טוען...

כוחו של מעשה

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 26.01.2015, שעה: 10:04


http://live.shofar-tv.com/videos/4650 26-1-15

"בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית ועצם לא תשברו בו", מדובר בקרבן פסח ומה הדינים בו. אז צריך שבבית אחד יאכל, לא להוציא מן הבית, ועצם לא ישברו בו.

המפתח לעבודה ולשלמות הוא המעשה. אם אדם רוצה להגיע לשלמות בעבודת השם יתברך, ואם הוא רוצה להיות עובד השם באמת, אז המפתח לעבודה ולשלמות הוא המעשה. מה כוחו של המעשה? הרמ"א רבי משה איסרליש כתב בביאור רופא כל בשר ומפליא לעשות, שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני ודבר גשמי. אורח חיים ו' סעיף א'.

המח הוא אבר רוחני גשמי, ועל ידי המח נוצרת מחשבה רוחנית, והכרה אמיתית, כיצד נקשרת רוחניות טהורה באבר גשמי? איך מן המח נוצרת מחשבה והכרה. זהו "ומפליא לעשות", זה פלא שהשם עושה, אי אפשר לאדם לעמוד על זה.

על דרך זה יש להבין כוחו של המעשה, ממעשה גשמי יבש נוצרת רוחניות באדם, וגם בזה אין לנו מהלך, "אשר קדשנו במצוותיו", עושה מצוה יבשה, מניח תפילין זה פעולה גשמית, מתקדש האדם ברוחניותו, איך זה?

והנה נתבונן בדברי החינוך, על הלאו של לא לשבור עצם מן הפסח, שאסורים אנו לשבור עצם בקרבן פסח, צריך לצלות אותו על כרעיו ועל קרבו, שמים שפוד מקצה לקצה, סובבים אותו ככה במנגל, שיישאר שלם, לא שוברים בו עצם. על זה אומר, על המצוה הזאת אומר החינוך, זה לשונו:

"ואל תחשוב לתפוס על דברי ולומר ולמה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, הלא בזכרון אחד יעלה הדבר לפנינו ולא יישכח מפי זרענו. למה צריך הרבה דינים ומצוות במעשה קרבן פסח, אם בשביל לזכור את הנס שהשם פסח על בתי העברים בהוציאו אותו מארץ מצרים ושאנחנו הקרבנו את האלהים של מצרים לעיניהם וכו', תגיד לנו דבר אחד, ובלאו הכי אם אנחנו זוכרים דבר אחד אז לזכור את הענין את המעשה ולא ישכח מאיתנו, למה צריך ריבוי כגון בבית אחד יאכל, לא תוציא ממנו מן הבית, ועצם לא תשברו בו, צלי וכו' למה למה צריך, אומר החינוך אל תחשוב לתפוס על דברי ולומר, ולמה יצווה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס? הלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא יישכח מפי זרענו, על זה הוא משיב, אם תשאל אותי כך, כאילו מחכמה תתפסני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן. אתה עוד נער אם אתה שואל דברים כאלה.

ועתה בני הטה אזנך ושמע, אלמדך בתורה ובמצוות, דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע.

אז מגלה לנו סוד גדול, בעל החינוך, דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ככל שתרבה בפעולות ככה אתה מתפעל, לא התפעלות וואו וואו, מתפעל זה עובד עליך ואתה נהפך למשהו אחר. וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו, במה שאתה עוסק שמה אתה מונח, לכן ליבו וכל מחשבותיו הרי הלב גם חושב, רבות מחשבות בלב איש, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו, איזה מעשיו – שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו לא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע. כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

ועל כן אמרו חכמים זכרונם לברכה, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות כדי להתפיס בהם כל מחשבותינו ולהיות בהם כל עסקנו, להיטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. עד כאן דברי בעל החינוך. אז אדם מתפעל כפי פעולותיו והוא יכול להשתנות מן הקצה אל הקצה בריבוי המעשים, לכן הרבה תורה ומצוות שנהיה עסוקים בהם ונתפעל לטובה ונזכה לחיי עולם הבא.

