הכבדת הלב | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: רפואה שלמה במהרה למשה בן שרה זהרה, שזכות זיכוי הרבים תעמוד לו, ולא יזדקק כלל לניתוחים, ויזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן. אמן!! 

 "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" (שמות י, א) מה הוא הכבדת הלב? אם אומרים כך על היד שלו הפירוש הוא כי נעשית כבדה וקשה לו להגביה אותה, אבל איך מפרשים כבדות לגבי לבו של אדם? כבדות הלב הפירוש: מרגיש בליבו את האמת והשקר, ומודה בם בבירור מעל כל ספק, ובכל זאת אינו יכול ואין בכוחו לסלק השקר לגמרי. כי השקר מתגבר בו ומחשיך את האמת שלא יזדקר לפניו - זה הכבד הלב. זהו (בראשית ד, ז) "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". כלומר: החַטָּאת הוא השקר רֹבֵץ על האמת ומכסהו. 

נמצא שלבו יודע גם את האמת הטמון תחתיו, אבל את השקר הוא רואה לפניו גלוי. מי שאינו מבין כלל הוא נמשל כבהמות נדמו ואינו בגדר אדם כלל. אבל הרואה ומבין ואינו מתגבר על תאוותיו - זהו כבדות הלב. וזהו יצר הרע המכונה פרעה. מה התרופה לזה? התורה הקדושה. 

אמר הקב"ה: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" 

עיקר כבדות הלב הוא מסך המכסה עיני הדעת, והעצה לצחצח את הדעת מהאבק החשיך זה רק על ידי התורה כי היא ההיפך מיצר הרע.

כשם שיצר הרע עיקר כוחו להכביד את הלב, לכסות פני האמת וההכרה האמיתית - כך בתורה הקדושה אור מצוחצח בהיר לראות את האמת בטהרתה. 

אבל כבר אמרו חכמים זכרונם לברכה בחגיגה טו': "דברי תורה קשין לקנותן ככלי זהב, ונוחין לאבדם ככלי זכוכית" 

ומכיוון שהודיעונו חכמים זכרונם לברכה דבר זה - כל כורחך אתה אומר שאין הדבר כל כך פשוט, כי יש כח זה באדם שמסמא את עיניו ומטמטם לבו, לחשוב כי יקנה דברי תורה דרך אגב. וכן אפילו אדם גדול כזה שכבר עמל בתורה בכל כוחו וקנה דברי תורה, בכל זאת עלול להטעות את עצמו ולחשוב כי התורה תישאר בידו לעולמים גם אם יסיח את דעתו. לכן, הוצרכו חכמים זכרונם לברכה להודיע כי לא כן הוא, "נוחין לאבדן ככלי זכוכית" 

יש להתבונן עוד, מה שהמשילו חכמים זכרונם לברכה ואמרו: "קשין לקנותן ככלי זהב" להודיעך על הצורך הגדול בעמלות בתורה, כי כמו כלי זהב לא ישיגנה רק אדם אחד מתוך רבבות בני אדם אשר הגיעו לעושר מופלג משאר האנשים. כך דברי תורה לא ישגה בה, אלא מי שעלה למעלה ראש בעמלותו ויגיעתו לקנותן, ומשים לילות כימים להגות בה בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד (משלי ה, יט).

ואף אותו בן אדם נבחר ונעלה שכבר עמל ויגע וזכה ומצא כדי מידתו בתורה יותר מכל בני גילו הרבה מאוד, בכל זאת עלו לו ברגע אחד, בהיסח הדעת אחד לאבד את כל תורתו שקנה ביגיעה של עמל של שנים רבות.

"ונוחין לאבדם ככלי זכוכית" שאם יסיח דעתן מהן - יפלו מידו וישברו לרסיסים שאין להם תקנה. כמו שכתוב (משלי כג, ה): "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" אמרו חכמים זכרונם לברכה במגילה יח': 'על דברי תורה קאי "אם תעזבני יום - יומיים אעזבך". הפסוק הזה: הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ זאת אומרת כהרף עין, מדובר על דברי תורה, שאם "תעזבני יום" כנגד כל יום "יומיים אעזבך". 

