברים הוא למד אותו.

אשר יחדיו,

שצריך ללמוד עם חברותה, ששלשלת המסורה למסור איש מפי איש את קבלת התורה,

חייבים ללמוד בחברותה,

וגם לבוא בכינוסייה לבית המדרש.

ובאמת עדיין צריך ביאור בדרשתם, זיכרונם לברכה. דומנם אם כן לימד אחיתופל שני דברים בקנייני תורה,

אבל לכאורה הם הדברים הנוגעים לכל התורה.

וחסר תבלין, עמייקה אמר נמתיק סוד.

למה הוא אמר לו נמתיק סוד?

אומר אשר יחדיו נמתיק סוד,

בבית אלוהים נהלך ברגש.

היחדיו

ובבית אלוהים נהלך ברגש.

זה נמתיק סוד.

למה הוא אמר את זה? הרי כל התורה כולה, שני הקניינים האלה,

יפים לכל התורה כולה.

אטו תורת הנגלה אינה בכלל המידות הללו?

למה זה סוד?

למה זה סוד?

ונראה לפרש.

דיני איתה בגמרא בחגיגה דף ג',

מעשה ברבי יוסף בן דורמסקית,

שבא אצל רבי אליעזר.

אמר לו רבי אליעזר, מה נתחדש היום בבית המדרש?

אמר לו,

שאלו בעניין ארץ עמון ומואב עם מעשירין בשביעית, לא לישון,

לא לישון.

שאלו בעניין ארץ עמון ומואב

עם מעשירין בשביעית,

והכריעו שמעשירין.

רבי יוסף בן דורמסקית מגלה לו שזאת הייתה השאלה בדיון,

ופסקו מעשירין.

אמר רבי אליעזר,

סוד אדוני לרעיו ובריתו להודיעם,

כי כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי,

שקיבל מריבותיו עד הלכה למשה,

דעמון ומואב מעשירין.

ופרשו שם על פי מה שמובא במדרשות בילקוט שמעוני רמז תשפ״,

דעמון ומואב

אין להם הכריע מן המקראות,

אם לדין,

אם לרחמים,

כי מצד אחד כתוב אל תצור את מואב,

מאידך כתוב צרור את המדיינים והטם במלחמת מואב הירי,

אשר סכרו את בלעב.

וכן אחר כך כתוב דלא קידמוך בלחם ומים ואמרה תורה לא יבואו בקהל,

הרי שלטוב ולמוטב משמשים בערבוביה, ואין הכריע מן הפסוקים, אם לדין אם לרחמים.

ואמרו חכמים זיכרונם לברכה,

בילקוט שמעוני רמז תשפ״,

שאף משה היה נבוך בזה.

עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא דדינם תלוי ועומד

לפי מיידע עתידין להכריע במעשיהם.

וכיוון דעיסור בשביעית

היא שאלה הנוגעת לדיני כיבוש עמון ומואב,

זה נקרא סוד.

כי אין לו הכריע מן המקראות,

אין לו הכריע מן המקראות,

אלא מסוד השם להודיע את משה.

הלמדנו שדיני עמון ומואב מכונים סוד.

דיני עמון ומואב מכונים סוד.

נו, מישהו מכם כבר יכול להרגיש לאיזה כיוון אנחנו הולכים?

הרי כאמרנו יחדיו,

נמתיק סוד,

בבית השם נהלך ברגש. אז מה?

אז הוא למד שני דינים

שבקנייני התורה ללמוד בחברותא ולבוא תמיד

בכנוסיה דהיינו ביחד.

אז מה יש פה? מה יש פה?

תשמעו.

הנה בסוגיה ביבמות שהזכרנו קודם.

כשבאו לדון בדוד בעניין הזה

של הילפותא לגבי מואבי,

ואמרינן מואבי ולא מואבית,

אירע ממש כעניין דוגמת רבי אליעזר עם רבי

יוסי בן דור מסכית.

נתכנסו חכמי הסנהדרין שבאותו הדור

והיה דואג, עומד ומפקפק

ואומר

טענות שלא יכלו לענות לו.

אף אחד לא יכול לענות לו.

כל מה שהוא אמר לא יכלו לפרוח את דבריו.

הוא אמר אתם רוצים ללמוד

עמונים ולא עמונית, מואבית ולא מואבית?

תגידו גם ממזר ולא ממזרת.

כשנאמר לא יבוא ממזר בקהל השם, כתוב ממזר, לא כתוב ממזרת, אז תטיר ממזרת.

לא ידעו לענות לו.

לא ידעו לענות לו.

וכמעט נדחה דוד המלך מקהל ישראל.

אלא היווי אומר, נקבות בכלל.

והוא אומר, אז תאמר שנקבות הן בכלל בהפקד של עמון ומואב.

אלא רק דיברה תורה כאורחא דלישנא, בלשון זכר,

כי התורה תמיד מקפידה לדבר בלשון זכר.

אז גם פה היא דיברה בלשון זכר, אבל היא מתכוונת גם על הנקבות,

כמו שכתוב ממזר, הכוונה גם ממזרת.

אז מואבי ועמוני זה גם עמונית ומואביה.

וכבר הייתה יד דואג על העליונה מחמת גודל קושיותיו.

ואילו היו מונין וגומרין,

כבר היו רוב החכמים מסכימים בזה.

