ספר חוכמת המצפון פרשת תולדות חלק ב

- - - לא מוגה! - - - 

וייצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנא,

ויפגע במקום,

וילן שם.

מובא במדרש.

רבן שמעון בן גמליאל פתח

שיר למעלות

אשא עיניי אל ההרים,

אשא עיניי אל ההורים.

מאין יבוא עזרי?

אליעזר,

בשעה שהלך להביא את רבקה,

מה כתוב בו?

ויקח העבד עשרה גמלים.

אני לא נזם אחד ולא צמיד אחד,

כי אליפז רוקן אותו.

חזר ואמר,

מה,

ענם עובד צברי מן ברי?

אני חס ושלום אאבד את הביטחון שלי מהבורא?

חס ושלום.

לט ענם עובד צברי מן ברי?

אלא עזרי מעם אדוניי,

אל ייתן למוט רגליך, אל ינום שומריך.

זה המדרש.

המדרש מגלה לנו שיעקב אבינו נחרד ממצבו

שהוא הולך להשיג את זיווגו חסר כול.

ודן עם עצמו מאין יבוא עזרי.

ולבסוף התחזק ואמר,

עזרי מעם אדוניי.

ולכאורה צריך להבין,

איך שייך מצב כזה אצל יעקב אבינו בחיר האבות?

63 שנים היה יושב אוהל,

ובדרכו לאחרן,

בדרך אגב,

ישב 14 שנים באוהלי שם ועבר ללמוד תורה,

בהתמדה נוראה,

שלא הלך אפילו פעם לישון כל אותם ימים.

כמו שאמר רשי על הפסוק וישכב במקום ההוא,

לשון מיעוט,

במקום ההוא דווקא.

באותו מקום שכב,

אבל 14 שנים ששימש בבית עבל לא שכב בלילה,

כשהיה עוסק בתורה.

כיצד שייך אצל יעקב אבינו מצב של שאלה בכלל מאין יבוא עזרי?

בשעה שהלך יעקב אבינו לישון במקום ההוא,

הוא שם מראשותיו אבנים כמין מרזב

כדי להינצל מחיות רעות.

על זה עמד הגרשז מקלם וכי מה עצה להינצל מחיות רעות

בשעה שכל שאר חלקי גופו גלויים, אם רק הראש

ובאבנים.

ואפילו את האבנים שמראשותיו גם כן יכלה החייל לסלק.

אם כן, מה פשר ההגנה הזו שנקט יעקב אבינו?

ובאר הגרשז, שבאמת היה בטוח יעקב שלא ינזק.

שהרי בטבע הבריאה

החיות ירעות מבני אדם.

שנאמר ומוראיכם וחיתיכם יהיה על כל חיית הארץ.

מי שיש לו צלם אלוקים שהוא לא פגם בו,

זה מגן עליו מכל פגיעות של חיות.

ורק מי שמאבד את הצלם יכול להיפגע.

כמו אור החיים הקדוש,

שהאריה לא נגע בו,

שרעבו את האריה שלושה ימים,

והוא לא נגע בו בגלל שצלם אלוקים היה עליו.

יעקב אבינו בוודאי שלא איבד את הצלם אלוקים שבו, ומוראו היה על כל חיות הארץ.

אז למה הוא עשה מעט אבנים סביב מרעשותיו?

למעט בנס.

רואים לנו בזה את מידת הביטחון של יעקב,

וכיצד זה מתאים לשאלה

מאין יבוא עזרי.

אם יש לו ביטחון עד כדי כך,

אז איך הוא שואל מאין יבוא עזרי?

ועוד יותר.

שהרי הזיווג של יצחק אבינו גם כן לא בא על ידי כסף וזהב.

הוא אמר, וייקח העבד עשרה גמלים.

אני לא נזם אחד ורוצה מן אחת, כאילו בלי כסף, איך אני אקח?

איך אני אמצא זיווג?

והרי בסוף בלאו הכי לא יצא זיווג על ידי הכסף וזהב,

כי מהשם יצא הדבר.

