ש. למה הרב, צריך לחשוב שאולי לא יהיה לו אח"כ, הרי הקב"ה לא נותן כל חודש סכום קצוב, הוא לא מחלק את השנה ל-12, יכול שהוא נותן לו עכשיו ואח"כ לא יתן, ....

הרב: שאלה טובה, מי שהוא בדרגת בטחון שלם לפי מה שאתה אומר, אז תמיד הוא ישאיר לו רק מה שיש לו לצרכי ביתו ויותר הוא לא יוציא שום הוצאות, הוא גם לא יקנה תפילין ולא יקנה מגילה ולא יקנה מזוזה, ולא יקנה שום דבר. אבל הבוטח באלהים כשיותר לו דבר על מזונו, דהיינו יותר ממה שצריך לצורך מזונו, יוציאנו, למה יוציאנו? יוציאנו ממה שמפיק את רצון הבורא יתברך בנדיבות נפשו וטוב לבבו, כשהוא יתן את זה הוא יתן את זה בנדיבות לב, בטוב לב, כמו שכתוב "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", אז אם אתה נתת את היותרת על מה שאני צריך כדי צרכי וסיפוקי, אז ודאי שאתה רוצה שאני אשתמש ביותרת לחובות שלי כלפיך, לא מדובר שיבזבז את הכסף ויסע לטיולים וכו' וכו', מדובר שיפיק את רצון הבורא יתברך בנדיבות נפשו וטוב לבבו, אם זה דברך שיפיק את רצונו של הקב"ה הנה מה טוב ומה נעים, כמו שכתוב

ש. אם העשיר רוצה כן להוציא על מצוות

הרב: אם עני יכול קל וחומר שהעשיר חייב

ש. לא, הכוונה מי שלא בוטח

הרב: אז עכשיו נשמע מי שלא בוטח. ומי שאיננו בוטח באלהים איננו רואה העולם וכל אשר בו כדי פרנסתו וסיפוק צרכו, מי שלא בוטח גם כל העולם וכל מה שיש בו עוד לא מספיק לו כדי צרכו וסיפוקו, לא לצרכו ולא למזונותיו, והוא חס על ממונו שיש לו מהשלים חובות הבורא הוא לא יוציא הוצאות אפילו שהוא חייב לבורא, וחובות בני האדם ממנו, אם הוא חייב לאנשים חובות שהוא מחוייב לתת להם הוא גם לא יוציא, מי שאינו בוטח, ואיננו מרגיש בו עד שיאבד ממנו ממונו וישאר זולתו, ובסוף מה יקרה - שהוא יאבד ממנו הממון והוא ישאר זולת הממון. כמו שאמר החכם, יש מפזר ונוסף עוד ויש אחד שמפזר, כמו שלמדנו, אם יוותר לו על מה שהוא צריך למזונו הוא מוציא את זה בחובת הבורא, אז יש מפזר ונוסף עוד, ה' רואה אני נותן לך ואתה משתמש בצרכי למה שאתן לך עוד, והרי כתוב במפורש, כי ממך הכל ומידך נתנו לך, זה לא כסף שאני טרחתי עבורו ואני מביא אותו ואם אני לא אביא אותו אז לא יהיה, ה' נותן אז תן בחזרה והוא יתן לך עוד. ונתנו-ונתנו, אם תקרא את זה מכאן ונתנו ואם תקרא את זה הפוך ונתנו.
אבל מי שאינו בוטח בהשי"ת הוא לא רואה, תקשיבו מה זה, הוא לא רואה את העולם וכל אשר בו די פרנסתו ודי סיפוקו, והוא חס על ממונו מהשלים חובות הבורא וחובות בני אדם ממנו ואינו מרגיש בו עד שיאבד ממנו ממונו וישאר זולתו כמו שאמר החכם, "יש מפזר ונוסף עוד וחושך מיושר אך למחסור". מי שחוסך את הכסף מלתת לדברים הישרים בעיני ה' אך למחסור - זה יהיה לו אך למחסור.
הדבר החמישי, כי הבוטח באלהים הוא מתעסק בסיבות, אז זה דרך אגב לפי זה אתם יכולים לבחון את עצמכם מי אתם, האם אתם בוטחים בה' או לא, וזה שאחרי שיוותר לו משהו מעל מזונו הוא מוציא לחובות הבורא בנדיבות ובטוב לב, נשחרר, יש מפזר ונוסף עוד, אבל אם הוא אומר לא, אני עוד לא מספיק לי וזה אוי ואבוי אני לא יכול לשחרר עכשיו, אם אשחרר אז ימעט ממני ויש לי תכניות ויש לי ככה, לא יגמור עם זה.

