הקללות מעמידות אתכם | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

אתם ניצבים היום כולכם לפני אדוני אלוהיכם

ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל

למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות

כי תבוא קללות

למה נסמכה פרשת אתם ניצבים לקללות?

לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים

הוריקו פניהם

ואמרו מי יכול לעמוד באלו?

מי יכול לעמוד בתשעים ושמונה קללות?

התחיל משה לפייסם

מה היום שהוא קיים

והוא מאפיל ומאיר?

כך אעיר לכם וכך עתיד להעיר לכם.

זאת אומרת, אתם ניצבים היום

כמו שהיום

הוא קיים

והוא מאפיל ומאיר

כך אעיר לכם וכך עתיד להעיר לכם.

והקללות והייסורים

מקיימים אתכם.

זאת אומרת, אדרבה,

מתוך הייסורים אתם עומדים וקיימים.

שנאמר אתם ניצבים היום.

זאת אומרת, אתם תהיו ניצבים כמו היום.

שהיום הוא מאפילו מאיר, הוא כמו שאיר לכם בעבר ככה איר לכם בעתיד

וכן על זה הדרך.

זאת אומרת, אם עם ישראל

שומעים את הקללות, שלא יחשבו שלא תהיה להם תקומה, אלא הפוך,

מכוח זה אתם ניצבים היום.

עכשיו, באמתלה זו,

מי יכול לעמוד

באלו

משתמש היצר מאז ועדתה?

יש לו אמתלה.

מי יכול לעמוד?

מי יכול לעמוד באלו?

כל הזמן אצלנו דוחף.

מי יכול לעמוד בכל הגלולות האלה? ככה הוא כל הזמן באמתלה הזאת ובא היצר מאז ועד עתה.

מבלי להבין מה חובתו

ואיך ממלא חובתו

בטענה מי יכול לעמוד באלו.

ולימוד המוסר

יגרום לו רק צער והורקת פנים

ועוד ללמוד מוסר,

אז בכלל האדם יוריקו פניו לגמרי. לא רק הייסורים,

עוד יתנו לו בראש, כמו שאומרים,

מוסר, אז מה יהיה?

ככה הטענות של יצר הרע.

אבל באמת בלימוד המוסר,

אם כי בתחילתו האדם חש בחלישות הדעת,

אבל הסוף

ימצא בלימוד המוסר דברי פיוס,

שכל קיומו

הוא הודות לדברי המוסר.

כל מעמדו

וקיומו של אדם

זה רק בזכות המוסר שיכול להעמיד אותו.

כי אין יוסיף דעת יוסיף מכאוב,

ובכל זאת האדם שבע רצון

ליתן כל אשר לו בשביל משהו של הוספת דעת.

יוסיף דעת יוסיף מכאוב.

ככל שאדם מרבה בדעת זה מוסיף לו מכאוב.

אבל בכל אופן אדם מעדיף הוספת דעת למרות שהתרבה מכאובו.

אם אתה לומד מוסר אתה מוסיף דעת, אתה לומד.

אתה יודע תכסיסים של היצר, אתה יודע איך הוא מפיל אותך,

אתה יודע איך יכול לקום ממנו, אבל זה מוסיף מכאוב.

גם מצד

שאתה רואה מה העונשים על הדברים,

אתה רואה גם מצד הנפילות שהוא מפיל אותך וכו' וכו'.

יוסיף דעף, יוסיף מכאוב. אבל

יש מאמר החכם שאמר

מוטב להיות סוקרטס מצטער

מלהיות חזיר מתענג.

סוקרטס היה חכם היווני

והוא בשביל

מה שהוא גילה

היה מוכן גם שיהרגו אותו.

סוקרטס מצטער עדיף

מלהיות חזיר מתענג.

אפילו חוכמה חילונית

שהיא ממוזגת בחומר,

בכל זאת בוז יבוזו לתענוגים של חזיר.

אדם

שהוא משתרע בכל מקום,

מתענג

ורק על זה חושב,

זה נקרא גם בלשונם חזיר מתענג.