אלא שעמד יתר הישמעאלי ואמר,

כך מקובלני מבית שמואל הרמתי,

עמוני ולא עמונית, מואבים ולא מואבית.

הוא הציל את המצב, כי הוא בא מכוח מה?

מכוח קבלה!

אם קבלה היא נקבל, ואם לדין יש תשובה,

על הדין לא יוכלו לפרוח אותו.

את דואג.

אבל אם זה קבלה, ואתה אומר כך מקובלני,

אי אפשר להילחם עם זה.

ופרש הגריז מבריסק

דעד אשתא הווה דרשה בעלמא.

כל זה היה דרשה בעלמא.

עמוני ולא עמוני, מואבים ולא מואבית,

אשר קידמו אתכם, לא קידמו, זה דרשות.

ועל זה יכול חכם לפקפק ולדרוש כרוחב דעתו.

אבל כיוון שאמר מסורת!

הדרשה הזאת היא מסורת. נסתתמו טענותיהם.

כי דאמרינן שבהלכה למשה מסיני לא מצא פלוגתא. אין מחלוקת בהלכה למשה מסיני

שמה שמקובל משלשלת המסורה אין לערער עליו לעולם.

עכשיו נבין מפני מה היה אומר דוד.

יחדיו נמתיק סוד בבית אלוהים נהלך ברגש.

כמו שאמרנו, יחדיו זה לימוד בצוותא.

איש מפי איש שלשלת המסורה.

והעניין של נהלך ברגש הוא כינוס החכמים בבית המדרש.

ושתי המידות הללו הן שהמתיקו עליו את הסוד.

היינו הדין של עמון המואב שהם נקראים סוד.

ועל כן כיבד את החיתופל על זה כי חביבין עליו שני קנייני התורה הללו שמהם הוא זכה למלוכה.

אם לא היה את שני קנייני התורה, שזה קניין,

זאת אומרת אי אפשר לחרוג מזה,

אז לא היית מתקבלת המסורה.

אז מה אם אתה אומר שקיבלת?

אבל זה קניין, זה חייב להיות כך.

אז בזכות זה שלומדים איש מפי איש ומקבלים דבר מפי

מי שקדם לו,

אז אכן נתגלה הסוד של עמון ומואב,

והסוד הוא עמונים ולא עמונים, מואבים לא מבית, לכן זכה דוד מנוחה

מכוח שני קניינים שלימד אותו אחיתופל.

אז הם נתכנסו בסנהדרין בכינוסיה,

דנו, חשבו שזו דרשה שאפשר להסביר כך וכך ואפשר להתפלפל ולהכריע על פי רוב בסוף,

אבל בא יתר הישמעאלי שהוא יתרה ישראלי גיסו של דוד,

והוא אמר, כך מקובלני.

לבית דינו של שמואל הרמתי.

עכשיו אין יותר עוררין

מהסוד של יחדיו,

שלומדים בחברוסה,

בהשתא,

נשובה אל מאמר חכמים, זיכרונם לברכה.

דאמר רבי יהושע בן לוי,

ומה דוד מלך ישראל,

שלא למד אלא שני דברים בקנייני תורה,

מהאחיתופל כיבד אותו,

מפני מה כיבד אותו,

הווה אומר, משום שהם המכשירים לקיים דרשת מואבי ולא מואבית. שני הדברים שהוא לימד אותו הם שמכשירים ללמוד,

מואבי ולא מואבית.

והא חתנא שאומר זאת הוא רבי יהושע בן לוי,

שהוא סבר שהדרשה הזו היא תלויה באות אחת.

כל הדרשה הזאת תלויה באות אחת. ביוד.

על כן לטעמה,

לטעמו שלו,

של רבי יהושע בן לוי,

שפיר אמר שלא כיבד דוד לאחיתופל אלא בעבור אות אחת.

אות אחת. כי ממנה נלמד כל הדרשה.

בעלות דברים קל וחומר, נשאר אדם,

אפילו שאינו מלך,

שצריך לכבד את חברו בעבור אות אחת,

וזה נפלא כפתור ופירח.

חשבתי שתרקדו,

אבל בסדר, בינתיים עוד לא. רגע, רגע.

אולי עכשיו תרקדו.

מכאן יש להוסיף עוד טבלין

להאד דווקא דוד המלך

הוא שמלמד לנו את כוחה של אות אחת בתורה.

עכשיו אנחנו, אתם יודעים, מסמיכים

את סוף התורה לתחילת התורה לספר בראשית, נכון?

אז אנחנו גם נקשור את זה.

למה דווקא דוד הוא מלמד אותנו את הכוח של אות אחת בתורה?

הנה, מצינו,

כשנענש אדם הראשון

על העוון שלו,

הוא נתקלל וקוץ ודרדר תצמיח לך.

כתב רשי,

כיוון שנענש אדם,

נפקדה גם האדמה בעוונה.

שאמר לה הקדוש ברוך הוא תתשי הארץ,

עץ פרי עושה

פרי למינו.

ככה הוא ביקש.

עץ שהוא פרי,

שטעמו של העץ כטעם פריו,

והיא חטאה בתוצא הארץ,

ועץ עושה פרי.

לא עץ פרי,

אלא עושה פרי.

וטרחו כל המפרשים,

למה נפקדה האדמה בעוונו של זה?

אדם חטא.