כיצד אחרי המעשים יימשכו הלבבות? בל נחשוב שיש לנו מהלך בזה, גם זה מהפלא של מפליא לעשות, הקב"ה הושיב אותנו פה בעולם המעשה, והרי יש עולמות, כמו שמביאים המקובלים, אצילות בריאה יצירה ועשיה, אנחנו בעולם הנמוך, עולם העשיה. החידוש הגדול של עולמנו זה הוא כי כאן נגמר הכל על ידי מעשה האדם. כאן נגמר הכל על ידי מעשה האדם. לכל הרוחניות ולכל השלמות זוכים דוקא על ידי מעשים, כיצד ממעשה גשמי נוצרת רוחניות? כיצד יושפע שפע רב בכל העולמות ממעשה, נבצר מאיתנו לדעת, אך הנסיון מורה לנו כי כך הוא.

כתב הרמב"ם בביאורו, והכל לפי רוב המעשה, שהמעלות, ככה אומרת המשנה, והכל לפי רוב המעשה, שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים, שהמעלות שאדם זוכה יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות.

והמשל בזה שיתן אדם למי שראוי, לא לתת למי שלא ראוי, מי שנותן למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחר לא יתן כלום, לא יעלה ב ידו מידת הנדיבות, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים, מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעם הוא התנדב, והגיע לו קנין חזק בגלל זה, כי אדם נפעל על פי פעולותיו, והוא הופך להיות נדיב, הוא קונה קנין בנפשו של נדיבות.

הרי דוקא מרוב מעשים נוצר קנין חזק באדם במידת הנדיבות. זאת אומרת מי שקנה היום פעמיים ראשון ושני עשרים שקלים ועוד עשרים שקלים, הוא קנה מידת הנדיבות יותר ממי שקנה פעם רק את שלישי, ומי שקנה פתיחת ההיכל והוצאת ספר תורה והגבהה קנה עוד יותר את מידת הנדיבות. זאת אומרת כפי הפעולות נפעל האדם. זה באבות ג' ט"ו.

הדברים מפליאים, אם יהיה האדם חושב מחשבות גדולות על ענין הנדיבות, ויחדש בזה חידושים עמוקים ואמיתיים, לא יקנה על ידי מחשבותיו מידת הנדיבות, ואם יתן לאלף עניים זוז אחד בזה יקנה קנין חזק בנדיבות. לא שזוז זה מצות צדקה מעולה, אבל הוא אומר דוגמא, אפילו אם יתן דבר שהוא פעוט, אבל כדי לקנות מידות צריך להרבות במעשים, אז זה לא משנה כמה נתת, עצם זה שריבית במעשים קנית קנין נדיבות, אבל גם צריך לתת צדקה ראויה למי שראוי.

הרי שמעשים גשמיים יבשים מולידים מידה ומעלה בלב, ומחשבות עמוקות אולי יעוררו את האדם למעשה נדיבות פעם אחת, אבל קנין בנפש לא נוצר על ידם. זה פלא, אבל כך מצאו בעלי העבודה בנסיונם. מי שהם בעלי העבודה אנשי מעשה שעושים מעשים, ככה הם מצאו בנסיונם שכך הם הדברים. זהו כוחו של מעשה.

הסוד הזה של המעשה הוא יסוד גדול בתורה, אז מי שרוצה את המפתח לעבודה ולשלמות, זה סוד המעשה.

עיקר יסודו של ספר הכוזרי זה חלומו של מלך כוזר שבא מלאך ואמר לו: "כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים", בזה מייסד רבי יהודה הלוי נשמתו עדן, כי כוונותיו של אדם יכולות להיות רצויות מאד, ובכל זאת לא יראה הצלחה בעבודתו כי זו תלויה במעשים רצויים. וכלשון רבי יהודה הלוי, אם כלי המקדש נעשו בדיוק כפי שנאמר בתורה, שורה השכינה במשכן. אם אחת הזויות של המזבח עגולה ולא מרובעת כהלכה אם אם חסר אחד הכפתורים במנורה, אין השכינה יורדת. וכך הוא בכל המצוות, מצוה שהיא לא בשלמות לא משרה שכינה על האדם. כוונות זה לא מספיק, מעשים צריכים להיות ראויים, ואיזה מעשים?

