ספר בני ציון עשרת ימי תשובה
תאריך פרסום: 19.09.2012, שעה: 06:08
19-9-12
"שיר המעלות ממעמקים קראתי ה'" השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת שבת שובה, על שם ההפטרה של השבת המתחילה בפסוק "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוונך". מאחר שהשבת נמצאת בתוך עשרת ימי התשובה, מכונה היא גם בשם שבת תשובה, שבת שובה או שבת תשובה עומדת בסימן התכוננות נפשית של כלל ישראל ליום הכיפורים הקדוש. המוני ישראל נוהגים להתכנס בשבת זו אחה"צ בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להאזין לדרשות של תלמידי חכמים בעניני תשובה ומוסר. כבר פסק הרמב"ם בהלכות תשובה, אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, דהיינו התפילה לה' והתשובה טובה ומקובלת בכל ימות השנה, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת מיד, שנאמר "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". אז זה הזמן לקרוא לה' יתברך כשהוא נמצאת בקרבתנו ומצפה שנעשה תשובה.
מוסיף עוד הרמב"ם, ומהי התשובה? שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בדעתו שלא יעשהו עוד ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, יעזוב החוטא את חטאו, אז בפועל לא יעשה יותר את החטא, לא מספיק, ויסירו ממחשבתו, לא רק שלא עושה בפועל אלא גם לא חושב עליו. ויגמור בדעתו שלא יעשהו עוד, אז יש לו גמירות דעת שיותר הוא לא עושה את החטא הזה, עד שיעיד עליו יודע תעלומות, עד שיעיד על האדם הזה הקב"ה שלא ישוב לזה החטא לעולם, ז"א הוא יכול לקחת את הקב"ה עד שהוא יעיד עליו שהוא לא יחזור, זה תשובה.
נתייגעו כל המפרשים ליישב את דברי הרמב"ם, שכתב ששלמות התשובה היא רק שיעיד הקב"ה על האדם שלא ישוב עוד לזה החטא לעולם, שהרי לפי דברי הרמב"ם מצאנו דבר איום ונורא, אם חלילה חזר האדם על אותו חטא, נתברר לנו שבכלל לא נתקבלה תשובתו, שהרי נתגלה שהקב"ה יודע תעלומות לא יעיד עליו שלא ישוב לזה החטא לעולם, כיון שבמציאות חזר האדם לשוב לחטא הזה אז איך העיד עליו שהוא לא ישוב, והרי הוא שב, חזר לאותו החטא, אז לפי זה לא נתקבלה התשובה. ואם כך הוא, רק יחידים ומעטים תשובתם מתקבלת, כי מי יכול לעמוד בתנאי זה שלא לשוב לאותו החטא לעולם?
אומר על כך האדמו"ר מבעלזא זיע"א, כוונת הרמב"ם היא, שהתשובה צריכה להיות כל כך כנה ואמיתית מעומק הלב, שלא לחזור על החטא עוד עד שיוכל להעיד עליו יודע תעלומות שאכן באותה שעה היה האדם במדרגה, באותה שעה היה האדם במדרגה שלא ישוב לזה החטא לעולם. אך מאחר ויצר לב האדם רע מנעוריו, הנה אפילו אם חס וחלילה חס וחלילה חס ושלום נכשל שוב באותו החטא מחמת היצר הצורר, מכל מקום אין זה סותר כלל את מה שהעיד עליו הקב"ה. כיון שבזמן שעשה תשובה היתה דעתו באמת שלא ישוב לזה החטא לעולם, כי הקב"ה דן את האדם באשר הוא שם, דהיינו כפי דעת וכוונת האדם בעת התשובה, ומקבל ה' את תשובתו ברצון ובאהבה.
