---

30-11-12
"וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל", לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם, אדם בא לפני הדיין, אם מודה בשער הורגו, אבל הקב"ה הוא מודה ועוזב ירוחם, אז המידות של הקב"ה הם לא כמו של בשר ודם, אדם שבא ומודה אצל דיין בשר ודם על פשיעה, אז מאשימים אותו והורגים אותו, אבל אצל הקב"ה מי שמודה ועוזב את הדרך הרעה, מרחמים עליו מן השמים.
כשראה ראובן שיהודה הודה עמד גם הוא ומודה על שבלבל יצועי אביו, אבל עשיו עמד במרדו, כמוש כתוב הוא עשיו, הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו, הוא עשיו, ז"א הוא עשיו זה ללא שינוי, הוא זה הוא. אצל ראובן כשהוא ראה שיהודה הודה במעשה תמר, אז גם הוא הודה על שבלבל יצועי אביו, למד מאחיו והודה. אבל עשיו לא כך, עשיו עומד במרד, מסתכל בגבורה של ראובן שהתלמד מיהודה אחיו ולא בוש להודות במכשולו במעשה בלהה אפילו שעשה ראובן תשובה בצנעה ואפילו שהיה הראשון לתשובה כמו שאמרו חכמים, "וישוב ראובן אל הבור" והיכן היה? רבי אליעזר אומר בשקו ותעניתו. ז"א היה בתשובה לבוש שק ותענית. אמר לו הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה. ואתה פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, זה הושע שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלהיך", כך אומר הנביא הושע שהוא מבני בני, אבל בפרהסיא להכנע ולהודות בגלוי ברבים שהוא חטא ואשם, את הגבורה הזאת הוא למד מיהודה אחיו, ז"א הוא ראשון שפתח בתשובה, אבל הוא עשה את זה בצנעה, "וישוב אל הבור" הוא לא היה עם אחיו, כי היה עסק בשקו ותעניתו לבד. אבל כשהוא ראה שיהודה הודה בפרהסיא, כשאמר לעיני כולם צדקה ממני, אז הוא למד מאחיו שהוא יותר קטן ממנו ועשה תשובה בפרהסיא.
נוסף על הגבורה הנפשית הזאת, שהיא נובעת מהכרת קדושת החיים ושאסור להשהות ולהשכים בין נפש חטא וכתם שאפשר להפטר ממנו, נוסף לכך לא התבייש להיות השני במדרגת הגבורה. והראה בגלוי שהוא אמנם מאחיו למד והודה. כידוע רגישים הם רוב האנשים בנקודה זו, להודות אחרי השני ולעשות כמוהו ועוד אם זה אחיך הקטן, אנשים רגישים בנקודה הזאת. ונמנעים להיות מחקים - דהיינו חקיינים, ואפילו בעניני רוח והמוסר, אז גם אפילו שזה לתועלת לענין רוחני ומוסרי, אנשים רוצים להיות מחדשים, כאילו זה אני עשיתי, זה אני אמרתי, זה אני התחלתי, זה אני ביצעתי, אבל אם הוא יעשה מה שהשני כבר עשה אין הרבה אנשים שמוכנים לחקות. כידוע אצל אנשים שאם אשה תכננה לבוא עם שמלה מסוימת לאיזה אירוע, וחברתה קדמה אותה והגיעה עם אותה שמלה, אז היא חוזרת הביתה. אז יש ואפילו בעלי המעלה מונעים את עצמם מלבצע מעשה ידוע, היות ומישהו אחר קדם אותו בהמצאה זו. כי מה יאמרו הבריות, אין לו דעת עצמו והוא כקוף מחקה?
פעם היה מישהו שאמר, אה, לא היה לי שכל לעשות מה שעשה אמנון יצחק, הוא הפיץ קלטות במיליונים, אם אני הייתי מפיץ טוב, אם לא היה שכל עד עכשיו לפחות מעכשיו, לא, אבל מה הוא יחקה, שיגידו שהוא מחקה אותו, אז הוא המשיך להפסיד, העיקר שהוא לא יהיה חקיין, איפה השכל? אם אחד ראה שמישהו עשה איזה מהלך עסקי והרויח, אז מה הוא יגיד, לא, אם הוא פתח כבר צרכניה אני לעולם לא אפתח צרכניה, אז מה כן תפתח? כולם פתחו כבר הכל אז מה תעשה? גם פלאפל פתחו כבר גמרנו, אז מה תעשה? ככה זה. נישט שייכל.
