17 תנאים לקיום מצווה - ושער הבטחון - חובות הלבבות - חזרה על פרקים ו ז | הרב אמנון יצחק

(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'ילקוט מעם לועז' (17 תנאים) ואח"כ מספר 'חובות הלבבות לרבנו בחיי זיע"א)

וּכְדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְרָא קִיּוּם מִצְוָה צְרִיכִים שֶׁיִּהְיוּ בָהּ שִׁבְעָה-עָשָׂר תְּנָאִים:

הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן: שֶׁיֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּכַוָּנַת הַלֵּב. לְמָשָׁל, מִצְוַת שׁוֹפָר יֵשׁ לְקַיֵּם בְּכַוָּנָה לְקַיֵּם מִצְוַת השי"ת שֶׁצִּוָּנוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר. וְכֵן כְּשֶׁיּוֹשֵׁב בַּסֻּכָּה, צָרִיךְ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת סֻכָּה.

וְאִם קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, יִקְרָא בְּכַוָּנַת הַלֵּב, וְכֵן ע"ז הַדֶּרֶךְ בִּשְׁאָר הַמִּצְווֹת.

הַתְּנַאי הַשֵּׁנִי: שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּצְוָה בְּיִרְאַת השי"ת וּבְאַהֲבַת השי"ת, וּבְלֵב שָׁלֵם. וְאִם עוֹשֶׂה כֵן הֲרֵי זֶה נִקְרָא שֶׁהוּא מוֹדֶה בֶּאֱ-לֹקוּתוֹ יִתְ' וְשֶׁלֹּא נִבְרָא הָאָדָם בעוה"ז אֶלָּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב בְּסוֹף 'קֹהֶלֶת': "ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱ-לֹקִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖הכׇּל־הָאָדָֽם". אַחֲרֵי שֶׁנָּתַן לָנוּ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ ע"ה עֵצוֹת טוֹבוֹת וְהוֹרָה לָנוּ שֶׁכָּל הָעוֹלָם הֶבֶל, אָמַר: ס֥וֹף דָּבָ֖ר, הַיְנוּ בְּקִצּוּר אַגִּיד לְךָ, "אֶת־הָאֱ-לֹקִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֺתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖הכׇּל־הָאָדָֽם", הַיְנוּ לְמַטָּרָה זוֹ הָיְתָה כָּל בְּרִיאָתוֹ שֶׁל הָאָדָם בעוה"ז.

הַתְּנַאי הַשְּׁלִישִׁי: שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה אָדָם מִצְוָה יַעֲשֶׂנָּה בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, שֶׁאִם מִזְדַּמֶּנֶת מִצְוָה לָאָדָם לְקַיְּמָהּ, הֲרֵי זוֹ מַתָּנָה יְקָרָה שֶׁשָּׁלַח לוֹ הַקָּבָּ״ה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה טוֹב לוֹ בעוה"ז ובעה"ב. וּכְשִׁעוּר הַשִּׂמְחָה שֶׁשָּׂמֵחַ בַּמִּצְוָה כֵּן יְשַׁלֵּם לוֹ הַקָּבָּ״ה שָׂכָר טוֹב בעוה"ב.

הַתְּנַאי הָרְבִיעִי: שֶׁאִם בָּאָה מִצְוָה לְיָדוֹ יַעֲשֶׂנָּה בִשְׁלֵמוּת, וְאַל יַנִּיחַ דָּבָר שֶׁאַחֵר יַשְׁלִימָהּ. כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמִּצְוָה נִקְרֵאת אֶלָּא עַל שֵׁם גּוֹמְרָהּ. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהֵבִיא עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ אוֹתָם יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אוֹתָם, וְהֶעֱלָה הַכָּתוּב עַל יִשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ הֵם הוֹצִיאוּ אוֹתָם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱ': "וְאֶת־עַצְמ֣וֹת י֠וֹסֵ֠ף אֲשֶׁר־הֶעֱל֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל ׀ מִמִּצְרַ֘יִם֮ קָבְר֣וּ בִשְׁכֶם֒" (יְהוֹשֻׁעַ כד לב). וְכָל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לְהַשְׁלִים הַמִּצְוָה וְאֵינוֹ מַשְׁלִימָהּ, יוֹרֵד מִגְּדֻלָּתוֹ, וְלָכֵן הִזְהִירָה הַתּוֹרָה אוֹתָנוּ בְּפָרָשַׁת 'עֵקֶב' וְאָמְרָה: "כׇּל־הַמִּצְוָ֗ה... תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת" (דְּבָרִים ח א). הַיְנוּ שֶׁתִּזָּהֲרוּ לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוָה וְאַל יַנִּיחוּ חֵלֶק מִמֶּנָּה שֶׁיָּבוֹא אַחֵר וְיַשְׁלִימָהּ.

הַתְּנַאי הַחֲמִישִׁי: שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמִּצְוָה בִּשְׁלֵמוּת בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ.

הַתְּנַאי הַשִּׁשִּׁי: שֶׁיְּחַזֵּר אַחַר הַמִּצְווֹת וְאַל יַמְתִּין עַד שֶׁתָּבוֹא מִצְוָה לְיָדוֹ וִיקַיְּמֶנָּה. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱ': "דֶּֽרֶךְ־מִצְוֺתֶ֥יךָ אָר֑וּץ" (תְּהִלִּים קיט, לב). אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ ע"ה, כְּשֶׁמִּזְדַּמֶּנֶת מִצְוָה אֲנִי רָץ כְּדֵי לְקַיְּמָהּ.

