העולה למטוס כמי שהגיע ליעד | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

עונשי החטא טבעיים הם

עבירה גוררת עבירה, דבר טבעי.

עבירה מכבה מצווה, דבר טבעי.

וכבר גזרה תורה אם תטיב שאת,

ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ.

ומה תקוותנו בלעדי התשובה?

אז כל העונשים שבאים על חטאים

הם טבעיים, אם זה אוטומט עובד.

עבירה גוררת עבירה, זה דבר טבעי. ועבירה מכבה מצווה, דהיינו לא נותנת לאור המצווה להעיר על האדם ולהשפיע עליו.

זה דבר טבעי.

וכבר גזרה התורה אם תטיב שאת.

ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ.

פירושו של דבר תוכל לשאת את היצר ולהילחם בו.

אם תטיב יהיה לך רק טוב.

ואם לא, אז תדע לך שלפתח חטאת רובץ. יצר רע רובץ לפתחך, לשערי הלב שלך, וממתין להפיל אותך בבאר שחת.

נועזים ככה, מה תקוותנו בלעדי התשובה?

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

אין בין גיהינום לגן עדן, אלא כחוט השערה.

בחוט השערה אפשר לעבור מגיהינום לגן עדן.

זאת אומרת, המציאות היא שאדם יכול להיות צדיק, צדיק, צדיק,

ופעם אחת באיזה מעשה של חוט השערה, צ'יק, הוא עבר לגיהינום כבר.

יכול להיות שבן אדם, כל תוכנו ומהותו זה גיהינום,

וכחוט השערה, צ'יק, הוא עשה תשובה, הוא בגן עדן.

זאת אומרת, המרחק בין לבין יכול להיות

מעשה של חוט השערה.

וכבר המליצו הקדמונים, מעט מהאור דוחה הרבה מן החושך.

אפילו אם אדם נמצא בחושך לאורך זמן ושנים,

אבל מעט מן האור, אם הוא מצליח להחדיר מעט מן האור, זה ידחה

הרבה מן החושך.

והכלל בדרכי התורה, כמו שלמדנו אתמול והיום,

בבוקר ואתמול,

הכלל הוא

בדרכי התורה שאם מעמיד האדם עצמו על דרך שסופה תשובה,

כבר זכה

בציור,

אם אחד מבני ברק כבר יצא לכביש גיאה בדרך לירושלים,

נחשב שהוא בירושלים.

יצא לדרך.

מי שיצא לדרך,

זה כבר מראה שהוא בסוף הדרך.

נכון. כמו שאדם עולה למטוס,

ברגע שהוא עלה למטוס הוא כבר לא פה בארץ ובאמריקה.

לאן הוא טס?

לאמריקה.

ברגע שהוא עלה למטוס הוא באמריקה, זה נחשב שהוא באמריקה.

ברגע שאדם עלה

לדרך התשובה,

ברגע שהוא עלה לדרך הטוב, כבר דנים אותו על הסוף.

אם מעמיד אדם עצמו על דרך שסופה תשובה,

הוא כבר זכה,

כבר זכה, כבר.

כמה דינים נאמרו

שהעומד להיות כאילו כבר היה.

עומד להיות זה כבר נחשב כאילו כבר היה, וזה כלל בתורה.

אם במשך חודש אלול

יעמיד אדם עצמו בדרך המובילה לתשובה

וישמרנה

את הדרך הזאת המובילה לתשובה,

לפחות עד אחרי יום כיפור,

אפילו שהוא לא הגיע עדיין לתשובה השלמה,

ושנים רבות יעברו עד שיגיע אליה,

אם בדרך התשובה הולכו,

כבר דחה הרבה מהחושך.

יש בכוח דבר זה להאיר מחדש ולהוציאו מדרך העבירות.

ומהי הדרך המובילה לתשובה?

הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק ברכה, כתב

בכל דבר המסובב

נולד כפי כוח הסיבה.

אני עושה סיבה, פעולה מסוימת,

ומה ייוולד?

ייוולד מה שהיה בכוח הסיבה שהתחלתי.

בכל דבר המסובב שהתגלגל מסיבה

נולד, מה נולד בו?

כפי כוח הסיבה.

לדוגמה, מסובב נכבד לא ייוולד מסיבה קלה.

