נעילת הלב | הרב אמנון יצחק שליט"א
נציב יום: לינוי בת אמבט בעזרת השם תהיה צדיקה אמיתית, והדיבור יחזור להיות כראוי, ותזכה לקיים מצוות כיבוד אב ואם ולחכמה בינה ודעת אמן, אמן!
"וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י, א) ויש להתבונן: וכי משום שהִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ לפיכך בֹּא אֶל פַּרְעֹה? אם מכבידים את הלב של פרעה - אין עם מי לדבר. אם מכבידים את הלב אז מה זה בֹּא אֶל פַּרְעֹה? אדרבא אם הִכְבַּדְתִּי אֶת לב פרעה אז לחינם תדבר אליו. במדרש: 'מכאן פתחון פה למינים שאומרים: 'לא היתה יכולת התשובה לפרעה'.
רבי יוחנן אומר: שהמינים שיש להם פתחון פה שהם אומרים כיוון שה' הכביד את לבו של פרעה אז לא היתה לו יכולת לשוב בתשובה.
אמר ריש לקיש: 'ייסתם פיהם של המינים. משל לאדם שהזהירו אותו פעם אחת ושתיים ושלוש ולא שמע, כך פרעה, כיוון שהזהירו הקב"ה פעם אחת עד חמש פעמים ולא שמע - "הריני נועל ליבך ומוסיף טומאה על טומאותיך" זהו שאמר הכתוב (משלי ג, לד): "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ" יש להבין מה התשובה של ריש לקיש שכנגד המינים. ואיך שגם בנעילת לבו יש יכולת תשובה בידו.
כשם שיש עיניים גשמיות כך יש עיניים רוחניות, עניים רוחניות זה הלב והכליות, כמו שאמר קהלת (א, טז): "וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" וְלִבִּי רָאָה אז הלב רואה, הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת. מה זה אומר? זה ההשבה שישיב אדם את ידיעתו ממשכן המח להרגשת הלב. ברגע שאדם מבין דבר בשכלו, הוא צריך להשיב אותו את הלב, שיתיישב בתוך לבו, ואז זה נחשב שהוא רואה ממש את הדברים, הם לא בקופסת הזיכרון הם כבר בנכחו, זה כבר נכנס לתוך הלב זה כבר ראיה גמורה.
כמו שכתוב (דברים ד, לט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", ההרגשה הזאת נקראת ראיה. והראייה הזו היא יותר חושית מהראייה בעיניים, כי ראייה בעיניים יכול אדם להסכים עם מה שהוא רואה, ובסוף לא יבצע כלום לפי הסכמתו, אז איזה מין ראיה זאת? זה כאילו לא ראה כלום, אבל אם בן אדם אצלו זה כבר התיישב בלב - אז כמו ש"שִׁוִּיתִי השם לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח), הוא כל הזמן רואה, כל הזמן שהראייה היא חושית כבר.
זאת אומרת: כל ידיעה שהפכה להיות בתוך הלב מיושבת - זה ראייה גמורה. אז קודם כל למדנו שהלב רואה. משל לשני בני אדם, שניהם לא רואים את אור השמש, אבל בכל אופן אחד מהם פיקח, {פיקח זה אדם שרואה} והשני עיוור ממש עקרו לו את העיניים. איך שני בני אדם שאינם רואים אחד פיקח ואחד אין לו עיניים? הראשון כיסו לו את העיניים בכיסוי, אז כעת הוא לא רואה כלום כמו עיוור. אבל יש לו את היכולת המסווה המסתיר את עיניו, והוא שוב יראה את כל העולם כולו. אבל השני שנקרו לו את העיניים הוא עיוור גמור ויצא מכלל בעלי הראות.
כך הדבר גם בעיני השכל - המינים אומרים: 'כי סילקו ממנו את הלב לגמרי ולא היתה ממנו לעשות תשובה! כי השם הכביד את לבו, הקשה את לבו'. אז הם אומרים: 'מה אתה רוצה ממנו? פרעה - לא יכל לחזור בתשובה!' למה המינים אומרים את זה? כי הם רוצים להגיד על עצמם, שהם רוצים כאילו לחזור בתשובה והשם סגר נעל עובדה, מנסים מנסים וזה לא הולך אז השם נעל להם את התשובה!
אז ריש לקיש אומר ועונה: 'ייסתם פיהם של המינים!' למה? כי השם לא נטל את הלב ממנו. אלא רק נעל את הלב שלו על מסגר, כמו כיסוי על העיניים טמטום על הלב. טמטום זה אטימה. אבל מי התחיל עם הטמטום? הוא, חמש פעמים הוא לא שמע, אז כל מי שעושה עבירה - הוא מטמא את עצמו, 'עבירה מטמטמת', אז הוא אטם את הלב ואטם את הלב ואטם את הלב חמש פעמים בסוף השם נעל! נעל את לבו כדי שיספיק לקבל את כל האותות וילמד את עם ישראל מי זה הקב"ה.
אז נעלו את הלב שלו מלקבל את השבת ידיעת שכלו, הרי ברגע שהמכה באה עליו
אז השכל אומר: 'טיפש! אתה גומר על העם שלך, אתה מקבל מכות אתה מתבזה, כולם רואים שאתה לא אלוה כולם רואים שאתה אפס קטן, קטן, אמה, מה? עם מי אתה נלחם?!'