ועדיף

להיות חכם כמו סוקרטס ומצטער.

אז בחוכמת התורה והיראה שהיא מקור החיים על אחת כמה וכמה שכדאי יוסיף דעת,

יוסיף מכאוב.

והנה הראש,

זיכרונו לברכה,

מביא

פלוג תת הגאונים, זיכרונם לברכה,

האם מותר לטענות בראש השנה?

יש מחלוקת בין חכמים האם מותר לטענות.

הוא מביא ירושלמי בראש השנה,

פרק ראשון,

אמר רבי סיימון,

כתיב כי מי גדול,

כי מי גוי גדול?

רבי חנניה אומר,

איזה אומה כאומה זאת

שיודעת אופיה של אלוהיה

ומי גדול. והנה הראש מביא את מחלוקת הגאונים עם מוטל לטענות בראש השנה,

ואביא מירושלמי.

אמר רבי סיימון,

כתוב כי מי גוי גדול.

רבי חנניה אומר,

איזה אומה כאומה זאת

שיודעת אופיה של אלוהיה.

בנוהג שבעולם אדם יש לו דין,

לובש חורים,

הוא מתכסה שחורים,

כיוון שאינו יודע איך יוצא בדינו.

אבל ישראל אינן כן.

לובשים לבנים

ומתעטפים לבנים

ואוכלים ושותים

ושמחים

בראש השנה שהוא יום הדין.

למה? לפי שיודעים שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים ומטה את דינם,

ונראה בכוונתם

לפאר ולהלל גדלותה של כנסת ישראל.

ישראל שיודעת אופיה את האופי של אלוהיה,

מפני שסדר העבודה של ראש השנה

הוא לכאורה כסותר זה את זה.

וכאן שמצינו שאמרו זיכרונם לברכה על דוד מלכנו,

אי אתה יכול לעמוד על אופיו של דוד המלך.

פעם הוא אומר,

תפילה לעני

כי יעטוף.

אז פעם הוא מחזיק מעצמו עני.

ופעם אומר,

משפטיך למלך תן.

ופעם הוא אומר על עצמו אני מלך. תן לי את המשפטים של מלך.

כמו כן,

חובת עבודת היום של ראש השנה נראית כסותרת.

תקעו בחודש שופר

בכסל יום חגנו.

מוכרחים

דווקא לשופר כפוף.

כל כמה דחייף טפה מעלה.

כמה שיותר כפוף,

יותר מעולה.

יום תרועה.

יבבה גנוחי גניח ילולי יליל.

אז תרועה זה יבבה גניחות, יללות.

ומצד השני,

מוכרח להנהגת חג

ואסור בתענית.

הסוד הזה לעמוד על אופיו של ראש השנה, זאת אומרת, אז רגע,

אז זה

דין עם יללות ויבבות וגניחות,

ומצד שני יש לזה דין של חג שאסור לטענות.

אז זה נראה עבודה סותרת.

הסוד הזה לעמוד על אופיו של ראש השנה,

יכולים רק אומה שנמסר לה מאז נכנסו לברית

הסוד של אתם ניצבים.

רק מי שיש לה את הסוד של אתם ניצבים.

שאין טענת אמתלה כשהוא שומע את דברי התוכחה,

לומר מי יכול לעמוד באלו.

שאין טענת אמתלה בשומעות דברי תוכחה. אדרבה, אדרבה.

זהו שפועל.

טענת

הם ניצבים.

אומות העולם חוששים

לתת לב,

לחייף את עצמם, לאכוף את עצמם.

הם חוששים להתעמק

ולחקור על אשר סרו מן הדרך.

ואם כן,

יהיה עליהם ליפול במרה שחורה, ללבוש חורים

ולא לגלח.

למה?

כי קשה להם לפרוש מתאוותם ומהרגלם.

אפילו שהם יודעים שרב אמר דרכם.

אבל אומה זו עם ישראל, אומה זו של גוי אחד בארץ.