והמתנות שנתן אלי חזר היו לאחר מעשה.

אם כן, למה הרהר יעקב?

אליעזר נטל עשרה גמלים, ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד.

הנביא ישעיה תובע

את כל עם ישראל ואומר,

מי בכם ירא השם

שומע בקול עבדו

אשר הלך חשיכים

ואין נוגה לו,

יבטע בשם אדוני

וישען באלוהיו.

תביעתו של הנביא,

מדוע העם אינו בוטח בעת צרה על השם?

איך אתם לא בוטחים בשם בעת צרה?

אז זה מסתם בני אדם.

אז על יעקב אבינו פשיטא.

איך יכול להיות דבר כזה בכלל?

זה לא מתחיל.

אז איך נבין, חס ושלום, שכביכול נכשל יעקב אבינו בעניין זה? מה, אין יבוא עזרי?

ובהסבר הדבר נראה שאדרבא,

העניין הזה אצל יעקב נבע מהגדלות הרוחנית.

הנה מצינו באבותינו ששם אלוקים נקרא על כל אחד בנפרד.

אלוהי אברהם.

אלוהי יצחק, אלוהי יעקב.

הסיבה לכך שכל אחד מהאבות

היה מקורי בעבודתו.

הכרתו של אברהם אינה של יצחק.

וכל אחד מהם מיוחד בהכרת האלוקות.

לכן שם אלוקים נקרא על כל אחד לחוד.

כיוון שכל אחד מהם עבד בכוחות נפשו המיוחדים לו

בהכרת הבורא והגיע להכרה מיוחדת, לא לפי כושר נפשו.

אולם אם חי האדם את חיי האמונה בלי עמל

והוא לא חי בכיוון להתחדשות ההכרה כל הזמן,

נשאר הוא עם הכרת הילדות

ואינו זוכה להגיע לגילוי מקורי ומחודש באמונתו.

רוב האנשים נשארים בהכרת האמונה שלהם מילדות.

והם לא מחדשים הכרות חדשות.

וכך יכולים לעבור עשרות שנים בקיום תורה ומצוות אבל הכרת הלב לא השתנתה

וכאילו הוא עומד מן הצד ואינו מתעלה על ידי עבודתו.

זאת אומרת העבודה זה מעשים טכניים.

אבל אין לו עלייה בהכרה מדרגה לדרגה משלב לשלב.

מה הסיבה שהוא לא עולה?

אדישס.

אדישות.

אדישות.

ההתחדשות באה על ידי לחימה

להתנגש עם הסתירה

ולהתגבר עליה.

שר צבא שמוסר נפשו במלחמה עבור המלך

דווקא על ידי עמידתו במלחמה במסירות נפש,

בזה הוא מגביר את אמונתו ואהבתו למלכו.

וכמו שכתב מסילת ישרים,

פרק החסידות,

בהבדל בין האומרים כל מיידעבדין נשמיא לתיו

לבין אלה שאינם צריכים לטעם הזה.

בכל

מה שהתגברו עיכובים נגדם,

עד שיצטרכו יותר כוח להעביר אותם, את העיכובים,

הנה יאמץ ליבם וישמחו להראות את תוקף אמונתם

כשר הצבא הרשום בגבורה,

אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר לראות תוקפו בניצחונה.

זאת אומרת, דווקא במקום שיש עיכובים וניגודים,

שם מתעלה הלוחם

להוכיח אמונתו ואהבתו לבורא.

כמו שר צבא.

וזהו סוד הניסיונות

שאינם רק בחינה לאדם אם נאמן הוא לבוראו,

אלא לטובת האדם הם ניתנים לחיזוק הכרתו ואמונתו,

שעל ידי העמידה בניסיון מתעוררת הכרת הלב ומתחשלת האמונה בבורא.

הרמב״ן אומר על הפסוק, והאלוהים נישא את אברהם,

שכל הניסיונות שבתורה הם לטובת המנוסה.

שהמנשא יתברך,

יצווה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל.

להיות לו שכר מעשה טוב,

ולא שכר לב טוב בלבד.