כדי להבין זאת ביתר שאת, נקדים להביא את דברי הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, הוא אומר כי בכל יהודי ויהודי בעולם, בכל מצב שבו הוא יהיה, ואפילו אם הרבה לפשוע, עדיין ישנה נקודה אחת בתוכו בפנימיות הלב והיא הניצוץ האלקי ושורש נשמתו, ולשם לא מגיע הפגם של העוונות והפשעים. באותה נקודה בפנימיות הלב נשארת נקיה זכה וטהורה. אז יש נקודה בתוכו בפנימיות הלב, היא ניצוץ אלוקי ושורש נשמה, לשם לא מגיע פגם של העוונות והפשעים, והיא נשארת נקיה זכה וטהורה. זה מה שאומרים חכמים אחרים, בחינה של לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, שיש נקודה פנימית שנקראת לא מאסתים ולא געלתים לכלותם.
על זה נאמר בתורה "השוכן איתם בתוך טומאותם", בתוך תוכם של טומאות ועוונות האדם נמצאת אותה נקודה פנימית שהיא חלק אלוה ממעל שלא נפגמה כלל ובה הקב"ה שוכן כיון שלאותו מקום כאמור אין הטומאה מגיעה כלל. לכך גם התכוונו חכמים ז"ל, כשאמרו בסנהדרין צ', כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ועמך כולם צדיקים" ותמהו המפרשים, וכי כולם צדיקים? אלא שהכוונה היא על הנקודה הפנימית שיש בכל איש ישראל, שאליה לא מגיע פגם, ולכן מצד זה כולם צדיקים. על זה נאמר סנהדרין מ"ד, ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, כלומר למרות שחטא עדיין ישראל הוא, שכן פגם החטא לא מגיע לנקודה הפנימית, ומנקודה זו שלא נפגמה מתעורר האדם להרהורי תשובה וחרטה ואפילו אם היה רשע גמור, כמו שאומרים חז"ל, רשעים מלאים חרטה. מאיזה נקודה זה מתחיל מאותה נקודה.
יש לומר שנקודה פנימית זאת היא זו שעוררה את קלי הדעת ופושעי ישראל, ואפילו שחטאו הם כל ימיהם ולא עמדו בתאוות העולםה זה, דהיינו נכשלו בהם, למרות זאת אותה נקודה פנימית נתנה להם את הכח למסור את נפשם בשעת גזרות שמד, כשרצו להעביר אותם על דתם ולקדש את השם הנורא והנכבד במסירות נפש ובקבלת יסורים נוראיים באש ובמים.
והנה כדי שיוכל כל איש ישראל לעשות תשובה בשלמות, והיצר הרע לא יוכל לבלבל את דעתו, העצה היעוצה היא שיעורר האדם את הנקודה הפנימית, ששם כאמור אין ליצר הרע שום נגיעה, וע"י התעוררת נקודה טהורה ומאירה זו תתפשט ההארה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ועל ידי כך יוכל לעשות תשובה בשלמות בלי שום מניעה מצד ה' יתברך. זה מה שכתוב בתהילים ק"ל, "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" דוד המלך אומר אל ה', ממעמקים קראתיך, אני קורא לך רבונו של עולם ממעמקים, ממעמקי הלב, מהנקודה הפנימית שבליבי, שאליה החטא והפגם לא מגיעים כלל. ועל כן שמעה בקולי תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני.
הרעיון הקדוש הזה מביא גם בעל האבני נזר, מבואר בספרו נאות דשא, בספר נאות דשא זה לשונו הקדושה: שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', הנה בכלי שרת שבמקדש, אם הם טהורים כשרים וראויים לעבודה בבית המקדש, מה שאין כן אם נטמאו הכלים שאז אינם ראויים לעבודה, ואם כן כשאדם חוטא ואיבריו נטמאו בטומאת העבירות, אם כן איך מועילה אח"כ תשובה? הלא איבריו טמאים, ואיך יכול לעבוד בהם לקב"ה? אך התיקון לכך הוא, שצריך לשוב באבר שלא נפגם, וזה בפנימיות הלב ועומקו, שבאמת אף אם איש ישראל חוטא לפעמים אין החטא מגיע לעמקי הלב, אלא רק בחיצוניות, ועל כן צריך להתחיל לשוב בתשובה מהמקום שלא נפגם, מהנקודה הפנימית, וממילא נתקנים כל האיברים, וזהו ממעמקים מעומקא דליבא, דהיינו מעומק הלב קראתיך ה'.