מעשים שנעשים בשלמות, שאפילו כל המקדש, הכל בנוי הכל נפלא והשקיעו בזה שנים, ובאו לחנוך אותו, וזוית אחת במזבח עגולה במקום מרובעת לא תרד השכינה. אם ייפגם הריבוע יש שלשה ריבועים בתפילין, אם ייפגם הריבוע התפילין פסולות. מה זה משנה, אבל בפנים הפרשיות בסדר גמור, כן, אבל יש דינים, צריך לעשות מצוה בשלמות. אם זה לא צבוע או שירד הצבע מהרצועות, לא קיימת את המצוה. אם לא הנחת במקום זה ירד לך קצת למצח, זה כאילו מונח בכיס. מצוות צריך לעשות בשלמות.

הן חוקי התורה קבע הקב"ה, את השכינה השם יתברך מוריד, המעשים המביאים להשראה, המעשים שמביאים להשראת שכינה הם בידינו לעשותם. אם אדם מישראל מקיים מצוות כתיקונן, מוכרח הבורא להשרות השכינה עליו, כי עצם המצוה היבשה שנעשית בשלמות מביאה להשראת שכינה. כמו שאין לנו מהלך בקשר המח עם המחשבה, ובמשיכת הלב אחרי המעשה, אין לנו מהלך, איך נקשר המח עם מחשבה, המח זה גשמי מחשבה זה רוחני, איך זה נקשר? אין לנו מהלך. איך הלב נמשך אחרי המעשה? איך מריבוי מעשים הלב שלי משתנה לטובה? איך? אין לנו מהלך בזה. כך אין אנו יודעים את המהלך ביצירת ולד על ידי הזיווג. חושבים שיודעים, טיפה וביצית מתרקמים ועושים תינוק, הלו, זה גשם וזה גשם איך נהיה בן אדם? איך נהיה חי? איך? איך הוא מקבל שכל, מבין, רגש מצפון הכל? איפה החלק של הנשמה, הנשמה היא לא נמצאת בחומר, היא מגיעה מאת הבורא שלשה שותפים באדם. אז הפרופסורים חושבים שהם מבינים איך מתרקם בן אדם, כן ואם לא תגיע הנשמה אז מה יש לך? מה יש לך? חתיכת בשר. נפל קוראים לזה. מה יש לך?

אז כך איננו יודעים את המהלך ביצירת ולד על ידי הזיווג, וכך איננו יודעים כיצד על ידי כלים שנעשו מזהב וכסף ונחושת בשיעור נכון ובצורה נכונה, אנו מורידים את השכינה. איך אתה מבין את זה? לוקחים את כל אלה כסף וזהב ונחושת בשיעור נכון, צריך שיהיה כמות מתאימה, וגם בצורה נכונה בדיוק כמו שצריך לייצר את זה, אם עושים את זה כך מורידים שכינה. כך התקין המפליא לעשות יתברך, שהמפתח לכל שלמות ולכל מעלה הוא המעשה. זהו, אין לנו מהלך בזה אבל ברור לנו שמה שגורם לשלמות ולכל מעלה שאדם יכול לזכות זה ריבוי המעשים שלו, אבל ריבוי מעשים שנעשים בשלמות.

גם הנושא שהולד מתרקם, איך אפשר להבין בכלל מה זה הכח המגדל שבאדם, מה זה הכח המגדל, הכח המגדל, אנחנו מבינים, שמים זרע באדמה נותנים עליו מים ופתאום הוא גדל, כח הצומח, מה זה כח הצומח, מישהו יכול להסביר לי מה זה כח הצומח? יודעים שזה צומח, מה זה הכח אבל, הכח הכח, מה זה? זה לא דבר גשמי, זה דבר רוחני, מה זה? מה זה? כח הצומח. תשים טיפה של קוקה וטיפה של קולה, ותמתין תשעה חדשים, יצא לך בקבוק קוקה-קולה? איך זה נהיה?

אז עד פה הבנו שרק המעשה מביא לשלמות ולמעלות הגדולות ביותר, מעשים יבשים לכאורה אבל יש בהם רוחניות גדולה שנמשכת מן השמים על האדם להשראת שכינה.