ראובן לא היסס ולא ירא מה יאמרו הבריות, ובודאי שיש בהודאה והכנעה כגון זו אמיצות נפשית בלתי רגילה, זה אומץ, אומץ שאדם עושה מה שמישהו כבר עשה. כי עוד יאמרו הבריות שהכנעתו והודאתו אינם נובעות משכנוע נפשי עמוק, כי זה כן, הוא עשה אז גם אני עושה. אבל זה לא מתוך מחשבה והתבוננות שכך ראוי לעשות, אה, הוא עשה ככה אז גם אני עושה ככה. וראובן לא שם לב לכל אלה הנסיבות שעלולות לקפח את עמדתו בתור ראש בני יעקב, בכור שבאחים, אלא כשנחה עליו רוח התשובה, ורוח וצורך ההתנצלות הפומבית קיבל את זה בעוז נפש ובהכנעה גמורה והכל בכדילכפר ולצחצח ולהשיב את נשמתו לטהרתה הראשונה.
ולעומת מידת ההכנעה האמיתית והגלויה של הצדיקים, הרי לפנינו דוגמא מהופכת של עשיו הרשע אשר נאמר עליו ועברתו שמורה נצח, הוא עומד ברשעו ואינו זז ממקומו ועד יום מותו תלפף אותו העברה והכעס, וטמאתו עליו תמיד, ואפילו הוא עומד על סף הכליון והמוות, איתו תלין משוגתו ולא יודה ולא יתחרט להכנע להודות על חטאו. וכמו שכתוב הוא ימות וכמו שנאמר "הוא ימות באין מוסר ובאיוולתו ישגה", הוא מת יחד עם המת בחייו ובמותו לא נפרד ממנו. אז זה החילוק בין ראובן לבין עשיו, לראובן אין בעיה להודות אפילו שזה מעשה שבא אחרי מישהו שכבר עשה, ואפילו קטן ממנו.
"ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו ותלד לאליפז את עמלק", רש"י אומר, להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים להדבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה שנאמר "ואחות לוטן תמנע", ולוטן מאלופי שעיר היה, אמרה איני זוכה להנשא לך הלואי ואהיה פילגש, דברים אלה תמוהים הם לכאורה, איזו חשיבות יש בזה שתמנע תאבה להדבק בזרעו של אברהם, כשהתורה הקדושה תאריך להודיענו דבר זה, הזקוק הוא אברהם אבינו שהקב"ה אהבו וחיבבו ובחר בו ובזרעו להסכמתם של בני האדם פחותי ערך? מה זה, כל הפסוק הזה לפי רש"י בא להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים להדבק בזרעו, שאומר תמנע זו בת אלופים היתה? זה דברים תמוהים לכאורה, מה החשיבות שהיא תאבה להדבק בזרע של אברהם והתורה תאריך להוסיף לנו פסוק בשביל זה, וכי אברהם זקוק שהקב"ה אהב אותו וחיבב אותו ובחר בו ובזרעו להסכמה שפחותי ערך תאבים להדבק בו, זה מעליותא שצריך להוסיף על זה פסוק?
ואף אם נמצא איזו תועלת בידיעה הזו שאנשי העולם התייחסו לאברהם ואל זרעו בכבוד ובהערצה, הרי דבר מפורש בתורה כמה פעמים כי גדול היה כבוד אברהם וכבוד יצחק בנו בעיני אבימלך מלך פלישתים, ומלכיצדק מלך שלם הוציא לחם ויין ואמר ברוך אברהם לעליון, ובני חת אמרו לו נשיא אלקים אתה בתוכנו, יש לך פסוקים מפורשים כמה כיבדו אותו, ורבותינו ז"ל דרשו על הכתוב "אל עמק שווה" הוא עמק המלך שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם לנשיא אלקים ולקצין, הרי כבר ידענו מה גדול היה שמו בגויים. ומה תוסיף לנו הידיעה שגם תמנע כיבדה אותו ותאווה להדבק בזרעו?
וגדולה מזו, כבר דרשו חכמים ז"ל, כי הגר בת פרעה היתה כשראה ניסים שנעשו לשרה פרעה, אמר מוטב שתהיה ביתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר. הרי שבת מלך ממש רצתה להיות שפחה בבית אברהם, ואם כן מה חידשה לנו התורה בידעה הזאת שתמנע בת אלופים היתה פילגש לאליפז? ועוד יותר קשה, ביודענו מי היתה תמנע זו - ממזרת, וממשפחת פסולים וממזרים, כפי שדרשו חכמים ז"ל ברש"י שם, ואם כן מה נחשבה הסכמתה של זו שהתורה הקדושה תאריך כל כך בסיפור הדברים? הסכמתה להדבק בזרע אברהם, מה מה מה, נפלא הדבר ותמוה.