ש. הוא נתן מעשר או לא

הרב: מעשרות צריך לתת ואם אדם רוצה להוסיף ולא יגיע למצב שיצטרך לבריות לפי גובה המשכרות שלו והכרתו את מצבו הוא יכול לתת, ובמקרים חריגים ובמקרים מסוימים אדם יכול לתת יותר גם לפי הצורך. זה לא איסור. רק אומרים, שלא יבזבז יותר מחומש שלא יצטרך לבריות.
דבר חמישי, כי הבוטח באלקים הוא מתעסק מסיבות העולם להכין צידה לאחריתו וסיפוק לבית מועדו ומה שיתברר לו בו הצלת תורתו ועולמו מתעסק בו, ומה שיהיה בו שום הפסד בתורתו הוא מביא להמרות הבורא או מביא להמרות הבורא איננו מתעסק בו. שלא יביא לעצמו מדוה תחת הארוכה. אז הבוטח באלקים מתעסק בסיבות העולם, תזהר עוד תתן לי מכה בסוף, אז אומר כי הבוטח באלקים הוא מתעסק בסיבות העולם, זה שבוטח באלקים מה שהוא מתעסק בסיבות העולם, נגיד בכל מלאכה או עבודה או כל דבר שהוא עוסק בו, כל המטרה שלו בעיסוקים שלו זה להכין צידה לאחריתו, וסיפוק שיהיה לו מספיק לבית מועדו, למקום שאנחנו מיועדים להגיע אליו, ומה שיתברר בו הצלת תורתו ועולמו מתעסק בו, כל דבר שמבורר לו שהדבר הזה יציל את התורה שלו שיוכל ללמוד תורה ולהשיג את העולם הבא, בזה הוא מתעסק, אבל מה שיהיה בו עיסוק, כל עיסוק שהוא או סיבה שהיא שיגרום לו הפסד משהו אפילו בתורתו, או מביא אותו להמרות את הבורא, לגרום לו לעבור על עבירות כי בסוג העבודה או הסיבה שהוא מתעסק אז זה יכול להביא אותו להמריית הבורא יתברך, הוא לא מתעסק בו. עבודה או סיבה שיש בה המרות את ה', הוא לא נכנס לזה. למה? שלא יביא לעצמו מדווה תחת הארוכה, דהיינו חולי במקום רפואה. אז מי שבוטח בוחר לו את הסיבות שיועילו לו להגיע לחיי העולם הבא, ואם זה לא יגרום לדבר כזה או יפחית מתורתו או שיגרום לו להמרות את ה', הוא לא נכנס לזה, מתרחק מזה ועוזב את זה. זה הבוטח.
ומי שאינו בוטח באלהים בוטח על הסיבות, סוג העבודה שבחר או המלאכה או העסק וכו', ותנוח דעתו עליהם, הוא סומך עליהם ולא ירחק מדבר מהם, ז"א שום גורם לא יגרום לו להתרחק מהעבודה גם אם יש בה המריית ה' וגם וגם וגם, ויתעסק במשובח ובמגונה מהם, לא מעניין אותו אם זה משובח או מגונה, העיקר זה מביא את הפרנסה מה שהוא צריך, והוא לא בוטח בה' אז הוא לא עוזב את זה, מה אתה רוצה שאני אמות, אתה רוצה שלא יהיה לי מה להאכיל את הילדים, מה אתה רוצה זה זה זה זה לא מעניין אותו שום דבר, ולא יחשוב באחרית, רגע אבל יש עולם הבא אתה תפסיד את העולם הבא אומר, לא מעניין אותו, לא חושב באחריתו, כמו שאמר החכם בהם שלמה המלך, "חכם ירא וסר מרע". מי שחכם הוא ירא, וממילא הוא סר מרע, אז כל דבר מסיבה שתגרום לו חלילה לסור מאחרי ה' הוא ירא וסר מזה. אז כל אחד יבדוק עכשיו אם העיסוקים שהוא מתעסק בהם האם זה מהסוג הזה של הבוטח או לא בוטח. אם הוא בוטח אז הוא מתעסק רק בסיבות שהם יכולים להועיל לו להגיע לחיי עולם הבא, ומה שיכול להציל את התורה שלו ולא להפחית ממנה ועל ידה הוא ישיג את העולם הבא, בזה הוא מתעסק, אבל אם יש שמה צד של גנאי או פסול או איסור או דבר שיביא אותו להמרות את הבורא לא מתעסק, הוא לא רוצה חולי במקום רפואה. אבל אם אתם בודקים את עצמכם ורואים שאתם בוטחים יותר על הסיבות ולא תזוזו מהעבודה ומהסיבה ומהעסק שאתם מתעסקים למרות שיש בהם דברים מגונים או דברים אסורים, זה סימן שאתם לא בוטחים ולא חושבים על האחרית ואתם לא בכלל אלה שנאמר עליהם "חכם ירא וסר מרע".

ש. לא שומעים

הרב: פשוט נבלה בשוקא זה לא גנאי, גנאי זה עבודה שיש בה איסור, עבודה שהיא אולי בזויה בעיני הרבים זה לא מה שמדובר פה, כל עבודה מכבדת את בעליה בתנאי שאין בה איסור ואין בה הפסד לעולמו, זה הענין, אבל בן אדם לא יהיה כזה שיחיה על חשבון אנשים, ז"א הוא לא רוצה לעבוד, הוא אומר כהנא אנא, אני כהן אני רב חשוב, אני אדם גדול, מחזיק מעצמו ואומר אני לא עובד, לא בגלל הבטחון שלו בה', בגלל שהוא לא רוצה לעבוד כי הוא מחשיב את עצמו, אדם כזה אומרים לו הלו, לך תפשוט נבלות בשוק ואל תצטרך לבריות, אל תטיל את עצמך על הבריות.

ש. הרב, בטחון, האם בטחון מתבטא נגיד סתם אני נותן דוגמא, נגיד מגרש ויש ארבע קונים, עכשיו אם אני יש לי בטחון בה' אני מציע רק לקונה אחד ומחכה שיגיד כן או לא שנגיד אומר כן או כמו שתמיד אתה מציע לארבע ומי שראשון, עכשיו אם יש לי בטחון בה' אז אני לא צריך להגיד מי שראשון ז"א אתה מבין, נגיד יש לי ארבע לקוחות

הרב: הבנתי, אתה כבר הסברת את זה שלש פעמים. אין שום בעיה שאתה תציע את זה לכל חפץ וכל שואל כי אתה לא יודע מאיפה הקב"ה ישלח לך, אתה מה שאתה עושה אתה רוצה להכריח שאם הבורא רוצה לתת שיתן מהראשון שאני אשאל ולא היא, כי אתה לא יודע מי הקב"ה גזר עליו שיקנה ירכוש או יסחור דרכך, אתה לא יודע, אז לכן אתה זורק את ההצעה ומי שהקב"ה גזר עליו הוא בסוף שיהיה הוא, אולי לא אף אחד מהם, אבל אם אתה רוצה תמיד שאתה תעשה עבודה פחותה מכח הבטחון ותציע לאחד אפילו אחד שלא ראוי ולא צריך, ואתה רוצה על הבטחון כביכול להפוך אותו לזה שה' יכריח אותו כביכול כי בגלל שאתה צריך להתפרנס אז אתה כבר מגייס את ההשגחה בשביל שתעשה לך, אז זה לא.

ש. לא שומעים

הרב: שיש בה גנאי, שיש בה הסתכלות רעה, שיש חיבור של נשים, שמחייבים אותך לשקר במשקל ולענות

ש. לעבוד עם נשים

הרב: לעבוד אם נשים אז תלוי מה

ש. לא עם נשים עצמן אבל הנשים נמצאות

הרב: אז זה השאלה, מה אלה שנמצאות, מה המרחק ביניהן, מה סוג הדיבורים, מה החשיפה שלהן כלפי האדם, איך הן באות וכו' וכו', אם אדם מרגיש שזה מוריד אותו

ש. אה, הוא צריך להרגיש, זה לא תלוי במה שיהיה, צריך להיות תלוי בהשפעה עליו

הרב: אז אנחנו מסבירים שאם זה מסוג הדברים האלה שגורמים פיחות בתורתו, ביראתו ויש בו איסורים ודברים כאלה וכו', הרי כתוב "לא ירבה שיחה עם האשה" באשתו נאמר קל וחומר באשת חברו, אז אם הוא כל הזמן מדבר איתה והיא מדברת איתו ולא נעים וכולם מדברים וצוחקים ומספרים בדיחות וכו' וכו' וליבו גס בה ולאט לאט יכול להגיע לדבר איסור, עיין ערך נשיא המדינה.