למה פקדו את עוונה של האדמה איתו ביחד?

יש לתרץ.

הנה קיימה לאן

שידו של הקדוש ברוך הוא פשוטה לקבל שווים,

ועל זה נתנבאו כל הנביאים.

אולם המחטיא את הרבים.

אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

שלא יהיה הוא בגן עדן

ותלמידיו בגיהנום.

אם הוא החטיא את הרבים, הם יהיו בגיהנום.

אז הוא יחזור בתשובה, ילך לגן עדן והתלמידים שלו בגיהנום? לא, לא, לא. הרבה יהיה איתה.

אז אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

וכאן, בחטא עץ הדעת,

אמרה האישה

ומפרי העץ אשר בתוך הגן

אמר אלוהים לא תאכלו ממנו

ולא תגעו בו

פנטה מותון

כתב רשי שחטאה

מה החטא שלה

שהוסיפה על ציווי התורה

הקדוש ברוך הוא הזהיר אותם לא תאכל ממנו

והיא אמרה גם לא תגעו

ואז דחף אותה נחש אל העץ ואמר לה

כשם שלא אירע לך מאומן בנגיעה

כך לא יהיה אירע לך כלום באכילה

כי היא קרחה את השניים אכילה ונגיעה זה אותו עוון

אז הנה נגעת דחף אותה

מתת לא אז גם פה אם תאכלי לא יקרה לך כלום

והם לא שטו אל ליבם

שמדעתם הם בדו את האיסור הזה

לא נתנו על דעתם אדם ואשתו

שהם בדו איסור שהוא הביא אותם לחטא הגדול

למדנו

מה שורש החטא

שזלזלו בקדושת כל תיבה ואות שבתורה

והוסיפו מדעתם דבר

ואת הקלקול הזה מהיכן למדו?

מהאדמה שהוסיפה

את הטבע עושה פרי

עץ עושה פרי והקדוש ברוך הוא אמר עץ פרי לא עץ עושה פרי עץ פרי

והיא הוסיפה עושה

על ציווי הקדוש ברוך הוא שאמר עץ פרי

והיא אמרה עץ עושה פרי

אז היא נשפטה בעוונה בחטאו של אדם

עד אז אפשר היה שהיא תעשה תשובה

אבל כבר כיוון שהעמידה תלמיד לחטא

עכשיו היא כבר מחטיאה רבים

כיוון שהיא חטיאה אין מספיקים לעשות תשובה

ולכן השם כבר לא המתין לה והעניש אותה בדין

חנג'רי אה?

יש מבארים

למה אדם חטא

למה אדם חטא

כיוון

שהוא טעם

והוא טעם מהפרי

שזה היה מכוחה של האדמה

והיה בו כבר החטא של הסירוב והמרד של האדמה

אז נכנס בו גם כן טעם המרד

מעתה אור חדש יאיר?

למה דווקא דוד הוא לימד אותנו את הכוח של אות אחת בתורה?

שהרי ידוע דוד המלך הוא התיקון של האדם הראשון

אדם

זה נוטריקון, אדם דוד משיח

כיוון שהאדם הראשון חטא

צריך שיעשה תיקון לחטאו

מי מתקן את חטאו?

המשיח

שהוא יביא את העולם לתיקונו

בשביל להביא את המשיח

צריך את דוד המלך שהוא אבי המלכות

ובשביל שיבוא דוד המלך לעולם

צריך האדם הראשון לתרום לו 70 שנה

כי דוד הסתכל, האדם הראשון,

וראה מי זה שיביא את התיקון לעולם

הוא ראה שדוד צריך להיוולד נפל

אז אם הוא לא יבוא לעולם לא יהיה משיח ולא יהיה תיקון אחת

אדם הראשון אז לכן הוא תרם לו 70 שנה ימי שנותינו בהם 70 שנה

בשביל שממנו יצא משיח ויהיה תיקון לאדם אדם דוד משיח

אז דוד הוא גלגול של אדם הראשון

והוא בא לתקן את חטאו

אז ראוי דוד היה להיות נפל

אלא נטל 70 משנותיו אדם הראשון והביא אותו לעולם

וחכמי האמת אמרו שהוא גלגולו

על כן ראויה הייתה פרשת חייו ומלכותו של דוד

שתהיה מלמדת לעם ישראל מה הכוח של אות אחת בתורה

כדי לתקן את הקלקול של אדם מחווה שהם קלקלו בימי בראשית

שהוסיפו תיבה אחת לתורה מדעתם

אם לא הוסיפו את התיבה הזאת תיגעו

לא היה את האכילה כי לא היה דוחף הנחש ומראה לה שלא קורה כלום

אז הכל התחיל בגלל תוספת לא תוסיף ולא תגרש אם תוסיף תגרש

אל תוסיף הוסיפו מילה

לא דייקו אז רואים איזה חורבן בעולם ששת אלפים שנה העולם סובל מלחמות צרות מחלות ייסורים הכל בגלל מילה אחת יתרה שהוסיפו

אז בא הצאצא של דוד המלך של האדם הראשון דוד המלך

ומלמד את כל עם ישראל נמלוא אות יוד אחת

בתורה שהיא לא מיותרת, היא הייתה יתרה ללמד שאני ראוי להיות מלך כדי להביא את המשיח שיתקן את אדם הראשון.