לא כמו שסוברים אם עבר יום ולא עסק בתורה - יצטרך לתת דין וחשבון על היום הזה ביטל וטו לא, לא כן הדבר, כי כשמפסיק מתלמוד תורה - גם הימים הראשונים שעסק בהם בתורה ייפלו, וכשיבוא לעסוק בהם אחר כך - הרבה יקשה לו לקנותם מפני ההפסק ויסיח דעתן מהם. לא נופל רק מה שאתה לא למדת - אלא זה מפיל גם ימים קודמים, כי לחזור אותו דבר זה כבר יהיה קשה. 

אמר רבי שמעון בן לקיש: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו - אין יכול לו" אין אדם שיכול לנצח את היצר הרע בלי עזרת שמים. ואם חס ושלום הוא לא יהיה ראוי לעזרה משמים - הרי הוא אבוד לעולמים רחמנא לצלן, ומה יעשה אדם להינצל מיצר הרע? שיתפלל! מעומק הלב להשם יתברך להצילו ממארב יצרו לטהרו ולקדשו. 

זה מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה בתענית ב' על הפסוק (דברים יא, יג): "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" איזו עבודה שהיא בלב - הווי אומר זאת תפילה. שישעבד את לבו לשמים ועל ידי זה יזכה להינצל מהיצר הרע שבלבו. אנו למדים מכאן כי עיקר התפילה היא בלב, עבודה זה מלשון עבדות, שהוא נעשה בזה עבד להשם יתברך, אבל מה מוזר הדבר! 

בפיו הוא מכריז ואומר: "עבד אני!" 

ובליבו הוא חושב דברים אחרים לגמרי.

וכך כתב בחובת הלבבות: "כי אדם שאינו מכוון בתפילתו - דומה לאחד ששלח שליח למלך לבקש עבורו רחמים בדינו, ובחר שליח טיפש", אז איך ביקש שישתדל עבורו? כך האדם שמתפלל רק בפיו, נמצא שעשה שתי חתיכות בשר שלוחים שלו לבקש עבורו. ולכן ידע אדם כי התפילה היא עבודה שבלב לא בשפתיים, אל תשלח טיפש לדבר בשבילך - צריך לב! אז זה העצה שאדם לא ייפול ברשתו של יצר הרע ויאבד את כל עמלו. 

אז הכבדת הלב זה כשאדם יודע את השקר ויודע את האמת, ואין לו כוח להתגבר על השקר. הוא יודע את האמת אבל השקר ניצב מולו בגלוי - ומכסה ורומס את האמת ואין לו כוח לעמוד ממול.

רק התורה יכולה לצחצח אותו ולנער אותו מהשקר ומיצר הרע אבל בתנאי שיתמיד בה, אם יעזוב אותה יום בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד יעזוב אותה יום? השם יעזוב אותו יומיים! ונוח לאבד אותם כמו כלי זכוכית, ואדם שלא יחשוב שהפסקה קלה בלימוד ברצף אז זה רק חסרון של אותו יום, זה מפיל גם ימים קודמים לחזור עוד פעם לאותו 'ברנד' (אש, התלהבות!) ולאותה הבנה זה לוקח הרבה הרבה מאוד זמן. מה עושים? צריך להתפלל מעומקא דליבא, אבל לא עם השפתיים חתיכות בשר עם הלב כי עיקר העבודה היא בלב. 

'אמר רבי יוחנן: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ (שמות י, א) מכאן פתחון פה למינים לומר: "לא היתה ממנו שיעשה תשובה" שנאמר: "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ". 

אמר לו ריש לקיש: (איי איי איי) "ייסתם פיהם של המינים! אלא שהקב"ה מתרה באדם בפעם הראשונה שניה ושלישית ואינו חוזר בו - הוא נועל את ליבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע: כיוון ששיגר לו הקב"ה חמש פעמים ולא השגיח על דבריו – 

אמר לו הקב"ה: 'אתה הקשתה את עורפך והכבדת את ליבך, הריני מוסיף טומאה על טומאתך!' וזה מה שכתוב: כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ".

