צער ראיית הרשעים | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

שרה בת

אדג'ה

משה תזזו בן אמרץ'

יזכו לזרע חי וקיים תאומים בן ובת

אמן

ויהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו

ברבקה אוהבת את יעקב

אומר המכתב מאליהו ראיתי בשם הארי זיכרונו לברכה שטועים החושבים

שעשיו היה צבוע ובזה הטעה את אביו חס ושלום נחשוב כך

ודאי כיוון שטעה יצחק אבינו עליו השלום

היה מקום גדול לטעות

ואילו היה באמת צבוע איך אפשר שיטעה יצחק אבינו עליו השלום בזה

זאת אומרת צביעות זה דבר גלוי וניכר

איך אפשר שהוא לא ירגיש בזה

אלא מה?

הכוונה שכתוב כי ציד בפיו

הציד היה דווקא בפיו

הניצוצות קדושה שאחז בהן

ההתעוררויות האפשריות

שיכול היה להגיע על ידם לקדושה

השאיר אותם

בפיו

ולא בלע אותם

לא הפנים אותם

בפיו ובשפתיו כיבדוני

ולבו רחק ממני כי היה ירא לבלוע את כל הדברים

פן יחזור למוטב

על כן נראה רק מהצד החיצון לבד

והתעניין איך מעסרים את התבן

איך אפשר לקיים בהם מצוות מעשר

ודיבר בעניינים האלה עם החברים שלו

עם אחיו

עם אביו, עם אחיו

כדרך כל דבר שהוא ממנו והחוצה

משוחח ומדבר

ואדרבה הדיבור נשאר אצלו חיצוני

ולא מפנים.

אמרו זיכרונם לברכה

דאגה בלב איש

ישיחנה לאחרים

כי על ידי זה הדאגה שבלב מתקררת ונחלשת.

זאת הייתה הבחינה של עשיו.

הוא לא בלע את ההערות

שהיו בפיו אלא רק דיבר בהן.

נדבר כמו המרצים החדשים.

ונאמרו מבחוץ

להאני הפועל.

הכל חיצוני.

אם כן, מי שדברי מוסר ורגשי התעוררות ותשובה שגורים

רק בפיו,

הרי הוא חברו של עשיו הרשע.

זאת אומרת, אדם מדבר, מדבר, מדבר. אין בו בפנימיות שום דבר מזה.

רק הכל דיבור. אם מדבר, הוא יודע.

יש מרצים חדשים שבאמצע ההרצאה הם שמים את היד על הראש ככה ומדברים עם אנשים,

תוקחים גרפסים.

לא יאומן.

תרש הוא מסטול קצת.

לא קולט אפילו מרצים. מדבר הלכות ולא בטוח בעצמו.

קוראים לו דיין.

לא יאומן כי יסופר.

השם יצילנו מזה ויסייענו לפקוע את טמטום הלב.

עד כאן דברי המכתב מאליהו.

ויעזד יעקב נזיד

ויבוא עשה מן השדה והוא עייף.

כל זמן שהיה אברהם חי

לא מרד עשיו,

ככתוב, ויבוא עשה מן השדה.

תניא באותו יום נפטר אברהם אבינו

ועבר באותו יום הרשע חמש עבירות.

משמע שהצער

של ראיית הרשע הרבה יותר קשה ממוות.

תבינו רק דבר אחד,

חיים של אברהם אבינו,

כל רגע היו לו השגות אלוקיות.

כל רגע הוא פעל בכל העולמות.

כל רגע הוא כדשם שמיים.

כל יום התרוממות חדשה.

וכאן לפנינו

השם לוקח לו חמש שנים שלמות אהובות ונעימות

שעלולות למלא את כל העולם אור חדש

ונפשות חדשות.

ומכל מקום, בכדי שלא להצטער

למראה

הרשע והרשע,

ובעיקר שזה אחד מבניו יוצא חלציו,

מותר לוותר על כל העושר הנצחי הזה,

ולא לראות בקלקול של יציאה לתרבות רעה.