ש. אם היא תחזור בתשובה

הרב: בסדר, בראש לא בראש אתה יודע מהראש מגיעים למקומות אחרים זה לא טוב.

ש. יש לי חבר ספר, ספר נשים במקצועו, וזה עובד בלי סוף חתונות כלות כלות כלות עכשיו לעבור לתספורת של רק גברים במקום אחר, כמה הוא צריך לבטוח בה' אז איך אני יכול להסביר לו

הרב: גם אם הוא לא בוטח בה' אסור לו לעבוד כספר נשים. זה מלאכת איסור ברורה, תנוח תרגע, אכלת שתית שב שב.

ש. אני רוצה להגיד דוגמא מה שהוא אמר על ספר נשים

הרב: זה ברור, יש לך דוגמאות עוד מעט. עכשיו תקשיבו רגע.
והשישי, כי הבוטח באלהים הוא אהוב לכל כתות בני אדם, תשמעו איזה הסבר, למה מי שבוטח באלהים הוא אהוב לכל כתות בני אדם, תשמעו למה אנשים מדברים,

ש. לא הבנתי מה

הרב: הבוטח באלהים הוא אהוב לכל כתות בני אדם, למה? ודעתם נוחה עליו, מפני שהם בטוחים מהזקתו, הם לא פוחדים שהוא יזיק אותם, למה כי הוא בוטח באלקים, אם הוא בוטח באלקים הוא לא יגזול אותם הוא לא ירמה אותם הוא לא יגנוב אותם, למה כי הוא בוטח באלקים, מי שבוטח באלקים צריך לשקר? צריך לגנוב? צריך לגזול? הוא לא צריך כי הוא בוטח באלקים, ואם הוא גונב וגוזל אז הוא לא בוטח כי הוא סומך רק על עצמו, ואם הוא לא משיג בדרך הישר אז הוא משיג בדרך עקומה, אז לכן אנשים בטוחים מהזקתו והוא לא יזיק אותם, אז הם אוהבים אותו, בן אדם כזה אוהבים אותו. ולא יפחדו ממנו על נשיהם, הנה בענין מה שדברנו, בעל אם הוא רוצה להיות בטוח צריך לבדוק אם האשה שלו עובדת, איפה היא עובדת, ולראות מי האנשים שאיתם היא עובדת בשביל שיהיה בטוח ולא יפחד על האשה. אבל אם הוא יודע שזה אדם שבוטח באלקים כמו יוסף הצדיק שפחד, אמר איך אני יעשה את הרעה, אז ז"א בן אדם כזה יש לבטוח, אבל אם זה לא כזה, לא אחד שבוטח באלקים, אז אפילו לפחד על הנשים צריך. ועל ממונם הם פוחדים האנשים, למה? כי אדם הזה אין לו בטחון באלקים הוא יכול לעשות הכל בשביל להשיג את המון שלהם. לא רק הם בטוחים בו, גם הוא בטוח מהם, מפני שיודע שהתועלת והנזק אינם ביד נברא ולא ביכלתו, אז אפילו שהבוטח מסתכל על מישהו שלא בוטח, אמרנו שהלא בוטח בוטח רק במי שבוטח, ואוהב אותו, אבל מי שבוטח בטוח גם ממי שלא בוטח, למה? כי הוא יודע שהנזק והתועלת לא ביכלתו בכלל. אמרנו שכל כתות בני האדם אוהבים את הבוטח, לענין הממון הנשים הכל, נכון? למה שום היזק לא יבוא ממנו, כי מי שבוטח בה' ה' מביא לו הכל אז הוא לא צריך מאנשים כלום והוא לא יזיק אותם. ומה שלא שלו הוא לא יקבל, זה ברור לו, אז כולם לא פוחדים ממנו. אבל הוא גם כן בטוח מאחרים אבל לא רק ממי שבוטח בה', כמו שהם, הוא גם בטוח ממי שלא בוטח. למה? משום שיודע

ש. ששום היזק לא יכול לבוא

הרב: שום היזק ושום תועלת לא יכול לבוא מהם ואין ביכלתם רק בגזרת הבורא, אז ממילא הוא רגוע ובטוח מכל העולם, לא מפחד מאף אחד. לא ירא מאף אחד.

ש. יכולים לנצל אותו...

הרב: אם הוא בוטח בה' לא אומרים שהוא ישאיר את הארנק ליד מי שהוא לא בטוח עליו, מדברים שאדם לא יוכל לפגוע בו או להזיקו בלי גזרת הבורא אבל לא כשאדם מפקיר את ממונו ומפקיר הכל ואומר אני בוטח, דברים שהם נגד הטבע לא עושים, כששמים לחתול חלב הוא ישתה אותו. אבל המדובר בסתם, בסתם, כשאדם נמצא בין הבריות הוא לא חושש ולא כלום בגלל שהוא בוטח בהשי"ת שאף אחד לא יכול להזיקו ולא להועילו.

ש. מה הגדר שלו לשמור על העולם הבא שלו, אם אתה נמצא במקום שכולם שמים את הדברים בתוך תא נעול ואתה אומר הם לא בוטחים הם שמים בתא נעול, אני שם בתוך תיק סגור,

הרב: צריך לשים בתא סגור.
ועל כן איננו מפחד מהזקתם כאשר אינו מקוה מהנאתם, וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו יאהבם ויאהבוהו כמה שכתוב "והבוטח בה' חסד יסובבנו". אז עכשיו תבדקו את עצמכם, האם אתם בוטחים והאם התם אהובים וכן על זה הדרך. ומי שאיננו בוטח באלהים אין לו אוהב מפני שהוא בכל עת חומד אותם ומקנא בם, מי שהוא לא בוטח באלקים הוא יודע שכל מה שהוא צריך להשיג זה רק בכוחות עצמו.

ש. אז יש לך חבר קנאי אתה אומר שהוא לא בוטח באלקים?