ענין זה גם מתאים להפליא עם מה שכתב הישמח ישראל פרשת תולדות על המאמר של חז"ל ביומא כ', אמר רמי בר חמא, השטן בגימטריא 364, ביומא דכיפורא אין לו רשות לאשטוני, אין לו רשות להשטין לקטרג עלינו. מבואר מהכתוב בגמרא, שהשטן בגימטריא שס"ד, 364, כמנין ימות השנה חסר אחד, כי בשנה - שנת החמה יש שס"ה ימים, 365. מזה לומדים חכמים ז"ל, שכל ימות השנה יש רשות לשטן להשטין לקטרג על ישראל חוץ מיום אחד - יום הכיפורים. צריך להבין, למה ביום הכיפורים אין לשטן רשות לקטרג על ישראל?
ביאר הישמח ישראל, הנה ידוע שיש 365 ימות חמה, כנגד 365 גידים שיש באדם. יום הכיפורים הוא כנגד הגיד שבפנימיות הלב, שזה הנקודה הפנימית שאליה לא מגיע שום חטא ופגם, ולכן דווקא ב-364 ימים בשנה יש ליצר הרע רשות לקטרג על ישראל, אבל ביום הכיפורים שזה כנגד הגיד שבפנימיות הלב שם הפגם אינו מגיע אין לו לשטן רשות לקטרג על ישראל.
על כך אומר דוד המלך בתהילים ד' כ"ד, אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר, דהיינו אם שכחנו את ה' יתברך והלכנו אחרי אל זר שהוא היצר הרע, הלא אלהים יחקור זאת, כי הוא יודע תעלומות לב, ה' יתברך יודע תעלומות לב, יודע שבנקודה הפנימית שבלב שלנו לא יגיע שום פגם של חטא. הראיה לדבר, כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה, הלא אתה ה' יודע שאפילו פושעים וקלי דעת מוכנים לההרג ולמסור את נפשם לרצון ה' כצאן טבחה, כמו צאן שהולך לההרג, אז ז"א, נקודה הפנימית הזאת היא שבעצם לא מגיע אליה החטא.
ועתה תתברר היטב כוונת הרמב"ם, שהתשובה בשלמות היא רק בתנאי שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב האדם לזה החטא לעולם. אז לכן הוא אומר כאן את הפסוקים הבאים, אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר, אם אנחנו שוכחים חלילה את ה' והולכים לאל זר, הלא אלהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב, תבדוק את הלב שלנו תראה שבנקודה הפנימית שלנו לא הגיע שום חטא, מה הראיה - כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, עכשיו רואים שאפילו הפושעים וקלי הדעת מסרו את נפשם על קידוש ה', מאיפה זה בא להם? מהנקודה הפנימית הזאת שהיא לא נטמאת. אבל דברי הרמב"ם עדיין צריכים ביאור על ידי הפוסקים, שהרי ענין יודע תעלומות הוא שהקב"ה יודע תעלומות לב, דהיינו שיודע ה' יתברך שמצד הנקודה הפנימית שבלב ששם כאמור אין פגם החטא מגיע כלל, אכן לא ישוב לזה החטא לעולם, ועל כן תשובתו של האדם באמת בשלמות ומתקבלת היא ברצון שמים. אבל לפי זה כאילו לא צריך לפעול שום דבר, זה אוטומטית צריך להיות ככה, אז כל פעולה שאדם יעשה היא בלאו הכי נראה.
לכן אמרנו שצריך עדיין לדון, אבל בכל אופן הרעיון נחמד.
"אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב" אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים, אבל איפה עיניתם? ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, הצום הוא בעשירי, אז כתוב פה בתשעה בחודש להתענות.
הספר הקדוש באר מים חיים מבואר שהמלחמה האמיתית של האדם בעולם הזה, היא לכוף את עצמו, להכריח את עצמו ולהכניע תאוותיו בדברי הרשות, כמו שלמדנו ברבינו בחיי, דהיינו בדברים המותרים לו על פי התורה, כגון שינה אכילה תשמיש המיטה וכו'. ולכן צריך האדם לקדש את עצמו, דהיינו להפריש את עצמו מדברים המותרים, וימעט ולא יגזים בדברים המותרים, וכמאמר חכמים ז"ל ביבמות כ', "קדש עצמך במותר לך", שכן אומר בעל הבאר מים חיים, אם האדם לא יכפה על עצמו להכניע תאוותיו בדברים מותרים קרוב לודאי שהוא לא יקבל על עצמו גם בדברים אסורים, כי אין לו כח להתגבר, לכן העיקר המלחמה כנגד היצר הרע בדברי הרשות, בדברים המותרים על פי התורה.
והנה ידוע מה שאמרו חז"ל בגמרא בקידושין ל', אמר הקב"ה לישראל, בני, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, ואם כך נשאלת השאלה, הנה כשאדם עוסק בתורה מובטח לו משמים שיש לו שמירה מהיצר הרע, אך מה יעשה האדם כאשר הוא עוסק בעניני עולם הזה, באכילה בשינה בפרנסה, מאיפה תהיה לו שמירה שלא יפול ברשת היצר? הרי מי שיוצא לשוק כאילו נמסר ביד הסרדיוט. על כך אומרים חז"ל, העצה היעוצה היא שיכוון האדם בשעה שהוא עוסק בעניני עולם הזה, שכל עיסוקו הוא לשם שמים בלבד בלתי לה' לבדו, ואז כל העיסוקים הללו נחשבים כאילו עסק בתורה ובעבודת ה'. ואמנם כך נפסק להלכה בשו"ע, או"ח סימן רל"ה, וכל מה שיהנה האדם בעולם הזה לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב "בכל דרכיך דעהו" ואמרו חכמים, כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון אכילה שתיה הליכה ישיבה קימה שיחה, כל צרכי הגוף כולם יהיו לעבודת הבורא, ואפילו היה צמא ורעב יתכוון שיאכל וישתה כפי חיותו כדי לעבוד את בוראו. ומי שנוהג כך, מסיים השו"ע, עובד את בוראו כל ימיו, אפילו בשעת שבתו וקומו ובשעת משא ומתנו דהיינו בעניני הפרנסה.
על ידי כך אומר בעל הבאר מים חיים, יש לאדם כזה שמירה מפני היצר הרע, בבחינת בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין כי כל ימיו נחשבים לו כעסק התורה.
והנה בענין זה שואלת הגמרא בשבת ק,ה, כתוב בתורה "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחווה לאל נכר", מה הכוונה לא יהיה בך אל זר? וכי איזהו אל זר יש בגופו של אדם? אלא עונה הגמרא, הוי אומר זה יצר הרע. מכאן לומדים שיצר הרע נקרא אל זר או אל נכר. וזה מה שכתוב בתורה הקדושה, ה' בדד ינחנו ואין אמו אל נכר, רמזה התורה בראשי תיבות בדד - בכל דרכיך דעהו, שזוכה האדם מישראל שהקב"ה מנחהו שיוכל לעבוד את ה' בגשמיות, גם בגשמיות בדד - בכל דרכיך דעהו, והוא מייחד את כל הפעולות הגשמיות לכבוד ה' יתברך, מובטח ואל אמו אל נכר, זה השמירה מפני היצר שהוא נקרא אל נכר והוא לא ישלוט עליו והרי הוא כאילו עוסק כל הזמן בתורה, שהיא התבלין כנגד היצר.
