גודל המעשים יותר מן הלימוד | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום לעילוי נשמת אמי הורתי מנוחתה עדן רומי בן צלם

הוא היה אומר

יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה

מכל חיי העולם הבא

ויפה שעה של קורת רוח בעולם הבא

מכל חיי העולם הזה

תכלית חוכמה,

תשובה ומעשים טובים

התכלית של החוכמה,

תשובה ומעשים טובים

אז איך מבארים את זה בפשטות?

שהחוכמה, התכלית שלה להביא את האדם

לידי תשובה ומעשים טובים

למה לומדים חוכמה?

כדי שנבוא לידי תשובה ומעשים טובים, זה התכליס,

זה התכלית

אבל במבט יותר מעמיק

נמצא שהמאמר מגלה לנו

מהי מהות החוכמה

לא ייתכן

חוכמה

ללא תשובה ומעשים טובים

אז איפה החוכמה?

אם החוכמה

היא ללא תשובה ומעשים טובים, היא לא חוכמה

תכלית חוכמה,

תשובה ומעשים טובים, ולא ייתכן

חוכמה בלי תשובה ומעשים טובים

כי זה לא חוכמת התורה כלל

המהות של החוכמה

היא ידיעה במעשה יחד

מה שיודעים עושים

אין לימוד בנפרד, מעשים בנפרד

חוכמת התורה זה הולך ביחד, ידיעה ומעשה

ידיעה בלי מעשה בפועל

אינה חוכמה בכלל

וכדי להגיע למעלת החוכמה צריך לעשות בפועל תשובה ומעשים טובים

כדי להגיע למעלת החוכמה שאתה תיקרא חכם

זה אם אתה עושה בפועל תשובה ומעשים טובים

זה נקרא חוכמה וזה נקרא חכם

אבל מה כולם מבינים?

שתשובה עושים רק אנשים שהם חוטאים

כתוב תכלית חוכמה, תשובה ומעשים טובים

זה לא קשור לחוטאים

זה על כולם נאמר

אנשים מבינים שחוטאים עושים תשובה

כשעוזבים את מעשה החטא מקיימים את מצוות התשובה

וחוזרים למקור

שבים אליך

חוזרים לקדוש ברוך הוא

על ידי החטא מתרחקים

על ידי התשובה חוזרים ומתקרבים

ואז שבים למצב התקין

של הנפש

והעניין הזה שייך

אפילו אצל אדם

שלא חטא מעולם

צדיק גמור

לא חטא מעולם

הוא גם כן צריך לחזור תמיד מאיפה?

מאיפה?

מחיי החומר,

מהחיבור לחומר,

מדרגה אחר מדרגה

לחיי נפש זכים

ואם תופעה זו

של התעלות מתמדת לחיי נפש אינה קיימת באדם,

ממילא הוא לא שייך למעלת החוכמה כלל.

אם אדם לא שואף כל הזמן להתעלות

בהתעלות מתמדת, אין לו חטאים בכלל,

הוא צדיק,

אבל אין לו שאיפה

להתעלות מתמדת,

לחיי נפש,

לא חומר,

רוחניות.

אם זה לא קיים אצל האדם,

ממילא הוא לא שייך למעלת החוכמה כלל.

אז תכלית החוכמה, תשובה.

התשובה פירושו לשוב אל השם הכי קרוב, קרבת אלוהים לי טוב.

עכשיו אנחנו רחוקים ממנו,

מחוברים לחומר ולארציות,

ואנחנו עכשיו שווים אליך.

שווים. איך שווים?

עוזבים כמה שיותר את החומר,

לא מפתחים דמיונות מהחומר, ואשליות ותקוות מהחומר,

אלא הולכים ושווים אל השם ברוחניות, עוד מוסיפים,

עוד מוסיפים ברוחניות, בעבודת השם, בלימוד, בקיום, במצוות, במעשים טובים.

כל הזמן.

אם יש לך שאיפה כזאת, אתה חכם.

זו התכלית של חוכמה.

תשובה.

לא רק מחטאים,

גם בלי חטאים.

ומה עוד? ומעשים טובים.