הרב: בודאי. כן כן, אם תהיה לו אפשרות לתשש אותך הוא יעשה זאת, עשה לך כבר? אתה כבר נהיית מטושטש ממנו.

ש. אז קנאי מי שקנאי אתה יכול לדעת שהוא לא בוטח בה', שהוא גם אם נגיד כיפה מתפלל שלש פעמים ביום והכל, אם הוא קנאי
הרב: כיפה זה לא הבטחה לשום דבר

ש. אז אם הוא קנאי אז אתה יכול לדעת, אבל יש בן אדם שמבפנים הוא קנאי סתם

הרב: מה זה בפנים קנאי סתם

ש. הטבע שלו קנאי

הרב: כולם קנאים, כולם יש להם קנאה, השאלה אם הקנאה הולכת לקנאת סופרים תרבה חכמה או לקנאה פסולה, כולם יש להם קנאה, הקנאה זה טוב, כי קנאה מטרתה לראות מה יש לאחרים לקנא ולהתרומם למדרגתם, אבל זה מדובר ברוחניות ואז משיגים על ידי הקנאה את השלמות, כי אם לא הבן אדם היה מסתפק במה שיש לו ולא היה משיג את השלמות

ש. הנה אני קנאתי באסף שבא לפה בגלל זה התחלתי לבוא

הרב: יפה, זה קנאת סופרים תרבה חכמה, ואחיך התחיל לקנאות בך התחיל לבוא וכן הלאה, קנאת סופרים תרבה חכמה, קנאה זה מידה מצוינת שמעטים יודעים להשתמש בה, קנאה זה להביא את האדם לשלמות, אז יש מנצלים את זה קנאה לשלמות בממון והנאות העולם הזה, לוקחים את זה לצד הגשמי, ואז כל החיים שלהם הם יעבדו ולא יהנו מכלום, ויש אחד שהוא קנאת סופרים תרבה חכמה, אומר הוא זכה למעלה כזאת, למה שאני לא אזכה למעלה הזאת, סימן שזה בהישג, אפשר להשיג את זה, אבל לא טיפש שאומר או קנאי למה יש לו למה יש לו למה יש לו, תעבוד תעשה כמוהו תגיע.
אז מי שאינו בוטח באלקים אין לו אוהב מפני שהוא בכל עת חומד אותם ומקנא בם וחושב כל טובה שתגיע אליהם סרה ממנו, זה כמו בן אדם שאוכל על השלחן, שמו שלחן ויש חתונה, וכל אחד מושיט את היד, הלו הלו הלו, תשאירו משהו, הלו, מה קרה פה, למה הוא מרגיש שהם אוכלים על חשבונו, אבל הביאו להם כמו לך אז מה?

ש. אבל לא משאירים לו, אז מה הוא ישתוק?

הרב: תאכל, תושיט את היד תאכל

ש. אבל לא נעים לו

הרב: אם לא נעים לו אז מה אתה צועק, אמרת לכולם שנעים לך, מה לא נעים

ש. הם צריכים דרך ארץ כשאוכלים, אנשים לא הם גומרים ולא אכפת להם

הרב: אתה יודע מה זה דרך ארץ. היו פעם עשרה עורכי דין שהתאספו ביחד לאיזה פגישה ועם התיקים ועם החליפות והעניבות השחורות והכל, ישבו לאכול, המלצר היה פיקח והוא למד שיעור כזה, רצה לבדוק אם באמת הם מנומסים, אם הם אוהבים זה את זה, מיהם. אז הוא הביא להם עוגה והעוגה הוא פרס אותה ל-11 פרוסות, ונתן להם 10 צלחות ומזלגות, וכל אחד אתה יודע, ככה עם אצבעות שם את זה, אכלו אכלו אכלו אכלו עכשיו נשארה אחת, כל אחד מה חושב? לי ראוי, אבל איך הוא יקח לא נעים אתה אומר, איך הוא יקח, לא נעים, בשביל שיהיה נעים המלצר כיבה את האור, ופתאום שמעו איייייייי, הוא הדליק את האור, הוא ראה שאחד הכניס את המזלג שלו בעוגה ותשעה הכניסו לו ביד. זה לא נעים, הבנת?
אז אמרנו, מי שאינו בוטח באלקים אין לו אוהב מפני שהוא בכל עת חומד אותם ומקנא בם וחושב כל טובה שתגיע אליהם סרה ממנו ושטרפיהם לקוחים מטרפו, שכל מה שהם משיגים מזונות זה על חשבונו, על חשבונו, וכל מה שנמנע ממנו מתאותיו זה בעבורם, ובידם להגיעו אל תאותיו, והוא כועס עליהם למה הם לא נותנים להם למלא את התאוות שלו, למה הם מונעים ממנו, ודוקא אם הם יכולים לעשות למה הם לא עושים, למה הם לא מבינים שאני צריך. ואם תבואהו רעה או פגע בממונו ובניו יחשוב כי הוא מאתם, איך אפשר לחשוב שזה מהם? ישר הוא אומר עין הרע, עין הרע אני אומר לך כל האנשים מקנאים בי ומסתכלים עלי, עין הרע, ישר הוא מאשים את העין הרע, זה רק האנשים, הוא לא יכול להפסיד מה פתאום שיפסיד, זה רק האנשים הרעים האלה. והוא טוען שבידם להעביר את הנזק, אם הוא ניזק זה בגלל שהם לא העבירו ממנו את הנזק, היו יכולים למנוע את הנזק. נגיד הוא עכשיו ביקש מחבר שלו שיקח את הבן שלו לאיזשהו מקום עם האוטו וההוא אמר לו שאני לא יכול פה ושם קרה גם משהו שהבן שלו נפגע, הכל בגללך, אתה לא לקחת אותו, אתה לא, מה קשור אליו? מה קשור אליו? הוא יחפש רק להאשים אחרים. הכל הנזקים הכל, זה מאנשים והם לא דוחים ממנו את הנזק ולא את הרעות ואת הכל. ובגלל זה שהוא חושב ככה וחי כך, הוא ימאס אותם וידבר בהם, יקלל אותם, ישנא אותם, והוא המאוס בשני עולמים, פה שונאים אותו כולם וגם בשמים. אתם מכירים את האנשים שכל העולם הם מקללים? שמעתם על אנשים כאלה שהכל לא טוב ומה פתוחים את הפה, עזוב אותך מזה ומההוא, כל העולם, מה קרה? כי אם העולם לא עומד לימינם ונותן להם ודואג להם וזה, זהו, זה הכל על חשבונם. אדם כזה מאוס ונמאס בשני עולמים, פה ובעולם העליון, והוא מגונה בשני מעונים. כמו שאומרים הכתוב במשלי "עקש לב לא ימצא טוב". אז הבוטח כולם אוהבים אותו, ושאינו בוטח כולם מואסים בו, כי הוא אגואיסט ואנוכי וחושב רק על עצמו, וכולם צריכים לעבוד אותו ולשרת אותו ואם לא אוי ואבוי להם.
לעומת זאת תראו, רבי חנינא בן דוסא, כל העולם היה ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, והוא לא אמר העולם שלי, אני זן את כל העולם אז מגיע לי יותר.