הם יודעים להבין את אופיו של האלוקים.

כי שימת לב להיות חייף

ולא ללכת אחרי שרירות הלב.

אדרבה,

הם שמים לב ללכת כפופים לפניו

ולא ללכת בשרירות הלב למה שמורה להם הלב.

אם רק ישים לב

לסור משאול מטה,

כבר הוא מוכן לאורח חיים למעלה למשכיל.

אם יתעורר להבין את הרמיזה של כל השופר להקיץ מתרדמה בהבלי הזמן,

אז ירגיש שנמצא כבר בחג.

זהו האופי האמיתי של ראש השנה.

הוא מתחיל ככה, למשפטיך עמדו היום,

כי הכול עבדיך.

זיבורה ועקרבה.

זיבורה זה דבורה.

עקרבה,

אה?

עקרב.

שניהם, אם הם מכים את הבן אדם,

זה סכנה שאי אפשר לצאת ממנה.

כי דבורה, אם היא מקישה את האדם, מה מועילה?

מה אם צוננים?

עקרב אם מקיש את הבן אדם,

מה מועיל לו?

מים חמים.

אבל אם אתה מחליף ביניהם, אוי ואבוי, זה עוד יותר גרוע.

אז לכן, אם שניים עקצו, אתה לא יכול לתת לא תרופה לזה ולא תרופה לזה, זה מכה שאי אפשר לצאת ממנה. זה נקרא זיבורה ועקרבה.

אז מתחיל במשפטיך, למשפטיך עמדו היום, כי הכול עבדיך.

ממש משפטים שזה פחד פחדים, זיבורה ועקרבה.

אבל תכף אומרים לנו,

ותשובה, ותפילה, וצדקה,

מעבירים את רוע הגזרה.

אז יש עצה על המקום.

על המקום.

אתה ברגע יכול לצאת

מכל הברוך.

הרב שך פעם אחת אמר בשם המשגיח שהוא אמר

שבחוץ לארץ היה הדין, ברוסיה

היה דין,

זה עד היום ככה, גם בחוץ לארץ היום שאנחנו הולכים ורואים שם,

שכל בן אדם שיורד שלג על פתח חנותו,

הוא מחויב לפנות את השלג מפתח חנותו.

ועוברים שוטרים וכונסים

ועונשים את מי שלא עושה כן,

כי זה מעכב את האנשים בדרכים להתקדם.

אז יש כאלה מזניחים את זה, לא עושים.

אבל אם הם שומעים ששוטרים התחילו להגיע לאזור, ישרם מתמקחים מתעתע ומתחילים ככה כאילו לעשות עם מגריפה ועם זה, ככה כאילו.

ואז נראה לו שהם באמצע המלאכה.

אז הוא אומר, בן אדם אפילו לא הכין את עצמו בחודש אלול כראוי ופה ושם, והוא כבר רואה שכבר מגיע כבר עוד מעט ראש השנה,

לפחות ייקח מתעתע, ככה מגריפה יתחיל לרואה.

לעשות איזה משהו, אתה מבין שהוא עושה משהו.

זאת אומרת,

גם אם אדם עולה על הדרך של התשובה,

עוד לא עשה תשובה, עוד לא יכול לעשות תשובה,

אבל הוא עולה על הדרך של התשובה, הוא כבר מתחיל במשהו.

הוא בא לסליחות,

הוא מתחיל פה, הוא עושה איזה חשבון נפש,

מתחיל ככה,

נכנס לתוך החשבון,

אז זה קצת מרגיע, בכל אופן, כבר אומרים, הנה, הוא כבר בפנים.

זה כמו אמרנו באחת הדרשות האחרונות, זה כמו אדם.

שהוא עכשיו נמצא בשדה התעופה בן גורגור,

ועכשיו הוא עולה למטוס לארצות הברית.

הוא עדיין בקרקע של ארץ ישראל,

אבל ברגע שהוא יושב כבר במטוס,

זה נחשב שהוא כבר בארצות הברית.