תכלית חוכמה, תשובה ומעשים טובים.

אם אדם חסר

מעשים טובים,

זה לא מאפשר לו להגיע למעלת החוכמה.

רגילים לטעות

ולהפחית בערך המעשים.

לומדס.

משקיעים

שעות רבות.

חשוב ללמוד תורה. חשוב מאוד. לא לבטל תורה. חשוב מאוד.

אבל משקיעים בלימוד, לימוד, לימוד, לימוד, לימוד.

והרגילים לטעות ולהפחית את ערך המעשה בפועל.

זאת אומרת, אתה מוצא את האנשים יותר שוקדים על התורה ולומדים, לומדים, לומדים, לומדים.

אבל בקטע של המעשים,

אז הם עושים, כמו שאומרים, את המינימום המתחייב.

במצוות המעשיות שחייבים בכל יום,

עושים אותם אפילו יפה וטוב והכול,

אבל לא יוצאים מגדרם לעשות מעשים,

אלא העיקר אצלם הלימוד ומעט מאוד מעשים.

אולם עולמנו נקרא עולם העשייה,

אשר ברא אלוהים לעשות.

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם,

והוא מבקש מאיתנו להמשיך את הבריאה בלעשות.

אשר ברא אלוהים מספיק, תעצור.

אשר ברא אלוהים,

לא,

הוא אומר אשר ברא אלוהים את כל מה שברא,

לעשות.

הוא רוצה שאנחנו נעשה.

בריאת העולם היא בשביל לעשות בפועל את המעשים הטובים.

המשנה אומרת,

הוא היה אומר, כל שחוכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה?

כל מי שחוכמתו מרובה ממעשיו,

לומד הרבה מאוד תורה אבל פחות מעשים, למה הוא דומה?

לאילן

שענפיו מרובים,

ושורשיו מועטים.

והרוח באה

ועוקירתו

ואופחתו על פניו.

אילן כזה שהשורשים שלו מועטים,

רוח שבאה,

מעיפה אותו, אין לו אחיזה בקרקע.

ענפיו מרובים,

ושורשיו מועטים.

אז זאת אומרת, אפילו ענפיו עוד מעמיסים על השורשים המועטים. וכשבאה הרוח מעיפה אותו והופכת אותו ועוקרת אותו.

תשמעו דברים כדורבנות.

כותב החסיד

היעבץ זיכרונו לחיי העולם הבא בפירושו.

הלומד על מנת להיזהר ולעשות הוא הנקרא מעשיו מרובים מחוכמתו.

בשביל מה הוא לומד?

הוא לומד על מנת להיזהר ולעשות. להיזהר זה להימנע מעבירות לא תעשה,

ולעשות זה לעשות מצוות עשה.

זאת אומרת, הוא לומד בשביל לדעת

מה לעשות ומה לא לעשות,

אבל הוא לומד על מנת,

הלומד על מנת

להיזהר ולעשות הוא הנקרא מעשיו מרובים מחוכמתו.

זאת אומרת החוכמה שלו תרבה לו מעשים, הוא יעשה הרבה מעשים בעקבות מה שהוא למד כי הוא לומד על מנת

להימנע ולעשות.

כי כיוון שתכלית לימודו

בעבור המעשה

אז זה העיקר.

למה לומדים? בשביל לעשות.

אז מי שלומד על מנת לעשות

זה העיקר.

זה העיקר אצלו. אז מה זה נקרא? שמעשיו הם העיקר, מרובים מחוכמתו.

ואשר לא שת ליבו אלא מעשה זולתי לידיעה לבד.

אבל מי שלא שם על הלב

את המעשה אלא הוא רוצה את הידיעות בלבד.

צריך ללמוד

את למדן, להרחיב אופקים וכו'.

זה נקרא חוכמתו מרובה ממעשיו.

והיא לא מתקיימת כידוע.

מי שחוכמתו מרובה ממעשיו אין חוכמתו מתקיימת.

זה גם ברור איך היא תתקיים אם הוא לא עושה.

היא לא מתקיימת.

אז בשביל מה למדת אם זה לא מתקיים?

ואף על פי שהוא עושה כל מה שיודע,

אתם שומעים?