הַתְּנַאי הַשְּׁבִיעִי: שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה בְּיָדוֹ וְלֹא בִּידֵי שָׁלִיחַ. כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוֹלְכִים בָּרְחוֹב וּפוֹגְשִׁים בְּעָנִי אֶחָד, אֵינָם נוֹתְנִים הַצְּדָקָה בְּעַצְמָם אֶלָּא שׁוֹלְחִים מְשָׁרְתָם לָתֵת לוֹ. וַחֲכָמֵינוּ הִשְׁתַּדְּלוּ לְקַיֵּם מִצְוַת הֲכָנַת שַׁבָּת בְּעַצְמָם. וְכָל אֶחָד עָשָׂה מְלָאכָה בְּיָדָיו, מֵהֶם שֶׁהָיָה מְבַקֵּעַ עֵצִים לְהַסָּקַת הַתַּנּוּר, וְאֶחָד הָיָה מְחַתֵּךְ הַבָּשָׂר אע"פ שֶׁהָיוּ לָהֶם מְשָׁרְתִים לַעֲשׂוֹת כֵּן.

הַתְּנַאי הַשְּׁמִינִי: שֶׁמִּצְוָה הַבָּאָה לְיָדוֹ רִאשׁוֹנָה יַעֲשֶׂה רִאשׁוֹנָה וְלֹא יַנִּיחַ אַחַת וִיקַיֵּם אַחֶרֶת שֶׁיֹּאמַר: מִצְוָה זוֹ קַלָּה וּשְׂכָרָהּ מוּעָט, אַנִּיחַ מִצְוָה זוֹ וְאֶעֱשֶׂה בִּמְקוֹמָהּ מִצְוָה אַחֶרֶת חֲמוּרָה שֶׁשְּׂכָרָהּ מְרֻבֶּה. שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת, אֵיזוֹהִי קַלָּה שֶׁשְּׂכָרָהּ מוּעָט וְאֵיזוֹהִי חֲמוּרָה שֶׁשְּׂכָרָהּ מְרֻבֶּה. שֶׁזּוֹ שֶׁבְּעֵינָיו נִדְמֶה שֶׁקַּלָּה הִיא, יִתָּכֵן שֶׁחֲמוּרָה הִיא בְּעֵינֵי הַקָּבָּ״ה, וּלְהֶפֶךְ, וְלָכֵן לֹא גִלָּה הַקָּבָּ״ה שְׁכָרָן שֶׁל מִצְווֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא נַנִּיחַ הַמִּצְוָה שֶׁשְּׂכָרָהּ מוּעָט מִפְּנֵי הַמִּצְוָה שֶׁשְּׂכָרָהּ מְרֻבֶּה.

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׂכַר פּוֹעֲלִים וְהֶעֱמִיד אוֹתָם בְּגִנָּתוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה. וְלֹא גִלָּה לָהֶם כַּמָּה עָתִיד לִתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּשְׂכַר פְּעֻלָּתוֹ. וּכְשֶׁגָּמְרוּ מְלַאכְתָּם קָרָא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וְשָׁאַל אוֹתוֹ: 'בְּאֵיזֶה מָקוֹם בַּגַּן עָבַדְתָּ?' אָמַר הָאֶחָד: 'עָבַדְתִּי תַּחַת עֵץ פְּלוֹנִי'. אָמַר הַמֶּלֶךְ: 'עֵץ זֶה שֶׁל פִּלְפְּלִין הוּא, וּשְׂכַר עֲבוֹדָתוֹ דִּינָר אֶחָד לְיוֹם'. קָרָא לַשֵּׁנִי וְשָׁאַל אוֹתוֹ: 'הֵיכָן עָבַד?' אָמַר לוֹ: 'תַּחַת עֵץ פְּלוֹנִי'. אָמַר הַמֶּלֶךְ: 'עֵץ פְּלוֹנִי זַיִת הוּא, וּמְחִירוֹ חֲצִי דִינָר לְיוֹם', וְכֵן ע"ז הַדֶּרֶךְ הָיָה קוֹרֵא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וּלְפִי מְקוֹם מְלַאכְתּוֹ כֵּן שִׁלֵּם לוֹ שְׂכָרוֹ.

אָמְרוּ הַפּוֹעֲלִים לַמֶּלֶךְ: 'לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ בַּתְּחִלָּה בְּאֵיזֶה מָקוֹם יִהְיֶה הַשָּׂכָר מְרֻבֶּה מִכֻּלָּם וְהָיִינוּ כֻּלָּנוּ עוֹבְדִים שָׁם'. אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: 'אִלּוּ פֵּרַשְׁתִּי לָכֶם בַּתְּחִלָּה, הֱיִיתֶם כֻּלְּכֶם רָצִים לַמְּקוֹמוֹת שֶׁשְּׂכָרָם מְרֻבֶּה, וִהְיִיתֶם מַנִּיחִים הַמְּקוֹמוֹת שֶׁשְּׂכָרָם מוּעָט'.

