להיכן צריך לשאוף | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

בכבוד.

גמרא ביום הי״ב.

טניה, מה היה בחלקו של יהודה?

הר הבית, הלשכות והעזרות.

ומה היה בחלקו של בנימין?

אולם

היכל

ובית קודש הקודשים.

רצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין,

ובה היה מזבח בנוי.

ובנימין הצדיק היה מצטער עליו לבולעה בכל יום,

שנאמר חופף עליו כל היום.

לפיכך זכה בנימין ונעשה ושפיזיכן

לגבורה לשכינה, לשון הגמרא,

והאהרון היה בחלקו.

אז זאת אומרת, היה מצטער כל הזמן בנימין

למה רצועה שהייתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי,

חלק

היה נמצא אצל יהודה מהמזבח.

עד כאן זה מה שכתוב בגמרא.

רואים מזה את גדולתם של הקדמונים, שבטיה,

אף על פי שזכה בנימין הצדיק לזכויות כל כך גדולות,

שהאולם של בית המקדש, ההיכל,

בית קודש הקודשים, היה בחלקו.

מכל מקום היה מצטער אותו צדיק,

הוא ביקש לבולעה בכל יום. זאת אומרת, הוא ראה ברוח קודשו

שזה לא יינתן בחלקו, החלק הזה של המזבח.

והיה דואג ומצטער על שלא זכה שיהיה המזבח בחלקו.

אבל העולם, ההיכל ובית קודש הקודשים, הכל בחלקך.

אז יש, חלק מהמזבח לא בחלקו.

הוא מצטער על זה מאוד.

הוא לא הסתפק.

במה שזכה יותר משאר השבטים

אשר בחלקם לא נבנה כלום,

לא אולם ולא היכל,

אלא ראה זכותו של יהודה שזכה למקום המזבח ועל זה היה מצטער.

לומדים מזה יסוד

למה שכתב האורחות חיים להראש, זיכרונו לברכה,

כך כותב הראש,

אל תביט על מי שקטן ממך בעבודה וביראה.

זאת אומרת שאתה תגיד, מה, אני, ברוך השם, אני

עובד השם, אני ירא שמים, אני זאב זאב, תביט לאלה שהם מתחתיך. לא.

אל תביט אל מי שקטן ממך בעבודה וביראה,

אלא על מי שגדול ממך,

שתמיד תשאף

לעלות מעלה ולא להסתפק

במה שיש אנשים תחתיך ממדרגתך.

לכן היה בנימין הצדיק

מצטער על מקום המזבח שלא בנוי בחלקו.

מה שיש לו, יש לו,

אבל הוא רוצה עוד.

עוד יותר יש להתפעל?

עד כמה החשיב

בנימין את מקום המזבח כל כך?

עד שיצטער על חסרון מקום המזבח,

מפני שהמזבח

הוא המקום

שמתחלפים

מרע לטוב.

החוטא בא, מקריב קורבן שם ומתכפר לו,

והוא מתהפך מרע לטוב.

המזבח

זה מקום התחלפות

הרע לטוב.

שם, מקום התוכחה שהחוטא שומע מהכהן.

לפני שמקריבים את הקורבן,

הכהן מוכיח את החוטא,

והוא אומר לו מה היה צריך להיות לו

על החטא שהוא עשה,

והוא אומר לו, תסתכל עכשיו מה אני הולך לעשות לבהמה,

זה מה שהיה צריך להעשות לך.

והיה מוכיח אותו,

והיה עושה תשובה,

והיה מתהפך מרע לטוב.

ושם,

במזבח, היה ראוי

לשפוך את דמו של החוטא

ולשרוף את גופו,

יען כי חטא לאלוהיו

בגופו ובנפשו,

לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקורבן הזה שיהיה דמו תחת דמו ונפש תחת נפש,

וראשי אבריה קורבן

כנגד אבריו.

וזה גורם שהוא עושה תשובה,

הוא מחליף דעתו והסכמתו להתנהג מכאן ולהבא בהנהגה מדוקדקת על הצד היותר טוב.