יש עוד מהלך עמוק בענין המעשה. הרמב"ן כתב בביאור הפסוק הראשון של התורה, הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת, ואין אצלנו בלשון הקודש והוצאת היש מאין אלא לשון ברא,

אומר הרמב"ן, להוציא יש מאין, באין אין כלום, מהאין להוציא יש, איך קוראים למצב הזה, ליצור מאין יש – בלשון הקודש זה נקרא ברא, בריאה. ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה הווה מן האין התחלה ראשונה, אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד אין בו ממש. אבל הוא כח ממציא מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון נקרא ליוונים היולי, ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה ממנו כי ממנו המציא הכל. בקצרה מה שאומר פה הרמב"ן, שמהאפס הגמורה מוחלט יצר הקב"ה יסוד דק, היסוד הזה הוא בלתי מוחש, בלתי נתפס, בלתי מורגש, דק מאד אין בו ממש, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא כמו שאמרנו יש כח צומח, זה כח אבל לא רואים אותו, רק תפוס לי את כח הצומח, איפה הוא? יש כח ממציא, דהייניו שיכול להוציא לפועל דברים, כח ממציא מוכן לקבל הצורה, זאת אומרת הכח הזה מסוגל ליצור צורות גם, צורה של פיל, של אדם, של כוכב, של כל דבר, אבל הוא כח ממציא מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכח אל הפועל, ופתאום אתה רואה דבר.

החומר הראשון הזה נקרא ליוונים, הם הגדירו אותו היולי, ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה ממנו, מהכח ההיולי הזה נוצר כל הבריאה כולה, כל הבריאה כולה נוצרה מהכח ההיולי הזה. זה כמו נקודה קטנה יסודית שהיא נקראת הכח ועליה רומז בהבנתו הרמב"ן שזה מה שנקרא אבן שתיה שממנה הושתת העולם, כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה במדרש, שהוא אמר לעולם להתפשט, והעולם התחיל להתפשט להתפשט להתפשט עד שאמר לו די ולכן נקרא שדי – שאמר לעולמו די.

ואחרי ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה ממנו כי ממנו המציא הכל.

בשאר ימי בראשית הוציא הקב"ה בכל יום דבר אחד מן הכח ההיולי אל הפועל. הרי כל ענין מעשה בראשית אחר בריאת היש מאין, היה בגדר הוצאה מהכח אל הפועל, על דרך זה מבאר הרמב"ן על הפסוק "אשר ברא אלהים לעשות", מה זה שם אלהים? זה כאילו מחולק לאל והם, אל זה כח הם זה כוחות שזה כח הכוחות, אלהים בעל הכוחות כולם, אלהים, דהיינו בלשון רבים שזה כל הכוחות. אל בלשון רבים אלהים זה כל הכוחות כולם. מה זה הכוחות? בראשית ברא אלהים, כל הכוחות כולם נבראו מכאן, בריאה התפשט הכל ונברא כל העולם. כי בשבעת ימי בראשית גלומים כבר כל השש אלפים שנים של העולם, ובכל אלף מהן יוצא שוב אל הפועל וכל אלף מהן יוצא שוב אל הפועל, מה שהיה בכח בימי בראשית. באלף הראשון יצא אל הפועל, מה שהיה גלום ביום הראשון. עד שיום השישי, יום בריאת האדם יוצא אל הפועל באלף השישי שבו יתגלה המשיח האדם הגדול ביותר.

נמצא לפי זה כי כל הבריאה מהתחלה עד סוף היא מהלך אחד של יציאת כוחות אל הפועל, הן ימי בראשית עצמן והן כל ששת אלפים שנים שהעולם קיים.

בהמשך דבריו על הביאור של בראשית ברא אלקים הרמב"ן אומר שזה מה שנקרא אצלנו "והארץ היתה תוהו ובוהו", תוהו זה לשון תהיה, שזה בין דבר לדבר מה שהוא לא מבואר, תהיה, כמו תוהה על הראשונות, ובהו זה כבר היציאה לפועל, בו-הוא, בו-הוא זה כבר התוכן.

