לקרב את הדברים לחוש | הרב אמנון יצחק שליט"א
תאריך פרסום: 26.01.2015, שעה: 18:20
http://live.shofar-tv.com/videos/4652 26-1-15
"והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". ידוע מאמר חכמים זכרונם לברכה בפסחים קט"ז, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, והדבר הזה משים אותנו במבוכה, כיצד יוכל אדם לקיים הלכה זו, והלא אמרו "חייב אדם לראות את עצמו", כל מקום שנאמר חייב חובה היא, איך יוכל אדם לקיים הלכה זו שיהיה בעיניו כאילו הוא יצא ממצרים? איך יוכל אדם לחשוב זאת בעיניו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים, ואם יש אדם גדול במדרגה גבוהה כזו לחשוב זאת, הכיצד נפסק להלכה זה לכולם? והלא לא רבים יחכמו כל כך.
עלה על דעתי בעזרת ה' יתברך כוונה פשוטה ויקרה היא אצלי מאד, הנה נבאר את מאמר זה בכל דור ודור אקדים עוד מאמר.
הגמרא במגילה י"ד, גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו להם לישראל, שכולם לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב.
המאמר הזה אומר דרשני, מאי קא משמע זה? והנראה דבר גדול חידשו לנו בזה, זאת אומרת כל מה שהוכיחו הנביאים, כל הנביאים והנביאות את ישראל לא הועיל להחזירם בתשובה. אבל הטבעת שהסיר אחשוורוש וחתם על הוצאה להורג של כלל ישראל, זה עשה את הפעולה הנדרשת.
למדנו מזה כי החכם היותר גדול בחכמה כמו שהיו ישראל בזמן הנביאים, עם כל זה לא יעשה עליו רושם חכמה בשכל בלבד, כמו שעשה הדבר בחוש בימי מרדכי ואסתר, אפילו הנביאים שהם בעלי אות ומופת ושלוחיו של הקב"ה, זה דברים שהשכל מבינם אבל עדיין האדם לא מושפע, כמו החוש שהדברים מתקרבים אליו בחוש, הכרת החוש חזקה כל כך, לכן צריך אדם לקרב את השכל והעונש כל מאי דאפשר לחוש, דהיינו שהוא יגיע למצב שהוא יחוש.
שאלו את הסטייפלר זכר צדיק לברכה לאיזה מלמד לשלוח את הילדים הקטנים, אז הוא אמר לשלוח אותם למלמד שיכול לצייר להם את הגן עדן והגיהינום. שיהיה להם בחוש. אז יש סיכוי שהם יגדלו ביראת שמים.
צריך האדם לקרב את השכר והעונש כל מה שאפשר לחוש, לצייר יסורים כאילו הם באים עליו ממש חס ושלום, ולהתבונן היטב כמה קשה לסבול, כענין שנאמר "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר החי יתן אל ליבו", הכוונה יתן אל ליבו יצייר את זה בלבבו ענין המיתה על עצמו, ולא על פלוני. כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה, יזכור לו יום המיתה, למה צריך להגיד יזכור לו יום המיתה? יזכור יום המיתה, לא, דבר גדול כיוונו בזה חכמים. שאדם חושב על מיתה סתם זה חושב על מיתת פלוני, לא על עצמו, לכן אמרו לו לא יזכור לו את יום המיתה שלו, כך בכל מיני יסורים יצייר לעצמו כמה יסבול מי שעובר על דברי תורה, וזה יועיל לו הרבה להזהר מן החטא, זהו שאמרו זכרונם לברכה, גדולה הסרת טבעת, פירוש ללמד לנו את החוב לקרב את כל העונשים לחוש. ברגע שיצאה הגזרה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, כבר אין לאן לברוח, זהו, יגיע המועד ואתם יודעים מה יהיה.
אם יגידו היום שכמה אנשים מדאעש הגיעו לאזור פלוני אלמוני, והם מסתובבים ברחוב פלוני אלמוני, אוה, איזה פחד, כי זה יודע אדם לקרב אל החוש. אנשים פוחדים מדאעש, אבל מהשטן מלאך המוות השוכן בליבם, הפוך, הוא סחבק איתם, חבר שלהם, מחייכים לו, הולכים איתו, שומעים לעצתו, והוא מכין להם את השאול תחתית, זוהי כוונת רבי עקיבא, כל ימי הייתי מצטער, כל ימי הייתי מצטער, למה שאדם יצטער? מצוה להיות בשמחה, לא? אלא הוא היה מצייר לו ארבע מיתות בית דין כל יום כיצד הוא מוסר את נפשו לכבוד ה' יתברך לקיים "ובכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך". זה אפשרי ויתכן, זה עוד הוא כיוון כשהוא לא ידע שהוא יהיה אחד מעשרה הרוגי מלכות.
