"ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה'". ויעתר לו - נתפייס לו אומר רש"י, מה שייך פיוס עם הקב"ה ולמה היה פיוס, וכי נפלה תגרה או היה איזה רוגז שנתפייס? מה בעצם הוראת המילה פיוס כאן? 

הביאור הוא שכל ענין התפילה הוא תשוקת הנפש וגעגועיה להדבק ביוצר, ומולידה על ידי זה כיסופי השלמות, שאדם נכסף לשלמות. אז ענין התפילה זה התשוקה של הנפש וגעגועים להדבק ביוצר, וזה מוליד כיסופים לשלמות. וכשהכיסופים הללו מתמלאים משתלטת בתוך הנשמה הרגשת התנחמות והרגעה, נוחם ורוגע. 

הקב"ה הוא עילת כל העילות ויסוד כל היסודות של הטהרה והקדושה, ואדם השואף להדבק בקב"ה מן ההכרח שירחיק מעל עצמו כל שמץ של שיג ופסול העלול להפריע ולחצוץ בינו ובין הקב"ה, כי אין לבוא לפני הקב"ה באדרת של חנף ואהבה וצביעות, ואפילו מלאכים הנתפסים בצל צילו של גאוה נדחקים מפניו, כמו שמצינו אצל המלאכים בהפיכת סדום שהתבטאו כי משחיתים אנחנו, בגלל זה נדחו ממחיצתם 138 שנה. 

אור העליון אינו סובל כל זיוף, זיוף כלשהו לא סובל האור העליון, ואין הערמה ואין התחפשות מועילה בשמים כלום וכלום, כל דבר בלתי רצוי אפילו במשהו נדחק ומושלך מאליו, אינו מתדבק ואינו נאחז בשום פנים, כהגדרת אברהם אבינו ע"ה לאליעזר - אתה ארור ואני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך, אין שום צד של דבקות. 

והאלשיך הקדוש ז"ל בפרשת מצורע מביע את הרעיון בענין מראות נגעים ומסביר, שלכן אין בדורותינו דין מראות נגעים, היות ועצם הקדושה האצורה בנפשו של האדם אין בכוחה להיות כפופה וסובלת את הטומאה בדירה אחת, ז"א להיות נכפפים בדירה אחת בדיור אחד במקום אחד בתוך האדם גם קדושה גם טהרה, אין בדורותינו כוחות כאלה. ולכן מתגברת הקדושה, לא בדורותינו סליחה, בדורות קודמים לא יכלו שיהיה בכפיפה אחת קדושה וטומאה לכן מתגברת הקדושה ופולטת הטומאה מקרבה, והטומאה מתגלה ומופיעה בצורת נגע, בולטת ישר החוצה. ואכן כל התהליך הזה יפה היה רק בדורות הקודמים שלא יכלו להיות קדושה וטומאה בדיור אחד בתוך אדם אחד, כיון שכולם היו במדרגה גבוהה, בזמן שחלק הקדושה בנפש הישראלי היתה עזה ואדירה, אפילו פשוטי עם לא יכלו שהקדושה והטומאה ידורו בכפיפה אחת, והטומאה היתה נאלצת תמיד להסתלק, והיתה באה בצורת נגעים, מה שאין כן בדורותינו, כיון שנקלש כח הקדושה, קלוש, אין בכוחה להשתלט, לקדושה אין כח להשתלט ולכוף את הטומאה שתצא החוצה, לכן לא רואים בדורותינו דין נגעים. זה בגלל שאין בנו כח להוציא, זה כמו שאדם אין לו כח להקיא את האוכל הלא טוב. 

והקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, כי מהות התפילה זוהי החתירה מול ההזדככות האמיתית. השתפכות הנפש של הצדיקים זה להתרחץ מכל שמץ של הרהור פסול המעכב את הדבקות עם הקדושה, ובהיות האדם מזוכך בנפשו יכול הוא להיות חיבור למקור הטהרה, כי רק מין במינו מתחבר. למה הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. כי התפילה מהותה זה חתירה מול ההזדככות האמיתית להיות זך ונקי, הצדיקים משתפכת נפשם והם רוחצים מכל שמץ של הרהור פסול שמעכב דבקות עם הקדושה. כשאדם זוכה להיות מזוכך בנפשו אז יש לו את האפשרות לחיבור למקור הטהרה הקב"ה כי רק מין במינו מתחבר. כן כתב החובת לבבות, רבינו בחיי, מה ענין האהבה באלהים, הוא כלות הנפש אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון, הנפש משתוקקת להדבק באור העליון, עד כלות הנפש, והוא שהנפש הוא עצם פשוט רוחני נוטה אל הדומה לו, כיון שזה עצם פשוט לכן הוא נוטה אל הדומה לו, ומתרחקת הנפש בטבעה מאשר הוא כנגדה, לכן היא מתרחקת מן הגופות העבים, מן החומר. 