אם כן, עד כמה צריך אדם להצטער על החטא והקלקול שנמצאים בו?

הרועה בזרעו,

כדאי לו להפסיד מחייו ולא לראות את הצער. אז אדם

שבעצמו יש את הרשעות,

והוא נושא את זה בקרבו,

מה רב הכאב והעינוי על החטאים?

שהאדם יודע בוודאי שהם דבוקים בו ככלב, רחמנא לצלן.

ומה רבה צריכה להיות המועקה

שתלחץ את ליבו של האדם?

ההכרה והידיעה שבעוון ובחטא

הוא עדיין מתהלך על האדמות.

העצה היחידה לאדם,

להשתדל להחליף את מסע הרגשת החטאים והעוונות

במסע של לימוד מוסר.

לקרוא ולהגות

ולהתדבק באלוקות.

מועקת החטא,

צריך להחליף אותה בחרדה תמידית של יראת שמיים,

ולהמיר זאת

והיה ותמורתו קודש.

אותו דבר מצינו אצל יצחק אבינו עליו השלום.

כתוב,

ותכינה עיני מרעות מפני הכעס שהיה מכעיסו

לפי שהשכינה הייתה שרויה בביתו של יצחק

בעמד עשיו,

ונטל מבנות כנען,

והיו נשם מעשנות

ומקטירות לעבודה זרה שלהן,

ונסתלקה שכינה מיצחק,

והיה רועה ומצר

אמר הקדוש ברוך הוא, הרי נמחה את עיניו

שלא יראה ויוסיף צער.

בהרי הסומא חשוב כמת

ופטור מכמה מצוות,

וצער גדול הוא.

מכל מקום צער ראיית החטא

גדול מצער העיוורון.

כדאי למות, כדאי להיות עיוור ולא לראות בצער של הרשעים.

ועוד צדקה עשה הקדוש ברוך הוא, יצחק אבינו, שיכה את עיניו

כדי שלא יסבול מעשן קטור את הגילולים

בעיניו הרואות.

אתם רואים שיש אנשים שלא יכולים לסבול עשן של סיגריות, נכנס להם לעיניים,

שורף להם וכו'.

זה עשן, כאילו,

עשן של עבודה זרה, נחמנא ניצלן.

עצם הידיעה שהם מקטירים לעבודה זרה

בתוך ביתו, כמו שאומרים, של יצחק אבינו, לא בתוך ממש, אבל

זה נקרא תחת חסותו.

איזה צער זה, נחמנא ניצלן.

אז מה מאוד מראה וכבדה צריכה להיות הרגשת

נושא החטא בקרבו, מי שנושא חטא בקרבו?

כמה צריכה להיות מראה וכבדה

ההרגשה שלו?

ואפילו שהאדם הבינוני

לא מרגיש כל כך בכובד החטא הפנימי,

כי הוא חושב שהוא מדבר דברי תורה, הוא מדבר עם אנשים, הוא מתמצא בזה וזה,

אבל אין לו תוך.

אין תוך.

כי כדי להרגיש צריך להיות נקי וטהור מההתחלה.

אם אדם לא טיהר את עצמו, הוא לא יכול להרגיש את זה.

לכן האנשים לא כואב להם כשהם רואים הידרדרות ורואים פשיעה.

רואים דברים כאלה.

הם מסתכלים על החיצוניות.

יש אחד שמתנדנד

ומדבר עם האצבעות

והוא נשמע בסדר, ואפילו גידל זקן קצת.

אומנם זה עדיין זקן שאסי,

אבל נחמד.

נחמד, לא מפריע להם. אבל מה תוך?

מין ואפיקוירס, אמר הרב

בן דוד.

אז איך אתה יכול?

איך זה עובר אצלך?

כי אתה אפילו לא בינוני.

אם אתה לא מרגיש

את גודל החטא ואתה לא זועק על זה,

אז אתה בעיה חמורה מאוד. אתה חיצוני כמו עשו.

