ספר בני ציון פרשת וירא חלק ג

- - - לא מוגה! - - - 

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו.

על הכתוב הזה אומרים חכמים זיכרונם לך,

שעל ידי עקדת יצחק

השריש והטביע אברהם אבינו בקרבנו

את המסירות נפש האמיתית, השם יתברך.

דהיינו למות ולהיהרג על קדושת שמו יתברך שלא על מנת לקבל פרס.

על כך אומרים חכמים זכרונם רכה,

שבשעה שנצטווה אברהם להעלות את יצחק לעולה על גבי המזבח,

הבין אברהם אבינו בגודל עין וטענותו שאין הוא ראוי יותר להיות השורש שממנו תיבנה שרשרת הקדושה של כלל ישראל,

ובמקומו בחר הקדוש ברוך הוא בצדיק אחר טוב ממנו.

לכן מבקש ממנו הקדוש ברוך הוא לעלות את יצחק לעולם

כדי להפסיק את שרשרת הקדושה.

על כך רומז המקום

וירא את המקום מרחוק.

ראה אברהם אבינו את המקום,

את הקדוש ברוך הוא, מקומו של עולם,

כאילו הוא מרחוק.

כביכול נתרחק ממנו הקדוש ברוך הוא,

ושוב אינו רוצה בו להמשיך את זרע הקדושה.

והנה, למרות שאברהם אבינו יכול היה לחשוב

שמכיוון שהקדוש ברוך הוא החליט להפסיק את השרשרת של הקדושה ממנו ומזרעו,

ושוב אין לו רצון בעבודתו,

וגם בחר לו בצדיק אחר,

אם כך למה לי לשחוט את בני יחידי אשר אהבתי את יצחק? עדיף שאשאיר אותו בחיים,

כרחם אב על בנים ולהיענות ממנו בימי זקנתי.

ומה עוד שהקדוש ברוך הוא לא ציווה עליי בתוקף להקריב את יצחק,

אלא ביקש בדרך בקשה, קח נא את בנך,

ואין נא אלא לשון בקשה.

ולמרות כל זאת, אברהם אבינו קיבל דבר זה בשמחה ובאהבה,

והלך לעקוד את יצחק בנו.

על כך אמרו חכמים זיכרונו לך, שאין לך מסירות נפש גדולה מזו,

שהאדם מוכן להקריב לא רק את העולם הזה שלו למען השם יתברך,

אלא גם את העולם הבא שלו,

בידעו שהקדוש ברוך הוא דחה אותו מלהיות שורש לזרע ישראל ונחלתו.

העניין הזה מתאים להפליא עם דברי הגרדכלה שיקשה.

מדוע לא נזכר בתורה במפורש ניסיון אברהם בעורכס דין?

בטרץ שמצד דין תורה אברהם לא היה רשאי למסור את נפשו על קידוש השם,

שהרי בן נוח מוזר על איסור ואך את דמכם לנפשותיכם לדרוש.

ואין בן נוח מצווה על מצוות קדושת השם.

ואם עושה כן,

הרי הוא מאבד את עצמו לדעת.

כידוע כל מה שאברהם אבינו הגיע למצב זה שרצו לזרוק אותו לכבשן האש

זה בגלל שאבא של לוטרה התלונן לפני נברוד

שבנו אברהם כיתת ושבר לרסיסים את הצלמים והפסלים.

אז נמרוד ציווה אותו להשתחוות.

ואם לא הוא ישליך אותו לכבשן, העדיף

אברהם להישרף בכבשן

וירד הקדוש ברוך הוא להצילו.

אז אמרנו

שמצד הדין,

מצד דין תורה,

לאברהם היה אסור למסור לנפשו על קדוש השם כי הוא בן נוח, ובן נוח

מוזר על איסור ואך את דמכם לנפשותיכם לדרוש.

ובן נוח לא מצווה על קדושת השם.

ואם הוא עושה כן, הוא מאבד את עצמו לדעת.

אולם כשראה אברהם אבינו את חילול השם הנורא של נמרוד ועדת מרעיו,

שכפרו ומרדו בשם,

נדלקה בו אש קודש על קינת השם צבאות,

הוא אמר לעצמו,

אין אמת שאסור לי למסור לנפשי.

ובסופו של דבר אסרף לעפר ואפר.

לא רק בכבשן של נמרוד, אלא גם בכבשן האיש של מעלה,

בגיהנום.

אולם כל זה שווה לי לעבד את כל העולם הזה ואת העולם הבא, ובלבד שאסכה לקדש שם שמיים

ומפרסם בעולם כי השם הוא אלוקי אמת והוא מלכנו בהם וסזולתו.

על כך אמרו חכמים זכרון המלכה שזו מסירות נפש אמיתית,

כיוון שאברהם אבינו היה מוכן למסור לנפשו על קידוש השם יתברך,

שלא על מנת לקבל פרס

ואפילו במחיר של ירידה לגיהנום.