הנה ראוי להתבונן בתפילות שלנו שאנו מתפללים "עשה למען שמך, למענך עשה ולא לנו, ומשה רבינו בתפילתו היה אומר, למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים או פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת ה', ולכאורה התפילה בלתי מובנת, האם יש צורך להזכיר לקב"ה את חשבונותיו מה שדרוש לכבודו יתברך בעולם? אנחנו צריכים לזרז את הקב"ה? להזכיר לו ולומר לו עשה למענך, למען שמך, ולהגיד לו למה יאמרו ואם יאמרו ויגידו ככה ויגידו ככה. אנחנו צריכים להגיד לקב"ה כן כדי לשמו יתברך שיתחלל שמו חס ושלום, למה יאמרו הגויים איה נא אלהיהם? דבר זה שנוגע לחשבונותיו של הקב"ה להנהגת העולם, מה יוסיף אם נזכיר זאת לפניו? הלא אם יש צורך בזה לכבוד שמו יתברך שזוהי תכלית הביראה, בטח יעשה זאת גם בלעדי בקשתנו, ומה תועיל בקשתנו? אבל הדברים האלה תמוהים בעינינו מפני שאנו מרגישים רק את התועלת שפועלת כל התעוררות בנפש האדם עצמו, ואנו יודעים כי כל ידיעה מתבררת מתחוורת אצלו, פועלת על הלך מחשבותיו ודרכי חייו, אבל באמת כל העולם וכל העולמות עם אלפי רבבות ענינים מקושרים עם נפש האדם, שהוא המפתח של הבריאה, ועל פי מצב נפשו מתנועעים כל כוחות ההשפעה מלמעלה למטה כאיתערותא דלעילא באיתערותא דלתתא תליא, ז"א כל ההתעוררות שתושפע מלמעלה היא תלויה בהתעוררות מלמטה, ויש קשר בין כל העולמות לנפש האדם, והוא בפעולותיו וברישומיו ומה שעובר עליו אם הוא שמח הוא מכניס שמחה לעולמות וזה מוריד שפע, אם הוא עצוב ומדוכא זה עושה בדיוק פעולה הפוכה וכן הלאה, בכל ענין.
וכן כל רגש המתעורר באדם, מתעורר לעומתו רגש בכל העולמות העליונים מתחילתם ועד סופם, אם הרגש הוא טוב הרי רגש זה מתעורר וחי בכל הבריאה כולה, וסטרא דקדושה מתגברת, ואם מתעורר בו רגש רע חס ושלום הרי הרגש זה מתעורר וחי בכל העולמות וסטרא אחרא מתגברת, וזהו באמת ענין התפילה כי כשמתעורר האדם בתפילתו ומתחנן אל ה', מתעורר רגש זה בכל העולמות וכל הבריאה מרגשת בצערו, ורחמי עליון המושפעים בבריאה מתעוררים לחמול עליו. אז לפי זה, ענין התפילה כשאדם מתעורר בתפילה ומתחנן אל ה', מתעורר רגש זה בכל העולמות וכל הבריאה מרגישה בצער שלו, ואז רחמי עליון מושפעים בבריאה ומתעוררים לחמול עליו.

ש. גם אם היא דחויה?

הרב: התפילה גורמת לזה, אם היא דחויה היא דחויה, סימן שזה לא אמיתי, למה היא לא תתקבל? אם היא לא ראויה, אם היא ראויה היא מתקבלת.
והנה זאת ההשפעה מלמטה למעלה באה מלמטה למעלה באה לא רק ע"י התפילה והתחנונים או ע"י מעשה המצוות, אלא גם כל מחשבה, כל רגש וידיעה הנולדים באדם הם מעוררים לעומתם ידיעה זו בכל העולמות, וכן ידיעה ידועה לאדם מכבר אם היא מתבהרת אצלו יותר, הרי היא מתבהרת יותר בכל הבריאה, ואותה ידיעה פועלת יותר את פעולתה למעלה, ונשפע מלמעלה למטה על פי בהירות הידיעה הזאת שיש לו, וכל מה שתתגבר הידיעה המבוררת לו למדי כשהוא מתעמק בה יותר ומכיר אותה ביתר תוקף היא משפיעה למטה, והסטרא דקדושה מתגברת, ואם היא חס ושלום ידיעה גורמת חילול ה', הידיעה הזאת מתעוררת ומתגברת בכל העולמות ומביאה הפסד ופגם ונותנת כח לסטרא אחרא להתגבר.
אם אדם בוטח בה' וההכרה שלו חזקה הוא מוריד שפע. אם הוא פוחד וחושש הוא מסלק ממנו שפע. הוא סותם את המעיינות שהיו יכולים להיות פתוחים אליו, זה דוגמא, בכל דבר זה.