מה שהוא למד והוא יודע, הוא עושה.

אף על פי כן,

זה נקרא שחוכמתו מרובה ממעשיו. למה?

כי הכול הולך אחר הכוונה.

ומה כוונתו? בעיקר ללמוד, לא לעשות.

ההוא שלומד על מנת

להיזהר ולעשות,

הוא נקרא מעשיו מרובים,

הוא עוד לא עשה כלום אפילו.

מעשיו מרובים מחוכמתו.

מי שלומד על מנת ללמוד ולא על מנת המעשה,

אפילו שהוא יעשה כל מה שהוא יודע,

זה נקרא חוכמתו מרובה ממעשיו, כי הכול הולך אחר הכוונה.

מה כוונתך בשעה שאתה לומד?

על מנת לעשות או על מנת ללמוד?

מה העיקר אצלך? מה הכוונה?

ולזה אמר,

כי הרוח

עוקרדתו והופחדתו על פניו.

אדם שחוכמתו מרובה ממעשיו,

אמרנו זה כמו אילן,

שענפיו מרובים אבל שורשו מועטים, והרוח באה ועוקרדתו.

איזה רוח?

רוח מינות תבוא ותעקור אותו ותהפוך אותו על פניו.

כי הניחוהו ביד מחשבותיו,

ולא סייעו מן השמיים לצאת מתוך אהפיך.

אדם כזה שלא ביקש בלימודו על מנת לעשות,

יותר הוא בחלק הלימודי.

אדם כזה, אם תבוא רוח מינות,

כמו שהיינו בישיבה אתמול וראינו איזה רוח מינות יש שם,

עוקרדתו!

עוקרדתו.

שאלו אותי, למה אני מבזה כאילו רבנים?

ומה הם עשו כל הערב?

ומה עשה הרב שלהם?

אמר להם, אחרי שהלכתי,

תתייחסו כמו רבי מאיר.

תוכו אכל, קליפתו זרק.

מין במינו.

אז זאת אומרת,

צריך להבין,

מינות זה רוח שעוברת.

ואם לומדים בשביל ללמוד לו על מנת לקיים,

באה רוח ועוקרדתו והופחדתו.

פה אתמול לא היה צריך להפוך. באה רוח קדושה וגילתה ועקרה והפכה וגילתה כמה מינות יש בישיבה.

לא יאומן.

אם היה אחד מהאנשים שנמצאים פה שואל שאלות כאלה,

היה עף

לכל הרוחות.

לך, חפש את עצמך בחוץ. מה אתה עושה פה בכלל?

מה אתה עושה בבית המדרש?

להחזיק מין אפיקורוס בתוך בית המדרש?

עומד ושואל,

הרב שלו לא מוחה,

אף אחד לא מוחה.

איזה מין שאלות אלה?

לא יאומן כי יסופר.

מינים באפיקורוסים.

זה כשלומדים רק בשביל ללמוד.

בצד המעשי,

חוצפה,

חוסר דרך ארץ.

לא יאומן כי יסופר.

אז רואים מה שיעבץ אומר.

לאדם כזה, כשטבור רוח מינות,

לא יעזרו לו מן השמיים לצאת מן האפיכה. למה?

כי מניחים אותו ביד מחשבותיו.

מה הייתה התוכנית שלך? ללמוד.

העיקר זה ללמוד.

שתצא ויגידו שאתה בוגר,

בוגר ישיבת.

בוגר.

וזה לאות מופלג על המעשה שהוא העיקר.

אומר היעבד, זה אות ומופת,

שהמעשה הוא העיקר.

ולזה מי שכיוון

אל המעשה כדי לעשות רצון בוראו

לבד

יניחנו וינחנו האל בצדקתו.

זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא יעזור לו להגיע להיות צדיק האמת.

זה מי שמתחילת לימודו על מנת לעשות.

אם יש דבר כזה,

לזה שמכוון את הלימוד שלו אל המעשה,

כדי לעשות את רצון קונו,

לא לשאול איפה הוא נמצא, תוכיח לי שהוא מצוי.