כָּךְ לֹא רָצָה הַקָּבָּ״ה לְגַלּוֹת שְׂכָרָהּ שֶׁל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, שֶׁלֹּא יָנִיחוּ זוֹ שֶׁשְּׂכָרָהּ מוּעָט וְיֵלְכוּ לְקַיֵּם מִצְוָה שֶׁשְּׂכָרָהּ מְרֻבֶּה. פְּרָט לִשְׁתֵּי מִצְווֹת שֶׁגִּלָּה הַקָּבָּ״ה מַתַּן שְׂכָרָן. וְהֵן שִׁלּוּחַ הַקֵּן, הַיְנוּ שֶׁאִם יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לִפְנֵי אָדָם וְיֵשׁ אֵם הָרֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ הַבֵּיצִים, יֵשׁ לְשַׁלֵּחַ תְּחִלָּה הָאֵם וְאַחַר כָּךְ לִקַּח הַבָּנִים, כְּמוֹ שֶׁנְּפָרֵשׁ בְּפָרָשַׁת 'כִּי תֵצֵא' בְּעֶזְרַת הָאֵ-ל, שֶׁנִּדְמֶה לָנוּ שֶׁזּוֹ מִצְוָה קַלָּה מִכֻּלָּן. וְהַמִּצְוָההַשְּׁנִיָּה שֶׁדּוֹמָה לָנוּ כַּחֲמוּרָה מִכֻּלָּן, הִיא מִצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם. וּבִשְׁתֵּיהֶן הִבְטִיחַ הקב"ה שְׂכָרָן שֶׁיַּאֲרִיךְ יָמֵינוּ. לְפִיכָךְ יֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל וּלְקַיֵּם הֵן מִצְוָה הַנִּרְאֵית בְּעֵינֵינוּ קַלָּה וְהֵן מִצְוָה הַנִּרְאֵית בְּעֵינֵינוּ חֲמוּרָה.

הַתְּנַאי הַתְּשִׁיעִי: אִם בָּאוּ לְיָדוֹ שְׁתֵּי מִצְווֹת בְּבַת אַחַת, אַל יַעֲשֶׂה שְׁתֵּיהֶן יַחַד, כִּי לֹא יוּכַל לְקַיְּמָן עַל כָּל פְּרָטֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן, אֶלָּא יַעֲשֶׂה תְחִלָּה הָאַחַת וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הָאַחֶרֶת.

הַתְּנַאי הָעֲשִׂירִי: כְּדֵי שֶׁתְּחַשֵּׁב קִיּוּם מִצְוָה בִּשְׁלֵמוּת, אַל יִתְרַשֵּׁל בָּהּ כְּשֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ, וְאַל יֹאמַר לְמָחָר אֶעֱשֶׂנָּה, אֶלָּא יִזְדָּרֵז וִיקַיְּמֶנָּה שָׁעָה אַחַת קֹדֶם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הוֹצִיא מִפִּיו לַעֲשׂוֹתָהּ, שֶׁזֶּה נֶחְשָׁב לְנֶדֶר, וְהוּא עָלוּל לָבוֹא לִידֵי שִׁכְחָה וְלַעֲבֹר עַל הַנֶּדֶר ח"ו, אוֹ שֶׁעָלוּל לָמוּת וְיִשָּׁאֵר בְּלִי הַמִּצְוָה הַזֹּאת. וְאָמְרוּ לָנוּ חז"ל שֶׁכָּל הַמְקַיֵּם מִצְוָה אַחַת לִפְנֵי מִיתָתוֹ, כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הַתּוֹרָה וְלֹא הָיְתָה חֲסֵרָה לוֹ אֶלָּא מִצְוָה זוֹ. וּלְהֶפֶךְ, הָעוֹשֶׂה עֲבֵרָה לִפְנֵי מוֹתוֹ, נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ עָבַר עַל כָּל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.

הַתְּנַאי הָאַחַד-עָשָׂר: שֶׁיַּמְתִּין וִיצַפֶּה וְיֹאמַר: מָתַי תִּזְדַּמֵּן לְיָדִי מִצְוָה לְקַיְּמָהּ. 

הַתְּנַאי הַשְּׁנֵים-עָשָׂר: לְהַדֵּר אֶת הַמִּצְוָה בְּכָל יְכָלְתּוֹ, לְמָשָׁל, כְּשֶׁקּוֹנֶה אֶתְרוֹג יִקְנֶה הַמְהֻדָּר בְּיוֹתֵר. וְכֵן אִם עוֹשֶׂה סֻכָּה יְהַדְּרֶנָּה. וּכְשֶׁקּוֹנֶה טַלִּית תִּהְיֶה טַלִּית נָאָה. וְכֵן בִּשְׁאָר הַמִּצְווֹת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱ': "זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ" (שְׁמוֹת טו ב).

הַתְּנַאי הַשְּׁלוֹשָׁה-עָשָׂר: שֶׁיִּזְדָּרֵז וְיַקְדִּים בַּעֲשִׂיַּתהַמִּצְוָה. שֶׁאִם מִצְוָתָהּ כָּל הַיּוֹם, יַקְדִּים וִיקַיְּמֶנָּה בַּבֹּקֶר. 

הַתְּנַאי הָאַרְבָּעָה-עָשָׂר: שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה בְּחִנָּם, אֶלָּא יְפַזֵּר עָלֶיהָ מָמוֹן וְלֹא יְהֵא אִכְפַּת לוֹ כָּל מָמוֹן שֶׁיְּפַזֵּר. 

הַתְּנַאי הַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר: שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה בָּרַבִּים, שֶׁלְּכֻלָּם יְהֵא חֵלֶק בָּהּ. 

הַתְּנַאי הַשִּׁשָּׁה-עָשָׂר: שֶׁהַמָּמוֹן שֶׁבּוֹ מְקַיֵּם הַמִּצְוָה יִהְיֶה בְהֶתֵּר וְלֹא בְאִסּוּר, וְאִם הִרְוִיחוֹ מִיְּגִיעַ כַּפּוֹ מְשֻׁבַּחַת הַמִּצְוָה בְּעֵינֵי הַקָּבָּ״ה. 

הַתְּנַאי הַשִּׁבְעָה-עָשָׂר: שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה בְּכָבוֹד גָּדוֹל וְלֹא בְזִלְזוּל, אֶלָּא יִרְאֶה אוֹתָהּ כַּעֲבוֹדַת השי"ת וּבְיִרְאָה גְדוֹלָה.

וְיֵשׁ שִׁבְעָה אֳפָנִים בְּזִלְזוּל הַמִּצְוָה:

(א) כְּגוֹן שׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף, שֶׁמְּחֻיָּב לְכַסּוֹת הַדָּם בֶּעָפָר, אַל יְכַסֶּה הַדָּם בְּרַגְלוֹ, שֶׁזֶּה זִלְזוּל בַּמִּצְוָה, אֶלָּא יְכַסֶּה דֶּרֶךְ כָּבוֹד, שֶׁיִּתְכּוֹפֵף וְיִקַּח הֶעָפָר בְּיָדוֹ וִיכַסֶּה הַדָּם. וְכֵן אִם נוֹטֵל לוּלָב בְּיָדוֹ, אַל יִטְּלוֹ בְּמִטְפַּחַת, אע"פ שֶׁיּוֹצֵא יְדֵי חוֹבַת הַמִּצְוָה, הֲרֵי זֶה זִלְזוּל בַּמִּצְוָה. 

(ב) וְהַדָּבָר הַשֵּׁנִי, שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדָבָר שֶׁל מִצְוָה, שֶׁזֶּה נִקְרָא זִלְזוּל בַּמִּצְוָה, אֶלָּא יִנְהַג בָּהּ כָּבוֹד, לְמָשָׁל אַל יִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹר נֵרוֹת הַחֲנֻכָּה לִבְדֹּק לְאוֹרָם מָעוֹת אִם טוֹבוֹת הֵן, אוֹ שִׁמּוּשׁ אַחֵר.

(ג) וְהַדָּבָר הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁמֵּחֲמַת גַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אוֹמֵר: לֹא נָאֶה לִי לְקַיֵּם הַמִּצְוָה בְּעַצְמִי, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּיִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי שֶׁנָּתַן בָּתֵּי יָדַיִם עַל יָדָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא לְלַכְלֵךְ יָדָיו בְּדַם הַקָּרְבָּן כְּשֶׁבָּא לְשׁוֹחֲטוֹ. וְנֶעֱנַשׁ בְּעִנְיָן רַע, שֶׁחָתְכוּ יָדָיו, כְּפִי שֶׁנִּתְבָּאֵר בַּבֵּאוּר לְסֵפֶר 'וַיִּקְרָא', אֶלָּא יוֹתֵר נוֹי יֵשׁ בַּדָּבָר אִם הוּא מִתְבַּזֶּה כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת השי"ת.

וְכֵן מָצִינוּ בְּחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה נוֹהֵג זִלְזוּל בְּעַצְמוֹ וְהָיָה לוֹקֵחַ בְּנוֹ וּמַרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפָיו לַהֲבִיאוֹ לַתַּלְמוּד תּוֹרָה. וְכֵן הָיָה נוֹהֵג אַגְרִיפַּס לִקַּח מִצְוַת בִּכּוּרִים, שֶׁהָיָה טוֹעֵן סַל הַפֵּרוֹת עַל כְּתֵפוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, כְּפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר בַּאֲרֻכָּה בְּעֶזְרַת הָאֵ-ל בְּבֵאוּר פָּרָשַׁת 'כִּי תָבוֹא'.

וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אע"פ שֶׁהָיָה נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁעָשׂוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה הָיָה הוּא עַצְמוֹ נוֹטֵל שְׁמוֹנֶה אֲבוּקוֹת וְהָיָה זוֹרְקָן כְּלַפֵּי מַעְלָה וְתוֹפְסָן אַחַת אַחַת, כְּדֵי לִשְׂמֹחַ לִכְבוֹד השי"ת וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לוֹ כְּבוֹדוֹ. וְרַב שְׁמוּאֵל כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה חָתָן וְכַלָּה לֹא הִקְפִּיד עַל כְּבוֹדוֹ וְהָיָה רוֹקֵד כְּנֶגְדָּם כְּדֵי לְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה, וְהָיוּ חֲכָמִים מִתְבַּיְּשִׁים לִרְאוֹתוֹ אָמְרוּ בִּזָּיוֹן יֵשׁ בַּדָּבָר. וּכְשֶׁנִּפְטַר הִפְסִיק עַמּוּד שֶׁל אֵשׁ בֵּינוֹ וּבֵין הָאֲנָשִׁים כְּשֶׁהוֹבִילוּ הָאָרוֹן. וְהַדָּבָר מְקֻבָּל בְּיָדֵינוּ שֶׁדָּבָר זֶה אֵינוֹ מוֹפִיעַ אֶלָּא לְאֶחָד שֶׁהוּא יָחִיד בְּדוֹרוֹ. וְכֵן הָיָה עוֹשֶׂה דָּוִד הַמֶּלֶךְ בִּזְמַן שֶׁהֵבִיאוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ מִידֵי פְלִשְׁתִּים, וְאע"פ שֶׁהָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הָיָה מְכַרְכֵּר וּמְפַזֵּז לִכְבוֹד הַתּוֹרָה, כְּפִי שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעֶזְרַת הָאֵ-ל בַּבֵּאוּר לְסֵפֶר 'מְלָכִים', וְכָל הַמְכַבֵּד אֶת הַמִּצְווֹת כְּאִלּוּ כִבֵּד לְהַקָּבָּ״ה, וְהַקָּבָּ״ה יְכַבֵּד גַּם אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱ': "כִּֽי־מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד" (שְׁמוּאֵל-א ב ל).

