---

18-11-12
"ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא", כשאנו מתבוננים בפרשה של יציאתו של יעקב אבינו מבית לבן, דבר שלפי האמת הרי זהו לגמרי ברשותו של יעקב אבינו והאמהות, מבלי שיהיה צורך לשאול רשות מלבן, ומה גם כשהקב"ה אמר לו לעשות כן, כמו שכתוב "שוב אל ארץ אבותיך", גם אחרי החשבון שעשו יעקב אבינו והאמהות על כל ההנהגה של לבן כלפיהם כל הזמן, הרי אין עליהם כלפי לבן שום חובה של הכרת טובה ולזאת אין ביציאתם ממנו שום פגיעה בחובת בין אדם לחברו, ובכל זאת נדמה לכאורה שבאופן היציאה על ידי "ויברח הוא וכל אשר לו", אינו מתיישב על הלב עם הגדלות של "תתן אמת ליעקב", ומה גם שהתורה קוראת ליציאה גנבת לב, "ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא", גם לבן תובע מיעקב על גניבת לב זו, ויאמר לבן ליעקב, מה עשית ותגנוב את לבבי, מלך הגנבים מדבר על גנבות. ומונה שלש תביעות חזקות, "ותנהג את בנותי כשבויות חרב", פירוש שפגע בכבודו וגרם לו בזיון שעצם היציאה ע"י בריחה זה בזיון ללבן ופגע בכבודו.
דבר שני הוא טוען עליו, על ידי בריחה זו מנע ממנו שמחה, למה נחבאת לברוח ותגנוב את לבבי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכינור", לוס מחריתוס.
תביעה שלישית, שמנע ממנו התענוג של הרגשת אהבת האב לבניו, ולא נטשתני לנשק לבני ולבנותי. ובכן, הרי כאן הפסד של שלש דברים מאד יקרים לאדם, והם כבוד שמחה ואהבת אב לבניו, והכל נגרם ע"י גניבת דעת זו. ולכאורה צודק לבן כשמגיע למסקנה אחרי שלש תביעות אלה, אתה השכלת עשה.
ומה ענה לו יעקב אבינו בתשובתו על שלש התביעות הגדולות? "ויען יעקב ויאמר ללבן כי יראתי כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעימי, כשאנו שומעים תשובה זו אפשר לחשוב חלילה כאילו התשובה היא מתוך דאגתו לעצמו, שמתוך חשש או פחד שמא ישאר נגזל התיר לעצמו לגזול מחברו את הדברים הכי יקרים לו, רק כדי להבטיח לעצמו שלא יגרם לו איזה הפסד, כמובן שבהתבוננות כזאת קשה מאד ליישב את כל זה על הלב עם הגדלות של יעקב אבינו הבחיר שבאבות ומקור האמת שעליו מעידה התורה "תתן אמת ליעקב". אז זה לא יתכן שיעקב אבינו עשה זאת לטובת עצמו, והיה מוכן לגזול מחברו את הדברים הכי יקרים לו ולהבטיח על עצמו שלא יגרם לו איזה הפסד.
אמנם לפי האמת חלילה לנו לחשוב בהתבוננות שטחית כזאת הנובעת מהמושגים היום יומיים שלנו, בהנהגות של משא ומתן ומיני הערמימות שנעשית בין בני האדם לבין עולמנו המגושם שדואגים רק לעצמם ולא רק שהסתכלות כזאת רחוקה מהאמת, אלא אפשר עוד לחשב חס ושלום להחשב למגלה פנים בתורה שלא כהלכה. לכן עלינו קודם כל להתבונן במה הכתוב מדבר, הכתוב מדבר בבחיר שבאבות, שהוא פני האדם שבמרכבה, והוא יודע ברור כשמש שלענינים שלו הוא לא צריך לדאוג בכלל, כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו כמלוא נימה, ומה גם שאפילו איש פשוט מאנשים פשוטים כמונו לא היה חושש אחרי מה שראה בחוש שלבן עם כל הרמאות שלו שהחליף את משכורתו עשרת מונים לא היה יכול לנגוע בו כלום. ואפילו מבחינה טבעית לא היה לו לחשוש ולפחד, שבבוא לבן לגזול את בנותיו יעלה בידו להוציא זממו לפועל, לא לחינם טרחה התורה ללמדנו את כוחו וגבורתו של יעקב אבינו, שנאמר "ויגל את האבן מעל פי הבאר" ופירש רש"י כמי שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכוחו גדול, ועוד תיארו לנו חז"ל את כוחו וגודל ידיו של יעקב אבינו באופן מבהיל עד שהם מתפאלים איך הספיקו עורות גדיי העיזים להלבישם על שתי ידיו.