אז זאת אומרת,

זה הקדוש ברוך הוא יעזור לו וינחה אותו אל צדקתו.

עד כאן דברי היעבץ,

שקובע שתלוי בכוונה של הלומד.

האם הלימוד על מנת להיזהר ולעשות,

או לא שט ליבו אלא ללימוד ולא אל המעשה.

וזה קובע את מהותו של האדם, האם הוא חכם או לא חכם.

אפילו תביא לי גאון הגאונים, והוא לא עומד בקריטריון, הוא לא חכם.

הוא לא חכם בכלל.

חוכמת התורה זה ידיעה ומעשה בד בבד.

בגמרא

כתוב שבינונים

תלויים ועומדים

מראש השנה עד יום הכיפורים

ומעשים טובים

הם שמכריעים את דינם לזכות.

מעשים טובים

בעשרת ימי תשובה הם מכריעים דינם לזכות.

ויורדי גיהינום

הם פושעי ישראל בגופן.

מי אלה פושעי ישראל?

קרקפתא דלא מנח תפילין.

קרקפת

שלא מניחה תפילין זה נקרא פושע ישראל בגופו. יש לו גוף,

הוא צריך לשים עליו תפילין, הוא לא שם, הוא פושע בגופו.

נתנו לו גוף על מנת להניח תפילין, הוא לא מניח.

מי שיש לו ראש חייב בתפילין, מי שאין לו ראש פטור.

אז מי שלא מניח תפילין אין לו ראש.

לא חכם ולא ראש והוא פושע ישראל בגופו.

חסרון המעשה של הנחת תפילין

יוצר דין של פושע ישראל בגופו.

למרות שכוונת המצוות

של הנחת תפילין

זה לשעבד את מחשבות ליבו ואת אהבתו לקדוש ברוך הוא. זה מה שאומרים לפני שמניחים

בלשם ייחוד.

שמה המטרה שאנחנו מניחים תפילין?

לשעבד

את מחשבות

ליבו ואת אהבתו לקדוש ברוך הוא.

לכן, שמים תפילין על הראש שיש בו ארבע פרשיות נפרדות,

ושמים תפילין על הזרוע

שיש בו ארבע פרשיות תפילין שמחוברות ככה.

בזרוע זה כנגד הלב שמים, את התפילין כנגד הלב,

ופה כנגד ארבעת החושים.

שמיעה,

ראייה,

ריח וטעם.

ופה כנגד חוש המישוש.

ופה יש לנו לב,

חושב, מחשבות ותאוות,

ואנחנו רוצים על ידי התפילין,

הכוונה לשעבד את כל המחשבות שלנו,

של הלב,

את כל התאוות שלנו

לקדוש ברוך הוא, לעשות את רצונו יתברך.

אז אם הכוונה של המצווה היא זו,

בכל זאת,

אם אדם ישעבד

כל היום

את ליבו ומחשבותיו לקדוש ברוך הוא,

ולא יניח תפילין בפועל,

פושע ישראל ייקרב!

הוא יושב במדינה. הבנתי למה צריך להניח תפילין. הבנתי.

מה, אני צריך לשים את זה פה ופה? אני יושב,

אני ממש,

ממש אני משעבד, אין לי שום מחשבה חוץ מאלה לקדוש ברוך הוא ורצונו ולקיים רצונו וכו' וכו'.

אבל הוא לא הניח תפילין, פושע ישראל ייקרא.

ומי שמניח תפילין בפועל,

אפילו לא שעבד את ליבו ומחשבותיו,

קיים מצוות תפילין,

והוא לא נקרא פה שע ישראל.

רואים מכאן עד כמה גדול ערך המעשה.

כמה גדול ערך המעשה.

וגורלו הנצחי של האדם

במשפט שמיים,

תלוי בעניין זה.

סיפרתי

בזמנו שפעם בא מישהו,

אל הרב שפירא, זכר צדיק וברכה,

מורי וריבי,

שאל אותו,

כבוד הרב,

כבודו מחזיק מאוד מאוד מהרב אמנון יצחק.

מה?

מה?

כזה תלמיד חכם שצריך...

מה הוא ענה לו?