והנה אם כל הבריאה הועמדה על יסוד זה, נבין כי גם האדם נברא במעלות בכח, אז גם בנו יש בכח כבר את כל המעלות כולם, וכל עבודתנו בחיינו זה להוציא את כוחותינו אל הפועל. בכל אדם טמון מראש בכח בפוטנציאל כל הדרישה שהתורה מבקשת, שהוא יהיה קדוש, שהוא יהיה צדיק, שהוא יהיה מלאך, הכל, הכל טמון בכל אדם. והוא נדרש להוציא את כוחותיו על הפועל, ולא רק כוחות עצמו, גם התורה ניתנה לנו שנוציא את הגנוז בה אל הפועל, אז מלאך לימד אותנו בבטן את כל התורה, ואנחנו צריכים להוציא מן התורה, מן הכח אל הפועל את כל מה שגנוז בה, לפסוק הלכות, לעמוד עלה סודות, לקיים אותה בפועל, ועוד זאת כי הרבה עולמות ישנם למעלה מעולמנו, בכל עולמות אלה גנוזים כוחות וסגולות עד אין שיעור, וכולם עומדים מעל לעולם העשיה ומחכים לאדם. שעל ידי מעשיו יוציא את כל הגנוזות אל הפועל, זאת אומרת בפעולות שלנו אנחנו יכולים למשוך שפע גדול ורם מהעולמות שממתינים שאנחנו נקח את האוצרות שיש בהם להוריד אותם אלינו ולהשפיע אותם בכל העולמות. ובזכות זה יושפע שפע רב על כל העולמות. אנחנו משפיעים למעלה והם משפיעים לנו למטה.

לאדם ניתנה נשמה גדולה, נשמה עליונה, מי יודע כמה קדושה וכמה מעלות טמונות בה והכל נמצא בכח, דהיינו בכוחו של כל אדם, בפנימיותו. עבודתנו להוציא את הכוחות האלה כולם אל הפועל, לגלות את כל המעלות ולקנותן, איך קונים מעלות למדנו, בריבוי המעשים. עד שהדרך שיבור לו האדם הוא לב טוב. אם אדם מגיע למצב שהוא בעל לב טוב, זה מדרגה גבוהה מאד. אבל זה עדיין לא הסוף. הדרך שיבור לו האדם הוא לב טוב, לב טוב פירושו שיש בו כלל המעלות. מי שקנה מידות טובות עד שנהיה בעל לב טוב, בודאי זכה כבר לכל השלמות.

אך עדיין הלב הטוב צריך להגיע לכלל מעשה, ושוב אנחנו נזקקים להרמב"ן שכתב בפרשת העקידה על הפסוק "והאלהים ניסה את אברהם". על הפסוק הזה מסביר הרמב"ן וזה לשונו: ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא נסיון מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצווה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד, ודע כי השם צדיק יבחן, כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו, יצווה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו, והנה כל הנסיונות בתורה לטובת המנוסה.

מה אמר הרמב"ן? אמר לאדם יש רשות מוחלטת בידו לבחור, אם לעשות את רצון הבורא או לא לעשות את רצון הבורא, מה שהוא רוצה הוא יכול לעשות, ואם הוא עושה או לא עושה, זה נסיון מצידו של האדם המנוסה, האם הוא יעשה את רצון הבורא או לא יעשה את רצון הבורא. אבל המנסה, מי מביא לו את הנסיון? מי נתן לנו את המצוות וביקש שנעשה אותם? הקב"ה, למה הקב"ה המנסה יתברך מצווה להוציא את הדבר מן הכח אל הפועל, למה אומר לנו? כי הוא רוצה לתת לנו שכר על מעשה טוב ולא על כוונה, שכר מעשה טוב לא שכר של לב טוב בלבד, כי זה עולם אחר לגמרי עולם המעשה להוציא לפועל את מחשבות ליבו הטובות, לכן הקב"ה אמר לאברהם אבינו "והאלקים ניסה את אברהם" ואחר כך אמר לו ועתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, בפועל, בפועל כי עשית את מעש ההעקידה בפועל, אני ידעתי שאתה תעמוד בזה, אם לא לא הייתי שולח אותך לעשות, למה? כי כתוב "ודע כי השם צדיק יבחן" את מי הוא בוחן? רק את הצדיקים שהוא יודע בצדיק שיעשה את רצונו והשם חפץ להצדיקו יצווה אותו בנסיון כדי ליתן לו שכר על מעשה טוב, לא על לב טוב בלבד. והשם לא בוחן את הרשעים שלא ישמעו, אם כן כל הנסיוניות בתורה הם לטובת המנוסה. אז מי שמתלונן מה מה כמה נסיונות... טיפש זה בשבילך, שתרויח, יתן לך שכר לעולם ולעולמי עולמים.