אם כסף תלוה את העני עימך, אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, פירש רש"י שם "את העני עמך" הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני, לפני שאת ההולך לא לתת לו, או כן לתת לו, תסתכל שאתה העני שעומד ומבקש ממך, היית רוצה שהוא יתן וביד רחבה? איך היית רוצה? כוונתו מבוארת, כי הכתוב נותן עצה לאדם, אל תתעצל להלוות כי טבע האדם להתעצל בזה, ואמר הכתוב הוי מסתכל כאילו אתה עני. האם היה טוב לפניך שיתעצל המלוה? כן לא תהיה אתה מתעצל להלוות, הרי דברינו מבוארים להדיא, כי הכתוב מצווה לקרב אתה דבר אל החוש, כאילו אתה עני ואז יקל לך ההלוואה. אז רואים שהתורה בעצמה מלמדת אותנו איך מקרבים אל החוש. ומעתה אם בדברי העולם שיש לאדם הרגש, יש לאדם לקרב אל החוש כדי שיעשה עליו רושם הרצון להועיל, בדברים שאין לאדם הרגש, כמו ענין המיתה שאדם משתדל לדחוק ממנו את זה הרחק הרחק, מכל שכן השכר והעונש המופלג שזה רחוק רחוק, אין לאדם שום הרגש בהם בחייו, אין עצה לאדם שיעשה עליו השכר והעונש רושם רק על ידי התקרבות וחוש, ויצייר בליבו עמוק ציור אמיתי כמה קשים ומרים היסורים, ואין לך אדם שלא סבל יסורים בחייו, ויכול לצייר בליבו מזה ולהרחיב, אם הוא רוצה מאד לדעת מה זה יסורים שילך למחלקות מסוימות בבית החולים, וישב ליד החולים וישאל אותם מה הם מרגישים ומה היו מוכנים לעשות עכשיו בשביל לצאת משם חיים.
אם יסורים קטנים כאלה קשים ומרים כל כך, יסורי הנפש על אחת כמה וכמה מי יוכל להכילם, וצריך לומר האדם לעצמו הנצל כצבי מיד, צבי לא ממתין עד שהאריה יתקרב אליו, איך שהוא הבחין מיד הוא רץ להנצל.
ומה נעמו הדברים שאמרו חכמים זכרונם לברכה יזכור לו יום המיתה, פירוש לו לעצמו שיזכיר, הרי זה ממש עצת הכתוב הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני, מזה לקחו חכמים זכרונם לברכה עצתם, יזכור לו יום המיתה לעצמו. היוצא מדברינו כי אי אפשר לו לאדם להבין היטב שום דבר שכלי לאמיתו, רק על ידי ההתקרבות לחוש. וזה ההפרש בין אדם לחברו במעלות הגבוהות. מי שיודע לקרב את הדברים אל החוש, הוא במעלה גדולה וגבוהה ויתרה מאחרים שמבינים זאת בשכל.
לכן הפסוק אומר "וידעת היום" זה פה בשכל, זה לא מספיק, "והשבות אל לבבך" שזה יהיה ציורים מוחשיים בלב, כמו שלאדם יש פחד בלב, יש צלילים מסוימים או דברים שמפחידים אותו מיד, הוא לא צריך לחשוב בשכל מה היה פה, אייייייי עכשיו הבנתי, לא, זה אוטומט עובד, ישר הוא שומע איזה משהו, הופ זה משפיע עליו הוא לא הספיק לחשוב, הוא לא הספיק לחשוב כי אצלו זה כבר בלב. אנחנו צריכים להגיע למצב שעבירה אצלנו תהיה ממש כמו פחד בלב, אוי, להתקרב לעבירה זה פחד פחדים. זה רק אם יש לו ציורים שהוא הכניס אותם לליבו והם לא יתנו לו שום מצב.