על פי היסוד הזה, יאיר לנו להבין מה ששנינו בגמרא ברכות ח', כתוב "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש", תשעה לחודש תשרי, שואלת הגמרא, בתשעה מתענים? והלא בעשרה מתענים, אלא עונה הגמרא כך, לומר לך, כל האוכל ושותה בתשיעי, בערב יום הכיפורים, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה יומיים, תשיעי ועשירי. ופירש שם הטור ואו"ח סימן תר"ד הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי של מחר, וזה יחשב לכם כמו עינוי.
הנה רואים מדברי חכמים ז"ל הקדושים, כאשר אדם אוכל ושותה בתשיעי לחודש בכוונה תחילה כדי שיהיה לו כח להתענות ביום הכיפורים, עצם ההכנה הזאת למצות הצום נחשבת לו כתענית ממש. לכן נחשב כאילו התענה תשיעי ועשירי, אז מפה מה אנחנו רואים? שאדם אפילו שנהנה מהאכילה, אבל הכוונה שלו היא לעשות מה שה' ציוה, זה נחשב תענית, היפך מהנאה, היפך מהנאה, כאילו אין פה הנאה זה תענית.
ונראה שלכך התכוון המאירי באמרו, כאילו התענה תשיעי ועשירי, הואיל ובשעת האכילה הוא מכוון שאכילתו היא לשם עינוי, כפי שכתוב "בכל דרכך דעהו וכל מעשיך יהיו לשם שמים". נמצאנו למדים מכאן שהקב"ה רמז לנו בכתוב ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש שההכנה למצוה נחשבת למצוה ממש, ואם כך צריכים להבין מה ראה הקב"ה לרמז לנו את היסוד הזה דווקא בענין צום הכיפורים? אם היה רוצה הקב"ה ללמד אותנו את הענין הזה, שההכנה למצוה מצוה, ומה שאדם עושה אפילו בגשמיות זה יכול להחשב לשם שמים, למה דוקא פה? יש לומר כי שורש החטא הוא מכיון שאדם עוסק בעניני עולם הזה, השורש איפה הוא תופס אותנו? בשינה, באכילה, בפרנסה, בכל הדברים האלה, שמה עניני עולם הזה הם לא לשם שמים, ומכיון שכך, והוא לא מקיים את דברי חז"ל, בכל דרכך דעהו, ממילא נופל הוא בידי היצר הרע, שהרי אין הוא נחשב לעוסק בתורה ואין לו את התבלין כנגד היצר, וה' אמר בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, אז אם תעשה את זה לשם התורה אז יש לך תבלין, לכן דוקא ביום הכיפורים בו אנחנו מתנזרים מעניני העולם בחמש תעניות, אכילה, שתיה, סיכה, רחיצה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, שהם גשמיות העולם הזה, על ידי כך מיטהרים ומתעלים, ואין ליצר רשות לשלוט בנו. דוקא כאן רמז לנו הקב"ה שהכנה לצום נחשבת כצום, הכנה למצוה נחשבת למצוה, דוקא פה, כי אנחנו מחפשים את הבדד, בכל דרכך דעהו, לבודד את יצר הרע מאיתנו.
לכן, אם נרצה שכל ימינו יחשבו כימים שבהם אנחנו עסוקים בתורה, שהיא התבלין כדי לשלוט על היצר הרע צריכים אנו לכוון שכל מעשינו בגשמיות בעולם הזה הם לשם שמים, דהיינו כל מה שאנחנו אוכלים שותים וישנים זה כדי שנוכל להיות חזקים לעבודת הבורא יתברך, ועל ידי כך בידינו כל הזמן את התבלין כנגד היצר הרע, יש לנו כל הזמן את התבלין וממילא לא נחטא כל השנה. אז זה העצה וזה לומדים מתשעה בחדש תשרי. זה גם העבודה יותר קשה, העבודה יותר קשה זה לעבוד בגשמיות את הקב"ה, בצום זה לא בעיה, אבל בגשמיות בתשיעי, זה הקושי.