השם יודע שהבן אדם יעמוד בניסיון,

אבל הוא רוצה שהוא יוציא את זה בפועל.

והאלוהים נישא את אברהם, מה זה נישא? רומם אותו כמו נס.

נס להתנוסס.

הניסיונות מנשאים את האדם למעלה, זה לטובתו של המנוסה.

וכפי שכתב המדרש על הפסוק,

ויהי אחר הדברים האלה, והאלוהים נישא את אברהם, נתת ליראיך נס להתנוסס.

מפני קושט סלע.

ניסיון אחר ניסיון,

וגידולין אחר גידולין,

בשביל לנסותן בעולם,

בשביל לגדלן בעולם,

כמו הנס הזה של הספינה.

התורן,

שיש עליו דגל,

מתנוסס.

אז זה כזה ניסיונות לאדם בשביל לרומם אותו.

מה הניסיונות?

עבודת השם האמיתית,

הנותנת מקום לגדול ולעלות,

היא דווקא על ידי התעוררות

ההכרה הפנימית.

לא לקבל דברים בשטחיות

בלי פנימיות, להפנים הכול ומשם להוציא את הכול.

אלא לנסות לעורר בעיה ולהתגבר עליה.

וכמו שבלימוד הגמרא אפשר ללמוד בפשטות ובשטחיות,

אולם הלמדן מעורר קושיות,

ועל ידי הקושיות ותירוצם הסוגיה מתבררת ומקבלים הדברים אור חדש לגמרי.

כמו שריש לקישא בקשר עם רבי יוחנן, 24 קושיות,

והיה גורם לו לתרץ 24 תירוצים.

כך בדרכי עבודת השם דרוש חשבון פנימי על כל מעשה מצווה.

מענידי חשבון זה שיכול לבוא בצורת קושייה ותירוץ,

מתבררת ומתלבנת הכרת האדם.

מקבלים את הרעה

כמו שהיא בתור רעה,

ולא בורחים ממנה על ידי הסבר שהיא בעצם טובה.

אלא אדרבא, דווקא רעה,

ובכל זאת למרות הרעה, אין האמונה זזה ממקומה.

ואם חיה אדם מחשבון כזה,

בהכרח שתתחדש הכרתו ויגלה אור חדש באמונתו.

אם חיה אדם מחשבון כזה,

בהכרח שתתחדש הכרתו,

ויגלה אור חדש באמונתו.

תתחדש הכרתו,

ויגלה אור חדש באמונתו.

אני מנסה לטען שכאילו נאי יבוא עזרי, הוא שאל את השאלה כאילו.

חנניה,

מישאל,

בא עזריה,

קפצו לכבשן האש.

לא מתוך ביטחון שיהיה להם נס,

אלא בין אם ינצלו ובין אם לא ינצלו.

הם הביאו בחשבון צד זה שלא יהיה נס,

אלא המציאות תהיה כמו שהיא והם יישרפו.

קיבלו את המציאות כמו שהיא.

ואף על פי כן התגברו על עצמם

במסרות נפשם.

כי מי שקופץ על דעת שיש נס,

זה יותר קל ממי שקופץ על דעת להישרף

ולא סומך על הנס.

זאת אומרת, הם קיבלו את הרעה כרעה.

ולא אמרו גם זו לטובה,

בטח יצא מזה נס.

צריך להתנגש

עם המציאות הסותרת

ולהתגבר עליה.

ובהתגברות הזו,

סוד עליית האדם.

דווקא בהתגברות.

במצב זה, מחדש הוא את הכרת ליבו ומקבל משמעות חדשה באמונתו.

וכך תמיד.

חובה על האדם להידמות לבוראו.

המחדש בכל יום תמיד מעשה וראשית.

ככה האדם צריך בכל יום תמיד לחדש את הכרת ליבו.

וכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

שירו לאדוניי,

שיר חדש.

על ידי צירוף חשבון ומחשבה לדרכיו.

ולאור דברים אלה

נבין מדוע יעקב

שאל את עצמו.