לא יכול להיות שיצא מדבר קל, דבר נכבד.

התשובה לא תיוולד אצל השקוע בהבלי העולם הזה מבית ומחוץ בתקיעת שופר בלבד.

אין דבר כזה.

כזה לא יכול להיות מסובב שזו התשובה שנולד מהסיבה שאדם היה שקוע בהבלי העולם הזה מבית ומיעוט והוא שמע תקיעת שופר ומהתקיעה עצמו הוא חזר בתשובה.

לא יכול להיות דבר כזה.

כי התשובה זה עניין גדול מאוד ונכבד ואין כדוגמתו והוא השיא של השיאים.

ורק מתקיעת שופר,

שאדם יגיע לזה בשעה שהוא תפוס ואחוז כל-כולו בהבלי העולם,

אי אפשר שהמסובב הזה, הנכבד, יהיה מסיבה שהיא קלה.

הסיבה החזקה עבורנו,

כדי שנוכל להגיע לתשובה,

איזה סיבה יכולה להיות, אם כן, חזקה בשביל שנגיע לנכבד הזה,

לתשובה? איזה סיבה יכולה להיות?

לימוד המוסר,

לימוד המוסר.

אם יקבע האדם עצמו ללמוד כל יום בספרי מוסר,

כל יום בספרי מוסר,

שחרית וערבית, כל יום בספרי מוסר,

ולפחות ישמור את זה עד לאחר יום הכיפורים בלי הפסקה,

בזה הוא העמיד את עצמו על דרך שהיא מובילה לתשובה.

אולם אין זה פשוט

לשמור על קביעות של לימוד מוסר,

ובפרט מי שלא רכש שום טעם בלימוד מוסר.

קשה לו, קשה לו.

זה קשה,

זה לא פשוט.

מי שלא רגיל במוסר,

ובפרט שיש כאלה שסולדים מזה,

ואתה שנאת מוסר

בתשלך דברי אחריך.

יש אנשים ששונאים מוסר ממש,

לא יכולים לשמוע, לא תוכחת ולא מוכיח ולא כלום.

אל תגידו לי מה לעשות, אני יודע מה לעשות, זה בסדר.

דבר חידוש נמצא במדרש.

עכשיו אנחנו הולכים למהלך נוסף להאמין.

בפרשת צו,

פרק י'

חדמן דאמר

תשובה עושה הכל

ותפילה עושה מחצה.

ולאחד מנדא אמר תפילה עושה הכל

ותשובה עושה מחצה.

ויש כאן חידוש גדול,

שבכוח תשובה,

בכוח של תפילה,

להיחשב במקום תשובה.

אם למנדא אמר תשובה עושה הכל,

ולמנדא אמר השני תפילה עושה הכל ותשובה מחצה,

משמע שיוצא פה שתפילה שקולה

לתפילה, תפילה שקולה לתשובה.

אז חידוש יש כאן בכוחה של תפילה לחשב במקום תשובה.

נו, אז מה הביאור בזה?

ביאור הדבר בפשטות.

עניין התפילה הוא מלכויות.

על ידי התפילה

מתעוררים באדם

רגשי אמונה והשגחה.

הרגש.

כי אתה אומר, אתה חונן לאדם דעת.

גם אם עשתה אותה רגש.

לא.

אתה חונן לאדם דעת,

אז חונן הוא מאתך, אז אני יודע שזה רק ביד שלו.

הוא המלך, הוא המשפיע,

אני העבד,

רק הוא יכול לתת לי. שהוא מקבל את התפילה. כן. ברחנו,

זה רק אתה יכול.

רפאנו,

זה רק אתה.

הכול זה רק אתה.

כי אם אני שומע מה אני מדבר,

אז בעצם אני מבין שיש פה מלך,

ואני גם עומד לפני מלך,

ואני קולט מה שאני עושה,

ולפני מי, דע לפני מי אתה מתפלל,

אז אני מכניס לעצמי עכשיו הרגשים של אמונה

בהשגחה שהשם משגיח עליי.

למה?

אם הוא לא עומד ושומע אותך כרגע,

אז לפני מי אתה מדבר?

אז ודאי שאתה יודע שיש השגחה כרגע.