כי רק מה שחסר עכשיו זה שהמטוס יעלה על המסלול,

ויעלה לאוויר ושלום על ישראל, אז זה כבר נחשב

שהוא כבר נמצא,

כמו שאומרים, בדרך התשובה.

דברים כאלו שיש בידו וברשותו של אדם,

ויכולים לבטל גזירה שכבר נגזרה,

אז כתוב שתשובה

ותפילה

וצדקה מעבירים.

זה לא מתבטל.

מעבירים את זה על מישהו אחר.

מעבירים את זה על מישהו אחר. כי מה שיצא צריך להתקבל. מה? אין. מידת הדין לא מוותרת על שום דבר.

יש דרשה שנתתי בנאס״א וכל לסיום על זה.

שם זה חבל על הזמן עם פירוט ודוגמאות.

זאת אומרת, מעבירים את רוע הגזירה.

אז לכן,

אדם שיש בידו וברשותו יכולת לבטל גזירה שכבר נגזרה,

האם זה לא חג?

שאדם מסתובב עם החנינה בכיס והוא לא צריך את ריבלין.

הוא הולך בכיס עם החנינה, מתי שאתה רוצה, תחתום,

וזהו, יש לך חנינה.

תגיד שאתה מקבל עליך בפיך ובלבבך לעשותו.

גמרנו את הסיפור, יצאת מכל הברוך,

מכל הצרות,

מכל הגזירות. כבר נגזרה.

אתה יכול למחוק את הכול.

אבל תעשה תשובה כמו שצריך.

אז זה חג או לא חג?

בטח, זה חג. אם אתה יכול להשתחרר מהכל, אפילו שזה זיבורה ועקרבה,

אבל אם אני יכול להשתחרר מזה בלי מים חמים ובלי מים קרים,

עם חתימה, עם החלטה, וגמרנו, אז למה לא לעשות?

אז זה חג מצד זה.

הלא על אדם הראשון אמרו, זכרונו לברכה, שיצא בדימוס,

נמצא עימנו. זה היה באותו יום,

בראש השנה.

נמצאים אנו כיום בדוגמה של הנהגת

דין ברחמים.

ביום הזה יש דין ברחמים.

מצד עצם המצב,

אנו בכלל ובפרט במצב של סכנה.

ורק הקב' ברוך הוא עושה איתנו חסד וממתיק את הדין ברחמים.

וזה מותנה בהנהגת האדם.

כלומר,

אתה האדם.

אתה רוצה שהשם יהפוך לך את הדין לרחמים או לא?

אם אתה מתעכב

ואתה לא מחליט,

זה ייגמר בדין.

עכשיו היד שלך תחליט אתה רוצה לצאת מזה או לא רוצה לצאת מזה.

זה כמו שהשופט שואל אותך.

תגיד לי, אתה רצחת? כן.

גנבת? כן.

עשית את זה? כן.

אתה מתחרט?

לא יודע.

לא יודע.

אני אגיד לך את האמת, אני לא רגיל לשקר.

לא יודע.

לא יודע. טוב, בינתיים השנה תקבל גזר דין,

ואחר כך נראה מה יהיה איתך בהמשך.

השם מרחם.

אנשים נותנים להם את ההזדמנות לצאת מכל הברוך.

והם באמת לא יודעים מה הם רוצים.

אם הם רוצים ככה או רוצים ככה.

אז מכל מקום, כל התוכחות אנחנו רואים.

הן אמורות להעמיד אותנו. ואלמלא הפחד של יום הדין,

היראה מיום הדין,

אבל מצד שני זה יום חג,

כי אתה יכול לעמוד בזכות עצמך.

אז יש פה דין ויש פה רחמים.

יש פה משפט ויש פה חנינה.

יש פה הכל. יש פה תוכחה איומה ויש הבטחה. אתם ניצבים היום

היום הרת עולם. ביום הזה אתה יכול לצאת בדימוס

כמו שיצא האדם הראשון.

תחליט.