ש. הוא ידע שבזכותו?

הרב: הוא ידע שהוא צדיק יסוד עולם. בן זומא היה עומד בהר הבית והיה מסתכל על כל האוכלוסין שעולים לרגל והיה אומר כל אלה נבראו לכבודי לשמשני. כי הוא יודע את מעלתו שהוא צדיק יסוד עולם, וצדיק יסוד עולם כפי שאומר הרמב"ם, כל העולם זה לשמש אותו, כל העולם, ואמריקן פיופלס וצ'יינס אברי באדי, כל העולם זה לשמש אותו, צדיק יסוד עולם. אפילו נותן דוגמא הרמב"ם, שבן אדם צדיק יסוד עולם עובר בדרך, ובגלל שהוא צריך צל, זה עובר בדרך והוא צריך צל, אז יהיה עשיר שיבנה ארמון ויהיה לו אילנות שהנופים נוטים החוצה ויוצרים צל שכשיעבור בעוד עשרים שנה הצדיק שמה יוכל לנוח בצל האילן. שמעת איזה חשבונות עד איפה כל העולם עבוד, בשביל שהצדיק יסוד עולם יהנה או לא יחסר או יהיה לו כל צרכיו וסיפוקו. זה נברא כל העולם לשמשני, ככה היה אומר בן זומא.
והשביעי, כי הבוטח באלהים לא יאבל בהמנע בקשה ולא בהפקד אהוב, מי שבוטח באלקים אם הוא צריך איזה בקשה והיא נמנעה ממנו, אז הוא לא יהיה אבל על זה שהוא לא קיבל, הוא רצה משהו מסוים ולא קיבל, דבר גדול דבר קטן, לא מתאבל על זה, לא קרה כלום, ביקש לא קיבל סימן שלא צריך לקבל, וגם אם הוא יאבד מישהו מבניו או מאהוביו הוא לא יתאבל, למה הוא לא יתאבל? כי בוטח בה' שעשה את הכי טוב בשבילו, הכי טוב בשבילו, ולא יאצור הנמצא, כי הוא לא חושש מן העתיד, הוא לא יאצור יאסוף ויכנוס את הנמצא, כמו שכתוב אצל הבוטח שהעושר שמור לבעליו לרעתו, אם זה שמור זה לבעליו לרעתו, למה? כי אתה לא בוטח בה', אתה תולה בעצמך, אז הוא לא יאצור הנמצא. ואמרתי לכם שהגאון מוילנא כל יום היה מתפטר מכל הכסף שיש לו, כל יום היה משליך אותו מהחלון, מי שלוקח ל וקח שלום ולהתראות, מחר הוא מתחיל מחדש, כמו אוכלי המן במדבר, כל יום מחדש. דרגה הא? איזה יופי אדם עשה עשר אלף, טוז אכל במאה שקלים זרק את כל הכסף, יאלה מי שיהנה יהנה. דרגה. אז אמרתי לכם שיש יהודי בלונדון שהיה נותן תשעים אחוז את המעשר ולא עשר אחוז, אז יש גם בעולמנו זה אנשים שהם בעלי בטחון.
ואיננו חושש ליותר מטרף יומו, כמה זה טרף יומו? מנה פלאפל, אז יותר מ-12 שקלים או 5 שקלים, תלוי איפה המבצע, אז הוא לא חושש ליותר מזה, ואם יש לו ילדים חצי מנה כל אחד, כמה זה? אז הוא צריך חמישים שישים שבעים שקל ביום, יותר מזה הוא לא חושש, אפשר לחיות את היום? ב"ה, בואו נחיה את היום

ש. צריך גם מים

הרב: אז תוסיף עוד עשרה שקלים עשרים שקל. כי לא יעלה על ליבו מה יהיה למחרתו, מפני שאינו יודע עת בוא קיצו, מי אמר שהוא יחיה מחר אז למה הוא צריך לאסוף ולהכין ולשמור אם הוא בכלל לא יודע ארם יחיה מחר, מישהו הבטיח לו שהוא יחיה כך וכך שנים? לא הבטיחו לו, אז מה הוא צריך? להיום. הוא בוטח באלקים להאריך לו בו ולהזמין טרפו ומזונו בו, בכל יום ויום הקב"ה הוא בוטח בו שיאריך לו יתן לו יזמין לו טרפו ומזונו. ואיננו שמח בעתיד ולא יאבה לו, מה יקרה טוב לא טוב, אותו דבר בשבילו, לא שמח בעתיד ולא יאבה לו, כמו שאמר הכתוב, אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום, כך אומר שלמה המלך ע"ה, ואמר בן סירא על הצד השני, פה אל תשמח ולא תתהלל ביום מחר, בן סירא אמר אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, בערב ילין בכי ולבוקר רינה, מה שאתה הלכת לישון בוכה בערב זה לא אומר שבבוקר תקום כך, יכול להיות שבבוקר כבר יהיה רינה, אז מה אתה כבר מתאבל מעכשיו על העתיד? או מה אתה עכשיו כבר שמח על מה שהבטיחוך? מה אתה יודע מה ילד יום? אתה לא יודע, אז הבוטח לא תולה בעתיד כלום, היום אני חי? זהו חי הכי טוב שאפשר, לא מתאמץ יותר מזה. כידוע שהאור החיים הקדוש היה עובד, וכשהיה עובד היה עושה סכום והיה מחכה עד שהוא מבזבז את הכל, כל זמן שיש לו כסף הוא לא עובד, בשביל מה לעבוד, לאסוף לאצור, יש לו בטחון. יש לו בטחון, הוא לא אוסף ולא אוצר ולא שום דבר. פעם המלך שלח אליו שהוא רוצה ממנו עבודה לבתו, ואמר לעבדים שלו השלוחים אמר להם תשמעו אני מצטער מאד אבל אני לא יכול לקבל את העבודה כרגע כי יש לי כסף, כשיגמר לי הכסף אני מוכן, אז אמרו למלך, המלך אמר חוצפה, אתה עונה את המלך כך? אומר תודיעו לו שאם לא אני אשליך אותו לגוב האריות, אמר האור החיים הקדוש, אני לא עובד כל זמן שיש לי כסף, אמרו לו בבקשה לגוב האריות, אמר יאלה והלך איתם. ועשו אסיפה גדולה והודיעו לכולם ובאו כולם לראות איך האריה טורף את היהודי הסרבן והמרדן, והרעיבו אותו שלשה ימים, והאור החיים הקדוש שם אותו באמצע של האצטדיון, שחררו את האריה והאריה רץ לקראתו ובהגיעו קרוב אליו, ישב כמו חתול ולא זז, התחילו להשליך עליו חפצים והכל ולצהול ובשביל זה, ולא זז, לא זז. ואז המלך נישא אותו על כל השרים והיטיב ליהודים בשבילו וכו' וכו'. זה בטחון של יהודי שבוטח באלקים במאה אחוז ואין לו צורך לאגור ולאצור כל זמן שיש לו כדי יומו.