הפירוש 'פתחון פה למינים' צריך להבין: מה זה, מזה פתחון פה למינים? אלא הסכת ושמע: אחד מדרכי היצר הוא, ואמנם נכשלים בזה רוב בני אדם. 

אם ישאלו אותו: 'למה אינך עוזב את דרכך הרעה? הרי אתה יודע כי מר ורע עוזבו את השם!', 

ישיב: 'אמת! אתה צודק! נשבר לבי בקרבי על זאת... אבל מה אני אעשה! לא יכול להתגבר על טבעי... ואי אפשר לי להשתנות...!' 

להווי ידוע כי תשובה זו היא מינות, מינות, אתה כופר ואפיקורס, כי כן המינים אומרים, שלא היתה יכולת ביד פרעה לעשות תשובה. 

זה מה שאמר רבי יוחנן: 'מכאן פתחון פה למינים שאינם רוצים לחזור בתשובה'.

אמר שמעון בן לקיש: 'ייסתם פיהם של מינים!' שהקב"ה מתרה בו, פירוש: הכתוב אומר (דברים ד, לט) "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי השם הוּא הָאֱלֹהִים" היינו ידיעה ברורה בשכלו שהשם משגיח בכל העולמות, והוא יחיד במיוחד בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. לכאורה כל הידיעה הזאת שייכת רק לשכל ולהבנה במוחו של אדם, מה שייך בזה חיוב "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"? זה מה שחידשה לנו התורה הקדושה: אפילו אם תהיה לאדם ידיעה שכלית, "כִּי השם הוּא הָאֱלֹהִים" אם לא ירגיש את הידיעה הזאת בלב - לא הועיל כלום וכאילו לא ידע כלום.

מורגל בפיו של הגאון רבי יצחק בלאזר זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה: כשם שמבלתי ידיעה עד לוְיָדַעְתָּ הַיּוֹם - אנחנו מבינים את ההבדל והריחוק זה מזה, בין אחד שיודע לבין אחד שלא יודע אנחנו יודעים שיש מרחק עצום מאפס לאין סוף, גם גם הריחוק הנורא מוְיָדַעְתָּ הַיּוֹם אל וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ זה אותו מרחק. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם זה פה{בראש} וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ {הלב} מרחק טפח כמעט קצת יותר זהו, המרחק הוא בין לא יודע בכלל ליודע גמור, כך המרחק בין וְיָדַעְתָּ כשאתה כבר יודע, ל וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ זה בדיוק אותו של חוסר ידיעה לידיעה גמורה.

זה מה שכתוב בתורה: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו" (דברים ד, מ) שתקיים שניהם. את ה"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם" עם "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" אז אתה תשמור את חוקי השם יתברך ומצוותיו. כשאתה רואה אדם שלא מקיים את מה שהוא למד והוא יודע - אין לו השבה ללב, כי כתוב בפסוקים אחד אחרי השני "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ... ואז וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו" אוטומט זה פועל, כי אם השבה ללב אוטומט הלב מוציא לפועל את עשיית המצוות ואת קיומן. 

אבל אם אין לך את העברה "וְיָדַעְתָּ - וַהֲשֵׁבֹתָ" אז אתה גם לא תקיים את המצוות. 

לכן אתה רואה שאוכלים נבלות וטרפות, כל הלימוד שלהם עקר, אין להם שום לימוד אין להם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, אם זה מפריע לבטן אז אנחנו אוכלים, איפה "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"? איפה הלב עובד פה? איפה ההרגש של הלב? איפה הבונה? איפה ה'ספק דאורייתא לחומרא!' אפילו?! שום דבר לומדים סתם, בר בר בר בר בר בר בר ולא שום תועלת, הפוך! יתחייבו על זה על כל לימוד שלא קיימו.