ועוד שאתה מדבר בשקט.

אתה

בטוח שהוא שומע.

אז יש פה אמונה ויש פה השגחה.

אז קרבת השם, כשהוא עומד לפני השם בתפילה,

הכרה אמיתית,

אבל שיהיה לו הכרה אמיתית בהרגש הלב שהוא מרגיש בפנים במלכויות,

בכוחה להביא את האדם לשמירת כל התורה כולה.

מתפילה אחת כמו שצריך

יכול האדם לקיים את כל התורה כולה.

אם ההרגש במלכויות

יחדור לתוך לב האדם,

יתבטלו

כוחם של מידות רבות רעות.

אם ההרגש של המלכויות, שהקדוש ברוך הוא מלך יחיד בעולמו,

זה יחדור לתוך הלב של האדם, יחדור, זה יהיה שם, בתוך הלב, לא בפה ולא בשכל, בלב.

בטל כוחם של מידות רבות רעות.

אם ידע האדם שהכל נעשה בהשגחה גמורה,

והאדם לא יכול לעשות מאומה בכוחו שלו,

יתבטלו המידות, קנאה.

מה אתה מקנא?

האם הקנאה שאתה מקנא תביא לך את מה שיש לו?

לא.

האם זה יעזור לך להוריד מהקדוש ברוך הוא שפע? לא.

מה הקנאה עוזרת לך?

שאתה כאילו כופר בדינו של הקדוש ברוך הוא שלזה הוא נותן מלכה או לא נותן? מה אתה עושה עם הקנאה? מה אתה מרוויח ממנה?

תתבטל השנאה,

כי מה מועילה השנאה שאתה שונא?

השם ישנא אותו? יעניש אותו? יעשה לו? מה, מה?

אתה קובע עם השנאה שלך מה יקרה, מה לא יקרה?

אתה במקום לאהוב את מי שהשם אומר שצריך לאהוב,

אז אתה שונא את מי שהשם אומר לאהוב?

אתה פועל נגד השם?

אתה חושב שתשיג משהו בזה?

תאווה,

אתה חושב שתשיג את אהבתך?

אתה חושב שהתאווה תיטיב לך?

מה אתה חושב שאתה תעשה?

אם השם אומר לא ואתה אומר כן.

הרי למדנו היום בבוקר שבן סורר ומורה,

לפי

הרמב״ן הוא נידון למיטה בגלל שהוא לא פרש במצוות קדושים תהיו.

מותר לאכול בשר ומותר לשתות יין,

אבל הוא אוכל כמויות והוא היה צריך להיות קדוש, קדושים תהיו, לפרוש.

ובגלל זה הוא ראוי למיטה.

אפילו ילד בן 13,

ועדיף שימות זכאי ולא ימות חייו.

אז מה התאווה תועיל לך? אז תתבטל, אם אתה יודע שיש השגחה,

שהקדוש ברוך הוא מלך וצריכים לשמוע בקולו וכו' וכו'.

גם הגאווה לא היה לה שום בסיס,

כי מה יש בכוחך לפעול?

מה אתה מתלהב שאמרת ככה ואמרת לא ככה וענית לו ככה ועשית ככה ופעלת ככה וקימבנת ככה? מה אתה?

אין בכוחך לעשות כלום, אתה רק עשית מעשים

שהם או עבירות

או מצוות,

אם זה עבירות,

ואפילו אם השגת את מה שהשגת בדרך עבירה,

תקבל עונש.

להשיג, היית משיג את זה גם בדרך מצווה,

אבל אתה השגת את זה בדרך עבירה, אז תקבל עונש על הבחירה שלך לעבירה.

גנב היה מקבל את אותו סכום בדיוק

בלי לגנוב.

רק הוא הלך להוציא את זה בכוח עצמו, הוא אומר, מה, אני אחכה עד שה' יבין לי? אני הולך לגנוב, הערב,

אני רוצה כסף.

כן.

אז זאת אומרת, הגאווה גם לא היה לה בסיס אם הוא ידע שאין בכוחו לפעול מאומה בן עוד מלבדו.

עכשיו, אם ההרגש במלכויות ישלוט בקרב האדם,

קרוב הוא לקיום כל התורה, כל התורה, מתפילה אחת.

