כמלאכים ביום הכפורים | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום לעילוי נשמת עמרם בן זוהרה ושלמה בן תמר
זכות הנציב יום תעמוד להם מנוחתם עדן
אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש
החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין
כדי שיכוונו ליבם לאביהם שבשמיים.
ואמר בי יהושע בן לוי,
המתפלל צריך לשהות
שעה אחת אחר תפילתו.
צריך להתבונן.
לאיזה צורך היו החסידים שוהים לאחר התפילה שעה?
לפני התפילה
היו שוהים כדי לכוון ליבם לאביהם שבשמיים,
אבל לאחר התפילה
מה הצורך בשהייה?
העולם רגילים לומר שאותם חסידים
נתעלו למרומים בתפילתם.
ועתה, אחר שהתפללו עליהם לשוב לרדת למטה.
כיוון שאין כוח אנוש לרדת בפעם אחת מגובהי מרומים אל העולם התחתון,
כי זה בגדר נפילה עצומה,
ותגרום הפסד למעלות האדם ורוממות הנפש.
זאת אומרת,
אם אתה מסתלק פתאום מכל העבודה הגדולה שאתה עושה וחוזר כאילו לחיים רגיל,
אז אתה מפסיד כאילו את הכול.
על כן היו שוהים שעה אחת אחר תפילתם כדי לסוג שלב אחר שלב
ולרדת מעט-מעט מן המדרגה הרוממה שהגיעו אליה בתפילה.
עדיין
יש להתבונן מה עשו החסידים בשעה זו.
בשעה שקודם התפילה,
כשהיו מתאמצים לעלות מעלה-מעלה,
אז אנחנו מבינים
שהם שהו באמירת פסוקי דה זמרה,
בנחת,
במתינות,
כמונה מעות,
כמו האדם שסופר כסף, הוא לא ממהר, לא להתבלבל,
שטר-שטר,
ולאחריהם יש את ברכות קריאת שמע וקריאת שמע עצמה,
כולם זה סולם שבו עולים השמיימה לעמוד לפני האלוקים בתפילת שמונה עשרה.
אז אתה מגיע לעולם האצילות,
כך כתוב בסידור.
אבל בשעה שלאחר התפילה,
אם אומנם כדי לרדת מטה
יש צורך בירידה איטית שלב אחר שלב,
אבל מה עשו במשך השעה הזאת שהם יורדים?
מה עשו?
צריכים לומר שבאותה שעה
היו מתבוננים בענייני הרוחניות שבעולם הגשמי.
היינו בקיום מצוות בפועל
שהם עומדים לעשות
כל היום
אחרי התפילה,
והיו מתבוננים בזה
כדי שיהיו עסקיהם בכל היום בחוכמה,
בדעת, בהשכל,
וכל זה צריך להיות מלובש בגשמיות.
שהרי זה כל האדם,
שבכל מערכת חייו
יבוא הצלם אלוהים שבו לידי ביטוי שלם במעשיו הגשמיים.
כיוון שהחסידים הללו הגיעו בשעת התפילה להתפשטות הגשמיות,
כשעמדו לפני השם יתברך
בשירה וברננה,
בתפילה ובתחנונים,
על כן כשיצאו מלפני השם יתברך
וגמרו את התפילה,
עכשיו העבודה שלהם היה להלביש את השכל הנבדל בתוך גשמיות הלבוש,
כדי שיהיו נכונים לעבוד את השם יתברך ביישוב העולם,
על ידי קיום מצוות בפועל
ועשיית חסד בגופם.
ככה אנחנו צריכים לתפוס את ההנהגה הזאת בצאתנו מעבודת יום הכיפורים.
כי ביום הזה,
היום הקדוש,
אנחנו עומדים לפני הבורא כמלאכים מופשטים מחומר.