אז תראו שאין אות אחת מיותרת בתורה. ואם יבואו כל אומות העולם לבטל אות אחת מן התורה לאוכלים ויתבטלו אלף כשלמה ולא תתבטל אות אחת מן התורה.

אז כמה צריך לדקדק כשאתה לומד תורה לא להוסיף ולא לגרום?

אותו דבר גם בתפילות.

אנשים שבולעים מילים,

מחברים אותיות,

לא קוראים נכון, השם ירחם איזה שיבוש הם עושים בעליונים.

כי זה לא עובד, לא עובד, לא עובד, זה לא עובר, זה משהו אחר,

משהו אחר.

חייבים ללמוד דקדוק, דקדוק, דקדוק בתורה ובתפילה.

בדאורייתא ובדרבנן.

הכל צריך לדקדק.

עכשיו אנחנו נסגור את הפרשה היפה

עם משהו מדהים.

עכשיו יש לפרש מה שאמר שלמה המלך.

שלמה המלך אמר, עשיתי לי גנות ופרדסים ונתתי בהם עץ כל פרי.

אלה דברי המדרש.

בקהלת רבה, פרשה ב' סימן ח'.

ונתתי בהם עץ כל פרי אפילו פלפלין.

אומר המדרש, אפילו פלפלין.

אמר רבי ינאי ברד רבי שמעון.

עמד שלמה בחוכמתו על משתיתה של ארץ,

וראה איזה משתיתה מופנה לשם ונטע בה על משתיתה של ארץ,

וכך הייתה עושה פירות.

מה פירוש?

כתוב שהעולם נברא מאבן שתייה, לא אבן שתייה,

אבן שתייה, שממנה הושתת העולם.

אז מאבן שתייה התחיל להתפתח העולם.

דו דו דו דו דו דו דו לכל הכיוונים. התפתח, התפתח, התפתח, התפתח, עד שהשם אמר לו די!

שנאמר שדי.

שאמר לעולמו די!

ואז העולם עמד.

אבל מהמרכז הזה,

מהר הבית,

מאבן שתייה,

הכל התפשט.

אז כל הגידים

של כל העצים, של כל המחצבים,

של כל הדברים שיש בעולם,

הכל מתחיל משם.

והוא ידע כל גיד וגיד

לאיזה מדינה, לאיזה ארץ הוא הולך, לאיזה, לאיזה, לאיזה,

ואיזה פירות שייכים למדינה זאת, ולמדינה זאת, ולמדינה זאת. והוא היה נוטע וזורע על הגידים האלה, וככה יכול לגדל בירושלים גם מה שיש בהוואי, גם פירוטרופים, הכל, מה שאתה רוצה.

הכל הוא גידל בחוכמתו בירושלים.

ואפילו פלפלין!

תקשיבו טוב.

וצריך ביאור מה היה לו לשלומה שהיה נוטע אילנות של פלפלין דווקא.

פה אתם תלמדו סוד גדול על התימנים.

הם אוכלים ביסבס כל הזמן, פלפלין.

תכף תבינו למה הם אוכלים פלפלין.

התימנים זה לא עם פשוט.

ויבואר דאיתא במסכת סנהדרין,

פלוגתא.

מאי היה עץ הדעת

אשר חטא בו האדם הראשון.

חד אמר גפן,

חד אמר חיטה,

חד אמר תאנה.

יש חמש דעות.

מישמן דע אמר שבעץ היה כל החמש.

רק השאלה, מה אכל?

האם הוא אכל את החיטה שבעץ, או אכל את הגפן שבעץ, או לא?

הוא ממשיך על השס.

תקשיבו.

אז אמרנו, חד אמר גפן, חד אמר חיטה, חד אמר תאנה.

ממשיך השס ואומר בסנהדרין,

אומר שם

דע אמר דע אמר דע בת שבע הייתה מייסרת את שלמה בנה

על שחיבב את היין.

אמרה לו,

היה לך ללמוד מאדם הראשון.

היה לך ללמוד מאדם הראשון.

מה עשה האדם הראשון?

אכל מעץ הדעת. למען דע אמר?

זה היה יין.

וכתב על זה בספר בן יהוידע.

כיוון שדוד היה גלגולו של אדם הראשון,

וממשיכו של אדם הראשון,

כמו שאמרו חכמים,

שנתן אדם שבעים משנותיו לדוד, שהיה צריך להיות נפל,

בת שמע!

היא הייתה חווה,

בת שבע הייתה חווה,

ועל כן הייתה מלכה את בנה לבל ישוב אל החטא שחטאו אביו ואימו

ביין שחר.

אדם זה דוד,

ובת שבע זה חווה.

אז אביו ואימו של שמואל זה אדם וחווה,

והם חטאו ביין.

שלמה חטא ביין, זאת אומרת, שותה יין.

אז היא זהירה אותו מאוד מן היין.

למדנו ששלמה המלך

היה עמל במלאכת אביו

לתקן חטא דעץ הדעת.

זאת אומרת,

אותו חטא של ימי בראשית.

ומה אמרנו?

שהשורש של החטא היה מהשקר שעשתה האדמה,

שהיא אמרה עץ עושה פרי.

הוסיפה עושה ולא עץ פרי.

ומובא בגמרא שהיה רבי מאיר אומר ממשמה שנאמר

ונטעתם כל עץ,

איני יודע שהוא עץ מאכל.