ואיתא במדרש, אמר רבי יוחנן, תרי את דרעין דאבונן יעקב כתרין עמודים דיפרא סופא, ואת אמרת אלבשה על ידיו, אמר רבי מונא הכל מעשה ניסים, ז"א הוא היה גדול איברים יעקב אבינו.
ובמדרש תנחומא "וירא יוסף כי השית אביו ויתמוך יד אביו להסיר אותה", אמר ליה ידי אתה מבקש להסיר שריפשה לשר המלאכים, הרי הוא ניצח את המלאך בהאבקות, אמר רבי יוחנן, כשני עמודים שבתוך דימוסין שבטבריה כך היו זרועותיו של יעקב אבינו ע"ה. וכן אמרו חכמים ז"ל, על הכתוב "ויקח יעקב אבן וירימה המצבה" אמר רבי יונן קשין הזה של טבריה היתה, ומה גם בניו ושבטי יה שכולם היו גיבורים אפילו בצעירותם, כמו שאמרו חז"ל על כוחו של מנשה, בשעה שאחי יוסף באו למצרים שהשבטים הכירו מכוחו הגדול שזהו מבית אבא והוא היה אז לכל היותר בן שמונה שנים, אמרו חכמים ז"ל על הכתוב, "ויאמר יעקב אל אחיו לקטו אבנים" אחיו אלו בניו, אמר רב הונא, גיבורים כיוצא בו צדיקים כיוצא בו.
והנה כעבור ימים אחדים יכלו שמעון ולוי להתגבר לבדם ולהרוג את כל אנשי שכם, 24 אלף על אף שזה נגע לגבי דינה אחותם, על אחת כמה וכמה מה היו עושים שמעון ולוי ויתר האחים שבטי יה אילו לבן היה בא לגזול את אמותיהם ואת כולם יחד, בודאי שכל השבטי יה עם יעקב אבינו בראשם היו חוגרים איש חרבו והיו מתגברים בישועת ה' על לבן הארמי.
ולזה חשש יעקב אבינו, כי אז היה נגרם ללבן במקום כבוד הבזיון הכי גדול. כי כל העולם היה רואה אז את רשעותו שהוא רוצה לגזול ולהתאכזר לבנותיו וילדיהם, ומה שהתורה מעידה על מחשבתו ורצונו, שהיה רוצה לעקור את הכל שנאמר "ארמי אובד אבי", היה נראה אז לכל העולם גלוי לכל, היש בזיון יותר גדול מזה? ובמקום שמחה שלבן טוען שמתגעגע לזה היה לו אז אחרי הקטטה עם בניו יגון ואנחה, במקום אהבת אב לבנים היה נגרם השנאה הגדולה, ולכל זה חשש יעקב אבינו. לא שחשש לנפשו, כי כמו שלא שייך שגבריאל המלאך יפחד מלבן, על אחת כמה וכמה יעקב אבינו שמלאכי ה' מתגעגעים לראות את פני האדם שבמרכבה, ושעליו כתוב "ויסר אל מלאך ויוכל" בכה והתחנן לו, בודאי שלא פחד מלבן שמא יזיק לו אלא שכל דאגתו היתה איך למנוע מלבן שלא יוזק, ולזאת עשה יעקב אבינו עצה זו לברוח וע"י זה ימנע מלבן כל הצרות של הקטטה הבלתי נמנעת הבזיונות והצער. ומוטב לו ליעקב אבינו שהוא יראה בעיני העולם כנתבע וכגוזל רק בכדי להציל את כבודו של לבן מבזיון גדול יותר. על ידי עצה זו של הבריחה וגנבת הלב שנעשתה רק מבחינת טובתו של לבן, הוחזר לו לבסוף גם הכבוד השמחה והאהבה, שלבן עשה ברית עם יעקב אבינו, ושם היה לוה כבוד להראות עצמו כאב מסור הדורש את טובת בנותיו, ודרש מיעקב אבינו אם תענה את בנותי ואם תקח נשים על בנותי, וכמו כן החזיר לו יעקב אבינו את מסיבת השמחה "ויזבח יעקב זבח בהר וקרא לאחיו ויאכלו לחם, וגם תענוג אהבת האב לבנים הוחזר לו, כנאמר "וישכם אברהם בבוקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהן", נמצא שדוקא ע"י גניבת לב של לבן השיג לבן את שלשת הדברים שתבע מיעקב אבינו, ולולא זה היה משיג הפגם של שלשת הדברים. אם לא היה גונב את לבו ובורח יעקב אבינו כל מה שאומר לבן שהוא הפסיד היה עוד יותר גרוע בשבילו, כי היה קטטה וחבל על הזמן. וככה יצא שאת כל השלש תביעות הוא קיבל ובגדול.