אם כך,

אברהם אבינו השריש והטביע בקרבנו על מסירות הנפש האמיתית, השם יתברך.

אז איך אנחנו רואים

בעוונות הרבים

שמזרע ישמעאל

יוצאים מחבלים שמוכנים להקריב את עצמם ולהתפוצץ חיים בשביל אמונתם דתם?

מאין להם הכוח של מסירות נפש למסורת

נפשם על אמונתם?

אלא התשובה על כך ברורה מאוד,

שכן כאמור, מסירות נפשו של אברהם אבינו שמסור לנפשו באור כסדים,

כשהוא שלח על ידי נמרות לכבשן האיש,

הייתה למען האמונה הטהורה בשם יתברך שהוא אוהל אמת.

וכך הייתה מסירות הנפש של אברהם ויצחק בעקדה,

שהייתה מסירות נפש אמיתית שלו על מנת לקבל פרס.

מעילו להבדיל אלף אלפי הבדלות,

מסירות נפשם של בני ישמעיה היא מסירות נפש מזויפת.

שכן כאשר מתבוננים במהות מסירות נפשם,

רואים בבירור שאין זו מסירות נפש אמיתית.

שהרי כהני הדת והשייחים למיניהם בוחרים מטרת התאבדות בצעירים חסרי השכלה,

עניים ואביונים שאין להם כלום,

ועל ידי ליבוי של רגש עז של שנאה ונקמה כלפי יהודים ושטיפות מוח יומם ולילה משכנעים אותם

שאם ימסרו את נפשם להרוג יהודים,

תכף ומייד בעת היציאה מן העולם ממתינים להם תענוגות שבעולם

העליון כביכול,

הם כך וכך,

וכך וכך,

וכך וכך.

ובאמת,

אותם רוצחים שהם עלובי נפש,

מאמינים בהבלים הללו, מוכנים למסור את גופם להריגה.

מצד אחד, להשקיט את נקמת הרצח הבועלת בקרבם.

מצד שני, לזכות אחר כך בכבוד של גיבור וקדוש בין השכנים ברחוב הערבי.

ואז, במקום אחמד פשוט, יש שהיט שתמותתו מתנוססת על הקירות.

האם לזה נקרא מסירות נפש?

מאבדים עצמם לדעת,

כדי למלא תשוקות ותאבות ותענוגות שימצאו כביכול בגן עדן.

כפי שהעיד עליהם הרמב״ם,

מלכות שובה ח'-ו', שהערבים, הטיפשים, האווילים, השטופים בזימה,

מדמים בנפשם של זכרם בגן עדן בכך שהוא אוכל ושותה מאכלות טובות,

לובש בגדי שש ורקמה ושוכן בו אוהלי שן,

ומשתמש בכלי כסף וזהב.

יש עוד תיאור שם, מה שלא כתוב פה.

בוודאי שאין זו מסירות נפש,

שהרי גם לוליין שמטפס על חבל דג בין שני בניינים בגובה 80 קומות,

יש לו מסירות נפש.

אבל ברור לכול שהוא מסכן את עצמו רק למען כבוד

ובצע כסף

שייפול בחלקו.

כך גם היפנים הקמיקזים שבמלחמת העולם מסרו נפשם ומתאבדו עם מטוסיהם על האמריקנים כדי להרוג בהם,

כי השרישו בקרבם שזהו כבוד גדול למות למען הקיסר

היפני והמולדת.

אין זו מסירות נפש אמיתית

אלא מסירות גוף מסויפת

למען חיפוש גאוות, תאווה וכבוד במחיר של איבוד עצמו לדעת.

זה מה שאמר אברהם לשני נעריו ולעזר וישמעאל.

שבו לכם פה עם החמור

ואני ונען נלכה עד כה.

ישמעאל גם רצה להצטרף לאברהם וליצחק,

שהרי גם לו יש כוח של מסירות נפש.

לשם שמירת המולדת,

גם לו יש כוח להתפוצץ באוטובוס מלא אנשים, נשים וטף.

אחר כך אמר אברהם, שבו לכם פה עם החמור, עמד דומן החמור.

מסירות הנפש שלכם היא מסירות נפש מזויפת בדיוק כמו מסירות נפשו של החמור למען אדונו,

כדי שיקבל בסוף קצת תבן ומים להרוות את נפשו.

ואני ונער

נלכה עד כה.

רק יצחק מסוגל להצטרף לעבודה הקדושה של מסירות נפש אמיתית, שלא על מנת לקבל פרס.

כי אם לקדש שם שמיים אפילו במחיר של איבוד חלקו, בעולם הזה ובעולם הבא.

כן.

אבל אמר שזו מסירות נפש של ה...

כשהיינו מזויפת,

פחות טענה שאפשר להודיע שהיא מזויפת, כי אם כהן הדת היה עושה כמוהו וגם הולך להתאבות,

אז אתה תגיד שזו מסירות נפשתית.