לכן מחובתנו,

אנשי התורה והמוסר,

לחדד את המחשבות,

ללטש את הלב,

להרגיש

הרגשת מסע טובעת החטא שנדבק בנו.

ולא רק נדבק בנו מעצמנו, גם מאחרים כאלה

שאדם סופג מהם במקום יראת שמיים

פקולות

ושטויות

והבלים.

לא יאומן כי יסופר.

ממש.

הרפורמים לא מעיזים להגיד מה שהם אומרים.

לא מעיזים להגיד מה שהם אומרים.

הם אומרים את זה כאילו זה בסדר והכול.

תדליק נר נשמה ותדליק ממנו

ותעשן בשבת,

פחות או קצת, כי חבל על הריאות.

אין גיהנום, אין סקלה, אין כלום. ריאות?

לא חבל, תראה, תראה סרטים, יש ריאות שחורות.

זה אומר הרב,

ראש ארגון הידברות,

אז זמיר.

שואלים שאלה באתר שלו.

האם מותר?

אסור! אומרים, אסור.

הוא אומר ככה,

ואלה שמשיבים שם אומרים אחרת.

מה זה?

אין שם רבנים, הכול שקר.

בנימין שמואלי, מי זה? אין אחד כזה. זה שמות סופרים, כאילו.

הם מסתתרים מאחורי שמות, שלא יתפסו אותם על השטויות שהם אומרים,

כי הם מחטיאים את הרבים.

אנחנו חיפשנו, חיפשנו למצוא.

הגיעו למרצה בבר אילן,

דוקטור. הוא אומר, מה לי ולהם?

כל פעם מצלצלים אליי, אני בנימין שמואלי.

זה לא הוא. הוא אומר, עזבו אותי.

אין בנימין שמואלי, אין שמות כאלה. אתה מחפש?

אין שמות כאלה.

הם מסתתרים מאחורי זה. מי עונה? ילדים? מפגרים?

לא ברור.

אבל הכול תעת חסותו של מעל המגבעת

המתנדנד

זמיר.

הכול בצווארו.

אין מה לעשות.

אתה יושב-ראש הארגון.

כולם יודעים שזה אתה.

הכול תחתיך, והרי אתה מתחייב.

שאצלך כולם שומרים נגיעה.

כל מי שנכנס לאתר, גם היום אני לא מכיר אותו, הוא שומר נגיעה. ברור, מי שנגע באתר הוא כבר שומר נגיעה.

כי אם הוא נגע באתר הוא כבר לא יכול לגעת באישה, גמרנו.

אפילו שהוא התחתן, הוא לא יכול כבר, גמרנו.

נגע באתר, זהו.

משוגעים, אנשים משוגעים ממש.

וכפי הרגשת כובד החטא

יוקל מעלינו כובד תשובת המשקל

כדי להשתחרר ולהזדכך.

אם נרגיש את כובד החטא,

אז יקל עלינו לעשות את תשובת המשקל,

וככה נוכל להשתחרר ולהזדכך.

צריך להעמיק במוסר

ולהפנים ולקיים.

בכול זה תלוי

בהרגשת הצער

והעינוי שיש לך מהחטא, שאתה מבין עד כמה זה חמור.

זאת אומרת, אם אתה רואה שהשם הפסיד לאברהם אבינו חמש שנים מחייו שתיארנו

בשביל שהוא ימות בשיבה טובה,

זאת אומרת, אם הוא לא ראה ברשעתו של עשיו,

והוא נפטר בין 175. אז זה נקרא שהוא נפטר בשיבה טובה כי הוא לא ראה את הרשע ברשעו.

אתם שומעים דבר כזה?

שמעתם דבר כזה?

אני לא מבין.

אברהם אבינו ראה את הרשעות של כל העולם כולו, כולם עובדי עבודה זרה.

אבל אתה רואה מזרעך שמישהו יוצא לתרבות רעה, כאילו כל מה שאתה עשית יוצא לתרבות רעה.