"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו" שיתקיים שניהם את הוְיָדַעְתָּ הַיּוֹם עם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ - אז אתה תשמור בשלמות את חוקי השם יתברך ואת מצוותיו. ונשאלת השאלה: עכשיו אנחנו נגלה את הסוד הגדול. איך יכול להיות שאנשים לומדי תורה יושבים על מדין ועוסקים בה תדיר, ואפילו מוכנים לחיות בצמצום רב. איך יכול להיות ומדוע באמת הלב לא מרגיש את מה שהשכל יודע? איך זה קורה דבר כזה?! הלא השכל צווח לו ומשכיל אותו לאמור: "כִּי השם הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד!" 

זאת אומרת: הוא צופה במעשך, רואה הכל, נמצא בכל מקום "לית אתר פנוי מיניה" והקב"ה יודע בדיוק, מה אתה יודע, מה אתה לא יודע, מה אתה מתעלם, אתה מבין אתה לא. 

ביומא לט' - אבל העניין הוא כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה ביומא לט': "עבירה מטמטמת לבו של אדם" נבלות וטריפות על אחת כמה וכמה. וכמו שבחולי הגוף, אם נעשית סתימה חס ושלום בלב, כי הדם לא יעבור דרכו כידוע - יקבל סטרוק! דום לב! 

כך במחלת הנפש - לא יכלו לעבור אל אימרי שכלו אל בתרי לבבו כי אטום הוא. עבירה מטמטמת פירושו היא אוטמת. עבירה מטמטמת לבו! הלב סתום! אז איך תעבור המחשבה אל תוך הלב אם הוא סתום?! יש סתימה! ואם יעמיק בהתבוננות ויצליח לעבור את הסתימה - מה עשו לו? מה עושים לאחד שיש לו סתימה היום? צנתור. ואם הוא הצליח לעשות צנתור לעצמו והצליח לעבור את הסתימה - אז הוא יבין "כי רע ומר עוזבך את השם אלוקיך" ואז ישיב אל ליבו: יש עונש ונקם ושילם על העוון. זה אם הוא הצליח לעשות צנתור ללב. 

אבל אם 'עבר עבירה ושנה בה'? זה כשעבר רק פעם אחת עבירה אז עוד אפשר לעשות צנתור. אבל אם הוא 'עבר עבירה ושנה בה - היא נעשית לו כהיתר!', על ידי כפילות העבירה נכפלה הסתימה בלב ונעשית עבה, ושוב לא ירגיש בלבו את עונש העוון אשר עשה וממלא תשובתו קשה. אבל הקב"ה ברוב רחמיו מרחם על בריותיו ופותח את הסתימה, פעמים על ידי ניתוח, דהיינו ייסורים, במתח אותו בייסורים, ופעמים בהתעוררות אחרת, ושולח התראה אל לב האדם ומזהיר אותו לאמור: 'עשה תשובה וחיית ורבית!'.

זאת אומרת: הקב"ה עדיין מרחם על בן אדם סתום כזה, שיש לו סתימה עבה בלב רוצה להצילו, אז מביא עליו יסורים. זאת אומרת זה איתות אתה רוצה לחיות או אתה לא רוצה לחיות? אם אתה רוצה לחיות אז הייסורים אמורים לפתוח לך את הלב שתבין שרע ומר עזבך את השם, ותשוב בתשובה. ו"לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" (דברים לב, לה) אז הנה תראה שאני מתחיל לדקדק אותך בייסורין בשביל שתבין - אם תיזהר ותבין - אז תעשה תשובה וחיית ורבית. 

אם עשה תשובה - מוטב. אם לאו – יקבל אזהרה ביֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז (בראשית מט, ג). הוא יכול לקבל שתזעזע אותו לגמרי ויבין שנותרו לו חודשים ספורים. וגם בפעם השלישית, אם אדם בפעם השלישית לא עזר לא עדיין, ובפעם הזאת לא שמע, ולא היטיב את דרכיו למרות הייסורים והמחלה - שוב הקב"ה לא מטפל בו ולא מזהיר אותו שישוב, ועוזב אותו לנפשו בטבעו ומידותיו, ומכיוון שאין השם עזר לו - חזקתו שלא ישוב עוד ויישאר בטמטום ליבו עד הסוף. 