הרי גם לב טוב עדיין אינו התכלית האחרונה. זה לא הגעת לתכלית, לתכלס, לתכלית, לא הגעת עדיין, לב טוב זה עדיין לא התכלית. והמידות הטובות מוכרחות להגיע לכלל מעשה, ואם שכר המעשה טוב הוא הרבה יותר גדול מאשר שכר של לב טוב, אז אנחנו מבינים כי המעשה הטוב זו יצירה חדשה לגמרי לעומת טובו של הלב, מעשה טוב זו יצירה חדשה.

על העקידה עצמה אין לחשוב שזה עלה בקלות לאברהם אבינו עליו השלום וליצחק אבינו עליו השלום. חכמים זכרונם לברכה מספרים כמה טענות חזקות טען עליהם השטן כדי לעכבם, וכמה מכשולים עמדו להם על דרכם אל הר המוריה, כל צעד וצעד היה נסיון, כל קושי העבודה היה להוציא המעשה הטוב אל הפועל.

דוגמא לענין, חכמים זכרונם לברכה אמרו שנסמכה פרשת פוטיפר לפרשת תמר, לומר מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים. אשת פוטיפר ותמר התכוונו שתיהן לשם שמים. אשת פוטיפר ידעה על ידי האצטגנינים שמיוסף יצא זרע קדוש והיא רצתה לזכות בזה, אבל היא לא ידעה שזה או ממנה או מבתה, ובאמת זו היתה בסוף בתה – אסנת.

אבל מה קרה? גדול ההבדל ביניהן, תמר שהתכוונה לשם שמים להעמיד זרע קודש את מלך המשיח מיהודה, ולכן השכילה והסכינה את חייה בעמדה בפרשת דרכים כאילו היא אשה זולה, כל זה כדי להעמיד מלכים צדיקים נביאים, היא התכוונה לשם שמים, אבל תמר כשהוציאוה להשרף, קבעה הלכה בישראל, כי נח לו לאדם להפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. זאת אומרת פסק יהודה ובית דינו, הוציאוה ותשרף, אז היא יכלה לבוא ולצעוק, סליחה, זה אתה, זה לא אני, אתה, היא לא עשתה כך, היא אמרה אם אני אעשה כך אני אלבין את פניו, ומוטב לי להשרף, מוטב לאדם להכנס לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. ממנה יצא פסק הלכה למעשה, והבאנו על זה דרשה ארוכה.

לכן היא שלחה לו "הכר נא למי אלה", והיא אמרה, אם הוא יודה הנה מה טוב, אם הוא לא יודה היא תשרף עם שני העוברים שיש לה בבטן ולא יצא ממנה מלך המשיח. זה היא התכוונה לשם שמים ועד הסוף.

ואשת פוטיפר שהתכוונה לשם שמים להוציא זרע קוד שממנו לכן נטפלה אליו במשך שנה, אבל כשיוסף סרב לה הלשינה עליו, והיה נח לה שיהרג, ואיפה הלשם שמים? אם זאת היתה כוונתך למה לא נשארה עד הסוף. כבר השווינו בין הדוגמאות האלה לגבי מפלגה מסוימת. לכן הרבה מכוונים בליבם לשם שמים, אך כאשר הדברים יוצאים אל הפועל נהפכת הקערה על פיה ויוצא ההיפך הגמור מהלשם שמים. מלהחזיר עטרה ליושנה לנפלה עטרת ראשינו.

כשזהו הקושי של הוצאת הדברים מהכח אל הפועל, בדמיון רוצים לקדש שם שמים, בפועל במעשה מחללים את שמו יתברך, עוקרים תורה, שונאים תורה, זה תורה של אחר, זה לא שלנו, לא, זה שלא יתקיים. אה, הוא לא נשמע לי, יוסף לא נשמע לי שיהרג. אה, הוא לא הולך איתנו – שילך הוא והתורה שלו לעזאזל, דברי הרב שלום הכהן רחמנא לצלן.