אדם שננשך פעם על ידי כלב הוא לא מתקרב ולא נותן להם להתקרב, זהו, אני מכיר אנשים שאם הוא רואה כלב ברחוב הוא לא ירד מהאוטו עד שהכלב יעבור. יש לו ציור, הוא פעם אחת כמעט ננשך, אם הוא ננשך ווי ווי ווי, מי שהכישו נחש פוחד מכלב. אז זאת אומרת שאדם צריך להגיע לציורים בלב.
והנה עיקר מצות חג הפסח וזכרון יציאת מצרים שיתברר לאדם שכר ועונש, כמו שכתב הרמב"ן זכרונו לברכה בסוף פרשת בא, "כי נתברר שיש לעולם מנהיג ומשגיח ויעניש למצרים על זדון ליבם והיטיב לעמו ישראל בעבור ששבו אליו ושמרו משמרתו וזעקו אליו".
והנה דבר שהיה לפני אלפי שנים שיעשה עלינו רושם שראוי להתפעל מזה, אי אפשר באופן פשטי, על כן באו חכמים זכרונם לברכה ויעצו לנו גם כן לקרב אל החוש, היינו לצייר ציור אמיתי, אילו היינו עבדים והיו מוציאים אותנו משם אחרי נגישות כל יום הצלפות בגופני ובזיונות והרעבות, איך היינו רוצים לצאת משם ואיך היה היום של השחרור, אדם שנכנס למעצר 48 שעות בתחנת משטרה פה בלב ליבה של מדינת ישראל, איי כמה הוא פועל עם עורך דין שלא ישאיר אותו רגע, שיוציא אותו מיד, וזה עוד בלי הצלפות ושעבוד ועבודת פרך ובזיונות והכל, יש בזיונות שמה כן, אבל לא כמו במצרים, וזה רק 48 שעות, ואם זה עציר לפני משפט שבכלל לא מודיעים לו מתי הוא ישתחרר, עוד לפני המשפט, ואם הוא אחרי משפט, ואם גזרו עליו 45 שנה, רחמנא לצלן מי יודע אם הוא יצא חי בכלל, ולא צריך לתאר לכם מה קורה שם ועם מי יושבים שם. אז זה פה, ויש עוד ביקורים ומשפחה ומשלוחים ומנות וטלפון, יש קשר חיצוני דרך מכשירים כאלה ואחרים, אבל שעבוד מצרים רחמנא לצלן זה היה עבודת פרך כלשונה, אז אם היינו עבדים והיו מוציאים אותנו משם, מה היינו חושבים אז, כיצד היינו מתבוננים על גדלות האדון המוציאו הקב"ה, והיה מוכן למסור את עצמו וכל אשר לו לאדון עולם, על ידי ציור כזה אם נעשה, ונזכור זכירת יציאת מצרים יעשה עלינו רושם חזק.
נמצא שאין כוונת חכמים לחיי בכאילו הוא יצא בפועל ממש, זה אפשר לגדולי החכמים, אבל באו לחייב את האדם לקרב את הנס של יציאת מצרים אל החוש, לצייר כאילו המעשה קרה לו בפועל, כעצת הכתוב "את העני עמך", על ידי זה יתפעל מהנס, ויראה כי יש לעולם אדון ומנהיג אותו, כך נירא אותו ונעבוד אותו וטוב לנו סלה, יהיה לנו טוב לנצח.
אומר בעל המחבר (הרש"ז) הרב שמחה זיסל מקעלם זכר צדיק לברכה, ומאז אשר זכיתי ליהנות מאור גדול אור עולם אדוננו מורינו ורבינו הגאון רבי ישראל סלנטר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, ונכנסתי מעט בחכמת המוסר, ראיתי כי רק זאת החכמה, היא התורה המונחת בקרן זוית, תלמד לאדם דעת ללחום מלחמתה של התורה, היינו מלחמת הטבע הפראי אשר האדם יוולד בו, ומלחמה גדולה לכבוש כח עז ועצום כטבע, תחת ממשלת השכל, אשר עוזריו מעטים והולך ודל, והטבע הולך וגדול, עד שנהיים זקני עם הארץ, מזקינים עם העם ארצות, בגלל שהשכל מסכן ודל לעומת כח הטבע שהולך וגדול עד שאדם זוכה במרכאות לתואר "זקני עם הארץ".
מלבד הגבורה הנצרכת לכבוש את הטבעים של האדם, יותר מזה צריך להכיר את דרכי הערמה של יצר הרע. שהיצר מערים את האדם בכל מיני ערמה ללכדו, והוא עושה זאת על פי הכרתו את טבעו של כל אחד ואחד, כענין שנאמר בפסוק "באורח זו אהלך טמנו פח לי, זאת אומרת דוקא בדרך זו אהלך, זאת אומרת הוא יודע היצר באיזה אורח אני אלך ושמה הוא טומן לי את הפח.
על כרחנו ההכרח לדעת את ערמתו של היצר על פי כוחות הנפש שלנו, זוהי חכמת המוסר.
ורבינו בחיי הפליג להסבירנו את תכסיסי ונכלולי היצר הרע בספרו חובת הלבבות בשער יחוד המעשה, וזו מה שמובא בזוהר, הובא בכוזרי כד הוי בעי למלפי פרקא דחכמתא הוו קדמו למילף פירקא דשטותא בכדי למינדע מזה פרקא דחכמתא. והאריך בזה, כשהיו רוצים ללמוד פרקי חכמה היו מקדימים ללמוד פרקי שטות, בכדי לדעת מזה את פרקי החכמה, אי אפשר להבין פרקי חכמה בלי לדעת פרקי שטות קודם. זוהי חכמת המוסר.
דרכי היראה זה נקרא פרקא דחכמתא, ודרכי הטבע והפראות שלו זה פרקא דשטותא, זאת אומרת לפני שאתה נכנס לתורה אתה צריך לדעת את התכסיסים של היצר, ואת המשיכה של הטבע, שזה נקרא פרקי דשטותא, זה הכל שטותים והבלים – שטויות והבלים, כמו שאמר שלמה המלך בחכמתו "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל", ככה הוא מתחיל את ספר החכמה שלו קהלת, בלהבין שהכל שטויות. כל הטבע, כל ההצעות שיש לטבע, זה הכל שטויות. אם תדע את פרקי השטות, איפה היצר מושך אותך לא להכנס לתורה, תוכל לנטרל אותו ולשבת בחכמה ולהשכיל.
הנה רוב העולם הם מוזרים מחכמה הלזו, ואנכי הכרתיה, רוב האנשים לא זוכים לחכמה הזו, חכמת המוסר, ואנכי הכרתיה, אומר הסבא מקלם, אהיה כדמות אפוטרופוס למוסר להרחיבו, כי ידעתי כי חכמה בלי מוסר כמאכל תפל בלי מלח, ומצאתי תנא דמסייע לי, הוא הגאון יעב"ץ זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, להעתיק כל דבריו קשה לי, אך אעתיק מעט וזה לשונו בקוצר:
"אמר החכם, אין לך דבר שמחדד השכל כמוסר עם החכמה, כי המוסר שומר השכל מטעות המדומה, ואמר עוד, דע בני כי לא תשלם לאדם החכמה אם אין לו מוסר, ואף שלמה המלך ע"ה סמך מוסר לחכמה, לדעת חכמה ומוסר, מפני שאין חכמה בלי מוסר". עד כאן לשונו הקדוש וזה ברור למבין.
היוצא לנו מן המאמר הזה, שכשחכמים ציוונו בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, פירושו לקרב את זה אל החוש, לצייר ציור אמיתי על עצמנו ולהרגיש את החויה של השעבוד והעבדות והיציאה, ואז יצא לנו מזה הכרת הטוב למוציא לדון הכל, ומאז נעדיף להשתעבד לו מלהשתעבד ליד אדונים קשה למחלות וליסורים במקום השעבוד לו.
לכן אנחנו אומרים בכל יום, "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" בשביל מה? "להיות לכם לאלהים", לא הוצאתי אתכם שתלכו לעבוד עבודה זרה יצר הרע וחילותיו, הוצאתי אתכם בשביל להיות לכם לאלהים. זו דברה ראשונה בעשרת הדברות, "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", אז מה הדברה השניה? "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אז אם ככה זה רק אני ואין בלתי, כל מי שתעבוד זולתי אתה כעובד עבודה זרה. גם אם אתה עובד את עצמך נאמר עליך "לא יהיה בך אל זר". זאת אומרת יש אנשים שעובדים את עצמם, הגאוה שלהם, הכבוד שלהם, את זה הם עובדים, יומם ולילה, הם משועבדים לזה.
לכן "והגדת לבנך בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....