מה תלמוד לומר עץ מאכל?

עץ שטעם עצו ופריו שווה הביא אומר זה פלפלין.

רבי מאיר אומר,

מה זה אונטעתם כל עץ?

עץ שטעם עצו פריו שווה אומר רבי מאיר זה פלפלין.

הוא נקרא כל עץ מאכל.

שכל העץ הוא מאכל שטעם עצו ופריו שווה.

נמצא אם כן שרובם ככולם של עצי העולם חטאו.

כי הם לא עץ מאכל.

אבל הפלפלין לא חטא בזה.

ומעתה דברים יהיו שווים על מכונם.

דשלמה תפס מלאכת אביו בידו ובא לתקן את החטא של ימי בראשית.

על כן נטע פלפלין דווקא שהוא הכשר שבעצים.

שהוא לא חטא באותו חטא.

והוא לא זלזל בתיבה שבתורה.

ועל כן ראוי הוא שיהיה צדיק הזה נוטע ממנו נטיעות הרבה כדי לתקן את הקלקול שקלקלו אבותיו.

וכאן

נוסיף מרגנית הטבה לבאר לשונם זיכרונם לברכה בחמא דוכטה בשס.

במקום שדוחין כמה דעות

ומקבלים דעה אחת,

מה מפטירין עליו?

יש כמה מאן דאמר,

ודוחין כמה דעות

ומקבלים דעה אחת.

מה מפטירין עליו? מה אומרים?

מה אומרים?

מה?

טבה חדה פלפלתא חריפתא

ממלא צינא דקרא.

טובה, פלפלת, חריפה, בזבז, אחד,

מסל מלא קישואין.

אמרתי לומר, קישואין,

זה נשאר עם קושיות.

אבל פלפלתא, פלפל,

פלפל, איך שלא תהפוך אותו, הוא פלפל.

פלפל, פלפל. איך שאתה לא הופך, הוא פלפל.

זה אין עליו פרחה.

זה טעם עצו ובריו חד.

אבל קישואין,

זה עוד אפשר להתפלפל על זה, אפשר להגיד ככה.

אז כשאחד אומר איזה דבר שאין עליו פרחה,

לעומת אלה שאומרים ואפשר לדחות את סברתם או לומר כך או אחרת,

איך מפטירים חכמים על כל מה שדיברו עד עכשיו?

אומרים,

טובה, חדה, פלפלתא, פלפלתא, חריבנא,

ממלוא סנא דגארי.

אז זאת אומרת,

טובה פלפלת חריפה אחת מסל מלא קישואין.

אתם מבינים למה אתם עומדים עכשיו? פלפל.

זה טעם עצו ופריו שמים.

זה משלמה המלך.

זה סוד גדול של תיקון של אדם הראשון.

לכן התימנים גם דווקנים. הם מדייקים מאוד בתורה,

בתפילה, בכל דבר. למה הם דווקנים?

הם לא מוסיפים עוד ולא מורידים עוד.

כי הם מקפידים כמו הפלפל.

אה, בזבז.

ולכאורה אינו מובן

מי עולמא פלפלמי קישוא.

מה החוזק והתוקף והחשיבות של הפלפל יותר מקישוא?

מן בעי קישוא יאכל קישוא, מן בעי פלפל יאכל פלפל. מה הבעיה?

אלא יבואר, כתב רש״י בפרשת בעלותך.

על הפסוק זכרנו את הדגה ואת הקישואים.

הקישוא,

כתוב שהוא קשה לעוברות ומניקות.

לכן לא היה טעם במן של קישואים.

למה?

שהוא קשה, קישוא, קשה לעוברות ומניקות.

נמצא שהוא בבחינת

קיללת חטא דיימי בראשית.

למה?

נאמר הרבה הרבה עצב עונך וערונך

ועצב תלדי בנים.

בנים.

פירש רש״י צער העיבור והלידה.

נהיים אוכלות קישוא,

זה מצער אותם, את העוברות והמניקות.

אז הקישואים לא טובים.

אז יש בהם את הקללה של בצער תלדי.

וכבר אמרנו שהפלפל הוא ההפך מחטא ימי בראשית.

כי טעם עצו ופריו שווה.

בהטעם שורש החטא

היה שזלזלו בתיבה האמורה בתורה.

על כן מאנדה אמר דבר שאפשר לערער עליו והמימרה שלו רפויה בידו אז קראו עליו קישוא.

למה? זה לא דבר חזק שעומד ככה כמו שצריך.

אבל דבר שאין לו פרחה

והוא יציב כנתינתו מסיני.

משבחים אותו כפלפל. כמו שאומרים על אנשים, זה פלפל. הבחור הזה, פלפל.

למה אומרים? סתם אומרים.

אנחנו לא יודעים למה אמרו קודם, אבל אז התחילו להגיד, ידעו למה הם אומרים.

ואנחנו רק מעתיקי השמועה ולא יודעים למה אומרים.

אבל כשאומרים על מישהו פלפל,

פירושו של דבר זה לא פיקח רק בחריף, זה הכל מדוקדק אצלו עם בסיס יציב כנתינתה מהר סינא.

וזה דבר המכבד את הכוח של כל תיבה בטורה.

מה מורם מכל זה?

שכל מלכות בית דוד

עד מלך המשיח

אינה תלויה אלא באות אחת מן התורה.