עד שניתן להאמר כי הפועל הוא יצירה חדשה לגמרי לעומת הבכח. בכח אתה יכול להיות לשם שמים, בפועל מי אתה מה אתה, שמה רואים מי אתה לא בבלבלבלבלב שאתה מדבר מדבר מדבר, בפועל בא נראה מה אתה עושה. האם אתה מוכן להשרף ולא להלבין, או שאת האומר שיישרף, העיקר שאני אתקיים לבד. איי ווי ווי ווי.

אבי המוציאים אל הפועל היה אברהם אבינו עליו השלום. הרבה חכמים גדולים הגיעו להכרות אמתיות אך לא הוציאו אותן לכלל מעשה. או שהסתפקו בחכמתם או שנכשלו בביצוע ההכרה. אני לא מבין, כל מי שלומד תורה יודע שהקב"ה רוצה שנהיה כמו אברהם אבינו, והרי כתוב מפורש בגמרא, חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק, למה כל מי שלמד תורה לא יוצא לרחובות להביא את בני ישראל לאביהם שבשמים כמו אברהם אבינו, למה? אם יש להם את זה בהכרה הם צריכים להוציא את זה לפועל, אז מה נגיד, שאין להם הכרה בכלל, אז הם לא למדו תורה בכלל לא הבינו מה השם רוצה, ולא מבינים גמרא פשוטה שכתוב במפורש מה השם רוצה. או אם הם מכירים והם לא מוציאים לפועל, אז מה נגיד עליהם, אז בשביל מה למדתם תורה אם אתם לא מתכוונים להוציא לפועל, ואם זה מה שהשם רוצה אז איך אתם הורסים ומחריבים תורה של מי שרוצה לעשות מעשה של אברהם, אתם מונעים ממנו, מה אתם נמרוד? נמרוד עשה לאברהם ככה.

הרבה חכמים גדולים הגיעו להכרות אמיתיות אך לא הוציאו אותן לכלל מעשה, או שהסתפקו בחכמתם או שנכשלו בביצוע ההכרה. בא וראה עד היכן הדברים מגיעים.

אברהם זכה לגילוי שכינה, ותוך כדי ההתגלות ראה שלשה ערבים עומדים, מיד ביקש מהקב"ה "ויאמר השם אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" וקבע בזה הלכה, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. שלשה ערביים משתחוים לאבק שברגליהם עובדי עבודה זרה, עוזב אברהם אבינו את השיא האנושי שהשם נגלה אליו, הקבלת פני שכינה, אומר לקב"ה בבקשה, אל נא תעבור אני מתפנה רגע לקיים הכנסת אורחים ואני חוזר, שמעתם דבר כזה? זה נקרא עולם המעשה. המעשה. המעשה. והקב"ה המתין לו, שכתוב אחרי פרידת המלאכים, ואברהם עודנו עומד לפני השם, וזה תיקון סופרים שהיה צריך לכתוב והשם עודנו עומד על אברהם, משום כבוד שמים כתוב אחרת בפסוק, "ואברהם עודנו עומד", איך ואברהם עודנו עומד, הרי הוא הלך אליו אז למה כתוב? בשביל שלא יהיה כתוב "והשם עודנו עומד על אברהם" ממתין לו כאילו.

הרי שהקבלת פני שכינה היא תכלית תקות האדם, היא התכלית המקסימום שאדם יכול להשיג זה הקבלת פני שכינה.

ופסק אברהם אבינו עליו השלום הלכה, כי הכנסת אורחים שהוא מעשה קטן ויבש, גדולה מהקבלת פני שכינה, ומסתמא זהו גם כבודו יתברך, שיתפנה מההתגלות אל המעשה כי זה עולם המעשה וזה רצונו יתברך שיעשו מעשים, מעשים שהוא חפץ בהם. התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, שהקב"ה נתן לאדם וחוה כותנות עור, ויקבור אותו בגיא, ככה מסתיימת התורה, מתחילה בגמ"ח ומסתיימת בגמ"ח, עולם חסד ייבנה זה רצונו יתברך, והוא עושה עכשיו גמילות חסדים זה ודאי רצונו יתברך שהוא יעשה את זה. מעשה פשוט של הכנסת אורחים הוא הוצאה אל הפועל הטוב לעומת גילוי שכינה. ומעשה עדיף, מעשה עדיף לכן הכנסת אורחים עדיף מהקבלת פני שכינה.