אחרי שאדם

מגיע פעם אחת לשם ועובר תוכחת מהכהן,

והוא רואה מה נעשה בבהמה ומה היה צריך לעשות לו,

אדם כזה כבר עושה תשובה, מחליף דעתו ומקבל בהסכמה גמורה להתנהג מכאן ולהבא בהנהגה מדוקדקת על הצד היותר טוב.

ולפי שזה תכלית האדם,

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה,

תכלית תורה,

תשובה ומעשים טובים.

מה התכלית של תורה?

למדת תורה? למדת הכול? אבל מה התכלית שלה?

מה?

להיות ידען? למדן? מה המטרה?

ליהנות מלימוד התורה?

פיקודי ה' משארים ושמחה להם? מה המטרה?

תכלית תורה, תשובה

ומעשים טובים.

לכן בנימין הצטער על זה הרבה שהוא לא זכה למקום המזבח שבו מקום ההתחלפות

מרע לטוב.

מה אנחנו צריכים להתלמד מזה?

אנו צריכים להתלמד מזה להבין את חין ערך, חין ערך

של גדלות בית המוסר, מקום שלומדים מוסר, כמו פה,

שלומדים מוסר כמו שצריך,

שמפרקים את המידות של הבן אדם, שמעמידים אותו על האמת, שמנפצים את השקר.

זה המקום שצריך להיות בו,

כי הוא מקום ההתחלפות.

הרי רבי ישראל סלנטר זכר צדיק וברכה הוא אומר שאי אפשר להתחלף

מרע לטוב בלי מוסר.

זה כמו שאי אפשר לשמוע בלי אוזניים

ואי אפשר לראות בלי עיניים.

אי אפשר להתחלף מרע לטוב בלי מוסר.

לדעת חוכמה הוא מוסר,

אומר שלמה המלך עליו השלום.

אשר לא ייתכן בשום אופן

שיחליף אדם את דרכו בלי לימוד המוסר.

כמו בקשת הראייה בלי עין ושמיעה בלי אוזן.

לזאת כתבו הפוסקים

אשר בימים הנוראים,

בעת ההכנה לבוא אל המשפט בראש השנה,

וביותר

ההכנה על יום הכיפורים,

צריך להגדיל אצלו את בחינת יום הכיפורים

מעט גבוה יותר במדרגת התשובה.

צריך להתחזק בלימוד ספרי היראים

אשר מסבירים

אל האדם את העסק הגדול של התחלפות הלב, להחליף את הלב

וטהר ליבנו.

לב טהור ברא לי אלוקים.

זאת אומרת צריך להחליף את הלב.

אשר מעט גם גבוה יותר אין להעריך את הערך לעומת מדרגה קטנה ממנה.

זאת אומרת, אפילו אם נצליח מעט

להחליף את הלב ליותר טוב,

אין להעריך את זה לעומת

המדרגה הקטנה שהיא ממנה.

ועל כן כל אדם ראוי שיצטער ויתאווה

וישתוקק להשיג התחלפות לטוב.

על כן מחר בלי נדר, בעזרת השם,

נעשה פה דרשה בשעה 11 בלילה ערב

יום כיפור,

לפני

יום הכפרה,

לפני יום הכיפורים,

כדי לקבל קבלות

שבעזרת השם יתברך נוכל להיחתם לחיים טובים לשלום.

ואחרי זה יהיה סליחות רבתי פה עם פייטנים,

שנקווה שירגשו אותנו לשוב בתשובה.

ועוד אנו רואים מזה

שבשביל שהצטער

זכה שמקום הארון בחלקו.

אם הוא מצטער

על מה שהמזבח לא כולו היה בחלקו,

מה הוא זכה בזכות זה?

הוא זכה שמקום הארון יהיה בחלקו.

כתוב, לפיכך זכה בנימין

ונעשה אושפזחן לגבורה.

דהיינו, לשכינה הארון הוא זכה מרוב

הבקשות שלו, והוא חופף עליו כל היום,

כאחד שמתחכך בבגדיו כל הזמן ורוצה ורוצה,

זכה שיהיה הארון בחלקו.

אז רואים שאדם מפציר ורוצה באמת, גם מקבל וזוכה.

כי עיקר הזכות,

כי עיקר הזכות

במה יכול האדם להגיע למדרגה ברוחניות

הוא בשביל שמצטער על מקום המזבח.

מה זה מצטער על מקום המזבח?

בשביל שהוא מכבד את מקום ההתחלפות

ומחשיב ההכנעה והתשובה.

זאת אומרת,

לעולם אדם ירדוף מקום שבו הוא יוכל להתחלף מרע לטוב.

לעולם יבקש אדם

מי שיוכל להחליפו ממצב של רע לטוב.

אדם צריך לבקש את מקום ההתחלפות,

את המקום באיש שמסוגלים להחליף אותו מרע לטוב.

זה צריך האדם לרדוף כל ימיו, כמו שבנימין

כל הזמן היה מצטער למה הוא לא זוכה שמקום ההתחלפות,

מקום המזבח יהיה בחלקו.

וכיוון שהחלק הגבוה תופס אצלו מקום גדול,

זוכה בשביל זה שגוזרים עליו גזר דין טוב ברוחניות.

לאידך גיסא,

אם חס ושלום

נגזר על האדם גזר דין לא טוב,

מהו הגזר דין היותר קשה?

אם גוזרים לו היעדר רוחניות

ממדרגה גבוהה.

לא נותנים לו יותר להעפיל למדרגה גבוהה. גוזרים עליו

שהוא ייעדר מן הרוחניות ממדרגה גבוהה.

יש אנשים שעשו את טעות חייהם

ועדיין לא חזרו בתשובה מזה.

שהיו מחוברים לפה

והיה להם מקום להתחלפות,

שהרי הם היו חילונים גמורים

והפכו להיות בעלי תשובה.

ובגלל השטויות של הפוליטיקה

הם מרדו במקום שהחליף אותם מרע לטוב

והפסידו את האפשרות להמשיך ולעלות

ונגזר עליהם היעדר רוחניות ממדרגה הגבוהה.

אין מי שיוכל להרים אותם

לאן שאפשר היה להרים אותם.

מה שמקבלים היום

מאותם אנשים שמחוברים אליהם

זה מה שנקרא פרווה,

במקרה הטוב,

סיפורים וכו'.

אבל אף אחד לא לוקח אותם אישית צמודה להרים אותם הלאה והלאה,

לתת להם מערכי יום

איך מתקדמים, איך עולים.

שאיפות לגדלות,

שאיפות לתיקון המידות

ולטפל בהם ולהביא אותם עד כדי כך

זה לא בנמצא.

אז לכן

זה גזר דין היותר גרוע.

כמו שמצינו,

שאמרו חכמים זיכרונם לברכה רבי חנינא ורבי הושעיה

אבא כה משתקיד רבי יוחנן למסמכין הוא

רבי יוחנן רצה לסמוך אותם

שיהיו בסנהדרין.

לא היה מסתייעה מילתא

ולא עלתה בידו.

אבא כה מצטער טובה

מצטער הרבה על זה.

אז הם אמרו לא נצטער מהר

דענן מדבית עלי כאתנן.

אל תצטער

כי אתה לא תוכל לסמוך אותנו.

למה? כי אנחנו מבית עלי.

דאמר שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן

מנין שאין נסמכין לבית עלי

מנין שאף אחד מבית עלי לא ישמח להיות בסנהדרין

שנאמר לא יהיה זקן בביתך כל הימים.

מה יהיה זקן?

מה זה שאומר הפסוק לא יהיה זקן בביתך?

אי למה זקן ממש.

והקתי בכל מרבית ביתך ימותו אנשים.

איך יכול להיות שמדובר בזקן זקן,

אדם שגילו מופלג?

הרי כתוב מפורש שמרבית ביתך ימותו אנשים.

מה זה ימות אנשים?

ימותו בגיל 18. אז איזה זקן מדובר?

כשאומרים

בפסוק שלא יהיה זקן בביתך כל הימים, אלא שמיכה.

זקן זה קנה חוכמה

והוא ראוי לשמיכה.

לא יהיה זקן

שיהיה ראוי לשמיכה מבית עלי.

זה הגמרא בסנהדרין י״ד.

ופרש רש״י זיכרונו לברכה.

אלא שמיכה

שאפילו חכמים הבאים לכלל זקנה

כגון

על ידי תורה וגמילות חסדים,

כדאמרינן בראש השנה י״ח,

בזבח ומנחה אינו מתכפר,

אבל מתכפר ובתורה ובגמילות חסדים.

זאת אומרת, יכול להתכפר הגזירה שהם ימותו צעירים

על ידי תורה וגמילות חסדים.

בזבח ובמנחה זה לא יתכפר,

אבל אם ירבו בתורה ובגמילות חסדים

יכולה להתכפר הגזירה של מיתה בצעירותם.

מכל מקום, אומר הש״י, לא תהיה תורת זקנה עליהם

להיות ראויים לסנהדרין.

אפילו תורה וגמילות חסדים,

והם ראויים מצד עצמם וחוכמתם וכו',

לא יהיו ראויים לסנהדרין. זאת הגזירה. שתי גזירות היו להם.

רואים מפה שבני עלי,

נגזרו עליהם

שני גזרי דין.

גזר דין על גשמיות, שהם ימותו צעירים.

כמו שכתוב, כל מרבית ביתך ימותו אנשים, היינו בני 18, רחמנא ליצלן.

הגזר דין השני, שהם לא יזכו להיות מסנהדרין.

וכמו שנאמר, ולא יהיה בביתך זקן.

היינו תורת זקנה.

הוא מבהיל

שהגזר דין של רוחניות

קשה יותר מהגזר דין של גשמיות.

שעל הגזר דין של גשמיות

יש תקנה

שמתכפר על ידי תורה וגמילות חסדים.

ולכן אביה,

דעתם מבית עלי,

הוא היה מבית עלי,

לפי שעסק בתורה ובגמילות חסדים,

חי שיטינשנין.

הוא האריך ימים עד גיל 60 ולא עומד בגיל 18. בזכות מה?

שעסק בתורה ובגמילות חסדים.

אבל הגזר דין של רוחניות,

גזר דין של רוחניות,

גם תורה וגמילות חסדים אין בכוחם לקרוע.

גזר דין של רוחניות, אם נגזר על אדם, זה הרבה יותר קשה מגשמיות.

גשמיות הוא יכול לתקן בתורה וגמילות חסדים.

פה אפילו תורה וגמילות חסדים אין בכוחם לקרוע גזר דין ברוחניות.

לכן אפילו שצריכו להיות זקנים ממש,

והם ראויים,

מכל מקום הגזרה היא שתורת זקנה אין להם.

וזה מבהיל עד כמה קשה גזר דין של רוחניות.

וכל זה למה היה?

כל זה היה מפני ביזוי קודשים.

כתוב שבני עלי השוו את הנשים שהיו באות להביא את הקורבן

אחרי שהן יולדות.

ובגלל שהם היו מבזים את הקודשים,

אז נגזרה עליהם הגזרה.

רואים מכאן עד כמה האדם מאבד

אם הוא מבזה מעשה מזבח.

ומה זה מעשה מזבח? אמרנו, מקום ההתחלפות

מרע לטוב.

אם אדם ביזה את מקום ההתחלפות או את מי שהחליף אותו מרע לטוב,

יש עליו גזר דין

של ירידה ברוחניות.

עד שנגזר עליו גזר דין היותר קשה שבעולם,

שלא יזכה

לחלק גבוה ברוחניות,

ובפרט אם הוא יוצא נגד

ומקטין את ערך מי שהחליף אותו מרע לטוב או מקום ההתחלפות,

אז הוא אבוד לגמרי, רחמנא נצלן.

שעיקר הכול תלוי בצער על רוחניות שלא משיגים עוד ועוד ועוד.

שזה הכבוד האמיתי שהאדם מכבד רוחניות.

אם הוא מצטער מה שאינו זוכה לזה.

אם אדם מצטער על רוחניות שהוא לא זוכה לה זה מה שמביא אותו להגדיל את מצבו ברוחניות.

כמו שבנימין הצטער על שהמזבח לא ניתן בחלקו כולו

אלא היה בחלק יהודה.

בזכות זה הוא זכה שהארון יהיה בחלקו.