נכון. זה לא קורה.

אם השייחים היו בעצמם

נותנים דוגמה,

אחרי הדרשה הם היו הולכים לעשות את זה בעצמם,

יש על מה לדבר. פה אברהם אבינו,

הוא בעצמו היה מוכן לעשות את זה לבן שלו.

כן.

ואם יש אחד תמים שבאמת עושה את זה לשם שמיים? מה פירוש?

הוא באמת... אין דבר כזה.

לשם שמיים זה שמתקדש שמו יתברך מהמעשה.

אין בזה קידוש השם.

אין קידוש השם.

הוא חושב שהקורה ניתן משמיים וכך צריך לעשות. מותר לחשוב. אם אדם טועה וחושב שיש הלכה מסוימת, אפילו יהודי, והוא עושה שטויות, אז מה?

והוא חושב באמת. היו כאלה

שנקראו קראים,

ויש כאלה אחרים שעשו כל מיני דברים,

וצדוקים, ובייטוסים, וכל מיני דברים, שחשבו שאנחנו כאלה ששומרים את התורה, אנחנו הטועים.

והם הצודקים.

נו, אז מה?

ויש כאלה שמסרו את נפשם.

הם הולכים לגיהיני גיהינום על זה שמסרו את נפשם על טעות.

אז מה עם הפסמיים, המשפט,

מה זה קשור? ליבא בעיה למי שעושה את מה שכתוב בתורה, מה שיש ציווי אלוקי.

לא מה שאדם מחליט מעצמו, ליבא בעיה. הוא רוצה לעשות ככה וככה, יופי, אז מה אם אתה רוצה?

יש הרבה אנשים שרוצים לעשות הרבה דברים, אבל אם זה לא מעוגן בתורה,

ואם זה לא ציווי אלוקי,

אז אין דבר כזה.

כל מה שיעשה אדם,

אפילו קרוב לאמת, אם זה לא האמת, הוא יענש על זה.

ויהי אחר הדברים האלה, והאלוהים נישא את אברהם. על הכתוב ויהי אחר הדברים האלה, והאלוהים נישא את אברהם, מפרש רש״י, זכר צדיק ברכה, אחר הדברים, אחר הדברים של השטן,

שהיה מקטרג, הוא אומר,

מכל סעודה שעשה אברהם,

לא יקרים לפניך פר אחד או עין אחד.

אמר לו,

הקדוש ברוך הוא לשטן, כלום עשה אלא בשביל בנו.

אילו הייתי אומר לו, זבח אותו לפניי, לא היה מעקב.

צריכים להבין, מדוע באמת לא הקריאו אברהם שום קרבן לשם,

אלא רק לאחר ניסיון העקדה,

כפי שאומר הכתוב ויהי לך אברהם, ויקח את העיל ויעלהו לעולם.

כדי להבין זאת,

נקדים לבאר שתי קריאות שקרא כזו כלל אברהם בפרשת העקדה.

קריאה ראשונה בתחילת הפרשה,

ויהי אחר הדברים האלה, והאלוהים נישא את אברהם, ויאמר אל אברהם,

ויאמר הנני.

קריאה שנייה מסוף הפרשה, ויקרא אל המלאכת אדוני מן השמיים, ויאמר אברהם, אברהם.

למה בקריאה הראשונה לפני העקדה נאמר פעם אחת אברהם,

ובשנייה פעמיים אברהם?

נקדים להביא מה שמובהר במפרשים, כי מפרשת העקדה מתגלה לנו היסוד הגדול שאמרו חכמים, זכרון למלאכה בקידוש של נמיהם,

מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

וזאת, כפי שאומר הקדוש ברוך הוא לאברהם, לאחר העקדה,

יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חסכת את בנך, את יחידך.

והרי בפועל

לא הקריב אברהם את יצחק בנו, איך אומר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם, אשר עשית את הדבר הזה, איזה עשית, מה הוא עשה?

אלא על כורחך שרצה כתוב ללמד אותנו מכאן שמחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

ומכיוון שאברהם חשב להקריב באמת את בנו יצחק,

ורק השם יתברך מנה הזאת ממנו, נחשב לו כאילו הקריב את בנו בפועל.

אז הנה יש לך מקור,

כתוב מפורש,

שמי שחשב לעשות מצווה ונאנס הוא לעשה כמי שעשה.

שנאמן יען אשר עשית את הדבר הזה.

הוא עוד מצביע על הדבר הזה.

בעניין זה אומר הרב הקדוש רבי משה צבי מסברן,

שאברהם אבינו הצטער צעריו על כך שאינו יכול לקריב את בנו בצוות השם יתברך להקריב את יצחק.

לכן כדי שלא יצטער אברהם,

כדי להוכיח לו שכאילו הקריבו את יצחק בפועל, שלח אליו הקדוש בראש אותו המלאך שנברא מקיום מצוות העקדה,

שהרי כל אדם שעושה מצווה נברא ממנו מלאך.

וזה שאמר לו המלאך, אל תשלח אותך אל הנער ואל תעש לו מאומה,

אל תשחט את יצחק.

אינך צריך לדאוג שלא קיימת את המצווה בפועל,

כי עתה ידעתי,

כי יראה לו כי מתה ולא חסכת את בנך, את יחידך ממני,

שבאמת

לא חסכת את בנך, את יחידך מלהקריבו לי במחשבתך,

ומחשבה זו נחשבת לך כמעשה בפועל.

באה הראיה לכך, אומר המלאך, היא ממני שנבראתי אני ממצוות הקרבת יצחק בנך לגבי המזבח.

אתה רוצה ראיה?

הנה,

בראת המלאך, אני פה.

אני המלאך שנברא מהמעשה שרצית לעשות.

אז המחשבה בראה המלאך.

והוא אומר לו ממני, ולא עוד,

אלא שהמצווה הייתה בשלמות.

לכן הוא אומר לו,

אתה ידעתי כי יראה לו כי מתה.

מאיפה אתה ידע שיראה לו כי?

הוא אומר ממני.

אני מסתכל על עצמי ורואה את עצמי שלם.

אז המצווה הייתה שלמה לחלוטין.

כי אם הוא היה עושה אותה עם פקפוק או משהו,

אז המלאך היה בלי יד, בלי עין, בלי זה, משהו ככה, חסר.

צריכים להבין, מדוע נתגלה יסוד זה שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפת המעשה דווקא על ידי עקידת יצחק

שהייתה על הר המוריה,

שזה מקום המקדש?

יש לומר שהנה תכלית בניין בית המקדש

היא להקריב קורבנות.

כמו שמובא ברמב״ם, בית הבחירה,

פרק א' ה' ה'

מצוות עשה לעשות בית לאדוני מוכן להיות מקריבים בו הקורבנות.

וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה.

שנאמר ועשו לי מקדש.

הוסיף הרמב״ם ואומר

כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,

ציווה השם יתברך כי כאשר יחטא האדם יביא קורבן

ויסמוך עליו את ידיו כנגד המעשה

ויתוודה בפיו כנגד הדיבור

וישרוף באש הקרב הקליות שהם כלי המחשבה והטעמה

וכרעיים

כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו

ויזרוק אדם על המזבח

כנגד דמו בנפשו.

כדי שיחשב אדם בעשותו כל אלה

כי חטא אל אלוהים בגופו ובנפשו

וראוי לו שישפוך דמו וישרוף גופו

לולא חסד הבורש לקע ממנו תמורה וכופר הקורבן.

שיהיה דמו תחת דמו,

נפש תחת נפש

וראשי איברי הקורבן כנגד ראשי איבריו.

מבואר מכאן

תכלית הקרבת הקורבן שהתבונן האדם כי באמת

ראוי להמית אותו על פשעה וחטאיו.

למה חסדי הבורא יתברך?

יכול האדם להקריא בהמה תמורתו.

וכאשר חושב האדם בליבו שכל מה שעושים לבהמה

היה ראוי לעשות לו, כגון שחיטה, זריקת הדם, שריפה וכו',

נחשב לו כאילו עלה בעצמו כקורבן על המזבח.

כפי שאומר הזוהר הקדוש,

ברנש כת קריב,

איה דמא, כאילו מקרים נפשי.

אדם שמקריב קרבן, כאילו הקריב נפשו.

וזה רמוס בפסוק, אדם כי הקרים מכם קרבן לאדוני.

כי באמת היה ראוי להקריב מכם קרבן לאדוני.

אלא שבחסדי השם, כאמור,

יכול האדם להביא בהמה במקומו.

מעתה מובן היטב

שמש גילה הקדוש ברוך הוא יסוד זה,

שאין מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצטרפה למעשה.

וזאת דווקא על ידי עקדת יצחק בהר המוריה במקום המקדש.

היה כדי לעשות הכנה למצוות הקרבת הקרבנות במקדש,

שהרי כאמור.

עיקר הקרבת הקרבן של הבהמה,

להביא את האדם להתבוננות שככה היה ראוי לעשות לו.

ומחשבה טובה,

הקדוש ברוך הוא מצטרפה למעשה, ונחשב לו כאילו הקריב את עצמו.

דבר זה מסביר מדוע לא הקריב אברהם אבינו קרבנו עוד לפני עקדת יצחק.

שכן אברהם אבינו חשב שתכלית הבריאה היא

שיקיים האדם את כל מצוות ה' בפועל ממש.

ולכן לא רצה להקריב קרבנות ל'

וחושבו שאין תועלת בכך, שכן חשב אברהם שהקדוש ברוך הוא אינו מצטר מחשבה טובה למעשה, כי כיצד ייתכן שעל ידי מחשבה שאדם חושב בליבו,

יחשב לו כאילו הקריב את עצמו.

כך חשב אברהם.

אבל לאחר העקדה,

כששלח אליו את הקדוש ברוך הוא את המלאך שנברא במעשה עקדה,

ואמר לו, יען אשר עשית את הדבר הזה, עשית דווקא,

שנשב לך כאילו קרבת את יצחק בפועל,

הולך אברהם ומקריב את העיל תחת בינו.

כמו שכתוב, וילך אברהם ויקח את העיל ויעלה לו לעולת תחת בינו.

שכן עתן תגנה לאברהם שמחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצטרפה למעשה.

ולכן בשעת הקרבת העיל אומר אברהם בפני הקדוש ברוך הוא.

ריבונו של עולם,

הביא רועי דמיו של העיל זה,

כי הנה הוא דמו של יצחק.

אמוריו

החלקים הפנימיים כאילו הם מורה יצחק

והיא רואה כאילו הקרבתי יצחק בני

כך מובא במדרש

בראשית רבה נ״ו ת״ו עתה נותר לנו לבאר מדוע לאחר העקידה נקרא אברהם בשם הכפול

אברהם אברהם

נקדים להביא משהו שנים בגמרא בעירובין י״ג

תענו רבנן

שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי בטדן

הללו אומרים

נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא

דהיינו היה עדיף לו

והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא

לבסוף

נמנו וגמרו

שנוח לו לאדם שלא נברא

יותר משנברא

אמר שם פרשת בעירו לשון נמנו וגמרו כך

נמנו

מלשון מניין,

שעמדו על מניין המצוות,

כמה המספר של המצוות,

וראו שבתרייג מצוות שנדנו ישראל,

יש שסע מצוות לא תעשה, 365,

ורמח מצוות עשה, 248. אם כך, אחרי שנברא האדם,

הוא יכול לקיים אמנם את כל רמח מצוות עשה,

אבל מצד שני

הוא עלול גם לעבור, חס וחלילה,

על שסע מצוות לא תעשה.

ומאחר שמצוות לא תעשה מרובות מצוות עשה,

הסיכויים לחטוא גדולים יותר.

על כן נמנו וגמרו,

לאחר שמנעו את המצוות,

שאין נוח לו לאדם, שלא נברא.

כיוון שאז לפחות לא יוכל לחבור על מצוות הלא תעשה.

זאת אומרת, אם אדם יבוא לעולם ויעבור על מצוות, לא כדאי לו להיברא.

אבל ההפסקה היא כדאי להיברא?

מה?

גם ההפסקה היא כדאי להיברא?

אם לא היה, לא תעשה.

אבל אם יש לא תעשה מול עשה, גם זה חמור,

וגם המספר שלהם הוא רב יותר.

וגם זה, אם הוא יעשה את כל העשה,

אפשר שהוא יעבור על הלא תעשה.

בית המועל ככה מפרשים.

הרי הקדוש ברוך הוא תכלית הטוב,

ודרך הטוב היא לעתים עם אחרים.

אם כך, איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם והסיכויים שלו לחטוא גדולים יותר?

תרץ הגאון הקדוש רבי ישמעאל כמניקל שבורו.

זכותו יגן עלינו, אמן.

על פי מה שאמרו חכמים זכרונו לך בקידושין מהם.

מחשבה טובה.

הקדוש ברוך הוא מצטרפה למעשה.

מחשבה רעה.

אין הקדוש ברוך הוא מצטרפה למעשה.

לכן נמצא לפי זה.

כי מצוות עשה הן

הן למעשה כפולות.

שהרי המחשבה של המצווה גם היא נחשבת למצווה.

ולכן יש לנו פעמיים רבה מצוות עשה,

וזה יוצא 496. וממילא יש לנו יותר מצוות עשה, מצוות דת עשה.

ובאמת קרוב האדם שכר,

ורחוק מהפסד.

ולכן כעת ברוך הוא שכן, נוח לאדם שנברא יותר מאשר לא נברא?

כן.

אבל מה אמרו החכמים?

שנוח שלא נברא.

אז איך הטירוץ הזה מסביר?

אם נוח לו שלא נברא, הם לא ידעו לעשות את החשבון

של מעשה במחשבה מצטרפים?

דהיינו, אם הוא חושב במעשה.

עתה התבהרתם מדוע דווקא לאחר העקדה נקרא אברהם בשם הכפול אברהם אברהם?

שכן ידוע כי אברהם בגימטרי הוא רמח,

כנגד רמח מצוות עשה.

לכן נפנה העקדה כשעדיין חשב אברהם שהקדוש ברוך הוא אינו מחשיב מחשבתו כמעשה.

הזכיר הקדוש ברוך הוא רק פעם אחת

את השם אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני.

פעם אחת שזה כנגד רמח.

שאברהם צריך לקיים רמח בפועל.