"ויקום יונה לברוח תרשישה לפני ה' וירד יפו וימצא אניה", על הכתוב הזה אומר הזוהר הקדוש, שבסיפור של יונה הנביא שבורח באניה מפני הקב"ה יש רמז על כל עניני האדם, מרגע צאתו לאויר העולם ועד תחיית המתים. יונה יורד באניה לים מרמז על הנשמה שנקראת יונה, שהיא מתלבשת בגוף האדם, שגוף האדם זה האניה, שניהם יורדים לים, זה העולם הזה שהוא דומה לים, וככה שטה לה האניה הנשמה והגוף בנחת בתוך הים הגדול עד שפורצת הסערה. אומר הזוהר הקדוש, האדם חוטא בעולם הזה מפני שחושב הוא שכשם שאין הוא רואה את הקב"ה ככה הקב"ה לא רואה אותו, ולכן אינו חושב ומעלה בדעתו שיבוא יום והוא יעמוד לפני הבורא לתת דין וחשבון על כל מעשיו. לכן כאשר הוא חוטא זה נחשב כמי שבורח מפני קונו כמו שיונה ברח מפני ה'. מה עושה ה'? מטיל סערה חזקה בים, דהיינו מוריד דין על הבן אדם החוטא שמסעיר ומזעזע את האדם ע"י חלאים צרות ויסורים, כדי לעורר את האדם, וכאילו אומר לו בן אדם, אני בורא עולם אדון הכל ומשגיח לכל, אינך יכול לברוח מפני משום מקום, שכבודי מלא עולם. אם האדם אינו שומע לקולו של הקב"ה שמדבר עליו באמצעות היסורים והצרות שהוא מביא עליו וממשיך במעשים הרעים ולא חוזר בתשובה, יורד הוא לירכתי הספינה, דהיינו נשמתו יורדת עוד יותר במדרגה עד שהיא נרדמת בגופו כשיכורה בהבלי החומר. ועל כך רומז הפסוק, יונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם.
מכיון שכך, שהנשמה אינה מתעוררת לשוב בתשובה לפני הקב"ה, מיד מגיע רב החובל - יצר הטוב, ואומר לאדם בן אדם, מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך, אין זה זמן להרדם, חזור בתשובה, אם לא תעשה כן יעלו אותך לשמים לתת דין וחשבון על החטאים בעולם הזה ועל כן שוב ממעשיך הרעים. ואם חלילה לא שב האדם מדרכו הרעה, בא המקטרג לפני הקב"ה לתפוס אותו, את האדם בחטאו כדי להמיתו.
ואומר הזוהר הקדוש, כך דרכו של היצר, תחילה הוא תובע על האדם החוטא חולי, צרות, יסורים, לאחר מכן תובע הוא להמיתו, לכן אמרו חז"ל, לעולם יתפלל אדם על עצמו שלא יחלה, כי אז תפילתו נשמעת יותר ואין לו כח, אין למקטרג כל כך כח להמית אותו, לעולם יקדים אדם תפילה לצרה.
והנה אומר הזוהר הקדוש, כשאדם חולה והוא על ערש דוי, מתקרבים הדיינים של בית דין של מעלה ומסתכלים על זכויותיו ועל עוונותיו כדי להכריע בדינו, והיה וחלילה זוכה האדם בדינו, אז "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה" אז מחפשים בשמים זכויות להוציא אותו מהסער הדין הקשה, אולם מאחר ולא שב בתשובה, אין כח להושיעו, כי הים הולך וסוער עליהם מחמת חטאיו של אותו אדם ונתפס הוא בעוונו. לכן מה כתוב בסוף "וישאו את יונה", מת אותו אדם בעוונו ויטילוהו, נושאיםא ותו מביתו לבית הקברות ומכריזים עליו ואומרים, אוי לו לפלוני, טוב היה לו שלא היה נברא לפי שפגם את צורתו הקדושה, ויטילוהו אל הים, מכניסים אותו לקבר, ויעמוד הים מזעפו, הגזירה נעלמת שכבר עשתה את שלה.