מאין יבוא עזרי?

יעקב לא רצה לקבל את הדברים כפשוטם,

אלא רצה לבנות על ידם.

יצר קושיה כדי להתגבר עליה ולהפיק תועלת

בחידוש הכרת ליבו בביטחון בשם.

זאת אומרת,

הוא שקל ועמד.

עתה אני הולך

למצוא זיווג.

אני עזר עמד אברהם בא עם עשרה גמלים נושאים כל טוב,

אדוניו בידו.

ואני הולך רקם.

ככה הולכים.

זאת אומרת, יש הקטנת

האופציות כאילו. זה מצב רע.

לבוא בידיים ריקות לקחת אישה, פעם היו רגילים לתת מוהר ומתנות,

וזה לא כמו היום.

נותנים איזה טבעת, נותנים שס, נותנים שעון, נותנים זה, נגמר הציפור.

אז לבוא במצב כזה זה כאילו נגד הטבע.

זה כאילו רעה.

אז הוא מסתכל על המצב כמצב כזה.

זה יוצר ניגוד למהלך שהוא הולך לבצע.

כביכול זה מאפס את התקוות ואת האפשרויות וההזדמנויות.

ואחרי בירור,

אז הוא אומר, מה, אני מעבד סברי מבראי?

מה, אני מאבד את ביטחוני מהשם? זאת אומרת,

בגלל שהמצב כרגע הוא כזה שהוא לא נותן את האופציות ה...

אופציות הפתיחה, כמו שאומרים, לזיווג,

הן לא טובות. הנתונים כרגע הם לא טובים.

הוא אומר, איני מאבד. מאין יבוא עזרי?

עזרי מעין אשר עושה שמיים בארץ.

איך הוא עשה שמיים בארץ?

מאין?

עזרי מעין אשר.

מאין יבוא עזרי?

מאין יבוא עזרי?

כי עזרי מאיפה זה?

מה עם השם? מה הוא עשה? שמיים בארץ. איך הוא עשה? מאין?

אז יש לו בעיה מאין, שאין לי כלום,

לעשות זיווג.

יש תירוץ נוסף. אשא עיניי להורים.

אין ההורים.

כן.

יש תירוץ נוסף. יש הרבה תירוצים.

אשא עיניי להרים, אני מתארים על ההורים,

שהוא לא ראה את ההורים שלו 14 שנה שלושה בשביל ועשר.

אז הוא אמר לעצמו,

יש עלי דין,

הוא פחד מהדין בגלל שהוא לא קיים,

צריך לראות את ההורים שלו כל חודש.

בגלל שהוא לא ראה אותם,

אז הוא חשש מהדין,

ואז הוא אמר,

עזרי מעין אשר, שהוא מידת רחמים,

כמו מידת רחמים שעשה שמיים בארץ, שבסוף יש מידת רחמים, אז גם עלי יש מידת רחמים, למרות שיש עלי דין מצד הזה שלו רק את ההורים. זה הפירוש שלך.

נכון.

אבל אין פירוש כזה.

זה יפה. נחמד.

למה זה לא?

כי אין בעיה של כיבוד אבאים בשעה שלומדים תורה.

לכן הוא לא נטבע על ה-14 שנה בכלל.

אז הוא לא היה צריך להיות כל חודש.

המדרש אומר שכן. שמה? המדרש אומר שהוא פחד לראות את עשיו, אבל למה הוא לא ראה את עשיו? כן, כן. אה, נכון, זה היה כשהוא עבד.

על זה לא נטבע.

על זה שהוא התרחק מהבית 20 שנה, 22 שנה, על זה הוא נטבע.

בכל אופן,

למדנו בעזרת השם לא לפחד מהקשיים, אפילו שנראה אפס סיכויים.

אפס סיכויים.

עזרי מעם השם, עושה שם. להגדיל את ההכרה על ידי זה, את האמונה, את הביטחון בשם.

וללכת נגד כל הסיכויים.

שמה מנצחים.

נגד כל הסיכויים.

אתם מדייים פס.