אתם זוכרים שסיפרתם לכם שיש בחור חשוב מאוד שנורה בראשו וכדור עומד במוחו? הוא ללא הכרה מאז. ופנו אלי וביקשו עזרה מה לעשות, 

ואמרתי: 'שהאבא יחזור בתשובה שלמה סך הכל יהיו עשרה חוזרים בתשובה, ואז בע"ה אני יפעל מה שאני יוכל לפעול בשביל שהוא יחיה'. 

אז האבא אמר: 'שהוא רוצה לבוא...' 

ומאז הוא עוד לא בא. ובינתיים הילד שמה והוא מסוכן למות. נו, זה לא טמטום הלב? רוצים שהבן... אתם יכולים להיעזר ברופאים? הם אומרים מצידם: 'אין תקוה! וגם אם יחלים מי יודע איזה פגיעה מוחית יש? מה יהיה בכלל, גם אם יקום....' אז מה נשאר לכם? רק עזר אלוקי, אז גם אחרי שמקבלים איתותים כאלה ולא מבינים... אבל ודאי יש אפשרות, ואיזה זכות או כח גדול גם לשבור את הטבע, גם אחרי שהשם לא עוזר, אחרי שלוש פעמים גם יש אפשרות! או זכות שאתה מביא זכות, זכות גדול אבל! כמו חזרה בתשובה, זיכוי הרבים בגדול, הרצאה גדולה. 

אם תבוא עם איזה זכות, או כח גדול, תשבור את הטבע שלך, ולחזק רוח טהורה להשיג מעלת התשובה בליבו ונפשו - עדיין אתה יכול לפרוץ את הנעילה. שהרי אמר רבי שמעון בין לקיש: 'הקב"ה נועל את לבו מן התשובה', מה זה נועל? כמו מנעול על הדלת, אם יש מנעול קשה לפתוח את הדלת. אבל יש עצה – 

או לשלוח מישהו "תעשה טובה לך תביא לי את המפתח תפתח לי את המנעול"! 

על ידי אדם חיצוני. או שאתה בעצמך תשבור את המנעול, תשבור את הדלת, תפרוץ את הדלת! עדיין זה אפשרות, מנעול זה לא סוף העולם.

יש אנשים שיש להם את המפתח, תפנה אליהם אולי הם יעזרו לך לצאת מהברוך שאתה נמצא בו ויפתחו לך את הלב! או שאתה תפרוץ בעצמך. במדויק כך בכתוב (שמות י, א): "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ" לא כתוב "לקחתי את ליבו" הכבדתי כלומר: הוספתי טומאה על טומאתו ונעשה הלב כבד עוד יותר, סתום עוד יותר, שלא יהיה נעזר ממני, השם לא עוזר לו. אבל אף על פי כן - אין הלב מסולק ממנו! הוא רק נעול על מסגר! הוא רק יותר מטומטם וסתום! ולא עוברת הכרת השכל ללב. 

אבל יש אפשרות שיבוא עד משבר ויסלק כל המנעולים והמחיצות וישוב אל האלוקים. כמו רבי אלעזר בין דורדיא, יש לך יותר סתום ממנו שהיה? עבירה על עבירה על עבירה מהעבירות הקשות ביותר? וברגע קל, 

האמירה של אותה אישה אמרה לו: "אתה לא תהיה בעולם הבא!" 

חדרה את הכל, והגיעה ללב והבין כי מר ורע גורלו, נתן ראשו בין ברכיו וגעה - ומת בתשובה - והועיל לו 

- "אשריך רבי אלעזר בן דורדיא שאתה מזומן לחיי העולם הבא!" 