לאחר העקדה,

כשהצטער אברהם אבינו על כך שהוא לא יכול להקריב את יצחק בנו בפועל,

רצה הקדוש ברוך הוא יחלש מחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצטרפה למעשה.

ולכן ויקרא אליו מלאך השם מן השמיים ויאמר אברהם אברהם.

פעמיים אברהם לרמוז לו שמצוות עשה למעשה כפולות.

שכן המחשבה של המצווה גם היא נחשבת למצווה.

ועל כן, אל לך להצטער

על שלא הקרבת את בנך יצחק,

שהרי אני מצרף את מחשבה הטובה למעשה, כאילו קרבת לפני את בנך יצחק.

אז צריך לומר,

שאם זה בחשבון של רמח איברים,

של רמח מצוות

עשה מול שסה לא תעשה,

אז נוח לו לאדם שלא נברא.

זה במידה והאדם יעבור.

וזה מדובר על סתם בני אדם.

צדיקים הרי ודאי שלא יעברו, אז נוח להם שכן ייברו.

אבל בסתם על כלל האדם,

שהם נוטים לעבירות,

יותר קל לעבור על לא תעשה

מאשר לעשות את העשה.

אז לכן, בסתם נוח לו שלא נברא.

אבל כיוון שנברא,

יפשפש במעשיו.

נימשמש במעשיו.

אבל אם בן אדם יעשה את המעשים

ויחשוב, מחשבה,

כשהמחשבה הזאת

היא לא מגיעה לידי מעשה אפילו,

אז עדיין הוא יכול להרוויח.

קשה לומר שכל מחשבה,

ומעשיה הם שניים.

למה?

כי אם כן, אז זה לא רמה.

אז צריך להגיד תמיד, אם זה מחשבה ומעשה וכו'.

כי מה שלמדנו זה מי שחשב לעשות מצווה ולא עשה,

אז המחשבה נחשבת.

אבל אם הוא עשה,

אז יש לו רמה.

ואם הוא לא עשה,

רק חשב,

אז גם יש לו רמה.

אבל הרי בן אדם יכול לעשות מצוות עשה כמה פעמים.

אז זאת אומרת,

איך החשבון יוצא שרמה,

זה כאילו רמה,

שסה זה שסה, צריך לבדוק

כמה תדירות יש למצוות עשה, כמה תדירות יש מצוות לא עשה, כמה זה מצוי, כמה זה לא מצוי.

בשביל להגיד את החשבון הזה. לדוגמה, קריאת שמע, אומרים פעמיים ביום.

אז זה פעמיים עשה. תפילין, דוגמה, אומר הרמב״ם, זה שמונה מצוות עשה.

אז בן אדם מניע ביום שמונה כבר.

זה קצת יותר וכו'.

בקיצור, זאת סוגיה שצריכים לברר אותה

בנוסף, אבל סתם,

בשביל הרעיון,

אז זה נחמד, אברהם, אברהם, אברהם,

וכו'.

מכל מקום למדנו שהמקום שנבחר דווקא

יצחק אבינו לעקה את זה בהר המוריה, במקום שצריך לבנות בית המקדש, ששם הקריבו את הקורבנות,

ובאמת כנגד ההקרבה של האדם שהייתה צריכה להתבצע,

מביאים קורבן.

ומי הראשון שעשה את זה?

בפועל?

יצחק אבינו.

איפה?

בבית המקדש.

הוא היה ראוי לעקד, לפי ציווי השם,

ותמורתו הביאו קורבן.

מכאן אתה רואה שקורבן תופס

על חשבון האדם.

אז לכן היה צריך להיקרב

דווקא שם, במקום הזה.

ויירא אליו אדוני בן עולם אמרה, ויישא עיניו, ויירא והנה שלושה אנשים,

ויירא וירא את סקרתם.

המתבונן,

בחמשת הפסוקים הראשונים של הפרשה,

מבחין

בדקדוק מאוד בולט.

בפסוקים האלה

לא נזכר שמו של אברהם אבינו.

והכל מתחיל בנסתר, ויירא אליו, לא כתוב אל מי,

ויירא אליו אדוני ואלוני ממרא, והוא יושב פתח אוהל.

כן בהמשך, ויישא עיניו, וירא והנה שלושה אנשים.

וכן, וירא, וירא אצל קראתם. מי זה וירא?

מי זה ויישא עיניו?

מי זה וירא אליו? אל מי נרע?

לא כתוב.

מה העניין?

למה נסתר?

למה לא מוזכר שמו של אברהם?

היה צריך לומר,

וירא אדוני אל אברהם, וירא אצל אברהם לקראתם, וכולי.

אומרים חכמים זיכרונו לך,

אברהם אבינו, אפילו שהקדוש ברוך הוא הבטיח לו, והיית לאב, והמון גויים,

וכן ומלכים ממך יצאו,

לא גבה ליבו ולא רמו עיניו.

