אהבה אמיתית | הרב אמנון יצחק שליט"א

- - - לא מוגה! - - - 

בבקשה.

ויעתר יצחק לאדוני לנוכח אשתו, כי עקרה היא,

ויעתר לו אדוני.

רבי יוחנן אמר,

מלמד שהיה יצחק שטוח כאן

והיא שטוחה כאן,

ואומר

ריבונו של עולם,

כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו.

אף היא אמרה כן,

כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדיק הזה,

בראשית רבה סג'.

כל אחד מהם

התאמץ בתפילתו לטובת זולתו.

תפילותיהם היו נובעות מתוך השתפכות בצער הזולת.

הלא ייתכן שייבשעו

כל אחד ואחד באופן נבדל.

הוא יזכה לבנים,

אבל לאו דווקא מרבקה,

ולכן אי אפשר שתיבשע,

ולאו דווקא ממנו.

אלא שהתפילה כאן

הייתה דווקא בתחנונים שהצד השני יהיה רוחם.

האדם הפשוט,

כשהוא שקוע בתפילתו להיות ניחן בבנים,

האהבה והתשוקה לראות את יוצאי חלציו

אינו קשור דווקא בצער זוגתו העקרה.

מוכן הוא לגרש את אשתו, ובלבד שייבשע הוא.

בצערה ודמעתה של זוגתו אינן מדאיגות אותו ביותר,

ולעומקו של הדבר מוכן לוותר ולשכוח את צער אשתו,

בגלל עורו ובשרו הוא.

וזה לא דווקא בעקרה, אפילו אישה עם ילדים כבר יש לו, אין לו בעיה

לגרש אותה בשביל לקחת אחרת.

וכאן אנו מוצאים תופעה מוסרית עילאית ביותר.

הצדיק מתחנן

שיחונן בבנים,

אבל עם תנאי גדול מראש.

נחמתו תהיה מלאה רק בייבשע רעייתו גם כן.

תופעה שאינה נדירה,

שאף אהבת אב ואם שנעשתה לסמל ודוגמה כרחם אב על בנים,

אף אהבה כזו בלי מוסר התורה עלולה להיות פגומה.

והניסיון מוכיח

שאישה מעוניינת שבנה או בתה לא יעזבוהה

מוכנה אפילו לוותר

על האושר של נישואי בניה כדי שהיא לא תישאר גלמודה.

אני הכרתי משפחה שגרה בבניין אצלנו

בתל אביב,

והאימא לא רצתה שהבת שלה תעזוב אותה ותתחתן,

והיא נפטרה לא מזמן, בת 80 כמעט,

רווקה,

בשביל שהיא תעזור לה.

היו לה עוד ילדים שהתחתנו,

אבל על זאת היא לא ויתרה.

ויש שגם מטילה דופי, יש אימא שמטילה דופי בבנה

או בביתה

כדי לשים מכשולים בדרך השידוכים.

עד כדי כך עלולה להגיע השחתת האדם מטעם אהבת עצמו,

לקלקל לילדים כדי שלא יעזבו את הבית.

אף במקום שאהבה טבעית

צריכה להיות השולטת,

ואומנם כזאת היא האהבה הטבעית,

אבל בלי ציווי התורה.

אז אפילו במקום כזה יכולים להגיע להשחתות כאלה,

כי זה לא על פי ציווי התורה,

זה רק אהבה טבעית.

אבל אהבת עצמו יותר טבעית לו

מאשר אהבת בנו וביתו אפילו.

אכן, אדם שהוא מבעלי עלייה,

שכל תשוקותיו ומאווייו עוברים דרך הערכת התורה,

מוכן הוא לבטל את תשוקת תענוגותיו לטובת הזולת.

ואין בכוח נפשו להתענג בשעה שחברו בצער ובושה.

בכל מאודו ונפשו משתתף בצער זה.

אין לו מנוחה ומרגוע

עד שגם חברו יסתדר וייוושע.

ובשעה שהוא יורד להתפלל אינו מתייחד בדאגותיו הפרטיות,

אלא שמרחיב ומעמיק את תפילתו לטובת חברו ולטובתו גם הוא.

זו הייתה דרך אבותינו ואמהותינו הראשונים.

יצחק לא הסתפק לעתיר ולהתפלל על הצלחתו,

אלא שכלל והתנה את תשועתו בתשועתה של רבקה.

מצינו באברהם אבינו,

כשביקש על בנים,

אמר הן לי לא נתת זרע,

ואנוכי הולך ערירי.

ומדוע לא הדגיש ואנו הולכים ערירים לצרף גם את שרה?

בזוהר הקדוש, פרשת תולדות,

כתוב שבכלל לא התפלל אז אברהם על בנים.