לא אוכלים, לא שותים,
מופשטים מכל ענייני העולם הזה, לא משא ומתן, שום קשר לרחוב,
כל היום תפילות,
עד שאמרו חכמים זיכרונם לברכה שהשטן רואה שלא נמצא חטא ביום הכיפורים,
ואומר לפני הקדוש ברוך הוא, יש לך עם אחד בארץ,
כמלאכי השרת בשמיים.
למה מלאכי השרת אין להם קפיצין?
כך ישראל עומדים על רגליהם
ביום הכיפורים.
למה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתייה?
כך ישראל אין להם אכילה ושתייה ביום הכיפורים.
למה מלאכי השרת נקיים מכל חטא?
כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכיפורים.
למה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם?
כך ישראל, שלום, מתווך ביניהם.
אז מבואר
שביום הכיפורים אנחנו בדרגת מלאכים מופשטים מכל ענייני גשמיות העולם הזה,
ולכן עושים גם אנו מעשים דומים למלאכים.
ומבואר בשולחן ערוך אורח חיים סימן טרי.
הרמ״ם מביא יש שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום הכיפורים,
דוגמת מלאכי השרת,
קיטל.
וכן בליל יום הכיפורים ומחורתו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם בעט בקורם.
במשנה הברורה הוא אומר שזה שירת המלאכים.
וביום הכיפורים גם ישראל דומין למלאכים.
מכיוון שלמחורת יום הכיפורים
עלינו להתעסק בפועל במצוות
שהן ענייני הרוחניות אשר בעולם הגשמי,
שומה עלינו להקדיש התבוננות נכונה לדבר,
כדי שעיסוקנו בענייני המצוות
יהיה כעיסוקם של מלאכים,
אבל לבושים ולבוש גשמי.
כל מעשיהם בהשכל ודעת צרופה וזכה,
וכמו אותם החסידים
שהיו יוצאים מלפני השם,
שוהים שעה אחת בהתבוננות אחר התפילה,
כדי להלביש את הזכלים הנבדלים בגשמיות של הגוף,
למען יהיו נכונים לעבוד את השם בעולם המעשה.
וכך מוטל עלינו בצאתנו מלפני השם
אחר עבודת יום הכיפורים,
לשהות שעה אחת
בעיון רב ובהתבוננות,
כדי לשוב ולהתעסק בקיום המצוות בפועל,
אבל באופן הנכון בישר.
יש לנו מצוות סוכה,
ארבעת המינים,
יום טוב,
להכין את הכול כמו שצריך,
אבל עם רוחניות בתוך מעשי המצוות.
בעלינו לשים על לב שעבודת אל הימים הבאים לקראתנו לשלום,
מלבד היותם עיסוק בפועל במצוות החג,
עומדת לפנינו בימים האלה גם עבודת מצוות כיבוד אב ואם.
איש-איש מאיתנו נוסע לביתו, לבית הוריו האיכרים,
פה מדברים על בני ישיבות,
שבחג נוסעים להורים,
ושם באה לידינו מצווה בפועל של כיבוד אב ואם.
מצווה שאין לה שיעור.
עד כמה מוטל על הבן
להיות מלא ברגשות אהבה,
ברחשי כבוד להורים.
רגשות עליונים שצריכים לבוא לידי ביטוי בעשייה,
בהשכל ודעת,
כמנהגי מלאכי מרום.
וצריך לעמוד על המשמר,
שלא תעלה על הלב מחשבה פסולה,
לרצות לקבל מהאבא והאימא.
אלא כל חפצנו צריך להיות מופנה רק לכיוון של נתינה לאבא ואימא.
לתת להם אהבה וכבוד
להורים
וגם לקרובים,
בלי תערובת של נטייה לקבל.
זה העבודה כמלאכת השכלים הנבדלים,
שזה המלאכים שאין להם חומר ויצר הרע.
ואין בהם כלל עניין של נטילה לעצמם.
באדם צריך
להתאמץ ברכישת האהבה לאבא והאימא בשפע.
בשפע.
זאת מצווה שקשה מאוד לקיים אותה
ומזניחים אותה
ושוכחים שיש אורים בכלל.