והנה תדעו, שהרי הציל אותו הקב"ה מכל המצרים, והעלה אותו מן הים כדי שיהיה עד אחד שיראה את כל מה שהיה, וגם את הסוף מה שקרה למצרים, ונעשה מלך בנינווה. 

כשבא יונה וניבא על נינווה: 'עוד 40 יום ונינווה נהפכת!' 

שמע פרעה שהיה מלך בנינווה, עמד מכיסאו, קרע בגדיו והשיב כל אנשי נינווה בתשובה. אגרוייסע מחזיר בתשובה!! גדול המחזירים בתשובה היה פרעה, אתה יודע מה זה ביום אחד להחזיר את כל נינווה? 120 אלף איש הוא החזיר בתשובה בצי'ק! הפחד שהיה לו ממה שהוא כבר עבר וראה בחייו - הטבילה בים, העליה מתוך הים בלבלבלבלבלו עשה רושם עמוק בנפשו יותר מכל המכות שקיבל! 

רואים שהיתה יכולת תשובה לפרעה גם אחרי הכבדת הלב, גם אחרי הכבדת הלב של פרעה הסתום שבסתומים, עם עשר מכות, להבקיע את הסתימה ולא עזרו! עשר מכות לא עזרו להבקיע את הסתימה! חפרו לו בלב, חפרו, חפרו, חפרו! לא עזר רק הבלבלבלבלבלו עזר לו. אבל נבקע הלב. והנה מכל פרשת פרעה יש לנו ללמוד לעצמנו, לפעמים שולחים לאדם משמים התעוררות לשוב בתשובה על ידי ייסורים או על ידי מזכה הרבים, שולחים לו ומה הוא אומר? מה זה בא לי עכשיו מה הוא רוצה ממני? 

טמבל! שלחו לך אחד במקום שתכנס לבית חולים ויעשו לך צנתור בלב, ואולי ניתוח לב, אולי השתלת לב, אתה יכול כאן בכמה מילים לשמוע ויתכן שיצליח לחדור לך לתוך הלב ובזה סיימת את כל מסכת הייסורים והמחלות. 

אז לפעמים שלוחים מן השמים לאדם התעוררות לשוב בתשובה, או על ידי ייסורים או על ידי מזכה הרבים, ובפרט שמגיעים לעשרת ימי תשובה, שאז אפילו אדם שהוא לא ראוי מצד מעשיו שיעוררו אותו, אבל מכל מקום בימים האלה מתקרב הקב"ה אל האדם, "דִּרְשׁוּ השם בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" וחכמים זכרונם לברכה אמרו: 'אפילו שזה ביחיד בעשרת ימי תשובה!'. 

אבל דא עקא: יש אנשים שכל ההתעוררות שלהם אינה מחזיקה אלא בזמן שהם נמצאים תחת סיבת ההתעוררות. 

אז בשעת הייסורים: "כן כן די אני חוזר אני החלטתי שבת טוב אני אדליק נרות, אני... זה חרטות אני דב דב דב דב דב.... התחלתי התחלתי התחלתי.... כן כן כן...." 

לא! אבל זה מספיק, "לא! אבל התחלתי התחלתי התחלתי..... בסדר......" 

אז כל זמן ההתחזקות איי איי איי זה רק בשעת הייסורים כל עוד שסיבת ההתעוררות נמצאת, אבל כשעובר זמן מה - שוב ישנים שוכבים ולא ישיבו אל לבבם למהר להימלט על נפשם כאשר בתחילה. וזה רוב בני אדם לצערנו הרב. לכן העיקר הראשון בעבודת השם יתברך ובמידת התשובה - זה קודם כל שאדם יכיר את עצמו, שיתבונן תמיד: מה הוא ומה הם כוחותיו. אתה מכיר את עצמך בכלל? בודדים האנשים בודדים מאוד יספרם על יד, שמכירים את עצמם. 