אמר לו,

אתה יודע איך דנים בעולם האמת?

לפי רוב המעשה.

יש לך מישהו עם מעשים כאלה?

בשמיים דנים לפי רוב המעשה.

מי שבא עם הרבה מעשים תומים,

ככה דנים,

ככה כתוב.

דנים את האדם לפי רוב המעשה. מה למדנו עכשיו?

מי שלומד על מנת לעשות,

עצם זה שהכוונה שלו היא כזאת,

זה החכם האמיתי.

אבל אם המטרה היא יותר ללמוד פחות לעשות, הוא גם לא חכם.

ומי אומר את זה? יעבץ.

לא אני.

ומה ראינו הלכה מעשית?

פושעי ישראל בגופן.

אפילו אם את הכוונות,

הכול, מה שהתורה דורשת ומבקשת,

בשימת התפילין על הראש ועל זרוע,

אם אני מקיים את הכוונה,

ומצוות צריכות כוונה,

אבל את עצם המצווה אין לי, פושע ישראל.

אבל אם אני עושה את המצווה אפילו בלי הכוונה,

אני לא פושע ישראל וקיימתי מצוות תפילין.

אז מה גדול יותר?

וכן בגמרא.

הגמרא אומרת על הפסוק, ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע,

בין עובד אלוהים

לאשר לא עבדו.

אין דומה שונה פרקו מאה פעמים

לשונה פרקו מאה ואחת.

מי ששונה

מאה פעמים,

נקרא לא עבדו

ומי שהוסיף עוד פעם אחת

נקרא עבדו. זה עובד אלוהים, זה לא עובד אלוהים.

מה זה?

מה זה?

זה עובד אלוהים, זה לא עובד אלוהים? כן, ככה כתוב בפסוק.

ושבתם וריתם בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו. מה אמרה הגמרא? מי זה?

על מי מדובר?

מדובר בשני צדיקים

אחת שנה פר קום מאה ואחד מאה ואחד השונה מאה פעמים נקרא לא עבדו

ואתם תראו את זה ושבתם וראיתם

זה יהיה ברור

זה לא עבדו וזה מה זה כן עבדו

למרות שאם נבחן אותם בידיעת הדברים שניהם יודעים אותו דבר

אבל כיוון שזה הוסיף עוד חזרה אחת

זה כבר הופך אותו למציאות אחרת לגמרי

מציאות אחרת לגמרי

וזוכה לתואר עבד השם

אז אם באחד יותר ממאה ממאה מי לומד מאה?

אם באחד יותר ממאה זה מציאות אחרת

זה נקרא עבד השם

מי שעושה את זה ארבעים שנה

בלי הפסקה

זה עובד השם או לא עובד השם?

מי מבין את זה?

מי מבין את זה?

אלה שלא חכמים הם המבינים כאילו

אלה שאין להם תשובה ומעשים טובים

תשובה ומעשים טובים זה כשאדם

עושה בעצמו תשובה ומעשים טובים הוא נקרא חכם

וזו התכלית של החוכמה תשובה מה זה?

ואם אחד עוד עשה רבים

שעשו תשובה ומעשים טובים הוא חכם או לא חכם?

לא, הוא לא חכם

לא חכם מי אומרים את זה? הלא חכמים

כי הם לא נמצאים בזה בכלל

הם רק

עם האצבעות עובדים

ובקלפי כמובן. אני מקווה שלא שכחו לקחת את הפתק ליום הדין

בראש השנה בטח כל אחד עמד לאחד וראה ש״ס, ש״ס, ש״ס.

בשמיים נרגעו ישר כל הבית כנסת.

קדימה.

אז זאת אומרת שזו מציאות אחרת.

מעשה,

מעשה אחד אפילו יוצר מציאות אחרת.

שניהם צדיקים,

גם השונה פרקו מאה פעמים וגם השונה פרקו מאה ואחת,

אולם הם שונים לגמרי.

והדבר נפלא,

עד כמה גדול ערך המעשה.

נפלא זה לא נפלא, כמו שאומרים, איזה יופי, זה נפלא. נפלא זה פלא!

פלא מה כוחו של מעשה אחד,

לשנות מציאות!

