ספר חוכמת המצפון פרשת וישלח חלק ג
\n
- - - לא מוגה! - - -
\n
ותמנע את הפילגש לאליפז בן עשיו, ותלד לאליפז את עמלק.
רש״י אומר להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים להתדבק בזרעו
תמנע זו בת אלופים הייתה
שנאמר ואחות לוטן תמנע.
ולוטן מאלופי שעיר היה.
אמרה, איני זוכה לנשא לך,
הלוואי ואהיה פילגש.
דברים אלה תמוהים הם לכאורה.
איזו חשיבות יש בזה שתמנע טובה להתדבק בזרעו של אברהם?
שהתורה הקדושה תאריך להודיע לנו דבר זה?
אז זקוק הוא אברהם אבינו שהקדוש ברוך הוא אהבו וחיבבו ובחר בו וזרעו
להסכמתם של בני אדם פחותי ערך?
מה זה?
כל הפסוק הזה, לפי רש״י, בא להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לדבק בזרעו?
שאומרת אם נעזו בת אלופים הייתה?
זה דברים תמוהים לכאורה.
מה החשיבות שהיא
טובה לדבק בזרע של אברהם?
והתורה תאריך להוסיף לנו פסוק
בשביל זה?
וכי אברהם זקוק,
שהקדוש ברוך הוא אהב אותו וחיבב אותו ובחר בו וזרעו להסכמה,
שפחותי ערך תאבים להתדבק בו?
זה מעליותא שצריך להוסיף על זה פסוק?
ואף אם נמצא איזו תועלת בידיעה הזו,
שאנשי העולם התייחסו אל אברהם אבינו ולזרעו בכבוד והערצה,
הרי דבר מפורש בתורה כמה פעמים, כי גדול היה כבוד אברהם וכבוד יצחק בנו בעיני אבימלך מלך פלישתים.
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ואמר ברוך אברהם לעליון.
ובני חטא אמרו לו, נשיא אלוהים אתה בתוכנו?
זאת אומרת, יש לך פסוקים מפרשים כמה כיבדו אותו.
וריבותינו, זכרונם לך, דרשו על הכתוב,
אל עמק שווה הוא עמק המלך שהושבו שם כל האומות והמליכו את אברהם לנשיא אלוקים ולקצין.
הרי כבר ידענו מה גדול היה שמו בגויים.
ומה תוסיף לנו הידיעה שגם תמנע,
כיבדה אותו בתאווה להתדבק בזרעו?
וגדולה מזו,
כבר דרשו חכמים זכרונם לך, כי הגר בת פרעה הייתה,
כשראה ניסים שנעשו לשרה פרעה,
אמר מוטב שתהיה בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר.
הרי שבת מלך ממש רצתה להיות שפחה בבית אברהם.
ואם כן, מה חידשה לנו התורה בידיעה הזו שתמנע בת אלופים? הייתה פילגש לאליבז?
ועוד יותר קשה.
ביודענו מי הייתה תמנע זו? ממזרת.
וממשפחת פסולים וממזרים,
כפי שדרשו חכמים זכרונם לך ברשי שם.
ואם כן, מה נחשבה הסכמתה של זו שהתורה הקדושה תאריך כל כך בסיפור הדברים?
הסכמתה להתדבק בזרע אברהם?
מה, מה, מה?
נפלא דבר ותמוה.
הנה ראוי להתבונן בתפילות שלנו, שאנו מתפללים,
עשה למען שמך,
למענך עשה ולא לנו.
ומשה רבנו בתפילתו אומר, למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם,
להרוג אותם בערים,
או פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת השם,
ולכאורה תפילה בלתי מובנת.
האם יש צורך להזכיר לקדוש ברוך הוא את חשבונותיו?
מה שדרוש לכבודו יתברך בעולם?
אנחנו צריכים לזרז את הקדוש ברוך הוא,
להזכיר לו ולומר לו, עשה למענך,
למען שמך,
ולהגיד לו למה יאמרו ואם יאמרו ויגידו ככה ויגידו ככה.
אנחנו צריכים להגיד לקדוש ברוך הוא כן, כדאי לשמו יתברך שיתחלל שמו חס ושלום.
למה יאמרו הגויים אהיה אלוהיהם?
דבר זה שנוגע לחשבונותיו של הקדוש ברוך הוא בהנהגת העולם, מה יוסיף אם נזכיר זאת לפניו?
הלא, אם יש צורך בזה לכבוד שמו יתברך שזוהי תכנית הבריאה,
בטח יעשה זאת גם בלעדי בקשתנו.
ומה תועיל בקשתנו?
אבל הדברים האלה תמוהים בעינינו,
מפני שאנו מרגישים רק את הרושם שפועלת
כל התעוררות בנפש האדם עצמו.
ואנו יודעים כי כל ידיעה מתבררת ומתחזרת אצלו, מתחוורת אצלו,
פועלת על הלך מחשבותיו ודרכי חייו.