נמצאנו למדים מיעקב אבינו והנהגתו עם לבן שני דברים, דבר ראשון, כדי להיטיב עם זולתו כדאי לקבל על עצמו הנהגה של אי כבוד והוצאת לעז, שכאילו הוא אינו נוהג כשורה אם רק אפשרי ע"י זה להציל את חברו מבזיון צער ושנאה ולהעלותו למצב של ישרות והגינות. ז"א כדאי לו לאדם כדי להיטיב לזולתו לקבל על עצמו הנגה של אי כבוד והוצאת לעז כאילו הוא אינו נוהג כשורה.
פעם עלו יותר מידי אנשים לעליה והיתה שאלה מי זה שעלה יותר ושמואל הקטן אמר זה אני וירד וזה לא היה הוא. היה מוכן לקבל בזיון בשביל חברו ואמר על עצמו שהוא עשה את הדבר. היו שמה בענין הקביעת השנה עיבור השנים, שהדרך להישיר, דבר שני אדם להישיר את האדם הבלתי ישר היא ע"י הנהגה של ערמומיות שנראית לכאורה כהנהגה בלתי ישרה, הדרך להישיר את האדם הבלתי ישר היא ע"י הנהגה של ערמויות הנראית לכאורה הנהגה בלתי ישרה, הנהגה של גניבת לב וגניבת דעת, כי אי אפשר ליישר את האדם ע"י ישרות, לכן מוכרחים לעצות כאלה המתאימות למצב נפשו של הרמאי, אבל כל זה צריך לעשות לטובתו של הזולת כדי להישירו. ז"א רואים מפה שמותר לגנוב את לב האדם אם הוא רמאי בשביל להישיר אותו, ז"א איך מנהיגים אדם שהוא לא ישר? ע"י הנהגה של ערמומיות שהיא נראית כמו הנהגה לא ישרה, הנהגה של גניבת לב, גניבת דעת, כי אי אפשר להישיר את הרמאי ע"י ישרות, לכן מוכרחים לעצות כאלה המתאימות למצב נפשו של הרמאי. אבל כל זה צריך לעשות טובתו של הזולת כדי להישירו.
מפה לומדים, ונמצא לפי זה כמו שחיוב ההנהגה עם ישר ותמים לנהוג בישרות ותמימות, וזה לטובת התמים, כמו שכתוב "עם תמים תתממם", כן היא ההנהגה "עם עקש תתפל", שמה שהקב"ה נוהג עם העיקש בדרך פתלתול ועקשות, הלא היא בודאי הנהגה של חסד לטובת העיקש, אלא שלפי עקשות ליבו אי אפשר להיישירו בדרך של ישרות, ומוכרחים ע"י עקשות להעלותו לדרך הישרות, כמו כן עלינו לנהוג וללכת בדרכי הקב"ה, ולהתנהג עם העיקש ל טובתו, ולחפש כל מיני עצות של ערמומיות בכדי להיישירו להיטיב עמו. ועלינו גם כן לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב שכולם דרכי הקב"ה בחסד ובאמת.
אז רואים שכל ההנהגות שלכאורה נראות מוזרות אצל יעקב אבינו, יש לנו שאלות איך הוא עשה ואיך זה, זו הדרך אורגינל האמיתית שככה צריך להתנהג, והתוצאה מדברת בעד עצמה, שכל מה ש טען לבן שהוא הפסידו מהכבוד מהשמחה ומהנישוק של הבנים והבנות ומהפרידה, את כל זה הוא זכה אחרי שהוא התעקש איתו ועשה לו בדרך עקשות ופתלתול להביאו לתוצאה הזאת שיטען את הטענות ויקבל אותן כמו שצריך. אז צריך ללמוד את הסוגיות האלה טוב טוב בשביל לדעת כיצד להתנהג והכל כמובן לטובת האחר, לא לטובתו שלו.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...