לא התגאה.

אלא להחשיב את עצמו לכלום, לעפר ואפר.

כתוב, ויען אברהם ויאמר,

ואנוכי עפר ואפר,

ומגודל שפלותיו.

בעין וטענותו של אברהם

הוא התבטל ממש

והיה כעין.

ועל כך מרמז הכתוב המזכירו בלשון נסתר.

אז הוא חשב את עצמו תמיד עפר ואפר.

ומגודל השפלות והענווה התבטל ממש והיה כעין.

ולכן הכתוב

מרמז.

ולא מזכירו בפירוש אלא בנסתר. בא לרמוז כמה ענווה הייתה לאברהם.

אחרי שאמר לו השם שהוא יהיה אב המון גויים

ומלאכים ממך יצאו הוא משרת את הערביים בלי שום בעיה כשהוא חולה.

ויש עוד לומר בעניין זה על פי מה שפרש בעל הטורים.

בתחילת פרשת תצווה.

שם כתוב שמו של משה רבנו לא נזכר

בכל פרשת תצווה.

משום שמשה אמר לה' מחני נא מספרך אשר כתבת.

מקשה

בעל חידושי הערים ואומר

וכי בגלל שמשה מאסר את נפשו למען ישראל

שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת מגיע לו עונש.

שלא ייזכר שמו בפרשת תצווה

אלא עונה בעל חידושי ערים ואומר.

ביאור העניין

על פי הגמרא בבא קמא ס.א.

בדברים שאמר דוד המלך.

כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי.

כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.

כל המוסר עצמו למות

על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו.

אין אומרים דבר הלכה משמו.

לכאורה אומר חידושי הערים קשה הדבר גם כאן.

מדוע מגיע עונש

למי שמוסר את נפשו על דברי תורה שלא יאמרו הלכה משמו.

ביאור העניין הוא.

כל תלמיד חכם

המתייגע על דברי תורה ומחדש חידושי הלכה.

למרות היותו דבוק עם התורה,

עדיין גופו חוצץ בינו ובין התורה.

לכן נחשב הוא לדבר בפני עצמו,

ושייך להזכיר את שמו על הלכה זו או אחרת.

אולם המוסר נפשו על דברי תורה,

וכל חיותו נדבקת בתורה הקדושה.

עד שהוא ממש מתבטל,

ואינו נחשב לדבר בפני עצמו,

והוא כולו עצם התורה,

אין אומרים הלכה משמו, כי הוא אינו נחשב לממשות.

כך משה רבנו ישאלו, כי אם היה דבוק בדבקות רבה בתורה הקדושה,

ובחטא העגל הוא מסר את נפשו לטובת ישראל,

ואומרו, חני נא מספרך אשר כתבת,

איננו נתעצמו כל כך עם התורה הקדושה,

עד שנעשה עצם אחד עם התורה,

ולכן לא צריך להזכיר את שמו כלל, כי אם בלשון נסתר.

והנה שנינו בגיטין נוזן,

כי עליך הורגנו כל היום.

זאת אומרת, מסרנו את נפשינו כל היום.

רבי יהושע בן נביא אומר,

זו מצוות מילה שניתנה בשמיני.

מכאן אומרים חכמים, זיכרונם לברכה, כי מצוות מילה היא מבחינת הורגנו כל היום.

מסירות נפש ממש

לקיום מצוות מילה ובגדר סכנה.

ורק בגלל ציווי הקדוש ברוך הוא

אנחנו מקיימים מצווה זו.

שכן,

אז מתקיים בנו הכתוב בקהלת שאומר מצווה לא ידע דבר רע.

ולפי האמור כאן מיושבת גם הקושייה.

מדוע לא קיים אברהם אבינו את מצוות המילה לפני ציווה אותו הקדוש ברוך הוא?

שהרי אמרו לנו חכמים זיכרונם לברכה שאברהם אבינו קיים את כל התורה כל היום עוד לפני שניתנה.

אלא לפי האמור מיושב את דבר היטב.

כל זמן שהוא לא נצטווה על מצוות מילה היה אסור לו לסכן את עצמו לקיימא,

כיוון שהיא בגדר סכנה נפשות.

שהרי אם הוא לא מצווה,

אין לו שמירה מצד שומר מצווה לא ידע דבר רע.

שומר מצווה זה מי ששומר מצווה שהוא צווה בה.

אולם לאחר שנצטווה אברהם אמר מצוות מילה,

יכול היה לקיימא,

כי אז הוא לא מסכן את עצמו.

כאן נאמר שומר מצווה לא ידע דבר רע.

והנה ידוע שתינוק הנימול בן שמונת ימים

אינו נחשב שמסר את נפשו על קיום מצווה זו.

מילה ידוע לכל,

שתינוק הנימול בן שמונה ימים

אינו נחשב שמסר את נפשו על קיום מצווה זו,

שהרי עדיין אין בו דעת בגיל זה.