וידוע כי דרכו של אדם שבראותו ירא ה' נכבד בעיני עולם, זה מעורר בו רגש כבוד, ואע"פ שהוא בעצמו יודע ומעריכו בלי הסכמתם של האחרים, בכל זאת אי אפשר לו להשתחרר מטבע הזה המוטבע באדם, שבראותו צדיק נכבד ונערץ בעיני אחרים אפילו שהם פחותי ערך אלה שמכבדים אותו, גם הוא מרגיש יותר יקר וכבוד אליו בגלל שהוא מתפעל עכשיו מחדש מהראיה החושית, אפילו שהוא יודע יותר מהם עליו, אבל עצם זה שהוא רואה את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם זה משפיע על נפשו, ולהיפך, אם יראה שהוא נבזה בעיניהם מבלי משים יפול כבודו גם בעיניו. ז"א, כשאדם מוחה הוא גם מציל את עצמו מהנפילה של מה שזה, אדם שלא מוחה הוא כבר נפל. הוא כבר נפל. למה? כי אם היה לו יראת כבוד לאדם מסוים והוא ראה שאומרים עליו כך וכך והוא שתק, סימן שהוא נסוג, הוא קיבל קצת מהדברים, הוא פוחד אתה מבין להכנס לתוך הענין, למה. אולי הוא לא צודק במאה אחוז, אולי הם צודקים וככה וככה, בקיצור הוא נפל, אבל אם הוא מחה הוא גם שמר על מצבו מעבר למצוה שצריך למחות, כי הוא שמר על מצבו שלא יפול.
לכן לא חסה התורה להרבות בסיפורי גדולתו של אברהם אבינו ע"ה, עכשיו אנחנו באים לתרץ, לכן לא חסה התורה להרבות בסיפורי גדולתו של אברהם אבינו ע"ה, איך כיבדוהו ורוממוהו בני דורו ומלכי צדק מלך שלם ואבימלך מלך פלישתים ופיכול שר צבאו, כי ידיעה זה לא רק שמרבה את כבודו בעיני בני ישראל, אלא שאותה ידיעה ואותו הרגש המתעורר על ידם פועלים פעולתם בכל העולמות, וכל הבריאה כולה אומרת כבוד לצדיק הקדוש, ועל ידי זה מתגברת סיטרא דקדושה ונותנת שפע קודש בכל העולם, ועדיין לא די לנו בזה, אלא מכיון שאחרי ארבעה דורות נמצאה תמנע בת אלופים, שהיתה רחוקה מדרכו של אברהם אבינו, ואעפ"כ היה שמו כל כך גדול בגויים, עד אשר היה חשוב בעיניה להדבק בזרעו אפילו להיות פילגש לאליפז. אז גם אחרי ארבעה דורות עדיין שמו של אברהם אבינו היה חזק בעולם שבת מלכים רצתה להדבק בזרעו ואפילו להיות פילגש. לכן האריכה התורה בזה, למען הרבות כבודו בעיניו ואף שלפי האמת הסכמתה לא מעלה ולא מורדת, אם היא תעריך אותו או לא תעריך אותו, זה לא משנה בסטטוס שלו, מכל מקום מתחשב עם כוחות הנפש שבידיעה זו מתעורר רגש הכבוד לאברהם ביותר, וייזכר שוב כבודו של הצדיק באור חדש שלא רק בדורו כיבדוהו בני האדם אלא גם אחרי ארבעה דורות היה גדול שמו בגויים, כדאי ללמדנו, כדאי הוא ללמדנו ולהודיענו ידיעה זו אשר אינה קלה בנו, אלא מתחזקת ומתגברת בכל הבריאה, וכולה אומרת לו גדולה וכבוד. זה לא מסתיים רק בנו אנחנו המקבלים, כי אם אנחנו מתעוררים ברגש כבוד ויראה זה גם משפיע על כל העולמות והסטרא דקדושה מתרוממת. ועד כדי כך התחשבה התורה עם רגש זה שאע"פ שגופי תורה ניתנו ברמז לא חסה כאן התורה להאריך ולהוסיף פרשה שלמה אודות משפחת החורי, שלא הוזקקה לכתוב לנו כל זה אלא מפני תמנע להודיע גדולתו של אברהם כמו שאומר רש"י שם ל"ו כ"ד, וזה רק כדי להגביר את אותה ידיעה ברורה ומבוררת כבר באשר כל מה שתתגבר יותר תתגבר בזה הסטרא דקדושה בכל העולמות וכל צינורות ההשפעה יקבלו כח יותר גדול לתת כבוד לצדיק. אז תראו מה אדם יכול לפעול בזה שהוא משבח את הצדיקים ופועל פעולות גדולות בעולם כולו, ואפילו אם הוא עושה את זה בחדרי חדרים בינו לבין עצמו ולא בפני אנשים, כי כל התעוררות בנפש משפיעה בעולמות העליונים.
רבי חנניא בן עקשיא אומר...