כעת נבין את הענין נתפייס לו, אמרנו ויעתר לו, רש"י אומר נתפייס לו, מה זה נתפייס לו, שאלנו היתה מריבה ומצה ביניהם? יצחק אבינו כשבאה עליו התערותא גדולה, התעוררות גדולה להתפלל על בנים, הלך למקום המקודש שבו נתקדש מקום העקידה, שם התחיל להתרומם ולהרגיש ממש כאילו הוא פושט מחדש את צווארו על קידוש ה', יצחק אבינו שנתקדש בקדושה עילאית ביותר נוסף על קדושת הארץ בהעקדו במקום שבית הבחירה עתיד להבנות עליו, הגיע לקדושה רוממה כזו שהקב"ה נתפייס לו. היתה התאחדות והתקשרות טהרה של מין במינו ללא כל שמץ תערובות של פסול, והדבקות היתה כעצם השמים לטוהר. דהיינו אין שום עכבה, אין שום דבר חוצץ, נתפייס לו. 

כן יתבאר הענין מה שאמרו ז"ל על הבל וקין, "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", אומר המדרש נתפייס ממנו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה - לא נתפייס ממנו, זה מדרש בראשית רבה ב'. רחשי ליבו של הבל כשהביא את הקרבן לה' היו כל כך צחים ומנוקים מכל תערובת של מחשבת פיגול עד שהקב"ה נתפייס ממנו. התקרב והתאחד עם רגשי ליבו של הבל, וקרבנו נתקבל בריצוי ובפיוס לפניו. אבל מקרבנו של קין שהיה רק ביטוי מן השפה ולחוץ, מפולחן זה לא נתפייס ממנו, אין ריצוי ואין פיוס למחשבה קלושה, ואין דבקות ללב שהוא חלוק וגס, וקין נשאר נדח מבחוץ. 

זה שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשת ויקרא בענין המילה קרבן, קרבן מלשון קריבה ואחדות, כשהאדם מביא קרבן לה' ובתוך ליבו הוא מתגעגע לה' יתברך מתוך טהרה והכנעה והכרת גדולתו, ממילא הוא מתקרב ומתאחד את ה' יתברך, ומה גם שהכהן המשרת אומר לפניו דברי כיבושין על עניני תשובה וטהרת הנפש, ובהשפעת דברי הכהן נפשו של המביא קרבן מתכבסת מכל כתמיה, אז מתבצע הפיוס וההתקרבות לה' יתברך והקרבן הוא לרצונו.

כמובן שגם בהתכבסות הזו ישנן מדרגות ומעלות, ובהתאם לדרגת ההזדככות כך מעלת יעילות הקרבן, כמו שאמר הספורנו ז"ל על הפסוק "לא תוכלו לראות את פני" לא יהיה זה נמנע ממך מפני חסרון השפעתי, אבל מפני חסרון קבלתך, שלא תוכל לקבל את שפע האור. לא תוכלו לראות את פני לא בגללי, לא שאני מחסיר מכם את ההשפעה, אתם, לכם יש לכם חסרון קבלה לקבל את השפעתי, את שפע האור, כי מיעוט הבנת האלוקות שבא לפעמים לאדם זה לא מפאת חוסר השפעה האלוקית על העולם, אלא מפאת חסרון המקבלים בני האדם שאינם מטוהרים כל צרכם, ולכן כפי שיעור הזיכוך והטהרה כן תהיה השראת השכינה עליו, כמה שהוא מזדכך אז נדבק מין במינו. 

לכן הבל שהתרומם במדרגת הזדככות, שהביא מבכורות צאנו וממיטב נפשו, זכה ונתפייס לו הקב"ה והשכינה נמשכה ושרתה עליו, בבחינת "אני לדודי ועלי תשוקתו", מה שאין כן קין שלא היתה לו הכשרה של הזדככות כל כך, ממילא אי אפשרית היתה התפיסות והתאחדות.

מזה אנחנו לומדים מה גודל הציווי הבלתי פוסק של טהרת המידות וכבישת היצר על ידי לימוד המוסר. רק ע"י מוסר אפשר לזכך ולטהר את המידות, ואז זוכים למעלה בקודש ולהתקרב לה', עד שמגיעים לפיוס והתאחדות נשגבה מאד ונעלה.

אז זה מה שאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו" במקום הר המוריה במקום העקידה, בהר הבית לעתיד לבוא, בארץ ישראל, כל המעלות, בזכרון העקידה עצמה, היה זך ומרומם מעל כל מדרגה חומרית, והקב"ה נתפייס לו ויעתר לו ה'. 

אז ז"א זה הדבר שאנחנו צריכים, להיות במצב של התפייס, יש ריחוק, המידות שלנו הל אטובות, החומר שנמשכים אליו, כל הדברים האלה גורמים לריחוק, כשאנחנו עובדים לתקן את המידות ולהטהר ולהזדכך ובתפילה ובריצוי ובהשתוקקות לה', יכול אדם להגיע למצב של התפייסות עם ה' ודבק מין במינו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.