אמנם עדיין דרושה עבודה מיוחדת במידות,

אבל הוא כבר קרוב לתיקונם.

עכשיו,

ודאי שתפילה אינה במקום תשובה,

אולם יכולה התפילה להיות במקום עבודת התשובה.

עבודת תשובה זה הדרך וההכנה להגיע לתשובה.

אז התפילה יכולה להיות במקום עבודת התשובה.

מה זה תשובה?

תשובה עצמה היא חזרה,

שחוזרים אל השם יתברך ואל תורתו,

לקיים את כל רצונו.

ומה היא כוללת התשובה?

כמו שלמדנו אתמול,

חרטה על העבר וקבלה לעתיד בקיצור.

אפשר להגיע לכך גם מתוך התבוננות בענייני החטאים והמצוות.

אם תתבונן בחטאים,

ותראה מה עונשן,

ואם תראה מה המצוות

ומה שכרן,

אז מתוך ההתבוננות בענייני תוכל לשוב בתשובה. כי מה, אני משוגע

לעשות עבירות ולקבל עונש?

אפילו אם זה טעים לזמן מה.

מה, אני אפסיד מצווה כל כך קלה וקלילה שבהרף עין אני עושה אותה ויהיה לי שכר נצחי? מה, אני טיפש לאבד כזה רווח עצום?

אז אם כן, אדם יכול מהתבוננות בעניינים אלה של חטאים ומצוות

להגיע לתשובה.

וזוהי דרך התשובה.

חידשו לנו חכמים, זיכרונם לברכה,

שגם בכוח התפילה להעמיד את האדם במצב של תשובה,

על ידי שיתקרב בליבו להכרה במלכויות, שזה עבודת ראש השנה,

אפשר לעשות את זה בכל תפילה,

בשלוש תפילות.

מי שיקבל על עצמו לעמול בתפילה,

ודאי יעמיד עצמו על דרך

המובילה לקיום כל התורה. ולמדנו שמי שמעמיד עצמו על דרך,

הוא נחשב כאילו כבר הגיע לסופה.

כמו שאמרנו שמי שעלה למטוס לאמריקה, הוא נחשב כבר באמריקה.

מי שעלה על דרך התשובה, הוא כבר נחשב בעל תשובה.

אז על ידי התפילה הוא יכול להעמיד את עצמו על דרך המובילה לקיום כל התורה, לפי הציור שאמרנו, שהוא מקבל מלכויות בליבו וכו'.

כמובן שהתפילה,

כדי שתהיה תועלת לאדם, היא צריכה להיות קשורה לליבו.

תפילה זה עבודת הלב.

זה לא עבודה בשפתיים,

זה לא עבודה בראש,

זה לא רק לשמוע מה אני מדבר,

זה שהדברים ייכנסו לתוך הלב, הם יהיו בתוך הלב. ברור לך,

מה שאמרת זה מציאות, זה לא רק אמירה, זה המציאות.

ראשית דבר בזה זה לשמוע מה מוציא מפיו.

יש חושבים ששומעים מה שמתפללים,

אך הם טועים.

אין די שבאור המילות יעבור במחשבה בעת התפילה,

שכשהוא אומר משהו

הוא חושב, אני שומע מה אני אומר ואני מבין את באור המילות, זה נקרא שהוא שומע וכו', לא.

בזאת עדיין

לא שמעו מה שהתפללו.

צריך שלא אוזן תשמע.

לא השכל ישמע.

צריך שהלב ישמע,

יבין ויקבל

מה שמוציא בשפתיו.

לזאת

לא צריך בהתלהבות והתפעלות מרובה.

התפילה יכולה להיות בנחת.

ושהלב, הלב ישמע מה שמוציא בשפתיו.

הלב ישמע מה שמוציא בשפתיו.

אומנם עדיין לא זו דרך התפילה.

בהמשך הזמן, כשישמע מה מוציא

מפיו בלבו,

יתעוררו בקרבו הרגשי הלב השייכים

למה שמוציא בשפתיו,

ואז הם יצטרפו לתפילתו.

זאת העבודה שבלב.

זאת אומרת,

שמיעת האוזן והשכל זה לא כלום.

הבנת ביאור המילות זה עדיין לא כלום.