שוכחים.
ואם כן, זה רק לבקש.
תקנו לי, תיתנו לי, תכינו לי, תבשלי לי.
יש לנו ללמוד
ולהתלמד מן האהבה שהאימא רוחשת לבן.
כמה היא מרעיפה עליו קיתונות של אהבה בלי קץ וגבול.
לא כפי רצונה בהגבלה,
אלא כפי רצונו ללא סייג.
בעוד,
זאת עלינו ללמוד. הכוונה כמו רצונו של הילד.
כמה שהוא רוצה והוא צריך, היא נותנת לו.
אפילו אם היא הייתה רוצה להגביל את עצמה, כן?
היא צריכה גם לנוח, היא גם צריכה...
לא.
היא טורחת ומתייגעת
אפילו בכלות הכוחות.
וזאת עלינו ללמוד
גם מרחשי הכבוד שהאבא רוחש לבן ומשתדל לעשותו איש בין האנשים.
מדריכו, מכוון אותו, משקיע בו, משלם, רץ, פועל.
הכול, לבנות אותו מינקות עד שיהיה גבר בגוברין.
ויהיה אדם חשוב ונכבד בקהל העם.
וכך, במידה הזאת,
מוטל על הבנים
להתאמץ ולעשות להורים כפי רצונם.
ולזה דרושה התבוננות רבה ועיון נמרץ,
לעמוד על אמיתת גודל החיוב בדרכי העשייה בפועל,
שהרי זה כל האדם
להביע באופן מעשי ושלם
את היותו צלם אלוהים.
לא נצלן,
לא נטלן,
אלא נתנן,
נותן,
להיות בעל נתינה בשלמות, ללא מטרות של קבלה.
למי מגיע הכי הרבה בעולם?
לשני השותפים של הקדוש ברוך הוא.
הקדוש ברוך הוא בחר אותם
להיות שותפים שלו בבריאה שלנו.
אנחנו חייבים להם את כל החיים. בלעדיהם לא היינו פה.
אנשים לא קולטים את זה.
פשוט להם, כאילו,
מה, זה ההורים שלי.
כל זמן שיש לכם הזדמנות לעשות
למענם
להכיר טובה,
הערכה,
לרוץ בעבורם, לעשות למענם,
לפייס אותם, לשמח אותם, לבשר אותם בשורות טובות,
זה אושר שאין כדוגמתו להם
ולכם עוד יותר.
וזוכים בזה לאריכות ימים.
אריכות ימים.
והשם שמח, כי זו החמורה שבחמורות שבמצוות התורה.
והיא הקשה מכולן.
כי בקל יכול בן אדם להפסיד
הון עתק.
ואם אדם חושב שרק בחייהם הוא חייב בכיבודם,
אחר מותם עוד יותר חייב בכיבודם.
וגם,
אם יש לו שם טוב בגדולים ואומרים לאימא שלו או לאבא שלו,
אשרייך איזה בן,
מה זה, איזה זכות, כמה זה ממלא אותם,
כמה זה שווה.
ואתם בטח גם תרצו שיהיו לכם ילדים כאלה אחר כך,
והם משלמים לכם בדיוק כמו שהתנהגתם עם ההורים.
איך שתשקיע,
כך ישקיעו בך.
והילדים קולטים איך אתה מתייחס להורים שלך.
ואחר כך הם יטפלו בך בהתאם.
אז קחו בחשבון מצווה גדולה.
אפילו הזמיר אמר שזו מצווה שהיא מאוד מיוחדת,
לכן הוא השאיר את אבא שלו לקבץ מעות בפתח בית הכנסת,
רחמנא לצלן.
נאה דורש, נאה מקיים, לא קיים בהידרדרות.
רבי חנניהו בן אגשיו אומר,
רוסו הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,
לפי כוח ירבו לו עם תורו ומשווד,
שנאמר אדנו החופש למען, שדגו יגדיל תורו ויאדיר.