ומה שאמר הן לי לא נתת זרע,

לא היה מעין תפילה,

אלא כמספר לפני הקדוש ברוך הוא, הן לי לא נתת זרע.

ובין משק ביתי יורש אותי?

לא תפילה,

אלא כמספר דברים.

אבל מצינו אחר כך

ששרה אמנו הטיחה דברים כלפיו באומרה,

חמסי עליך.

אתה חמסת אותי,

לא התפללת בעבורי.

כשהתפללת לקדוש ברוך הוא, מה תיתני,

ואנוכי הולך ערירי,

לא התפללת אלא עליך.

והיה לך להתפלל על שנינו.

והייתי אני נפקדת ממך.

זו הייתה טעות מצידה של שרה אמנו,

שלא ידעה את סוד הדבר, שאברהם כלל

לא התפלל אז,

אלא כמתנא וכמספר היה לפני הקדוש ברוך הוא.

ובזוהר הקדוש כתוב,

למה?

למה? למה באמת הוא לא התפלל?

למה הוא סיפר?

מתרץ הזוהר הקדוש,

אברהם ידע והיה בטוח שכשהתפלל הקדוש ברוך הוא יענה לו.

אבל כיוון שעדיין לא נימול,

לא רצה שילדיו יוולדו לו בהיותו ערל,

אלא אחר שימול וייוולד בן בקדושה.

איזה גבורה ענקית.

כוחות עילאיים היו לו לאברהם להתגבר

על סערות התשוקה שיש בכל אדם לבנים.

תשוקה אנושית חזקה ביותר.

לכבוש את הלחץ הטבעי לשלוט על הייסורים הנוראים יומם ולילה בכל שעה משעות היממה שבהן הרצון הזה מציק ללא הרף

בגלוי ובמסתרים תבכה נפשו

של האדם הזה בשעות המנוחה ועל משכבו ארסו יירטב מדמעות ומאנחות.

מי יוכל למנות מספר עגלי הדמעה מרות כלענה?

מי יוכל לאמוד יסוד?

איסורי האיש המשתוקה כזה,

איסורים המענים ומוצצים ממנו לשד נפשו בהתהפכו מצד לצד,

נע ונד במבוכי רעיונות המבהילים אותו כל העת.

אין קנה מידה בעולם שיוכל להגדיר צער התשוקה של ההולך בלא בנים.

אין עונש גדול מזה עד שימשלו חכמים כמת.

ועם כל זה כבש אברהם תשוקתו עזה,

שלט ברגשותיו הסוערים להמתין עוד כמה שנים

עד שיבוא הזמן שיהיה נימול ולא יהיה בן נולד מערל.

לכל זמן

ועת לכל חפץ תחת השמיים.

זמן היה לו לאברהם מתי שניתנה לו מילה.

יצירה נפלאה הייתה בו באברהם.

יצירה של שליטה

וכיבוש עצמי מעין עולם הבא.

כבש בכל הכוח את הנאת עצמו בעבור טהרת ותועלת הכלל בעתיד.

כוח תמיר ונעלם לחכות

עד שיבוא הזמן המכוון מן השמיים.

ולמה הקדוש ברוך הוא עיכב אותו עד גיל מאה?

מה?

למה השאיר אותו ערל עד גיל מאה?

כדי שלא יתבטל מעיסוקו הגדול לגייר גרים

ושרה לא תטפל בגרות

כי יהיו עסוקים בתפליה.

יהיה להם ילדים, יהיו צריכים להיות טרודים בחינוכם ובגידולם.

ונשאלת השאלה,

אז אם הם היו עקרים מספיק, למה לקחו גם את הרחם של שרה?

שהיא לא תחפש עצות ותבזבז זמן

איך להיפקד.

אז גם זה לא.

כל כך חשובה היא

המידה הזאת של לגייר גרים.

וכל שכן נחזיר בתשובה שהקדוש ברוך הוא עיכב את אברהם אבינו עשרות שנים

כדי שימצא את כוחותיו

וירבה אנשים שיתקרבו אל האלוקים.

אתם שומעים דבר כזה?

אז לכן הוא לא התפלל.

היא חשבה שהוא התפלל שרה ממנו,

ובאמת הפסידה הרבה שנים, עשרות שנים, בגלל החשד הזה.

אבל מכל מקום, יצחק,

שכן התפלל על בנים,

הוא שיתף את רבקה

ושפך את צערה לפני המקום עוד קודם לצערו,

והתנה שהרווחתו תבוא ותהיה מותנית ברווחת רבקה.

בעוד כמה שאבות היו מעודנים בהרגשות דקות מן הדקות.

ראינו במה שסיפרו חכמים זיכרונם לברכה,

אה,

על יצחק אבינו.

איזה מעודן יצחק אבינו.

כתוב ויצחק בא מבו באר לחי רועי.