ודבר הזה, יסוד ושורש הוא בפרשת חייו ומלכותו של שלמה המלך,

שמיום לידתו ישירטו עמו כדי לקיים בו את המושכל הזה.

כמה גדול כוח של אות אחת בתורה.

וכששלמה חכם מכל אדם,

אשר לא הייתה כחוכמתו מיום בריאת העולם ועד סופו,

בא לנטות מהדרך הזו,

עליו נאמר איהו בטל ואלף כמותו בטלים,

ואין יוד אחת בטלה, אין יוד אחת בטלה.

ללמדך שכל חוכמת אדם שבעולם לא מגעת לקוצו של יוד של חוכמתה של התורה.

ואף איהו נשא לבו לעשות כל ימיו בתיקון עניין זה,

ולפיכך נתחבב עליו עץ הפלפל לנטוע ולהרבותו בעבור זכותו של אותו עץ בדבר הזה,

כי תמצית חייו של אותו צדיק להורות גודל מעלת אות אחת בתורה.

הוא קלקל באות אחת ביוד והוא עמד לתקן בפלפל את תיקון האותיות והתיבות היתרות

שחטא בזה הוא בעצמו, דוד, בגלגול קודם של אדם הראשון.

אז ראיתם, כל הדרשה היא על אות אחת יוד.

קוצו של יוד.

עכשיו תארו לכם מי זה רבי עקיבא,

שהיה דורש תלי-תלים של הלכות על קוצו של יוד.

אנחנו דיברנו על היוד,

הוא על קוצו של יוד.

תלי-תלים של הלכות.

אנחנו נגענו בקצת מן הקצת, ככה גירדנו קצת בשביל להבין סביב אות אחת יוד,

וכמה מאמרי החכמים הפזורים בש״ס,

איך הם מתחברים כמו פאזל נפלא,

דבר מדהים שאין כדוגמתו.

טוב,

ועכשיו כשאנחנו מסיימים את התורה ואנחנו נפרדים ממשה רבנו עד שנגיע לפרשת שמות,

אז אנחנו בינתיים נזכיר משהו גם על משה רבנו.

משה רבנו,

כשמת,

כתוב שבקבורת צדיק

צריכים שישים ריבו,

אבל בקבורת משה לא בעינן.

למה לא בעינן?

למה לא צריך?

כתוב, וימות שם משה עבד ה'

ויקבור אותו בגיא

‫ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה.

אז מה אני שומע?

שה' קבר אותו ולא היה אף אחד שראה את מקום קבורתו.

אבל איתא במסכת סוטה בדף יד אמר רבי חמא בר חנינא,

מה הקדוש ברוך הוא קובר מתים,

שנאמר, ויקבור אותו בגיא,

אף אתה קבור מתים.

ומכאן למצוות לווית המת,

כמו שאנחנו דורשים, מה השם גומל חסדים, אף אתה, מה הוא רחום, אף אתה, מה הוא חנון.

גם פה לומד רבי חמא בר חנינא,

מה הקדוש ברוך הוא קובר מתים, שנאמר, ויקבור אותו בגיא, אף אתה קבור מתים,

ומכאן למצוות לווית המת.

לא לישון.

בוקר טוב.

יש לדקדק.

די.נ.א אמרו במסכת כתובות,

בדף יז,

כי נתינתה של תורה כנטילתה.

מה נתינת התורה בשישים ריבו,

אף בקבורתו של צדיק צריך שיהיו שישים ריבו,

שש מאות אלף,

שיהיו בטלים מתורתם ובאים ללוותו.

והוא דבר משונה קצת,

שקבורת משה,

שהוא ראש וסימן

לכל מצוות קבורת מתים,

למה?

כי לומדים בויקבור אותו בגיא.

והיא נעשתה בעצמה לא קלקתה,

כי לא היו בה שישים ריבו.

וזה אומר דורשני.

איך יכול להיות שלומדים כל דין קבורה ממשה רבנו,

שקבר אותו השם,

בלי שישים ריבו?

ומשמה לומדים

את הדין קבורה, ואותו לא קוברים עם שישים ריבו.

וכתוב

שכנתינתה, כך נתילתה.

מה נתינתה בשישים ריבו?

כך נתילתה בשישים ריבו, שבטלים ממלאכה והולכים ללוות את המת.

לכאורה יש לפרש

שהלוויה של משה רבנו הייתה כהלכה.

איתן לא לישון.

אמרו בכמה דוכטה, בכמה מקומות,

שניתנה תורה למשה לבדו.

התורה ניתנה לו בשמיים לבנים. לא לישון, שמואל.

מצלמים אותך,

לא רק במצלמות פה, גם למעלה.

אסור לישון חוץ לסוכת.

נשאר לכם עוד כמה שעות, ואחרי זה תוכלו לישון גם ברחוב.

אז אמרו בכמה דוכטה

שניתנה תורה למשה לבדו,

והוא בעינו הטובה נתן אותה לישראל.

ואם כן, שני מתן תורה היו.

אחד היה למשה בשמיים, אצל כיסא הכבוד,

ומתן תורה שני היה לישראל בסיני.

אם כן, מתן תורה של משה אצל הקדוש ברוך הוא היה.

אבל לא בין שישים ריבו כשאר כלל ישראל.

אז לכן שפיר קבר אותו השם.