אדם צריך להתבונן מה הוא, מה הם כוחותיו, ואיך מקושרים המחשבות והדיבורים וכל המעשים עם הרגשי הלב. אם יעשה כך, אז הוא יבחין ברור את השם לפניו, מה לקרב מה לרחק, ואז כל תנועותיו יהיו במאזניים, כף אחת בשכלו וכף אחת בלבבו. ולא יכריע אחד את חברו, אלא היו שווים ושכולים בעבודת השם, לפעמים יש סנכרון ביניהם.

ושאלה גדולה יש: למה אדם לא מכיר את עצמו? אנשים לא מכירים את עצמם, אתה שומע בן אדם אחרי שהוא עושה מעשה שטות; 

- 'אני לא מאמין על עצמי! איך עשיתי את זה?!... אני לא מאמין על עצמי...' 

מה זה 'אתה לא מאמין?' אתה מכיר את עצמך? אם היית מכיר את עצמך לא היתה מגיע לזה להגיד "אני לא מאמין שעשיתי את זה" מה פירוש לא מאמין? מה זה פלטה הייתה לך? מה זה נפלט לך עשית את בטעות? מה אתה יודע מה לקרב מה לרחק? אתה לא מכיר את עצמך? איפה אתה מסוכן איפה אתה לא מסוכן? איפה אתה עלול לעשות עבירה איפה לא? איפה להתקרב או להתרחק אתה לא יודע? אתה מכיר את עצמך או לא מכיר, אם היית מכיר את עצמך אז לא היית אומר 'אני לא מאמין על עצמי...' 

ונשאלת השאלה: באמת למה אדם לא מכיר את עצמו? שני אדם שדרים בבתים קרובים שכנים, אז מכירים זה את זה במשך זמן קצר. 

'תגיד לי: מי זה השכן הזה?' 

אתה יכול לגולל לו מי זה השכן, ואיך הוא מתנהג, והמידות שלו: 'ולא! לא, אל תבקש ממנו הוא לא יתן לך וזה וזה...' ואתה יודע עליו כבר מהשכנות אתה יודע עליו הרבה. 

וכל שכן אם בן אדם דר ביחד בבית אחד שנים רבות עם בני ביתו, איך אפשר שאחד לא מכיר את השני? מה, בעל לא מכיר את אשתו ואישה לא מכירה את בעלה? ההורים לא מכירים את הילדים והילדים לא מכירים את ההורים? אחרי שנים רבות לא מכירים? איך יכול להיות שלא מכירים?

ופה יש תמיהה גדולה לפנינו, אדם אחד הורכב והושלם מגוף ונשמה ביחד, ואין לך מקום כלשהו שהם לא מעורים בו באדם, כי הגוף והנשמה הם על כל מרחבי הגוף וכו', שני החלקים האלה היו לאחד! ממש גוף ונפש! בשר ורוח! עפר מן האדמה עם נשמת חיים אשר בקרבו! ואדם זה חי עם עצמו שבעים שנה ולא מכיר את עצמו בכלל, איך זה יכול להיות? מבהיל על הרעיון! וכמה רחוקים השכל והלב שהמרחק ביניהם טפח וחצי, וגזרים וכזרים נחשבו. 

אתם מבינים עכשיו מה שאמרנו "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ"? כל זמן שמפה זה לא חודר לפה - אין קשר בין הבן אדם ולבן אדם, לעצמו אין קשר בכלל. זה כאילו שני אנשים נפרדים, בתוך בין אדם יש שני אנשים נפרדים אדם רע ואדם טוב והם לא נפגשים אף פעם. יש יצר הרע ויש יצר הטוב, יש שכל ויש לב, צריך מה שאתה משיג פה שירד ללב, רק אז אתה הופך להיות מקשה אחת, ואז אתה יכול לשמור קצת מהמצוות וקצת מהחוקים והכל. 