אתה רוצה או לא רוצה?

אל תגמגם.

תחליט.

עכשיו, מי שמכין את עצמו ובא לפני,

והוא מחליט שהוא חוזר בתשובה לפני ראש השנה,

אז לא יהיה לו גזר דין חס ושלום רע.

אבל אם בראש השנה עוד צריכים לראות

האם הוא מחליט או לא מחליט,

זה כבר יהיה לא כל כך קל.

כי האדם מבולבל קצת, לא יודע מה הוא רוצה, מה זה, ובשמיים בודקים בדיוק מה הכוונות שלו.

מדנים את האדם באשר הוא שם,

אבל באשר הוא שם זה לא כמו שהוא חושב.

מסתכלים לתוך תוכיותו לראות בדיוק מה כוונתו.

אדם שלא עושה הכנה,

הוא יכול להיתפס במצב שיהיה לו קשה מאוד להגיב ברגע האחרון.

אם בן אדם נוסע במהירות והוא רואה שהרמזור כבר מתחלף לאדום,

אין טעם להמשיך במהירות שנסעת עד עכשיו.

אפילו אם אתה במרחק חצי קילומטר, כדאי כבר

להוריד את הרגל מהבלילה.

לשים אותה כבר על הברקס

ולאט לאט לא צריך להגיע עד עשר מטר מהרכב השני ואז לתת ברקס רציני.

ואם הברקס לא יעבוד כל כך טוב,

אז גם לא יהיה לך מרווח תגובה.

אבל אם יתברר לך בחצי קילומטר שהברקס לא מגיב,

עוד אתה יכול לעשות פעולות כאלה או אחרות, להוריד מהלכים,

אתה יכול בהן ברקס לעשות משהו,

אתה יכול עוד להציל את עצמך,

אבל אם אתה מגיע ברגע האחרון אתה כבר מבועת ואתה לא יודע איך להגיב ואין לאן ללכת וכולם עומדים לך,

איי איי איי איי איי איזה בעיה.

אז לכן חכם

עיניו בראשו,

הוא כבר בראש חודש אלול,

הוא כבר רואה מה הולך להיות בעוד חודש

בראש השנה.

חכם עיניו בראשו,

הוא מסתכל מה יהיה בראש השנה מראש חודש אלול.

אריה שאג, מי לא יירא.

אריה זה אלול,

ראש השנה, יום הכיפורים והשנה הבאה.

אם אריה שואג, איך אתה לא יירא? כבר התחיל אלול.

תכף ראש השנה.

ואתה עדיין, עם השאגות האלה והכול, אתה עדיין רגוע?

אז פעם אחת ברחו האנשים ליער, ושמעו שם אריות וזה, וכולם נתפחדו וכולי וכולי.

וישבה איזה קבוצה אחת שמה, ובכלל לא פחדנו. הם אומרים, בואנה, אתם כאלה גיבורים? מה, אתם לא מפחדים מהאריות?

הם אומרים, לא, אנחנו חרשים, לא שומעים.

זה המצב, שיש אנשים באלול, הם לא שומעים אריות, הם חרשים.

הם חרשים.

אבל חרש כזה, שיגיע ליום הדין, גם את השופר הוא לא ישמע.

ואם הוא ישמע, הוא רק יחשוב איך הוא תוקע,

במקום לחשוב מה הוא צריך לתקן.

אז לכן, יהודים יקרים,

עם כל החשש הגדול שבאמת דנים את האדם על כל פרט ופרט,

ולא רק אותו, גם את בני משפחתו,

ויש גם יחסי גומלין בין המשפחה לבין האדם הנידון,

אז לכן

צריך להתעורר.

צריך להתעורר מוקדם כמה שיותר,

ועם כל זה לזכור שהקדוש ברוך הוא נותן לנו את האפשרות להחליט

אם אנחנו רוצים לצאת בדימוס או לא.

ההחלטה היא שלנו.

רבי חנין יומן כזה שאומר, עושה את זה בכל מקום מסוים.