השכל מבין כי הוא מרגיש את המכה, ואחרי זה סורה המכה חוזרת הרווחה וחביבי הלב נעול, גם אם הוא סיכם עם עצמו הנה הפעם הוא חוזר - נעול. אבל גם מי שנעלו אותו יכול לפרוץ את המנעול, נעול זה אומר שאפשר לפתוח, או מבחוץ או מבפנים, מי שנעל - יכול לפתוח עם המפתח, מי שלא יכול לפרוץ את הדלת לשבור את המנעול! אבל דבר קשה, דבר קשה לפרוץ דלת זה דבר קשה. כשהלב נעול זה יותר קשה.
אם כשהלב לא היה נעול היה לו קשה - הרי הוא החליט בעצמו לא לשמוע, ואז עוד הלב לא היה נעול והוא נעל לעצמו לאט לאט לאט עם הטומאה והיה לו קשה, אז אחרי שנעול עוד יותר קשה, אבל זה לא בלתי אפשרי! עובדה שבמכה העשירית אז נפרץ המנעול, והוא קם בחצי הלילה (שמות יב, לא): "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" מה קרה איך זה פתאום? והוא משלח אותם גם, מה קרה?! הוא פרץ את המנעול!
לכן אומר השם יתברך למשה: "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" שאלנו: מה הטעם לבֹּא אֶל פַּרְעֹה אם הכבדת את לבו? אין עם מי לדבר! מה, אתה מדבר לקיר? השם אומר אל משה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה ואל תאמר שאין לך עם מי לדבר, כי אני רק הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ אבל לא סילקתי לו את הלב ממנו, לכן יש לך לבוא אליו, אדרבא זה הראייה שעדיין יש פה לב רק נעול ואם הוא ירצה הוא יפרוץ אותו.
הכיסוי הזה המונע להשיב את הידיעה אל הלב נקרא "הכבדת לב". כמו מכסה שמכסה עיניים ומסתיר אותם מלראות אור כמו שבארנו. אם כן עכשיו תורצה הקושיה, מה הטעם לבוא לדבר עם מי שהכבידו את לבו. אז המינים רוצים לומר: 'שלא היה לו לב בכלל לקחו לו את הלב, הוא לא היה יכול לעשות תשובה, מה הוא אשם? מה אנחנו אשמים שלא חוזרים בתשובה? "אין לנו לב השם סגר אותנו!"'
אומר ריש לקיש, ריש לקיש היה בעל תשובה, הרי ריש לקיש, אז הוא אמר: 'ייסתם פיהם של המינים, רק השם הולך איתם אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ רוצה להתלוצץ, אתה לא רוצה לשמוע, אז אין בעיה אני אעזור לך, אני גם אסגור לך, 'בדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו' איך שאתה רוצה ללכת ככה הולכים, אתה רוצה טומאה - יוסיפו לך טומאה על טומאתך. אין שום בעיה.
אבל לא מנעו ממך, אתה יכול לפרוץ את המנעול, קשה, אבל אפשר, משתלם. אתה רואה במכה העשירית פרצת את המנעול, בשביל מה הרווחת עוד חמש מכות? היית שומע מהתחלה לא היה לך גם עשר.
אבל ככה זה - כשאדם לא משיב את הידיעה אל הלב - אז הוא לא רואה את הדברים נכוחה, הוא לא רואה חושית, וזאת הבעיה למה אנשים סובלים ומקבלים מכות כל החיים. כי אחרי שהם מגיעים למסקנה - הם לא מבצעים את המסקנה, כי נהיה להם רווחה וחוזרים בחזרה לסורם. אפילו חולים קשים מבטיחים הבטחות העיקר לצאת מהמחלה, ואחרי זה חוזרים עוד פעם ואז מקבלים מחלה פעם שניה ומסתלקים מן העולם.
כדאי שהאדם יתבונן אין להסיר את המסווה מעל הלב, את הטומאה!
אבל זה קשה מאוד לאלה שאוכלים נבלות וטרפות, כי הם מוסיפים טומאה על טומאתם, כל גרם עוד גרם ועוד גרם זה עוד טומאה ועוד טומאה ועובדה שקשה להם אפילו שהם יודעים ש'ספק דאורייתא לחומרא!" ואפילו שהם יודעים שזה ספק רק, אז אפילו אם זה ספק, מי מתעסק עם ספק, רעל שותים אוכלים?
אז למה הם ממשיכים? זה מראה כמה טומאה וכמה חוטאים בזה, מאות אלפים של חרדים נכשלים בדבר הזה, כי יש להם טומאה, וזה הראייה הגדולה שהם לא יכולים לראות את האמת נכוחה. ובכל דבר אחר - מדקדקים!! לוקחים לך את האתרוג ולוקחים זכוכית מגדלת, ומחפשים בראש אם יש איזה נקודה שחורה, אתה כולך נקודה שחורה מלא טומאה, מה אתה מחפש כאילו אתה צדיק אה מחפש? מה אתה מחפש?!
פה אומרים לך, 'אתרוג שיש בו ספק' אתה לוקח?! אתה לא לוקח אתרוג שיש בו ספק? מה אתה אוכל אותו? לא אוכל, מנענע זה הכל! ואם זה גם לא חל אלא בשבת ביום ראשון אם חל בשבת - אז בכלל זה דרבנן אחר כך, אז אתה יכול גם לנגוס בו ולנענע! לא! לוקח את הזכוכית מגדלת ובודק! ומשלם! למה? להדר במצוות, ומה עם נבילות וטריפות? מה עם זה? להוסיף טומאה על טומאתו, וננעל לו הלב, וננעל לו הלב, לא יכול לזוז לא יכול לחזור בו.
אתם מבינים איפה יצר הרע תופש את כולם, "בטנם אלוהיהם...!"
"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".