(ד) וְהָאֹפֶן הָרְבִיעִי בְּזִלְזוּל מִצְוָה, שֶׁאִם בָּאָה לְיָדוֹ מִצְוָה אֵינוֹ נִזְהָר וְעוֹשֶׂה קֹדֶם עִנְיָנָיו. 

(ה) וְהָאֹפֶן הַחֲמִישִׁי, שֶׁהַמִּצְוָה מְזֻלְזֶלֶת בְּעֵינָיו וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כָּרָאוּי. לְמָשָׁל, כְּשֶׁבָּא לִטֹּל יָדָיו קֹדֶם אֲכִילָה אֵינוֹ נוֹטֵל כָּרָאוּי, אוֹ כְּשֶׁמְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן אֵינוֹ אוֹמְרָהּ בְּכַוָּנָה אֶלָּא זוֹרְקָהּ מִפִּיו, וְדָבָר זֶה בָּא מִתּוֹךְ זִלְזוּל בִּכְבוֹד השי"ת, שֶׁאֲפִלּוּ מִצְוָה קַלָּה לְקִיּוּם אֵינוֹ מְקַיֵּם כָּרָאוּי. וּבִפְרָט כְּשֶׁבָּאָה לְיָדוֹ מִצְוָה שֶׁקִּיּוּמָהּ קָשֶׁה. 

(ו) וְהָאֹפֶן הַשִּׁשִּׁי, שֶׁמְּזַלְזֵל בַּמִּצְווֹת וְאוֹמֵר מַה יַּגִּיעַ לִי אִם אֲקַיְּמֶנָּה, וּמָה אַפְסִיד אִם לֹא אֲקַיְּמֶנָּה. וְרוֹצֶה לְהָבִין בְּשִׂכְלוֹ תּוֹעַלְתָּהּ שֶׁל מִצְוָה וְהֶפְסֵדָהּ כְּשֶׁלֹּא מְקַיְּמָהּ. וְאֵינוֹ אוֹמֵר בְּדַעְתּוֹ, אִם הַקָּבָּ״ה צִוָּה לִי לַעֲשׂוֹת מִצְוָה זוֹ, בְּוַדַּאי יֵשׁ בָּהּ תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לְעַצְמִי אִם אֲקַיְּמֶנָּה, וְהֶפְסֵד גָּדוֹל אִם לֹא אֲקַיְּמֶנָּה. וּכְשֶׁאֵינוֹ מֵבִין הַשָּׂכָר וְהַהֶפְסֵד אֵינוֹ מְקַיְּמָהּ, וַהֲרֵי זֶה זִלְזוּל בַּמִּצְוָה. וְעַל כָּךְ הִזְהִיר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וְאָמַר: "אַל־תְּהִ֣י חָכָ֣ם בְּעֵינֶ֑יךָ יְרָ֥א אֶת־֝ה֗' וְס֣וּר מֵרָֽע" (מִשְׁלֵי ג, ז), אַל תֹּאמַר בְּלִבְּךָ כֵּיוָן שֶׁאֵינִי מֵבִין הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל הַמִּצְוָה, לֹא אֲקַיְּמֶנָּה, אוֹ לֹא אֶזָּהֵר בָּהּ אִם לֹא אָבִין הַהֶפְסֵד שֶׁיַּגִּיעַ לִי מִכָּךְ. אֶלָּא יְרָ֥א אֶת־֝ה֗' וְס֣וּר מֵרָֽע, וּמְסֹר נַפְשְׁךָ לְקִיּוּם הַמִּצְוָה מִפְּנֵי שֶׁכָּךְ צִוְּךָ הַקָּבָּ״ה אע"פ שֶׁאֵין שִׂכְלְךָ מַשִּׂיג הַשָּׂכָר וְהַהֶפְסֵד. שֶׁבְּוַדַּאי לְטוֹבָתֵנוּ צִוָּה הקב"ה הַמִּצְווֹת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱ': "וַיְצַוֵּ֣נוּ ה֗' לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְגוֹ' לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כׇּל־הַיָּמִ֔ים" (דְּבָרִים ו כד) וְהִשָּׁעֵן עַל הַקָּבָּ״ה שֶׁצִּוָּה כָּךְ וְאַל תַּחְשֹׁב יוֹתֵר.

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְחוֹלֶה שֶׁהִזְמִין אֵלָיו הָרוֹפֵא שֶׁיְּרַפֵּא אוֹתוֹ מִמַּחֲלָתוֹ, שֶׁצִּוָּה לוֹ הָרוֹפֵא עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר וְאָמַר לוֹ: אֶת זֶה תֹּאכַל וְזֶה אַל תֹּאכַל. וְתִקַּח תְּרוּפָה פְּלוֹנִית, הֲרֵי הוּא צָרִיךְ לִשְׁמֹעַ כָּל מַה שֶּׁמְּצַוֶּה עָלָיו הָרוֹפֵא אע"פ שֶׁאֵינוֹ מֵבִין הַתּוֹעֶלֶת שֶׁמְּבִיאָה לוֹ הַתְּרוּפָה הַזֹּאת. וְאִם הוּא מַמְרֶה פִּיו וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה הַתְּרוּפָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מְבִינָהּ בְּדַעְתּוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִסְמֹךְ עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי הָרוֹפֵא, בְּוַדַּאי אִם יָמוּת, דָּמוֹ יִהְיֶה בְּרֹאשׁוֹ. כָּךְ הָאָדָם הָרוֹצֶה לְהָבִין בְּשִׂכְלוֹ הַתּוֹעֶלֶת שֶׁבְּקִיּוּם מִצְוָה וּכְשֶׁאֵינוֹ מְבִינָהּ, חָדֵל מִלַּעֲשׂוֹתָהּ, וַדַּאי עָנְשׁוֹ גָדוֹל.

(ז) וְהָאֹפֶן הַשְּׁבִיעִי בְּזִלְזוּל מִצְוָה, שֶׁמְּזַלְזֵל בְּגוּף הַמִּצְוָה.

לְמָשָׁל, כְּשֶׁהַצִּיצִית אוֹ רְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין נִגְרָרִים בָּאָרֶץ. אוֹ כְּשֶׁבָּלִים הוּא זוֹרְקָן וְאֵינוֹ גוֹנְזָם. 

כָּל שִׁבְעַת הַדְּבָרִים שֶׁבֵּאַרְנוּ, כָּל הָעוֹשֶׂה אֶחָד מֵהֶם נִקְרָא שֶׁמְּזַלְזֵל בַּמִּצְוָה, וְאִם מְקַיֵּם מִצְוָה בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר הַתְּנָאִים שֶׁבֵּאַרְנוּ הֲרֵי זוֹ מִצְוָה שְׁלֵמָה וּרְצוּיָה לִפְנֵי הַקָּבָּ״ה, וְהַקָּבָּ״ה רוֹאֶה בוֹ כְּמוֹדֶה בוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא אָדָם בעוה"ז אֶלָּא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ. וּמִלְּבַד כָּל זֶה שֶׁאָמַרְנוּ הֲרֵי זְכוּת הַמִּצְוָה תַּעֲמֹד לוֹ וְיִזְכֶּה לְעֶשֶׂר מַעֲלוֹת...

שער הבטחון חובות הלבבות פרק ו

וראיתי להראות פני סכלותם וטעותם בדעת הזאת בשבעה ענינים אגלה בהם גדל טעותם ואם יארכו דברינו בעבור שיש בזה מן הביוש והתוכחת לבעלי הדעה הזאת והם כת בעלי המשכונות ענינם בזה כענין הסוחר שהוא מוכר באשראי למי שאינו מאמינו וימשכנהו בעת המכר מפני יראתו ממעוט אמונתו ושלא תמצא ידו לפרעו.

והראשון מאופני התשובה עליו שנאמר לו אתה האיש המסתפק בגזרת הבורא ושאיננו מאמין בגדל עצמתו אשר חשך אור שכלו וכבה נר תבונתו בגבר אפלת תאותו עליו הטוב לך לבקש משכון ולקחתו אלא מרעך וחברך אשר אין לו רשות עליך ולא מצותו עוברת עליך. אבל השכיר כשהוא משתכר אצל בני אדם אין טוב למשכן שוכרו בשכרו קדם עבודתו וכל שכן העבד שלא ימשכן אדוניו קדם עבודתו לו בפרנסתו קל וחומר הנוצר שלא ימשכן יוצרו קדם עבודתו לו.

ומן התמה כי עבודת העבד לאדוניו על מנת שיפרע לו שכרו אחר עבודתו גנאי הוא כמו שאמרו (משנה אבות א ג): 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס' וכו׳ כל שכן שיעז פניו לבקש משכון בפרנסתו קדם עבודתו. ובדומה לזה אמר הכתוב (דברים לב, ו): 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס' וכו'.

והשני שכל המקבל משכון מחברו יש לו קצבה ולבקשתו תכלה אך בעל הדעת הזאת אין קץ לבקשתו כי אינו יודע מה יספיק לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ממזון ומותרים עד יום מותם. ואילו היה לו ממון כפלי כפלים ממה שיספיק לו לא תנוח נפשו מפני שקצם נעלם ומדת ימיהם אינה ידועה והוא סכל במה שבקש מפני שאין לו תכלית אצלו ולא שעור.

והשלישי שהממשכן את חברו איננו ממשכן אותו אלא אם לא קדם לו חוב שהוא חיב בו ואינו משה בו משאת מאומה והדין עמו. אבל אם קדמו לחברו עליו חובות שהוא חיב בהם וידע שיש לו עליו חובות ראויים אין לו לבקש ממנו משכון בשום פנים ולא יהיה ראוי לקחתו ממנו אפלו אם יתנדב בו הממשכן.

כל שכן הבורא שיש לו על האדם מן החובות הראויים מה שאלו היו מקבצים מעשי כל בני אדם בכל ימות העולם לאיש אחד מהם לא היה מספיק הכל לגמל טובה אחת מטובות הבורא עליו.

ואיך לא יתביש זה העז פנים לבקש מן הבורא שיקדים טובות גדולות על מה שקדם לו אצלו ויכבד החוב עליו ושמא לא ישלם לו מה שנדר לו מן העבודה בעבור כלות ימיו ובוא קצו.

והיה אחד מן החסידים אומר לבני אדם: 'בני אדם! היתכן שיתבע אתכם הבורא בחובות מחרת ביום הזה וכן במה שאתם חייבים אחריו בשנה ושנים?'

אמרו לו: 'היאך יתכן שנהיה נתבעים בחובות הימים שאין אנו יודעין אם נחיה עד שנגיע אליהם ויחייבנו בהם. אבל אנו חיבים עבודה ידועה בזמן ידוע וכאשר נגיע לזמן נתחיב בעבודה'.