ש. אבל יש כמה דברים כבוד הרב, שלמה המלך אמר לשמור ליום רעה ואתה יודע שכל העבודה שלנו זה בעצם לעתיד, ז"א מה שאנחנו עושים היום

הרב: מי זה איפה מה?

ש. כתוב שמור ליום רעה

הרב: כשתביא לנו את זה מסודר אני אסביר לך, בבקשה אני בינתיים מחפש מה הרמב"ם אומר, תשמעו מה הרמב"ם אומר בהלכות תלמוד תורה, תיכף.

ש. אדם רוצה לתן את הילדים שלו לא יחסוך כלום?

הרב: אני לא חסכתי.

ש. בגלל שהרב כל אחד רוצה להתחבר ל

הרב: מה הקשר? מה הקשר?

ש. משפחה חשובה,

הרב: כן אבל מה הקשר, לא הבנתי.

ש. לא צריך כסף אבל

הרב: קודם כל מי חייב אותם בכלל?

ש. היום אין מושג כזה לא להתחייב

הרב: המושגים כאלה הם לא במקום, גדולי ישראל לא מסכימים עם המושגים האלה. אומר כאן, אתם שומעים הרמב"ם, דברי תורה נמשלו כמים הוי כל צמא לכו למים, לאמר לך מה מים אינם מתכנסים למקום מדרון אלא נזחלים מעליו ומתקבצים במקום השבורן, כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו, שימו לב, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל, אבל אם יש לו מה יאכל לא עושה, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה. זה הרמב"ם שאומר שאם אדם תולה את עצמו על הציבור וכו' וכו' אז הוא מבזה את התורה וכו' וכו', אבל זה ההלכה שכולם מתעלמים ממנה לפני כן, שבו היה אומר, ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ממש כמו רבינו בחיי. ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.

ש. כבוד הרב, החפץ חיים מספרים עליו היה לו מכולת כבוד הרב, היה פותח את המכולת, היה רואה שעשה כדי שליחותו היום, אנשים עומדים בתור סוגר את הדלת והולך. אם הרווחתי אני אתפרנס, היה לו מכולת ואנשים עומדים בתור,

הרב: זה החפץ חיים, והלל הזקן מה היה עושה, והלל הזקן מה היה עושה, היה עובד מרויח טרפיק אחד, חציו לשומר בית המדרש וחציו למזונותיו ואנשי ביתו, זהו, יותר מטרפיק הוא עוצר, יש מה לחיות, מה אתה רוצה.

ש. הרב מה לעשות לגבי חתונה

הרב: אין שום בעיה, תפנה לגמ"ח נעמי

ש. אני צריך שלחן וכסאות

הרב: אז תפנה לחסדי, איך קוראים לו, קרן משה.

ש. יש פסוק שאומר צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם

הרב: שהם לא נותנים ידיהם בגזל, לכן הם לא מבזבזים את זה ולא מכלים את זה על דברים בטלים ולכן חביב ממונם עליהם יותר מגופם, מתנה שנתן להם הקב"ה הם שומרים אותה כמו שצריך לשימוש כמו שלמדנו.