ואז מתקיים, כנתינתה,

כנטילתה.

ולמד מכאן יפה רבי חמא בר חנינא.

בסדר גמור. זה כנתינתה, נטילתה.

היא ניתנה לו באחד אצל הקדוש ברוך הוא, נקבר באחד על ידי הקדוש ברוך הוא.

אין בעיה.

אך זה אינו.

זה אינו, כי במסכת נדרים בדף ל״ח איכא מנדא אמר

‫‫‫. וניתנה תורה למשה

והוא נתנה לישראל.

אבל בסמוך אמר רבי חמא בר חנינא,

‫העשיר משה מפסולת הלוחות שנשארו,

ומפרש.

‫האח לקחן לעצמו.

‫אמר הקדוש ברוך הוא למשה,

‫פסול לך שני לוחות כראשונים.

‫פסולתן לך, פסול לך, פסולת לך.

‫חזינן

דרבי חמא בר חנינא,

‫לית להאים מימרא דמשה קיבלן לעצמו בשמיים.

‫דאי סבר האחה,

‫מה יצטרך לפסוק דפסולתן למשה?

‫פשיטא שפסולתן למשה, הם שלו.

‫דהוא קיבלן.

‫ואם הוא קיבל אותם, אז הם שלו, ‫מה צריך לבקש רשות?

‫אלא בהכרח רבי חמא בר חנינא, ‫לית להאים מימרא דניתנה לו תורה בשמיה.

‫אלא מלכתחילה ניתנה תורה לישראל.

‫ולפיכך הוא צריך לפסוק, ‫ליתן לו פסולת הלוחות.

‫ואם כן הדרה קושיה לדוכתא,

‫רבי חמא בר חנינא, לשיטתו,

‫איך הוא לומד מקבורת משה.

‫והה קבורתו לא כהלקתה וכנתינת התורה שלו ‫הייתה בסיני כמו כל ישראל,

‫וגם קבורתו על פי ההלכה צריכה להיות.

‫והיא נעשתה שלא כהלכה, ‫כי לא ליוו אותו שש מאות אלף, ‫כמו שניתנה תורה בשש מאות אלף.

‫אז איך לומד מכאן ללוויית המתים ‫של כל העולם?

‫ונראה שתתורץ הסתירה ‫של שני רבי חמא בר חנינא,

‫במימרא השלישית שלו.

‫מובא במסכת שבת דף פח.

‫אמר רבי חמא בר חנינא, ‫בשעת מתן תורה ‫באו שישים ריבו מלאכים ‫ונתנו שישים ריבו כתרים של תורה.

‫כתר לכל אחד ואחד מישראל.

‫ואמר השס,

כשחטאו,

‫נטלו את הכתרים מישראל, ומשה נטלן.

‫מעתה נראה

‫זה שאמרו שכנתינתה כן נטילתה,

‫הביאור שבשעת מתן תורה ‫היו שישים ריבו כתרים של תורה,

‫ולפיכך מבטלים שישים ריבו תלמידי חכמים ‫כדי ללוות אותו בשישים ריבו כתרים של תורה.

כי תלמיד חכם, כתר תורה על ראשו,

כמו במתן תורה,

להתקטר בכתרה של התורה.

אבל משה,

הרי אמרנו כשחטאו הוא נטל את כל הכתרים ואם כן לא צריך ללווי כלל כי הכתרים עצמם עמו והוא לא צריך לכלום.

לפיכך קבר אותה הקדוש ברוך הוא לבדו והוא שפיר קלקטה גם כן.

חד ג'ורי בעשרה עוד לא רוקדים פה, אין בעיה.

אני ממשיך.

אני ממשיך.

בדברי החידה כתוב שצדיקים רשאים לא לקיים ואל עפר תשוק.

כתוב הימות שם,

משה עבד השם.

כתוב בימות שם משה עבד השם ויקבור אותו בגיא ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה.

מובא בגמרא

איפה בגמרא?

בסוטה דף י״ג

יש אומרים לא מת משה.

כתוב הימות שם

וכתוב ויהי שם עם אדוניי.

מה שם עומד ומשמש?

אף כאן.

אז הוא לא מת, הוא עומד ומשמש.

ויש להקשות.

והנה מובא בשם החידה.

אך דמצינו שכמה תנאים וקדמונים היו באים אחר מותם אל קרוביהם ותלמידיהם.

ודקדק החידה

והה כבר נגזרה גזרה ואל עפר תשוב.

ותרץ שכבר קיימו זאת בקבורת עורלת מילתם באדמה ומקצתו ככולו.

אם לקחו את העורלה ושמו אותה בעפר אז מקצתו ככולו כבר לא צריך ואל עפר תשוב כולך.

לכן מצינו שכמה תנאים וקדמונים היו באים אחרי מותם

אל קרוביהם ותלמידיהם.

לפי זה נמצא

דהא נאמין ליה מאן דנימול.

כל הדברים האלה יכולים להועיל למי שנימול. מי שנימול ושמו את העורלה שלו בעפר אז אנחנו יכולים להגיד עליו מקצתו ככולו.

אבל מי ש...

מי שנולד מהול

והוא לא קבר עורלתו הרי אסור לו במידה הזאת

הוא לא יכול לחזור עוד פעם

וצריך שתהיה המיטה שלו גמורה לקיים בחולו ואל עפר תשוב.