או!

עכשיו הגענו למה שאנחנו אוהבים ומדקדקים.

מצינו עוד בגמרא.

כל המדקדק באותיות קריאת שמע,

ונותן רווח בין הדבקים.

לא להדביק אותיות ולא מילים.

זוכה שמצננים לו גיהינום.

כי אחד שמדקדק,

מתחמם גופו. בגלל המאמץ לדקדק, מתחמם גופו. כנגד החימום מצננים לו.

מצננים לו גיהינום.

כמו ששמתם לי מאוורר עכשיו.

מצננים.

זאת אומרת, הוא יהיה בגיהינום, אבל יצננו לו. יצננו לו.

פעולה פשוטה

בעולם המעשה מביאה לשכר כה רב

שאש גיהינום

פי 60 מאש עולם הזה,

מצננים לו.

בפעולה פשוטה.

מה, מה, מה? תגיד לאט.

בכל לבבך.

לא בכל לבבך.

מילה אחת.

כאילו אתה מדביק שני למדים.

בכל לבבך.

בכל לבבך.

וכשרתם אותם.

אם אתה לא אומר את זה כך,

אתה אומר, וכשרתם מותם.

מה אמרת? מותם.

מתים.

כולם מתים.

וכשרתם מותם.

וכשרתם מותם.

הוא חיבר את זה.

הוא לא אמר, וכשרתם אותם.

צריך להפסיק.

להפריד בין הדבקים.

וככה בסידורים יש כוכבית

מעל המילים המתדבקות האלה שצריך לקרוא בלהפריד את הדבקים.

מי שעושה כך, אם הוא יגיע בסוף לגיהינום,

יצננו לו תגיהינום.

שווה, לא?

כתב

רבנו יונה שיסוד השכר

ושורש הגמול

הוא עבור שמירת מצוות עשה.

היסוד

של השכר והשורש של הגמול

שמתגמלים את הבן אדם, נותנים לו.

זה עבור

שמירת המצוות עשה.

אז מכל האמור אנחנו רואים שדעת חכמים זיכרונם רכה על ערך המעשה

ועד כמה עיקרי הוא בעבודת השם,

וזהו כל עתידו של האדם.

שהשכר והעונש תלוי בזה,

וזו תכלית הבריאה כולה שנבראה עבור האדם.

זה המעשה אשר ברא אלוהים לעשות.

האדם דנין אותו לפי רוב המעשה.

מקובל לחשוב שהמעשה משלים את כוונת הלב.

ככה מקובל.

ככה חושבים שהמעשה משלים את כוונת הלב.

יש כוונת הלב, והמעשה משלים את הכוונה.

והעיקר חושבים שזה הכוונה.

אלא שאם חסרה בפועל,

אז חסר בשלמות כוונת הלב.

אז אם חסרת בפועל, אז חסר לך בשלמות הכוונה של הלב.

אולם האמת,

שהמעשה בפועל

הוא תכליתי מצד עצמו.

אומנם הוא משנים את הכוונה, נכון? אם אני מתכוון לעשות משהו, אני צריך גם לעשות אותו.

ואם לא עשיתי אותו בשלמות, אז כאילו לא השלמתי את הכוונה.

חסר לי בשלמות הכוונה.

אומר, לא,

המעשה,

נכון שהוא משלים כוונות,

אבל המעשה בפועל הוא תכליתי מצד עצמו.

כמו שלמדנו, אפילו אם אין כוונה.

אולם מצד עצמו הוא חובה נפרדת שיש לה תכלית עצמית.

מאיפה הדברים מפורשים?

בפרשה של גדולתו של אברהם אבינו שהיה איש החסד.

תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם.

אברהם זכה לשלמות של מידת החסד.

הייתה לו תשוקה פנימית בוערת.

לעשות חסד.

התשוקה לחסד

היא עצמה מעלת החסד.

התשוקה,

כשאדם משתוקק לעשות

כל הזמן חסדים,

זה עצמו כבר חסד, זו המעלה.

מה השם שואל מעמך?

מה השם דורש ממך?

אהבת חסד.