אבל אם לא פירושו: שלא נודע זה לזה, הוא לא מכיר בכלל את עצמו, לא מכיר. כמה רחוקים השכל והלב זה מה זה? טפח וחצי, איך יכול להיות איך הם זרים אחד לשני? לכן צריך לדעת ולהיזהר מאוד, כשם שאדם מחוייב במצוות, ויש מצווה (תהלים טז, ח): "שִׁוִּיתִי השם לְנֶגְדִּי תָמִיד" יש גם הכרח לזכור (תהלים נא, ה): "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד". אתם יודעים בזמן בית המקדש, היו מקריבים שני קורבנות תמיד, תמיד של השחר ותמיד של בין הערביים זה היה מכפר לבן אדם; שחר מכפר על כל מה שעבר בלילה, בין הערביים כל מה שעבר ביום, קורבן זה היה מכפר.

אין לנו "תמידים" עכשיו יש לנו שני תמידים במקום - שִׁוִּיתִי השם לְנֶגְדִּי תָמִיד – תמיד אחד, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד – תמיד השני, אם יש לך את התמידים האלה - מכפרים עליך. כי השם לפניך ואתה רואה אותו בנגלה כל מהזמן ואתה חש שהשם מסתכל עליך בכל אורחותיך, ואתה גם "החטאת לפניך" ואתה יודע מה זה חטאת רובץ, שהוא רוצה להסתיר לך את האמת לכבוש אותה ולהציג לפניך את השקר, ואתה יודע מה העוון, "ורע ומר עוזבך את השם" אם זה לעיניך תמיד אתה לא תחטא, אין לך כפרה יותר גדולה מזאת.

אז צריך אדם להכיר את חומר גופו וכל תולדותיו שלא יביא אותו לחטאת, כי 'עינא וליבא תרי סרסורי לעבירה'. העיניים והלב הם המסרסרים לעבירה, מתווכים לעבירה. כשהאדם בא למצב שצריך לתת משהו לגוף - צריך לעשות זאת בזהירות יתרה! שלא יעבור על המידה וימשוך אותו לטינופת ולשאול תחתית רחמנא ליצלן. אפשר לשתות יין, יין משמח, עושים אתו קידוש, הכל טוב, אבל טיפה יותר ממה שצריך - אתה נהיה מסטול שיכור, וכבר יצר הרע יקח אותך ברחוב ככה ללואה, כמו לולאה אתה תסתובב שמה עד שתדפוק את הראש בריצפה או בעמוד וכו'. 

אדם נהיה שיכור מתוספת של גשמיות, תיזהר! תשתמש רק לבריאות, למה שצריך למותרות אל תטרח, אל תוסיף למה? זה הכוח של היצר הרע, מהחומר מהגשמיות מהתאוות מהחמדה - שם הוא מושך עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה, עוד ביס עוד ביס עוד ביס, 'תביא עוד קצת תביא עוד קצת תביא עוד קצת עוד ביס' – זהו! ואם יש לבן אדם סעודה שהנאתך ? אתך משוך ידך הימנה!' - אם אתה באמת תאב לאכול לאכול לאכול, אם אתה מכניע את יצרך את התאווה, ואתה מושך את ידך שני ביסים אחרונים - אתה משאיר בצלחת - זה נחשב לך יום תענית שלם! 

שבירת היצר זה המטרה - או שהוא שובר אותך או שאתה שובר אותו. אחד מן השניים. אבל גילינו דבר מדהים! שהמרחק שבין השכל לבין הלב - זה הסוד של כל בעניינים, זהו זה הסוד, אם לא הצלחת לחדור מפה לפה - אתה מטומטם סתום לא יעזור לך שום דבר. אם לא תשבור את המנעול על ידי ייסורים - או על ידי אדם שיבוא ויועיל לך, אתה אבוד, רק אם אתה תפרוץ את זה כמו רבי אלעזר בן דורדיא, אבל אם לא - ישר לשאול תחתית. 

יצר הרע ימשוך אותך בחבלים של אהבה ועבותות, הוא יאהיב לך את העולם הזה, וייהנה אותך ויתן לך ויספק לך ויחלים אותך בחלומות, ובדמיונות, 

'והנה וכבר ואני עוד שבוע וכבר זה... ואוו...' 

וככה יעברו הימים והשנים - ואתה תהיה מובל לקברים. 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".