בעיקר המצווה מתקיימת

על ידי אביו.

אבל אברהם אבינו שמר את עצמו בהיותו בן 99 שנים

ומסר נפשו כיום מצוות בוראו

להתקיים בו בפועל ממש כי עליך הורגנו כל היום.

וזאת ביום השלישי בהיותו כהן מאוד בפתח אוהל

כדי לקיים מצוות הכנסת אורחים במסירות נפש.

לכן על ידי מסירות נפש זו זכה להידבק

ולהתעצם עם התורה הקדושה כל כך

עד שממש יתבטל

ולא נחשב דבר בפני עצמו.

ועל כן לא נזכר שמו כלל אלא בלשון נסתר.

אז מפה אנחנו רואים את הטעם למה אברהם אבינו הוסתר

ולא נתפרש שמו בחמשת הפסוקים הראשונים של הפרשה.

לא בירכתי עליהם, נכון?

מרוכתו על אלוהינו מנוח העולם שהכל נהיו בדבורה.

זהו.

כתוב במדרש, והוא יושב פתח האוהל.

אמר רבי דוד,

לעתיד לבוא אברהם יושב על פתח גיהנום ואינו מניח לאדם מהול מישראל לרד לתוכה, לתוך הגיהנום.

תמאו המפרשים, הרי אם מדובר באדם שעשה תשובה על חטאיו,

בוודאי שהוא לא ירד לגיהנום.

ולמה צריך אברהם להגן עליו?

אם מדובר באדם שלא עשה תשובה על חטאיו,

איך יעלה על הדעת שבזכות מילה לא ירד לגיהנום?

הלא כל המקראון מלאים

בעונשים שעניש הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא את אותם הרשמים שחטאו ולא שאלו בתשובה על מעשיהם.

נראה לי לפרש את המדרש הזה על פי דברי הרב הקדוש מאבטא,

בעל האוהב ישראל,

שביאר את המדרש פליאה שכתוב במדרש בויקרא רביי יו-דהי.

מי הסרתי אתכם אף אני שבע על חטאותיכם.

זה המתפלל

שלא בכוונה.

תמאו כל המפרשים על המדרש.

ייתכן שאדם

שמתפלל בפני בורא עולם ללא כוונה,

השם יתברך יענישתו שבע פעמים על כך?

פרש הרב הקדוש מאבטא ואמר,

חכמים זיכרונו לך אמרו בויקרא רביי יו-דהי שתפילה עושה מחצה,

דהיינו מחצית.

כלומר, אחרי כל תפילה מוחלים לאדם על מחצית בעוונותם.

ולפי זה אדם הקם בבוקר מתפלל לשחרית,

נשארים לו רק חצי מעוונותיו.

אחר כך, כשהוא מתפלל מנחה, נשארים לו רבע מעוונותיו.

ובתפילת ערבית נשארים לו רק שמינית מעוונותיו.

נמצא, למה? כי כל תפילה עושה מחצה.

נמצא שאדם מתפלל לשלוש תפילות ביום, נמחלים לו שבעה חלקים מעוונותיו.

ונשאר בידו החלק השמיני של העוונות.

אבל זה רק אם הוא מתפלל בכוונה את תפילותיו.

אבל אם הוא מתפלל שלא בכוונה,

אז מוסיפים לו גם את שבע החלקים שהיה ראוי למחול עליהם.

זה הפירוש וייסרתי אתכם ופני שבע על חטאותיכם.

זה המתפלל שלא בכוונה.

איזה יופי.

הבנתם? אם מתפללים מהר אפשר להתחבן?

אפשר לטוס.

וצריכים אנו להבין.

איך מתכפר החלק השמיני של העוונות לאדם שחזר בתשובה ומתפלל בכוונה?

אז איפה החלק השמיני?

איך נוריד אותו?

אומרים חכמי ישראל בזכות מצוות מילה שניתנה בשמיני.

אז מוותר הקדוש ברוך הוא לאדם על החלק השמיני שנשאר מעוונותיו.

זה שאמר דוד המלך שנכנס...

מרחץ וראה את עצמו עירום אוי לי שיעמוד עירום בלי מצוות

כיוון שנזכר במילה שבבשרו

נתיישבה דעתו

ולאחר שיצא מבית המרחץ אמר

להמנצח על השמינית

על המילה שניתנה בשמיני

ומכפרת לאדם גם על החלק השמיני של עמונותיו

לפי זה מובן

אברהם אבינו

יושב פתח גיהינום

ואינו נותן למי שנימול להיכנס לתוכו

הכוונה לאדם שחטא

וחזר בתשובה

בשלוש תפילות בכל יום הכוונה

שאז עדיין נשאר לו החלק השמיני של העוונות

שצריכים תיקון

אך בזכות המילה שניתנה בשמיני מציל אותה הקדוש ברוך הוא מדינה של גיהינום