הסוד משפט באהבת חסד

והצניעה ללכת עם השם.

ואהבת חסד

לא עשיית חסד.

עשיית חסד זה במזדמן.

הזדמן נהיה, עושה חסד. לא הזדמן, לא עושה. אהבת חסד

זה שאדם מחפש כל הזמן איך להרבות חסדים בעולם.

זה נקרא אוהב חסד.

זה יש לו מעלת החסד.

זה היה אברהם.

משתוקק בכל רגע לעשות חסד.

אם עושים מעשה חסד,

זה לא מקנה לאדם את התואר איש חסד.

בשביל להיקרא איש חסד צריך השתוקקות פנימית ודחיפה מתמדת להתחסד.

אברהם אבינו זכה למעלה הזאת

והיה מושלם בה עד כדי כך שהתשוקה לחסד גברה על כאבי גוף נוראים בין מי הברית

ביום השלישי כשהוא כואב בחום היום.

ואי אפשרות של מילוי תשוקת החסד שלו מכביד עליו יותר מהחולי שיש לו מהניתוח.

וזה לא היה בהרדמה.

ואז הקדוש ברוך הוא שולח לו שלושה מלאכים

להשקיט לו את הייסורים הנפשיים,

לא הפיזיים.

ומייד כשהוא ראה אותם מנותח,

רץ לקראתם בחום.

אלף חמש מאות מעלות.

כתוב שהשם הוציא חמה מן ארתיקה,

וכמו שכתוב שיהיה יום בוער כתנור והוציא יוציא חמה מן ארתיקה, אותו דבר.

מה שם אלף חמש מאות מעלות? טוב, פה אלף חמש מאות מעלות.

אין אנשים בחוץ, רק מלאכים יכולים לשרוד.

אז איך הוא שורד?

כי כתוב, באותו יום שיהיה גם כן לעתיד לבוא,

שצדיקים יצאו פשטיהם כעגלי מרבק.

החום בכלל יהיה בשבילהם מזג אוויר נעים.

ורק הפושעים והרשעים

הם יתזזו, טוסטוסטוס, כמו יתושים יישרפו מהחום.

אז אותה שמש

היא יכולה להיות דו-תכליתית.

כמו

שהשמש בועית ועונחת מלבינה את הכבשים,

כביסה,

ומשחירה את הפנים של האנשים.

אותו דבר, יש אנשים שהתסלו באש ההיא

ויש אנשים שהתענגו בה.

אז בחום הזה רץ מנותח.

וזה ההשתוקקות, זו השמחה שלו הגדולה. מי זוכר בכלל שיש כאמים?

וה' בא לבקר אותו בחוליו,

והוא עוזב אותו.

עוזב אותו מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה.

אל תעבור מעל עמדך. אני רק רגע, אני קופץ לאורחים.

שמעתם דבר כזה?

אשתו קיקוד לחסד.

משתחווה להם.

מכניס אותם לביתו לסעוד פת לחם.

אומר מעט ועושה הרבה.

מארי.

שלושים קמח. לושי ועשי עוגות.

ואל הבקר.

רץ אברהם. וייקח בן בקר רך וטוב. שלושה.

ובדברי החכמים מובא שלושה עגלים. להאכיל אותם לשונות

של עגל בחרדל. כל אחד לשון כזאת בחרדל.

איזה חסד. מה זה?

שלמות החסד.

וכך נוהג אברהם כלפי שלושה אורחים שנראו לו כערביים שמשתחווים לאבק שברגליהם.

והתורה מעריכה בסיפור המעשה לכל פרטיו,

למרות

שהרבה גופי תורה ניתנו רק ברמז דיני מפורשים.

ופה היא מעריכה מה נתן, מה עשה, מה פעל, איך, איך.

אפשר היה לכתוב את זה בקצרה.

אבל האריכות הזאת מלמדת אותנו על חשיבותו של מעשה.

מעשה.

תראו מה גדול החשיבות של מעשה.

ומה אחר כך?

אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם

אתה אמרת יוכח מעט מים?

חייך שני פורע לבניך במדבר וביישוב ולעתיד לבוא.

עד ההוד הכתיב.