צריך שהלב ישמע מה שמוציא.

זה עדיין לא אומר שאתה כבר

מקבל את הכול וזה מצטרף ביחד לתפילה.

אלא עד שיתעוררו בקרבו הרגשי הלב השייכים

למה שהוא מוציא בשפתיו.

כשאדם לא זקוק, דוגמה, לרפואה,

וכשהוא אומר רפאני,

אז זה לא שהוא מסיק בשכלו שבאמת רק אם השם ירצה אז הוא יהיה בריא.

לא.

אלא שרפאני הוא יודע שכל חיותו וחייו והסיכוי לצאת מהחולי או המחלה

זה רק השם.

כשהלב ירגיש כמו שאדם

מרגיש פחד, אז הוא מרגיש פחד.

ואיפה הוא מרגיש אותו? בלב הוא מרגיש אותו. יש לו פחד וזה משפיע על כל הגוף.

כשאדם מודיעים לו בשורה טובה,

הלב שמח, אומרים. הלב שמח.

לא השכל. הלב שמח.

זה משפיע על כל הגוף.

זאת אומרת,

אם התפילה גרמה, שהלב שלך מושפע מהתפילה,

וכשאתה יודע, אתה חוננו

מאיתך חוכמה בינה ודעת, ורק השם יכול לתת לך עכשיו,

והבקשה היא האמיתית,

אתה יכול למשוך את כל מה שאתה צריך. זאת אומרת, הלב שלך מרגיש,

מתעורר.

הלב.

לא הפה, לא השכל,

לא התנועות.

הלב.

בואו ונראה מה שכתב הכוזרי על עניין התפילה.

ויהיה הלשון

מסכים עם המחשבה,

לא יוסיף עליו.

ולא ייבטא בתפילתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר והפפאגי.

יש ציפורים שמצייצים,

ו...

טי-טי-טי-טי-טי-טי-טי-טי-טי-טי-טי-טי-טי-טי. יש כאלה גם בתפילה.

העוף המצפצף, ואינו יודע מה מצפצף. זה לא בעיה לצפצף.

להגיד,

התוכננו אדם דענו למנהל בנוח, נראו אותנו רעננו, זה לא בעיה להגיד את זה. מה זה? כולם יודעים להגיד את זה.

לצפצף כולם יודעים.

אלא אם כל מילה מחשבה וכוונה בה.

כל מילה מחשבה וכוונה בה.

ותהיה העת ההיא, תקשיבו טוב, עת התפילה,

ותהיה העת ההיא,

לב זמנו ופריו.

לב זה העיקר.

לב זמנו. זה יהיה העיקר של הזמן

והפירות שיצאו מזה.

בתפילה, תדע לך, שלוש התפילות שיש לך ביום, הם צריכים להיות לב,

לב זמנו ופריו. זאת אומרת, תזכור. אתה הולך לתפילה, אתה הולך לדבר העיקרי שיש לך היום,

ופה אתה מביא את הפירות.

מהתפילה הזאת אתה מביא פירות.

ויהיה פרי יומו ולילו השלוש עיתות של תפילה.

אז מכל היום והלילה, עשרים וארבע שעות, תזכור.

שלוש תחנות ביום יש לך לקבל פירות מהקדוש ברוך הוא, מה שאתה רוצה.

ויהיה פרי יומו ולילו השלוש עיתות של תפילה.

ובעת התפילה מטהר נפשו מכל מה שקדם

ויתקנה לעתיד.

כשאתה עומד לפני ה' אתה צריך לדעת שאתה מסלק מעליך את כל הדברים

הלא טובים,

עוקר אותם ממך,

לא יהיו יותר ולא חוזר אליהם לעתיד.

עת התפילה צריכה להיות לב היום, דהיינו העיקר,

העיקר של היום

התפילה בכוחה לתת לב לכל העבודה

ולהזין את נפשו

ועל דרך זה צריך להתלמד, להתפלל.

הסבא זיכרונו לברכה היה אומר,

התפילה מחנכת ומתקנת את האדם.

כשאדם מתבונן במה שהוא אומר

זה צריך לחנך אותו ולתקן אותו.

אולם, זאת יש לדעת. אם יתחזק אדם בפרט אחד,

נגיד בתפילה,

ושאר יומו יהיה מופקר,

בוודאי לא יצליח.