שמר ההם.

חכמים אומרים

ששני תומים מבטנך,

שני לאומים ממייך,

יצאו, ולאום אלאום יאמץ,

אומרים זה רבי ואנטונינוס.

ויהיה לך לשאול למה זה אנוכי.

אז כשאמרו לה את זה, אז היא נרגעה.

מה יש לרגע?

אחד רשע גמור ואחד צדיק גמור, מה נרגעת?

אז אומרים חכמים שזה רבי ואנטונינוס,

שהם אחד מצאצאי יעקב

ואחד מצאצאי עשיו.

אז מה, מה, מה, מה הרגיעות כשמודיעים לה את זה?

הראו לה שעתידים לצאת ממנה גם רבי,

לא רק יעקב ועשיו, גם רבי ואנטונינוס.

ובזה התנחמה.

למה?

כי רבי החזיר את אנטונינוס,

גייר אותו בסוף, הוא התגייר.

ואנטונינוס

היה הורג כל יום שני שומרים שלו,

כשהיה בא רבי ללמד אותו דרך מערה.

היו שני שומרים, אחד בחוץ ואחד בפנים,

ובשביל שלא ידעו שהוא מלמד אותו תורה,

אז זה היה נכנס דרך המערה והיה מחסל אנטונינוס את שני השומרים, והביא שני שומרים חדשים למחר,

שלא יכלו לספר שהוא בא ללמד אותו תורה.

ואנטונינוס כל כך העריך את רבי,

שהיה מתכופף לפניו

שהוא ידרוך עליו בשביל לעלות למיטה.

תארו לכם מה זה.

אז זאת אומרת,

כשהיא ראתה שבכל אופן יש תקווה ואפשר גם להציל מעשיו,

שיכול לצאת אנטונינוס,

אז היא נרגעה.

אז זאת אומרת, כשרואים שיש תקווה,

מהזרע אפילו לא מקולקל,

זו נחמה גדולה.

וכשרואים הפוך,

כשהזרע מתקלקל,

אז כדאי למות חמש שנים קודם

בשביל שייקרב בשיבה טובה,

וכדי לאחות את העיניים ולהיות עיוור ולא לראות

מעשנות ומקטרות לעבודה זרה

במבנות כנען,

לראות את הצרה הזאת בבית כל הזמן. הרי כתוב

שקשה תרבות רעה בביתו של אדם

יותר ממלחמת גוג ומגוג.

אדם שמגדל ילדים והם מושחתים,

רעים, מידות רעות,

לא בסדר, זה יותר גרוע ממלחמת גוג ומגוג.

כל ישראל מפחדת עכשיו

רק מטילי שיוט

של האיראנים וכו'.

זה הם פוחדים.

זה אפס אפסים לעומת גוג ומגוג שימותו שני שלישים מהעולם.

אפס אפסים.

ותראו איך פוחדים פה,

וכולם מוכנים ועושים אימונים ומתכוננים מה יענו ומה יפעלו

ומה יעשו.

אז אומרים לנו חכמים ששני ילדים, שלושה-ארבעה ילדים בבית,

שיצאו לתרבות רעה,

הם לא מתנהגים כראוי, זה יותר קשה ממלחמת גוג ומגוג.

אז תארו לכם מה הצער

שהיה אמור להרגיש אברהם אם היה נשאר בחיים ורואה את עשו, שביום אחד הוא עבר חמש חברות,

רוצח את הנפש, כופר

בתחיית המתים ועוד דברים.

בעל אישה, נערה, מאורסה וכולי.

אז זאת אומרת,

קשה תרבות רעה.

אז זה נאמר במשפחה בקרובים.

ומה איתך?

מה איתך?

איך אתה יכול לשאת את זה, שאתה בעצמך כזה,

ואתה לא מתוקן ולא עובד על תיקון, והכל חיצוני וכל דיבורים?

זה נקרא עשו.