אז ישיר ישראל את השירה הזאת על אי באר, ענו לה.

במדבר זה היה,

בארץ כנען

ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר.

ולעתיד

ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים.

יש אומרים

שעתיד לצאת מעיין

נובע מים חיים.

כל השנה מירושלים

עד הים התיכון.

אז זה ויוכח נא מים, מעט מים.

אתה אמרת וישענו תחת העץ?

חייך שני פורע לבניך.

וכן לגבי ביק חפת לחם.

והמדרש מעריך.

כמה זכויות נפלאות

זכו ישראל עבור מעשה החסד של אברהם.

אתם שומעים?

זה לא מעשה אחד.

זה לפרק את המעשה.

לפרק את המעשה.

אתה בא ממקום רחוק, מתל אביב. אתה מגיע למטבח,

אתה עושה סלטים, כל מיני סלטים, שמונה סלטים, עשרה סלטים. אתה מכין, אתה טורח, אתה מביא, אתה מסדר, אתה מכניס לקופסה, אתה כותב על זה סלט זה וסלט זה וסלט זה.

כל פעולה נחשבת. נשאת אותם, המשקל שנשאת, מספר הצעדים שהלכת.

כל פעולה בחסד נמדדת. הכוונה שלך, הזריזות, השמחה.

כל דבר נמצא במשקל של חסד.

בלעדי המעשה והמעשים האלה של אברהם אבינו לא היו זוכים לא לענני כבוד,

לא לסלב,

לא למים במדבר ולא בארץ ולא לעתיד לבוא.

אתם רואים מה זה ערך של מעשה אחד.

ואפילו מי שמושלם לגמרי מצד עצמו,

לא תועיל לו כל מעלתו.

וכל הזכויות באים דווקא מהמעשים בפועל.

מי שיש לו רוב מעשה,

זה מה שמודדים בשמיים.

פטפטה, דיבורים, ברינגרן,

רינגען, רינגען.

זה אתה יכול להלהיב חברים שלך.

בשמיים מתפעלים ממה שאתה עושה ואיך אתה עושה.

והאם יש לך תשוקה ושמחה וזריזות והתלהבות ואתה מדביק את

האחרים בזה ואתה פועל ומשפיע ועושה,

זה מה שקובע.

ולא לחינם מעריכה תורה בפרשה הזו,

ואם גלה לנו סוד המעלה של מעשה בפועל,

ויהיה מי שיהיה,

ותהיינה כוונותיו הכי מעולות.

אבל אם יחסר המעשה בפועל,

חסר לו העיקר בתכלית שבעבודת השם. כי תכלית חוכמה,

תשובה ומעשים טובים.

ואפשר להגיד שגם זה מה שנאמר.

אין מצווה נקראת אלא על שם גומרה.

המתחיל במצווה אומרים לו גמור, צריך מצוות בשלמות.

את כל המצווה תשמרון לעשות.

מצוות צריך לעשות מתחילה ועד סוף.

משה נושא

את עצמות יוסף ארבעים שנה.

אבל הוא לא סיים את המצווה, הוא לא הביא אותו לקבורה. בני ישראל הביאו, הוא נקראת המצווה על שמם, לא על שמו.

מה?

אני סוחב ארבעים שנה ובסוף...

המתחיל במצווה אומרים לו גמור.

אבל משה רבנו,

אפילו על חצאי מצוות הוא לא ויתר. אפילו על חצאי מצוות.

הרי כתוב שאם אתה לא גומר את המצווה, אז היא נקראת על שם מי שגומר.

הוא אומר, לא משנה, גם חצי מצווה. אם אין לי ברירה, אני עושה גם חצי מצווה.

מה הוא עשה?

הבדיל שלוש ערים, ערי מקלט.

אבל הן לא קולטות עד שיהיו גם ערים מארץ ישראל.

ולעתיד לבוא גם, שיבוא מלך המשיח. צריך עוד שלוש ערים, תשע בסוף.

בכל אופן, הוא לא מוותר אפילו על חצי מצווה,

כי הוא יודע מה כוח המעשה.

ושטייסט גוט.

שיעור בעוד כמה דקות.