לכן אמרו חכמים זיכרונם לברכה

בראש השנה

כל באי עולם עוברים לפניו

כבני מירון.

פירש רשי

אחד-אחד.

ייתכן שהמכוון

במה שאמר אחד-אחד

שבוחנים את לב האדם

איך הוא עומד בשעה שהוא לבדו.

בוחנים אדם.

איך הלב שלך כשאתה עומד בשעה שאתה לבדך?

האם הרוחניות חשובה אצלך גם כשאתה לבד?

כמו בהיותך בתוך סביבה גדולה של מבקשים, מבינים,

מעלה וחסרון?

יש אנשים שבכולל הם רוח סערה,

פשיח,

מאיימים על כולם, אומרים ככה, מה פתאום, ככה וככה,

והם מעמידים ופשיח.

אבל כשהם נמצאים לבד בבית או באיזשהו מקום, אז זה לא תוסס כל כך ולא נלחם כל כך,

ולא פה, ולא מתאמץ להביא ספרים להוכיח את צדקתו לכולם.

מבין מלמעלה זה מספיק, הכול בסדר, ככה זה וכו'.

אז זאת אומרת,

אדם צריך לדעת, בודקים אותו איך אתה לבד ואיך אתה בציבור. האם הציבור גורם לך,

מה שאתה כאילו עכשיו נהיית למדן,

אז אתה למדן באמת כל הזמן.

גם בלי ציבור. מה קשור לציבור?

אתה לומד כי צריך ללמוד, ואתה רוצה לדעת ולברר לאמיתה של תורה כל פרט ופרט.

זה בסדר גמור, מצוין. אז הלב שלך הוא בדיוק בכל מקום.

בכל מקום הוא לא מושפע דווקא.

ואם חס ושלום בהיות בלבדו הוא נכשל בביזוי קודשים כמו בני עלי,

כי אם בכל נגיד שהוא מקפיד על זמנים, נגיד, הלוואי, הלוואי שכל האברכים יקפידו על זמנים,

אבל אחרי שהוא יוצא מהכול, הוא לא מקפיד על ביטול תורה כל כך, כי הוא אומר, כבר למדתי שבע שעות, שבע שעות למדתי.

זהו, מה עכשיו?

עכשיו אני פנוי לזה.

זה נקרא שהוא מבזה את הקודשים.

כל שיכול ללמוד ואינו לומד,

הקדוש ברוך הוא מצטער עליו, בוכה עליו,

והרי זה כי דבר השם בזה.

כל שיש לו אפשרות ללמוד ואינו לומד,

זה דבר השם בזה, זה כריתות, רחמנא לצלן.

אז בכולל הוא מקפיד,

ובפרט אם אמרו שאם מחסירים וזה, מורידים מהמשכורת,

אז הוא מקפיד.

אבל מבחוץ הוא מבזה קודשים.

אז לכן אם חס ושלום בהיותו בלבדו נכשל בביזוי קודשים כבני עלי,

יש לו לפחד מגזר דין.

ביום הכיפורים היותר קשה שבעולם.

לכן לא רואים הרבה בני עלייה.

יש אברכים ששנים נשארים אותו דבר, אותו דבר.

לכאורה,

אחרי שנה של לימודים,

אתה צריך להיות שונה לגמרי משנה שעברה.

בעוד שבע שנים אני אפגוש אותך,

אני צריך לראות, מלאך, משהו אחר לגמרי.

כל כך הרבה תורה, כל כך הרבה מעשים טובים, משהו אחר.

לא יכול להיות שאני אראה אותו דבר.

ועדיין מה אחר לכולל, ועדיין סידורים,

ועדיין פה, ועדיין שם. הכל אותו דבר, הכל כרגיל.

מה קרה?

גזרו עליו גזר דין

שהוא לא יעלה ברוחניות, כי הוא מבזה את הקודשים.

אז מה, השם ייתן לו מתנה שהארון יהיה בחלקו?

אתה בעצמך מבזה את הארון, אתה מבזה את הלוחות, אתה מבזה את הכול.

אתה בשבילך זה לא חשוב.

זה אתה צריך תואר שתיקרא בן תורה,

ואתה הולך למקום ששם נקראים בני תורה.