הרוצה לזכות צריך לשים לב שכל יומו לא יהיה פרוץ.

אם יש לך שלוש תפילות והשקעת בכל תפילה חצי שעה,

שלושת עשרה מאה שעה,

מה עם כל העשרים-מארבע שעות?

כל שאר הזמן פרוץ?

אי אפשר לזכות ככה.

הרוצה לזכות,

צריך לשים לב שכל יומו לא יהיה פרוץ.

וישמר מדברים המזיקים לו.

אז קודם כל ימלא את החלל

בדברים של תורה ומצוות וחסדים,

חוץ מהתפילות,

וגם ישמר מדברים המזיקים לו.

ואז יזכה.

אז מעתה החובה בימי אלו לשמור את כל זמני היום שלא לאבד, לא לאבד מה שרוחש

בזמן העבודה הזאת.

מכל שכן, לפני יום הדין

מזהירים אותנו

שאדם עלול לאבד את המצב שהוא רכש אפילו עד עתה והוא טוב בקלות.

בקלות.

הוא יכול להיות ניצב

בערב ראש השנה רחוק מכל ההשגות שהוא השיג.

כי הניסיון מורה שחודש נכבד זה עלול יותר לניסיונות.

והכלל הוא,

זה לעומת זה עשה אלוהים.

אז במקום שיש לטוב שליטה וזה עת רצון ורחמים,

יש יותר סכנה גדולה מיצר הרע.

כי זה לעומת זה, ככל שעולה לך רצון

בהארת פנים של השם,

הוא רוצה להחשיך,

הוא רוצה למשוך אותך אליו.

הוא אומר, חכה רגע, בוא בוא בוא רגע, שנייה, יש לך התחייבויות,

אתה לא גמרת את זה. אתה אומר לו, אבל אלול.

זהו, מתחיל לבלבל לך את המוח

עד שאתה מתדיין איתו, בינתיים עובר הזמן, עובר הזמן, עובר עוד יום, עובר עוד יום, עובר עוד יום,

ראש השנה.

לבן אדם יכול להפסיד בקל את הכל.

אז לכן ראינו מפה שבין גיהינום לגן עדן זה כחוט הסערה,

ואמרנו שכל מי שעומד על דרך זה כבר נחשב שהגיע לסופה.

לכן מי שיצא לדרך עם התשובה,

אפילו שהוא עוד לא השלים אותה וייקח לו שנים,

הוא נחשב כבר בסופה.

לכן הוא יצא בדין טוב מאוד.

ונתנו דוגמה לעולה על מטוס שהוא נחשב כבר ביעד.

ודבר נוסף, ראינו שכוח התפילה למאן דאמר הוא שקול כנגד התשובה,

אבל זה להכנת הדרך לתשובה.

לבד זה לא מספיק,

וצריך למלא את שאר הזמן.

ואם ייקח את התפילה כמו שצריך,

כדין מלכויות, כמו בראש השנה,

יכול להשיג את זה שהוא נחשב כבר על הדרך לתשובה.

היא יכולה להביא אותו גם התפילה לתשובה.

וכיוון שהכוזרי אמר דברים נפלאים,

נחזור רק על הקטע של הכוזרי בריצה.

בואו ונראה מה שכתב הכוזרי על עניין התפילה.

ויהיה הלשון מסכים עם המחשבה,

לא יוסיף עליו,

ולא יבטא בתפילתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר והפפאגי,

אלא עם כל מילה,

מחשבה וכוונה בה.

ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו,

ויהיה פרי יומו ולילו השלוש עיתות של תפילה.

ובעת התפילה מטהר נפשו מכל מה שקדם,

ויתקנה לעתיד.

עת התפילה צריכה להיות

לב היום.

התפילה בכוחה לתת לב לכל העבודה ולהזין את נפשו,

ועל דרך זה צריך גם להתלמד,

להתפלל.

מה סבא זיכרונו לברכה היה אומר?

שהתפילה מחנכת

ומתקנת את האדם.

רבי חנני אומר, אנשי הוא אומר.

ראשו הקדוש ברוך הוא זכרונו לברכה ישראל וגם תלושו ראשונה.