אמר להם: 'וכן ערב לכם הבורא יתברך לכל זמן ידוע טרף ידוע ועליכם בו עבודה קבועה וכאשר איננו תובע אתכם בעבודה קודם עתה כן ראוי שיהיה בפניכם בושת תמנע אתכם מלבקש טרף שלא הגיע עתו. ומדוע אני רואה אתכם מבקשים ממנו טרפי שנים באות אינכם יודעים אם ימיכם יגיעו אליהם ותבקשו להקדים לכם טרף מי שלא נברא עדיין מאשה ובנים. ולא יספיק לכם המזון לבדו אלא שאתם מקדימים המזון ומותריו לזמנים שאינם ידועים ולא ערובים לכם. ולא די לכם שאינכם מקדימים לו עבודה לזמן עתיד אלא שאינכם מחשבים עם נפשותיכם במה שהתעלמתם מן העבודה במה שעברו מן הימים אשר לא התעלם מהשלים לכם טרפם בם'.

והרביעי כי הממשכן את חברו הוא ממשכן אותו לאחת משלש עלות אחת מהן שמא יעני ולא תשיג ידו. והשנית שמא יקפץ ידו על מה שיש אצלו ולא יוכל להפרע ממנו. והשלישית מפני שהוא ירא שמא ימות או שלא ימצאהו. והמשכון רפואת המדוים האלה בין בני אדם. ואלו היו בטוחים בני אדם קצתם בקצתם מאלה השלש מדות היה גנאי להם למשכן מבלי ספק. והבורא יתברך אשר לא יאותו לו אלו המדות יותר הוא גנאי גדול ומפלא שימשכנו אותו וכבר אמר הכתוב (חגי ב, ח): "לי הכסף ולי הזהב" וגו', ואמר (דברי הימים-א כט, יב): "והעשר והכבוד מלפניך".

והחמישי כי הממשכן את חברו תנוח נפשו במשכון מפני שהוא מקוהלהפרע ממנו ולהנות בו או בתמורתו. אבל מי שיחשב כי כאשר יקדים לו הבורא די שפקו תנוח נפשו מצד העולם טענתו שקר מפני שאיננו בטוח בהשאר הממון אצלו שאפשר שיקרהו פגע מן הפגעים המבדילים בינו לבינו כמו שאמר הכתוב (ירמיה יז, יא): "בחצי ימיו יעזבנו".

ומה שטענו ממנוחת נפשם בהגיעם אל חפצם מהון העולם כזב וסכלות מהם בבקשותם כי אפשר שיהיה סבה חזקה לטרדת לבם ולצער נפשם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (משנה אבות ב, ז): 'מרבה נכסים מרבה דאגה'.

והששי כי המקבל משכון מחברו אלו היה ברור לו שיפרעהו קדם זמנו ויגמלהו תחת המתנתו כפל מה שיש לו אצלו לחסד עליו לא היה ממשכן אותו בשום פנים. והבורא יתברך אשר ידענו מנהגו הטוב עמנו וטובו הגדול עלינו חדשים גם ישנים ושהוא גומל על מעשה הצדקה והעבודה במה שאינו עולה בדעת כל שכן שיספר כמו שכתוב (ישעיה סד ג): "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", יותר הוא גנאי גדול שנמשכן אותו.

והשביעי כי הממשכן את חברו אינו ממשכנו אלא אחר שהוא יכול למלאת מה שמשכנו בעבורו מהון העולם אבל הממשכן הבורא יתברך בהקדמת הטובות אליו אין לו יכלת לשלם העבודה עליהן ולא מבטח לפרע מה שיש עליו מן החובות הישנות כל שכן החדשות שהאדם הצדיק איננו פורע חובות טובת האלהים עליו אלא בעזר האלהים לו 

כמו שאמר אחד מן החסידים בתשבחותיו: 'ואף המשכיל היודע אותך לא במעשהו יתהלל כי אם בשמך וברחמיך אשר הכינות את לבבו לדעת אותך כי בך יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל לאמר (תהלים מד, ט): "באלהים הללנו כל היום" וגו'.

פרק ז 

וכיון שהשלמנו בשער הזה מה שהיה ראוי לו מן הדברים כפי השגתנו ראוי לנו עתה לבאר מפסידי הבטחון באלהים. ואמר כי מפסידי שלשת השערים הקודמים בספר הזה כלם מפסידים הבטחון.

ומפסידיו עוד:

הסכלות בענין הבורא ובמדותיו הטובות כי מי שאינו מבין רחמי הבורא על ברואיו והגנתו עליהם והשגחתו ומשלו בהם ושהם קשורים באסוריו לא ינוח לבו ולא יסמך עליו.

ומהם סכלותו במצות הבורא יתברך רצוני לומר תורתו אשר הזהיר בה לסמך עליו ולבטח בו כמו שאמר (מלאכי ג, י): "ובחנוני נא בזאת", ואמר (ישעיה כו ד): "בטחו בה׳ עדי עד".

ומהם נטותו אל הסבות הקרובות אשר הוא רואה אותן ולא ידע כי העלות כל אשר תקרבנה מהמעולל תמעט יכלתם להועיל למעולל ולהזיקו. וכל אשר תרחקנה יהיה כח יכלתם להועילו ולהזיקו יותר חזק ונראה.

כמו המלך כשהוא רוצה לענות אחד מעבדיו מצוה משנהו לעשות והמשנה מצוה השר והשר מצוה השוטר והשוטר מצוה לסרדיוט והסרדיוט מצוה הנוגשים והנוגשים מקימים המעשה בכלים מוכנים לו.