אבל זה באמת, אתה מבין, כל-כולך תורה?

הנה ודאי

שעשרת ימי תשובה הם ימי רחמים,

וכל שכן יום הכיפורים,

שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.

והרבה חלקים של סיעתא דשמיא יש בתשובה של כל אחד.

אך ראוי לנו להתבונן,

כי אחרי יום הכיפורים,

כשיגמר ימי הרחמים ותיגמר עשייתא דשמיא של הימים האלה,

הרבה לפחד אולי לא נוכל לעמוד על ההרגש הנכון כמו שאנחנו נגיד עומדים בו עכשיו

ועל כן צריכים אנחנו להרהר בלבנו לעשות תשובה מעולה מעולה

שגם בהיותנו אחד אחד בלי המרוצה של הרבים

בלי הדחף של הרבים

ובלי כל כך סיעתא דשמיא כמו ביום הכיפורים

אלא אחד אחד

כל אחד על כוחותיו

שגם אז יחשיב ויכבד

כל מה שיקר לו עכשיו.

מה יקר לך בראש השנה? מלכויות?

עבדת על זה?

התכוונת להמליך?

שזה יישאר הלאה.

החלטת שאתה עולה ברוחניות ואתה לא מבטל תורה?

שזה ימשיך הלאה.

החלטת לעשות מעשים טובים?

הגדרת אותם או שאמרת בערך בשביל שלא להתחייב?

להמשיך הלאה.

זה העבודה.

כי אחרי שהקדוש ברוך הוא הסתלק למרומים,

אחרי דרשו השם בהימצאו, קראו בהיותו קרוב,

אחרי זה כשאתה תרצה אותו הוא לא יענה לך.

כשהוא ירד עד אליך

בשביל שאתה תענה לו,

לא ענית לו,

לא לקחת את זה ברצינות,

לא קיבלת את כל מה שהוא חפץ שתעשה.

מה הוא אמר לך?

שובה ישראל עד אדוני אלוהיך. עד.

הגעת עד?

הגעת עד?

לא הגעת עד. אני ירדתי במיוחד בשביל להעלות אותך עד.

אתה לא רוצה להגיע עד.

אתה לא רוצה להתחייב, נכון?

אחרי יום כיפור

יתחילו הדרישות, נכון? תתבקש כל מיני דברים.

תשכח מזה שאני אענה לך.

ויכול להיות שאדם יפסיד כבר לכל החיים.

כי מדרגה שמפסידים פעם אחת לא חוזרת.

האדם הראשון חזר בתשובה 130 שנה.

הוא חזר למעלה שהוא היה קודם?

שום דבר. הוא תקוע ומשהו ירד. נגמר.

אז כפרה יכול להיות.

אבל מעלה?

אם באתה,

ראובן הפסיד

את הבכורה,

את הכהונה,

הפסיד את המלוכה.

הפסיד.

זהו.

חזר לו?

לא. הוא עשה תשובה.

לא חוזר.

תשובה תועיל לכפרה.

אבל להחזיר מעלה שהיית יכול להשיג ולא השגת או ויתרת או התעלמת,

לא תשיג. עבר הזמן.

אז כמה חשוב שבן אדם כל הזמן ישאף לעוד ויעבוד ויעלה.

וגם אם לא השיג את הכול, לפחות אהרון יהיה בחלקו כמו בנימין.

רצה מזבח, זכה בארון בנוסף.

לא הספיק לו האולם בהיכל, בבית קודש או קודשים.

גם הוא רצה את המזבח.

למה?

כי מקום המזבח זה מקום ההתחלפות.

וכל תכלית תורה, תשובה ומעשים טובים.

ואם אתה לא מגיע למקום ששם יש את ההתחלפות,

אם אתה לא זוכה ללמוד במקום כזה,

או מאדם כזה שמסוגל להפוך אותך מרע לטוב,

אז אתה מפסיד את המדרגה הרוחנית שיכולת להגיע,

ואפשר שזה לעולמי.

רבי חנניהו בנהג השיום,

ארעשו הקודש והחול של קודש ישראל,

אבי כהורמן זה ראשון.

שנה אמור אדונו נחמס למען של גודלו.