ש. משליך

הרב: מה זה משליך, הוא לא משליך סתם, בשביל שיקחו אחרים, כמו שאמרנו שאם יוותר לו יותר מכדי צרכיו כמו שאמרנו סיפוקו, אמרנו שהוא מוציא את זה בחובות הבורא, ואם הוא יודע שיש אנשים נזקקים, למה היה משליך הגאון, בשביל לתת צדקה בלי לדעת מי לוקח, שלא יתבייש הלוקח. או כמו רבי חנניא בן תורדיון שהיה משאיר את כל הבגדים והשטיחים שהיו פורשים לו כשהיה הולך, היה משאיר אותם לעניים.
מכל מקום, הכל מכוון למה שכתוב כאן, אם תחברו את הכל בסוף תראו שמה שרבינו בחיי כינס לנו וסידר לנו הכל מתאים עם כל אלה שהם בעלי המדרגות האלה, אבל לא כולם בעלי מדרגות, אז מדבר מה המדרגה הנכונה שאדם בוטח באלקים. אז אמרנו שהוא לא חושש גם הבוטח בעתיד, לא בענין השמחה, ולא בענין חלילה של צרה, לא מפחד ולא מודאג כי לך תדע מה ילד יום ואל תצר צרת מחר. ואז נמצא שאדם מצטער על עולם שלא שלו, יש לך את היום ואתה מודאג על יום מחר, העולם הזה עוד לא שלך, אז בינתיים הפסדת את העולם ששלך, היום אתה חי והפסדת את היום בדאגת המחר, ועד המחר ההוא שבעוד שבועיים, שבועיים לא יהיה לך חיים, אז זרקת את החיים לפח, משיגיע אותו יום גם אם יהיה צרה יהיה כבר אפס לעומת השבועיים, ויכול להיות שהיא לא תהיה. אבל זה הענין של הבוטח מה הוא מרויח, הוא מרויח חיים בריאים, לא חסר לו כלום, הוא יודע שהכל מאיתו יתברך רק לטובה.
אבל דאגתו ואבלו, מה כן יש לו דאגה, על מה הוא מתאבל הבוטח באלקים? על מה שהוא מקצר בהם מחובות הבורא, שמה הוא דואג, שמה הוא דואג. אדם צריך לדאוג רק על הדבר הזה, חסרון בעבודת האלקים, חסרון בעבודת האלקים. אבל דאגתו ואבלו על מה שהוא מקצר בו מחובות הבורא ומשתדל לפרוע מה שיוכל לפרוע מהם בין בנראה ובין בנסתר, מפני שהוא חושב במיתתו ובוא יום האסיפה, הבוטח באלקים יש דבר אחד שהוא נגד עיניו תמיד, היום אני חי מחר אני לא יודע, ולנגד עיניו שכל יום יכול הוא להיאסף, מכיון שכל יום הוא יכול להיאסף אז הוא צריך להספיק לעשות את חובותיו, אם לא יתפסו אותו במצב שהוא לא מוכן, זו העצה האחרונה שנתנו חכמים ואמרו, יזכור לו יום המיתה. פשפש ולא מצא, יזכור לו יום המיתה. לא אמרו יזכור את המיתה, לא אמרו יזכור את המיתה שהוא ימות, אלא יזכור את יום המיתה, מה ההבדל בין זה לזה? יזכור את יום המיתה פירושו של דבר שאדם מדמה לעצמו איך הוא יושב בתוך קהל ועדה, ופתאום הוא מקבל שבץ לב ופתאום הוא מתמוטט ונופל מת על הרצפה וכל אלה שסביבו צועקים וואו וואו הצילו הצילו, הצלה הצלה, והוא שוכב בפוזה לא נעימה, והוא לא יכול יותר לעשות שום דבר והיה רוצה להגיד משהו, והוא לא ציווה לביתו ולא אמר כלום, ולא הנחה מה לעשות עם ממונו, הוא שוכב, ובאים ומפמפמים לו שלשת רבעי שעה, ושום דבר, ואז מוציאים מודעות ומכריזים והכל, ובינתיים שמים אותו בקרור ושמה הוא נמצא בפנים בחושך בתוך תא קירור, ואחרי זה באים ומוציאים אותו וגוררים אותו, שמים אותו על אלונקה, בלב כל האנשים, ומספידים אותו, וכמובן שהוא לא כל כך מבסוט מההספדים כי לא אמרו כל מה שהוא באמת, והוא רואה יש כאלה שלא אומרים כלום, יש כאלה שמצחקקים, יש כאלה שמדברים על דולרים בשעה שהוא מת ואף אחד לא אכפת לו, ואח"כ יוצאת הלויה ואח"כ מובילים אותו וזה לא נעים ולא נח, אח"כ מגיעים לקבר, לפני כן שוטפים אותו וזה גם כן ככה ימינה ושמאלה, ואח"כ מכניסים אותו לבפנים ומשלשלים אותו ללמטה, ואח"כ מכסים אותו עם אבנים והוא נשאר בחושך לבד ואם זה יום גשום אז גם נכנס מים ושוכב למטה והוא קשור והוא כרוך עם התכריכים, ואיך שהם הולכים אותו עוזבים לאנחות והם הולכים לשמחות, ועכשיו הנמלים מתחילים להגיע כי יש אורח חדש, ומתחילים ככה לרחש סביבו וחודרים את התכריכים ונכנסים ומתחילים לאכול חתיכות וזה לא נעים, וכתוב שקשה רימה בבשר המת כמו מחט בבשר החי, והוא מתבייש בזה ולאט לאט אוכלים לו פה ואוכלים לו שם והוא נראה לא נעים, וצריך אדם לזכור שזה יהיה הסוף שלו. ואם הוא יזכור את הסוף הזה, את יום המיתה, אז אולי יהיה לו קל לברוח מתאוות העולם הזה כי כמה שהוא יאכל יותר הוא יגיע שמנמן אז יהיה לתולעים לאכול יותר, ואז אדם צריך להבין שזה סופו של האדם, אז על מה אתה מתהלל, על מה אתה שמח, על מה? תעשה את החשבון, הרי מה יקרה, ועוד אם היית מחובר לעולם הזה אז יש לך חיבוט הקבר, חיבוט הקבר זה בשביל להפריד את הנשמה מהגוף, ולהפריד את הנשמה מהגוף זה תלוי אם היית מחובר יותר או לא, אם אתה מחובר לגוף צריך לתת לך מכות על מכות עד שתשתחרר, וזה יכול לקחת ימים, ואם אתה באמת לא היית מחובר לגוף כי היית רוחני וחיפשת תמיד את עבודת הבורא, אז שריק אתה נשלף במהירות, אז הנשמה עולה מהר, אז אתה לא מתייסר כל כך הרבה, לכן ה' יצילנו מחיבוט הקבר. אז ז"א זה לא פשוט, אבל אם אדם שומע לעצות של חכמים ויזכור לו יום המיתה, אז זה נגד עיניו, הבוטח אמרנו הוא כל הזמן חושק במיתתו בו יום האסיפה, ופחדו שיבואהו מוות פתאום לכן מוסיף השתדלות וזריזות להכין צידה לאחריתו ולא ירגיש על מה שיזמין לעולם הזה, לא מעניין אותו העולם הזה, מעניין אותו להספיק כמה שיותר, במקום לטרוח להכנת העולם הזה, לטרוח להכנת העולם הבא.

ש. הרב, יש איזה יום שאם אדם נפטר לא נותנים לו חיבוט הקבר

הרב: יום שישי
והוא מה שאמרו שוב יום אחד לפני מיתתך, ופירשו ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא שכל ימיו בתשובה, כמו שכתוב "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". מוכן. אם מזמינים אותו לסעודה למעלה הוא מוכן, מה זה לבנים? אין כתמים אין לכלוך, בנשמה אין כתמים אין חטאים אין לכלוך כל יום הוא עושה תשובה, כל יום עושה עבודת הבורא ותשובה, עושה עבודת הבורא ותשובה, למה? הוא לא יודע מתי יאספו אותו, אז הוא מוכן, מוכן עם צידה לדרך, כל הזמן הוא מכין צידה לדרך.

ש. הרב אתה מכיר את היום טוב

הרב: יום טוב

ש. הוא קם בארבע וחצי

הרב: מי שקם בארבע וחצי הוא לא מחובר לגוף. כן, תן לו שמה את הבום.