אם כן קשה הרי אמרו במסכת הוריות דף יג כל יש אומרים

זה רבי נתן

כל מקום שאתה מוצא בש״ס יש אומרים

מדובר ברבי נתן

ואיתה באבות דרבי נתן בפרק ב׳ אבות דרבי נתן

שהוא אומר, מה הוא אומר?

דמשה נולד מהול

ונמצאו הדברים סותרים זה לזה

די אם אמר רבי נתן בפרקי האבות שמשה נולד מהול

הרי צריך משה לקיים אל עפר תשוב

שלא קיים את הגזירה בעורלתו

אז איך אמרו יש אומרים דה משה לא מת מי זה יש אומרים?

רבי נתן

אז איך הוא אומר משה לא מת?

ואי אפשר למשה בלי למות

אז רבי נתן סותה לרבי נתן

ויש לומר שאין זו קושייה,

זה לא קישור, זה פלפל

דה אמרו בגמרא בעבודה זרה דף ה'

דה אלמלא חטאו ישראל בעגל

לא מתו

וחיו לנצח

ואתם אי אפשר לומר

דה בגלל שקברו את העורלה נפטרו מגזירת אל עפר תשוב שם מה שכתוב אם הם לא היו חוטאים בעגל הם לא היו מתים לעולם

אי אפשר להגיד

שזה בגלל שהם קברו את העורלה

אז הם לא צריכים למות כי מקצתו ככולו, למה?

שזה יהיה טוב לזכרים. ומה עם הנקבות?

איך יחיו לנצח?

כתוב שאם לא חטאו בעגל היו חיים לנצח. מי? גם הזכרים גם הנקבות.

אבל הביאור הוא דכל דברי החידה ובדורות המאוחרים

שצריך את העניין הזה של מי שטמנו את העורלה בעבר.

אבל בדור יציאת מצרים לא קשיא.

למה? קודם העגל

הם היו במעלת אדם הראשון קודם החטא

שלא דבקה בהם הקללה כלל.

איזה קללה?

מעפר באת ואל עפר תשוב.

זו הקללה על אדם הראשון בגלל החטא.

אבל הם לפני העוון של העגל. מה היו?

בדרגת אדם הראשון לפני החטא.

ופסקה מהם הזוהמה.

והיו חיים לנצח הם לא חטאו בעגל.

לכן לא קשה על משה.

משה לא היה בחטא העגל.

והוא נשאר באותה בחינה.

לכן שרי לו לא לקיים את הגזירה של עפר תשוב.

ורבי נתן לא חולק על רבי נתן כי יש שאומרים שהוא לא מת.

הוא עומד ומשמש למעלה.

למה הוא לא מת?

כי הוא לא צריך את העניין של הגזירה הזאת של עפר באת ואל עפר תשוב.

הוא לא חטא בעגל.

לכן הוא יכול לחיות לנצח והוא עומד שם ומשמש.

רבי חנניהו ברגש אומר עושה הקודש בראש ובראש הכל ישראל נעזור.

עכשיו צריך לרקוד. לרקוד.

ושמחת בחגיך והיית אך שמח ושמח בחגיך והיית

אך שמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ו

מזכירים

ושמחת בין חגיך, והיית שמח,

ושמחת בין חגיך, והיית שמח,

ושמחת בין חגיך, והיית שמח,

ושמחת בין חגיך, והיית שמח,

אף אף שמח, אף אף שמח, אף אף שמח.

והיית שמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח ושמח וש

תעשה רע, ושמחה, וחגך, ועיקר.

תעשה רע,

ותאר לי בנו,

לעובדך באמת,

ותאר לי בנו,

לעובדך באמת,

ותאר לי בנו,

לעובדך באמת,

ותאר לי בנו, לעובדך באמת,

ותאר לי בנו, לעובדך באמת,

ותאר לי בנו, לעובדך באמת,

‫תאר דימנו, כבלך ואין בך. ‫אנחנו, הלוואי, הלוואו,

‫אנחנו אוהבים אותך, הקדוש ברוך הוא. ‫אנחנו אוהבים אותך, הקדוש ברוך הוא. ‫אנחנו אוהבים אותך, הקדוש ברוך הוא. ‫-אנחנו אוהבים אותך, הקדוש ברוך הוא. ‫-אנחנו אוהבים אותך, הקדוש ברוך הוא.

אנחנו אוהבים אותך אנחנו אוהבים אותך הרב אבנו נצחק אנחנו אוהבים אותך הרב אבנו נצחק אנחנו אוהבים אותך הרב אבנו נצחק אנחנו אוהבים אותך הרב אבנו נצחק אנחנו הילדים שלך

אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי אי א

ותאר לי בינו לעובדך באמת, ותאר לי בינו לעובדך באמת.

ותאר לי בינו לעובדך באמת,

ותאר לי בינו לעובדך באמת.

ותאר לי בינו לעובדך באמת,

ותאר לי בינו לעובדך באמת.

ותאר לי בינו לעובדך באמת,

ותאר לי בינו

ארדות הקודש המריחו אנו, אנו, אנו אנו, ארדות הקודש המריחו אנו, אנו, אנו, אנו, ארדות הקודש המריחו אנו, אנו, אנו, אנו, ארדות הקודש המריחו אנו, אנו, אנו, אנו,

אב דנקו לשמריחו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו, עדו