ממשיך הזוהר ומבאר, כיון שאדם נכנס בקבר, מיד בסתימת הגולל מתחיל דין חיבוט הקבר הנמשך עד שהגוף מתליע ומתאכל הבשר, ועל כך נרמז שהדג בלע את יונה, שהגוף נבלע ומתעכל בקבר. מוסיף הזוהר הקדוש ואומר, שהכתוב אומר ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים, רומז על בטן השאול, כמו שהתפלל יונה אל ה' מבטן שאול שיוועתי, ומה שכתוב שלשה ימים, שהיה יונה במעי הדג, אלה שלשת הימים שאדם בקבר ולאחר מכן נבקעים מעיו והכל מתהפך על פניו ואומר לו, קח מה שנתת בי שהרי אכלת ושתית כל יום ולא נתת לעניים, לאחר שלשה ימים אלה נידון האדם על עיניו, אם הסתכל בעריות וכדומה, ועל ידיו אם שימשו בעריות או הוציאו זרע לבטלה או גזלו או הרעו לחברו, ועל רגליו אם רצו למקום אסור, כל אלה נידונים בצער התולעת המכרסמת בהם ודין זה נמשך שלשים יום. וצריך לדעת שבכל אותם שלשים יום נידונים הנפש והגוף ביחד, לכן נמצאת הנשמה בארץ ומצטערת בצער הגוף ואינה עולה למעלה כל אותו ירח ימים, רק לאחר מכן עולה הנשמה למעלה להתלבן ולהטהר למעלה ע"י מלאך הנקרא טהריאל והגוף מתבלה ונרקב בארץ עד שנעשה עפר עד לאותו הזמן שהקב"ה יעורר את המתים בתחיית המתים.
על תחיית המתים אומר הזוהר שלעתיד לבוא כל אחד יתעורר בבית הקברות ויאמר, הקיצו ורננו שוכני עפר, אתם שוכני העפר קומו משנת המוות כי טל אורות טליך, טל התחיה שהקב"ה מוריד טל מאורות עליונים להחיות אתכם, וארץ רפאים תפיל והארץ תפיל ותשליך לחוץ את המתים הנקראים רפאים, מלשון רפואה, לפי שקיבלו אותם מתים רפואה ומתרפאו ונתחברו העצמות זו לזו וקמו לחיים. ובילע המוות לנצח, יתבטל המוות לעולם ולא יהיה מלאך הממית, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים כי לא יהיה עוד על מי לבכות.
על כך אומר הזוהר הקדוש, רומז הכתוב "ויאמר ה' אל הדג ויכה את יונה ליבשה" דהיינו שהארץ תקיא לארץ את הגוף בתחיית המתים ומוסיף ואומר הזוהר הקדוש שכל בני עולם יתרפאו בקבר, דהיינו יתחברו עצמותיהם ויעלו עצמות בשר גידים ועור, אבל רק בני ישראל יקומו לתחיה, כל שאר אומות העולם לא יקומו לתחיה אלא רק יתרפאו בקברם כדי להרגיש בצער הגדול שאין להם תחיה. ולכן מיד לאחר מכן ימותו שוב אותם גויים בקברם כדי שישראל ישמחו בראותם את נקמת ה' בכל צורריהם, נבוכדנצר טיטוס וכל דומיהם המשתתפים להם.
אשרי חלקם של ישראל שעליהם אומר הכתוב, יחיו מתיך נבלתי יקומון, אלה הם המתים של הקב"ה ובני ישראל שרק הם יקומו בתחיית המתים במהרה בימינו אמן.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...