רבי הושעיה אומר,

כיוון שראה יצחק

שאביו

לקח לו אישה

בשבילו, בשביל יצחק,

הוא ראה שהאבא שלו,

אברהם,

דאג לו

שתהיה לו אישה, את רבקה,

אמר,

אפשר אתייחד עימה

ויהיה אבי יושב לבדו?

ושרה כבר נפטרה.

אלא אלך ואחזיר לו את הגר

והמציא לו קורת רוח.

ולא ייבטלו מפריה ורבייה.

ואכן הוסיף

אברהם להוליד ילדים.

והרי זה ממש להיבהל

ולהתפעל מרגש מחודד ועדין כזה.

הלוא כל אב שמח ומאושר שבנו נושא אישה,

מסתדר, מתעלה,

ומצפה לרגע המאושר שעוד יזכה לראות בני בנים.

אחי, יש בלבו של אב רגש של קנאה

או צער בדידות?

הלוא שמחת בנו היא שמחתו,

ובעיקר כאן.

הלוא רבקה מאז בואה לבית יצחק החזירה את כל ההוד והזיו שהסתלק עם מיתתה של שרה.

מכל מקום אף לעת כזאת לא יכול היה יצחק

להסתפק במלוא שמחתו

ועלתה על ליבו דאגת בדידותו של אבי

ולא נח ולא שקט

ועובר לשמחתו הטריח את עצמו להחזיר את הגר

בכדי שלא יחסר אברהם את הצוותא ההכרחית.

ראוי לציין שבהחזרת הגר

לבית אברהם יש סיכונים וזיכרונות לא נעימים

סליחה.

יש את הזיכרונות הבלתי-נעימים של יחסי שרה והגר,

יש גם את ישמעאל הקשור וכרוך בשובה של הגר,

שלא היה ליצחק

מן הדברים הנעימים בשהייתו,

היה גם סכנה לעמדתם

של יצחק ורבקה בתוך הבית,

כי הלא הגר

תוכל לשאת את ראשה בזלזול כלפיהם,

שהרי אם הקלה בשרה גבירתה

על אחת כמה וכמה שתקל בבניה.

מה גם יצחק בא כאילו להפציר בה שתשוב לאברהם,

וכשהיא תהיה אשתו בוודאי תמשוך אחריה את בניה ובני בניה,

בכל הסביבה הפחותה.

ומה יהיה עם אותה השפעה רוחנית של אברהם?

מכל מקום,

למרות הנימוקים השליליים,

גבר אצל יצחק הצער בבדידותו של אברהם אביו

למעלה מכל החשבונות והפחדים.

זהו האדם השלם,

שצער הזולת הוא צערו הוא.

והנה,

כל זה להבדיל כמובן מחם, ארור כנען, עבד עבדים,

שהוא דאג לירושה וסרס את אבא שלו.

לא דאג שאבא שלו יביא עוד ילדים,

שיפסיק להביא ילדים.

והנה, המאורעות והפרעות האיומים של המלחמה האחרונה, מלחמת העולם השנייה,

העלו לפנינו דמויות עילאיות של קדושי עליון,

שנתגלו לעינינו לעת מצוא הניסיון הגדול במחנות החנק והכבשנים.

יש ונולדה הזדמנות לאנשים בעלי השם להינצל

על ידי השתדלויות מן החוץ מהגיהנום הזה,

והם סרבו.

ואמרו שטוב להם למות יחד עם חבריהם וקרוביהם ותלמידיהם,

מאשר להיפרד מהם

ולא למות על קידוש השם.

הם לא יכלו לגמור אומר בנפשם

שהם יינצלו,

ואחר כך יתהלכו עלי אדמות

מלאי צער על מות קרוביהם וידידיהם.

הקדושים האלה הוכיחו

שעוד ישנם בתוכנו אנשים

שצער הזולת צערם ממש.

ואף שהיה כאן ניסיון גדול ואיום,

ולא היה שום פסק דין של ההלכה איך להתנהג,

בכל זאת ההרגש המזוכח

של אנשי מעלה הכריע,

והם לא בחרו בהיתר מכירה.

הנותן תשועה למלכים

זה שאול ודוד, שני מלכים.

שאול רדף אחרי דוד להורגו בכל האמצעים העומדים לרשותו.

השם נתן תשועה למלכים שאף אחד לא הרג את השני.

הפוצה את דוד עבדו, הקדוש ברוך הוא,

פצני והצילני, הציל אותו

מידיו של שאול המלך, משיח השם.

אמר רבי יצחק,

כשם שהיה דוד מתפלל שלא יפול בידי שאול,

כך היה מתפלל שלא יפול שאול בידי שאול.