ש. הרב רציתי לשאול אם אדם יכול להתפלל שימות ביום שישי, או שזה נגזר עליו כבר מראש

הרב: הוא לא צריך להתפלל מתי למות, הוא צריך להתפלל לה' שהאסיפה שלו תהיה בכבוד ושלא יהיה לו חיבוט הקבר. זה מה שהוא צריך.
עכשיו רבותי, אנחנו רואים מי זה הבוטח באלקים, אז נחזור על זה בריצה, ותבדקו אם אתם כאלה. הבוטח באלקים לא יאבל בהמנע בקשה ולא בהפקד אהוב ולא יאצור הנמצא ואינו חושש ליותר מטרף יומו כי לא יעלה על לבו מה יהיה למחרתו מפני שאינו יודע עת בוא קצו ובוטח באלקים להאריך לו בו ולהזמין טרפו ומזונו בו ואיננו שמח בעתיד ולא יאבל לו כמו שאמר הכתוב "אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום" ואמר בן סירא אל תצר לצרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, ונמצא מצטער על עולם שהוא לא שלו, אבל דאגתו ואבלו על מה? שהוא מקצר בו מחובות הבורא ומשתדל לפרוע מה שיוכל לפרוע מהם בנראהו ובנסתרו מפני שהוא חושב במיתת ובוא יום האסיפה, ופחדו שיבואהו המות פתאום ביומו יוסיף לו השתדלות וזריזות להרבות לאחריתו ולא ירגיש על מה שיזמין לו העולם הזה, והוא מה שאמרו שוב יום אחד לפני מיתתך, ופירשו בו ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה כדכתיב "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".
ואשר איננו בוטח באלקים, עכשיו זה הציור של ההפוך, ירבה אבלו להתמד פגעי העולם עליו, יו, מה יקרה, עוד מעט אומרים שתהיה מלחמה, יו, מה יקרה, אומרים שעכשיו הכלכלה עומדת להתמוטט, יו, אומרים שהיורו בסכנה, יו, כל סכנות העולם הוא מודאג, למה? אולי הם יתגלגלו לפתחו, והוא אומר אם אנשים יהיו רעבים יהיה פה רציחות יאכלו אחד את השני, יו, והוא כבר חושב לעבור דירה, לעבור מדינה, הוא לא יכול לנוח רגע כי אין לו בטחון אז לכן הוא מצייר את כל הציורים, וירבה אבלו להתמדת פגעי העולם עליו ויפקד אוהביו, דהיינו הוא יחסיר לו אהבה ואולי יקרה לו משהו והאוהבים שלו יתבעו ממנו, וימנעו ממנו בקשותיו, חושש אולי מה שהוא רוצה לא ישיג, ויזמין מהון העולם הרבה, הוא דואג לשמור הרבה לעת צרה אולי הוא יצטרך אולי פה אולי שם, הוא כבר חושב על בית אבות, הוא בן 17 כבר דואג לבית אבות, למה אולי הילדים שלו יזרקו אותו, יזניחו אותו, אולי לא יהיה לו ילדים אולי ככה, אז הוא כבר מכין לבית אבות אז מתי הוא יחיה צעיר, הוא כבר סבא, עוד לא התחיל את החיים הוא כבר סבא, הוא כבר בבית אבות, כאילו בטח מן החליפה וסרה מעליו אימת המוות, ז"א הוא לא מאמין שדברים יכולים להתחלף ולהשתנות וסרה מעליו אימת המוות כאילו ימיו לא יתמו וחייו לא יכלו, מצד שני הוא כל הזמן מכין בעולם הזה ומכין ומכין כאילו יש לו אורך ימים בלי סוף, והזוהר הקדוש אומר שאדם חי באיה עלמא וחושב שיחי הפה לאלפי דרים, לא לדור שתיים, אלפי דורים, ככה הוא חושב וחי, בני שבעים שמונים מציעים לך עסקאות, מציעים לך זה, הם רק מתחילים כאילו, אנשים צעירים, למי למה? יש להם כסף כמו קרח, יכולים לחיות הוא חי בלי סוף, אין לו תכנית לעזוב. איננו זוכר אחריתו ומתעסק בעולמו, איננו מעיין בענין תורתו וצידתו לבית מועדו והיה בטחונו באריכות ימיו בעולם סיבה לאורך תאותו בעניניו, ז"א לכן הוא מתאוה עוד ועוד, זה עוד לא עשיתי ושמה עוד לא נסענו, אה היינו באירופה בטח היינו, שנה הבאה אני נוסע לסין, אחרי זה תאילנד ופה ושם וזה, כל פעם אומר מקומות אחרים, יש לו תכניות לנסיעות ולמלא תאותיו וזה וזה וזה, וזה סיבה לקוצר תאותו בעניני אחריתו, אבל זה גם סיבה שהוא מקצר בעבודת ה' בגלל התאוות שיש לו. זה הלא בוטח, ככה הוא חי. כאשר יוכיחנו מוכיח ויורנו מורה ויאמר לו עד מתי אתה מתעלם מחשוב בצדתך ועניני בית מועדך, בא אליו עכשיו מישהו מוכיח ואומר לו חביבי, תגיד אתה חושב מה אתה עושה? אתה מסתכל בכלל שיום אחד תמות? מה אתה חסין מוות? אתה אלמוות? ומוכיח אותו, עד מתי אתה מתעלם מלחשוב בצידתך שאתה צריך להכין צידה לדרך ועניני בית מועדך, מה שאתה צריך לשמה, מה תספר שמה? מה תגיד? מה אומר לו? עד שיהיה לי די פרנסתי וסיפוקי ולכל אשר אתי מאשה ובנים ודירות עד סוף ימינו אז תנוח נפשי מדאגות העולם, אתה מבין? זה הלא בוטח מתכנן כבר את הדירות של הילדים שלא נולדו, אז אני אפנה לפרוע חובותי לבורא, ואחשוב בסיבות הצדה ליום המועד. אומר תשמע, אני עוד צעיר, יש לי עוד משימות מטלות, יש לי תכניות, יש לי התחייבויות, יש לי ילדים, צריך לדאוג להם, אחד היה עשיר גדול, שאלו אותו אם אתה כבר צעיר תעצור, תעצור לך תלמד, יש לך מספיק עד סוף ימיך, אמר לא, אני עובד בשביל הילד, שיהיה לילד, הילד ירש את מה שהאבא השאיר וגם הוא עשה כמעשדדגג

5555

•    שיתוף