ואשר יכלתו מעוטה מכלם להקל מצערו ולהוסיף עליו הם הכלים מפני שאין להם חפץ והנוגשים יותר יכולים מהכלים וכן הסרדיוט יותר מהנוגשים והשוטר יותר מן הסרדיוט והשר יותר מן השוטר והמשנה יותר מהשר והמלך יותר מכלם מפני שאם ירצה ימחל לו.

וכבר נראה לך כי חלישות העלות וחזקתם להועיל למעולל תהיינה כפי קרבתם ורחקם ממנו. והבורא יתעלה אשר הוא תכלית העלות ברחק מן המעוללים ראוי לבטח בו ולסמך עליו לחזק יכלתו על תועלתם ונזקם כאשר קדמנו מן הדברים.

וכללו של דבר בענין הבטחון כי יתרון הבטחון מהבוטחים באלהים כפי יתרון ידיעתם אותו ואמונתם בהגנתו עליהם ורוב השגחתו על טובתם.

והנה הילד בתחלת ענינו בוטח על שדי אמו כמו שנאמר (תהלים כב, י): "מבטיחי על שדי אמי". וכאשר תחזק הכרתו משיב בטחונו על אמו לרוב השגחתה עליו כמו שנאמר (תהלים קלא, ב): "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו" וגו'. וכשתחזק הכרתו עוד ורואה כי הנהגת אמו אל אביו משיב בטחונו אליו למעלת הגנתו עליו. וכאשר יחזק גופו ותתכן לו תחבולה במחיתו במלאכה או סחורה והדומה להם משיב בטחונו אל כחו ותחבולתו מפני סכלותו בכל אשר קדם בטובת הנהגת האלהים.

ואמרו על אחד מן החסידים: שהיה לו שכן סופר מהיר והיה מתפרנס משכר ספרותו. 

אמר לו יום אחד: 'היאך ענינך?', 

אמר לו: 'בטוב בעוד ידי שלמה'. 

ולערב היום ההוא נגדעה ידו ולא כתב בה שאר ימיו והיה זה ענשו מהאל יתברך על אשר בטח על ידו.

ואם יתכן לו טרפו על ידי זולתו מן הבריות ישיב בטחונו אליהם ותנוח נפשו עליהם.

וכשתחזק הכרתו ויראה חסרונם וצרכם אל הבורא יתברך ישיב בטחונו אליו ויסמך עליו בענינים שאין לו יכלת בהם ולא יוכל להמלט מהמסר בם אל גזרת הבורא כמו ירידת הגשמים על הזריעה והליכת הים והליכת המדברות מאין מים ובבוא שטף ובנפל הדבר בחיים והדומה לזה מן הענינים אשר אין בהם לאדם שום תחבולה בשום פנים כמו שנאמר (ירמיה ב, כז): "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו".

ואם תחזק הכרתו באלהים עוד יבטח בו גם כן במה שיתכן לו בו קצת תחבולה כמו הבאת הטרף בסבות המסכנות והמלאכות המיגעות את הגופים ויניחן לבטחונו באלהים שיטריפהו במה שיהיה קל להתעסק בו יותר מהן.

ואם תחזק הכרתו באלהים יותר ישיב בטחונו אליו בכל הסבות הקשה מהן והקלה ויכון בהתעסקו בהן לעבודת האלהים ולשמר מצוותיו.

וכאשר תחזק הכרתו יותר מזה בחמלת הבורא על ברואיו ירצה במה שיהיה מגזרת האלהים לו בלבו ובלשונו ובנראהו ובנסתרו וישמח בכל אשר עשה לו האלהים ממות וחיים וריש ועשר ובריאות וחלי לא יכסף לזולת מה שבחר לו האלהים ולא ירצה אלא מה שרצה לו ונמסר אל האלהים ומשליך נפשו וגופו אל דינו. ולא יגביר ענין על ענין ולא יבחר זולת מה שהוא בו מעניני עולמו כמו שאמר אחד מן הבוטחים לא השכמתי מעולם בענין והתאויתי לזולתו.

וכאשר תחזק הכרתו באלהים יותר מזה וידע הענין המכון אליו בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה ויכיר מעלת העולם האחר הקים ימאס בעולם הזה ובסבותיו וימסר במחשבתו ובנפשו וגופו אל האלהים יתברך וישתעשע בזכרו בבדידות וישתומם מבלתי המחשבה בגדלתו.

ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כי אם לרצונו ולא יכסף כי אם לפגיעתו ותטרידהו שמחתו באהבתו משמחת אנשי העולם בעולם ושמחת אנשי העולם הבא בעולם הבא.

וזאת העליונה שבמדרגות הבוטחים מהנביאים וחסידים וסגלת האלהים הזכים והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה כו, ח): "אף אורח משפטיך ה׳ קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש", ואמר (תהלים מב, ג): "צמאה נפשי לאלהים לאל ח"י.

אלה עשר מדרגות הבטחון אשר לא ימלט בוטח מאחת מהנה. ומצאנו ענין הבטחון בלשון הקודש מליצים בעדו בעשר מלות כנגד עשר מדרגות האלה והן: מבטח, ומשען, ותקוה, ומחסה, ותוחלת, וחכוי, וסמיכה, ושבר, ומסעד, וכסל.

האלהים ישימנו מן הבוטחים עליו הנמסרים לדינו בנראה ובנסתר ברחמיו אמן

נשלם שער הבטחון לאל אחרון וראשון.