אבל באמת כל העולם
וכל העולמות
עם אלפי רבבות עניינים מקושרים עם נפש האדם,
שהוא המפתח של הבריאה,
ועל פי מצב נפשו מתנועעים כל כוחות ההשפעה מלמעלה למטה,
כי התערותא דלעילא בהתערותא דלתתא תליא.
זאת אומרת, כל ההתעוררות שתושפע מלמעלה היא תלויה בהתעוררות מלמטה.
יש קשר בין כל העולמות לנפש האדם.
והוא בפעולותיו וברישומיו,
ומה שעובר עליו,
אם הוא שמח הוא מכניס שמחה לעולמות וזה מוריד שפע.
אם הוא עצוב ומדוכא זה עושה בדיוק פעולה הפוכה וכן הלאה.
בכל עניין.
וכן כל רגש שמתעורר באדם,
מתעורר לעומתו רגש בכל העולמות העליונים מתחילתם ועד סופם.
אם הרגש הוא טוב, הרי רגש זה מתעורר וחי בכל הבריאה,
וסיטרא דה קדושה מתגברת.
ואם מתעורר בו רגש רע חס ושלום,
הרי הרגש זה מתעורר וחי בכל העולמות,
וסיטרא אחרם מתגברת.
וזהו באמת עניין התפילה.
כי כשמתעורר האדם בתפילתו,
הוא מתחנן אל השם,
מתעורר רגש זה בכל העולמות,
וכל הבריאה מרגשת בצערו,
ורחמי עליון המושפעים בבריאה,
מתעוררים לחמור עליו.
אז לפי זה,
עניין התפילה.
כשאדם מתעורר בתפילה ומתחנן אל השם,
מתעורר רגש זה בכל העולמות,
וכל הבריאה מרגישה בצער שלו.
ואז רחמי עליון מושפעים
בבריאה
ומתעוררים לחמור עליו.
התפילה גורמת לזה.
אם היא תחויה, היא תחויה.
סימן שזה לא אמיתי.
למה היא לא תתקבל?
אם היא לא ראויה, אם היא ראויה, היא מתקבלת.
והנה, זאת ההשפעה מלמטה,
למעלה,
באה.
מלמטה,
למעלה, באה.
לא רק על ידי התפילה והתחנונים,
או על ידי מעשי המצוות,
אלא גם כל מחשבה,
כל רגש וידיעה נולדים באדם,
הם מעוררים לעומתם ידיעה זו בכל העולמות.
וכן ידיעה ידועה
לאדם מכבר,
אם היא מתבהרת אצלו יותר,
הרי היא מתבהרת יותר בכל הבריאה.
ואותה ידיעה פועלת יותר את פעולתה למעלה.
ונשפע מלמעלה למטה על פי בהירות הידיעה הזו שיש לו.
בכל מה שתתגבר, הידיעה מבוררת לו למדי.
כשהוא מתעמק ביותר ומכיר אותה ביותר תוקף,
היא משפיעה למטה.
והסיטרא דקדושה מתגברת.
ואם היא חס ושלום ידיעה גורמת חילול השם,
הידיעה הזו מתעוררת ומתגברת בכל העולמות.
הוא מביאה הפסד ופגם ונותן את כל הסיטרא האחריה להתגבר.
אם אדם בוטח בשם וההכרה שלו חזקה, הוא מוריד שפע.
אם הוא פוחד וחושש, הוא מסלק ממנו שפע.
הוא סותם את המעיינות שהיו יכולים להיות פתוחים אליו.
זו דוגמה בכל דבר זה.
וידוע כי דרכו של אדם,
שבראותו ירא השם נכבד,
בעיני העולם,
זה מעורר בו רגש כבוד.
ואף על פי שהוא בעצמו יודע ומעריכו,
בלי הסכמתם של אחרים,
בכל זאת אי אפשר לא להשתחרר מטבע זה המוטבע באדם,
שבראותו צדיק נכבד ונערץ בעיני אחרים,
אפילו שהם פחותי ערך אלה שמכבדים אותו,
גם הוא מרגיש יותר יקר וכבוד אליו,
בגלל שהוא מתפעל עכשיו מחדש מראייה חושית.
אפילו שהוא יודע יותר מהם עליו.
אבל עצם זה שהוא רואה את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם,
זה משפיע על נפשו.
ולהפך, אם יראה שהוא נבזה בעיניהם,
מבלי משים ייפול כבודו גם בעיניו.
זאת אומרת, כשאדם מוחה,
הוא גם מציל את עצמו מהנפילה של מה שזה, אדם שלא מוחה, הוא כבר נפל.
הוא כבר נפל.
למה?
כי אם היה לו יראת כבוד לאדם מסוים,
והוא ראה שאומרים עליו כך וכך,
והוא שתק,
סימן שהוא נסוג, הוא קיבל קצת מהדברים,
הוא פוחד תמיד להיכנס לתוך העניין.
למה? אולי לא צודק במאה אחוז, אולי הם צודקים, אולי ככה וככה,
בקיצור...
אבל אם הוא מחה הוא גם שמר על מצבו