ויירא וייצר לו

ירא שמא יהרוג וצר לו שמא יהרג או הפוך

מבהיל הלימוד היוצא מחכמים זיכרונם לברכה זה

אף בשעה שהאדם נתון בצרה ובסכנה האיומה הגדולה יותר מצד חברו

גם אז עליו לזכור את נפש חברו

שגם הוא ינצל ולא ייתקל

ואפילו שחברו אורב לו ומבקש את נפשו לטורפה

בכל זאת צריך אם בעל נפש הוא

לזכור ולהביא בחשבון את צער חברו זה

ואף בעת הסכנה האיומה ביותר יזכור האדם את נפש שונאו

שלא לדכדכה ושלא להזיקה ביותר מן הראוי

ההפך אנו רואים בחיים אצל בני אדם

המתיימרים להיות רעים אהובים אחד לשני

רעים נאמנים

אוכלי לחם

ממתיקי לשון על שולחן אחד

ועל כל גרגיר של כבוד עלולים לבלוע את חבריהם בחיים

יש אנשים שמתיימרים ממש

להיות רעים אהובים

רעים נאמנים, אוכלים על שולחן אחד, ממתיקים שון

אבל אם יהיה גרגיר אחד של כבוד

עלולים לבלוע את חבריהם חיים כגון הרבנים

אני אמלוך

על חשבון השני עם עלילות, עם הפצת לזות שפתיים, עם שקרים,

עם מה לא?

בשביל גרגיר של כבוד

גרגיר

גרגיר אין פה יותר מזה

גרגיר אין פה הרבה

גרגיר

אין כבוד אמיתי בעולם הזה, הכל שקר, אתם רואים כשזה מגיע למבחן

של מי יהיה ומי לא

אין כבוד לא לתורה, לא לרב,

לא לכלום, אין שום דבר, איזה כבוד, איזה כבוד, על מה מדברים, איזה כבוד

תן לו גרגיר של כבוד ומוחק את כולם בשנייה

מעט הנאה עצמית מכריעה ומפרידה בין רעים נאמנים

מעט הנאה גשמית או כבוד טיפשי מדומה לרגע קל

בין אחים יפריד, אחים ממש

בין אחים יפריד

אהבה עצמית בצורה גסה ביותר

תעביר האדם הבינוני על דעתו והדברים מגיעים

כמה משפחות נהרסו בגלל ירושה

עוד בחייהם של ההורים.

יש כאלה שקיצרו את חייהם של הוריהם.

כבוד.

וואו, איזה חורבן.

אז רואים מה ההבדל בין אישי התורה,

כגון האבות הקדושים שלמדנו על המידות שלהם.

הם רוצים לבשר,

אבל שגם השני יבשר,

לא יבשר לבד,

עם השני, ואם צריך למות, עם השני.

איפה שמעתם שאחד אומר, בוא'נה, אל תמות לבד, אני בא, חכה לי.

שולחים לאיזה מסיבה, לאיזה סעודם, חכה לי, אל תלך לבד.

שלא יאכל לבד, חכה, אני בא.

אבל למות איתו ביחד?

שמעתם דבר כזה? למות עם מישהו? מה, אתה תמות לבד? מה פתאום? אני בא,

תמתין.

נותנים לו אפשרות לצאת, מגיע הריגה, לא מוכן.

זה אישי התורה האמיתיים

לבין אלה שהם

חיים חיים רגילים.

בלי התורה, רבותיי, אי אפשר, אי אפשר.

מי שלא למד תורה,

אין לו דרך ארץ.

יש דרך ארץ שלפני התורה?

זה של הצלם אלוקים שמחייב את כל האנושות?

אבל זה כלום לעומת הדרך ארץ של התורה.

אם אין דרך ארץ, אין תורה.

ואם אין תורה, אין דרך ארץ.

הדרך ארץ הראשונה זה סתם בני אדם.

כל בעלי צלם אלוקים.

אבל אחרי שיש תורה, יש דרך ארץ אחרת לגמרי.

וזה לימוד גדול.

לכן כתוב, ויעתר יצחק לאדוני לנוכח אשתו,

כי עקרה היא,

ויעתר לו אדוני.

כל המתפלל לחברו נענה תחילה.

הוא שטוח כאן והיא שטוחה כאן בתפילה.

כל בנים שאתה נותן לי ומן הצדקת הזאת.

אף היא אמרה, כן, כל בנים שאתה עתיד לתת לי יהיו מן הצדיק הזה.

אה,

אשריהם ישראל.

זה לחשוב על הזולת.

זה אהבת הבריות.

זה אהבת צלם האלוקים.

זאת אהבה אמיתית.

לדעת מה חסר לשני, מה הוא זקוק, מה הוא צריך,

ולדאוג לו בראשונה.

זו אהבה אמיתית.

רבי חנניהו ברגשיו אומר,

קודש ברוך הוא זה קודש ישראל.