רבי ישראל סלנטר זכר צדיק וקדוש לברכה עבד על עצמו שנים רבות והיה צדיק נסתר, יום אחד הוא עשה חשבון למה הוא יזכה אם הוא יהיה צדיק נסתר – לגילוי אליהו, אז הוא אמר וכל זה שווה לזיכוי הרבים? ואז הוא החליט לצאת החוצה ולהתגלות ויצא מזה תנועת המוסר, ויתר על מעלת צדיק נסתר ובחר בזיכוי הרבים שזה למעלה ואין ערוך לעומת זאת ואפילו מגילוי אליהו. כי זה עולם המעשה להוציא אל הפועל את כל הכוחות שיש באדם. כמה שאדם מוציא אדם מהכח אל הפועל והוא נהיה יוצר חדשות, הוא נהיה יוצר תורה, והוא עושה את עצמו.

כך אמרו חכמים זכרונם לברכה על הפסוק "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", אמר רבי חמא ברבי חנינא, אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו אתם עשיתם עצמכם. ועשיתם אותם, אל תקרי אותם אלא אתם, ועשיתם אתם, עשיתם את עצמכם. אמר רבי חנינא בר פפי, אמר להם, אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם, שנאמר "ועשיתם אותם" אותו דבר. השומר תורה למעשה, למעשה, נחשב לו כאילו יצר את המצוות עצמן, כי כך הוא, ועשיתם אותם, אתם עשיתם אותם את המצוות, ואתם עשיתם את עצמכם גם, ככה מחשיב הקב"ה.

לכן מי שמחזיר אדם בתשובה כאילו בראו כאילו ילדו כאילו יצרו כאילו עשאו, כמו ארבעת העולמות, יצירה בריאה עשיה וכו'.

קיום המצוות בפועל בשלמות דורשת עמידה בנסיונות רבים, וכוונה רבה ודקדוק על כל פרט. עד שקיום המצוה היא יצירה שלמה של האדם. לעומתה המצוה הכתובה בשלחן ערוך היא עדיין בכח, ועוד זאת, כי האדם המקיים המצוות נחשב לו כאילו עשה את עצמו מחדש, ואכן המקיים מצוות בשלמות נהפך לאיש אחר, בלי מצוות הוא אדם בכח. המעלות הגנוזות בנשמתו אינן יוצאות אל הפועל, כי רק המצוות הם סוד ההוצאה אל הפועל גמור. הוי אומר כי המפתח לכל העבודה ולכל השלמות הוא המעשה שפתחנו בהתחלה.

זה מאמר של עלי שור, חלק ב' פ"ז.

ואני נדהם, יש ראשון לציון שהיה בשבת אצל משפחת גבאי, ומה הוא דרש שם בשבת? עשרה נימוקים למה מותר לאכול אבקת חלב של נכרי. על זה לבזבז שבת? להתיר לאנשים לחפש היתרים שהרבה אחרים אוסרים, להתיר להראות שיש לך כח להתיר, זה מה שחשוב לעם ישראל? במקום לעודד אותם לתורה, למצוות, לשקוד בתורה, לעשות מצוות, לצאת לעם, לעשות דברים שחסרים, ליידע אותם הלכות, להקפיד, להחמיר, לדקדק, זה מה שצריך להגיד להם? לא יאומן כי יסופר. איפה הבנת התורה ורצון הבורא. מה השם רוצה, שכמה שכתוב בתורה יורידו ויורידו ויגידו לא צריך לא צריך לא צריך לא צריך, זה מה שצריך? זה היפך ממה שלמדנו, הכל זה הפוך להוציא אל המעשה, לעשות יותר, לעשות יותר, לפעול יותר, להוציא מן הכח אל הפועל, לא לקחת מן התורה ולסחוט לסחוט מה שאפשר בשביל לא לעשות שום דבר. לא יאומן כי יסופר.

שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת ואז וחיי עולם נטע בתוכנו ואת זה צריך להוציא לפועל בכל עוז כאברהם אבינו עליו השלום.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות....