לאיזו שירה מצפה הקב"ה | הרב אמנון יצחק שליט"א
"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'". מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל את אברהם אבינו מכבשן האש ולא אמר שירה, הציל את יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן את יעקב מן המלאך, ומן עשיו, ומן אנשי שכם, ולא אמר יעקב שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב"ה. אמר הקב"ה, לאלו הייתי מצפה. מדרש שמות רבה כ"ג ד'.
אילו היה יצחק אומר שירה על שניצל מן העקידה, היה פוגם במו ידיו במעשה העקידה. במסירות הנפש ותמימות המחשבה, כי היה נראה כאילו שמח הוא על שלא נתקיימה מחשבתו, שמח על שהצליח להנצל מעקידתו, וכאילו שלא מתוך רצון טהור וחזק הסכים להיעקד. ואז לא היה מעשה עקידתו בכל השלמות והאהבה, וכל העולם היה מרנן עליו כאילו עשה עקידתו בכפיה. כך היה נאבד הרושם של קידוש ה' אם היה אומר שירה.
וכן אצל אברהם לאחר שניצל מכבשן האש ומן המלכות, אילו אמר שירה היה הדבר מתפרש כאילו שמח הוא שנתבטלה מסירות נפשו, כאילו לא בכל ליבו עשה את פעולתו עד השלכתו לכבשן האש, והענין מסובך ויש ספק אם לומר שירה או לא לומר, מתוך זהירות שלא לעבור על הגבול מענין לענין, לכן הם נמנעו מלומר שירה.
וכן יעקב, לאחר שנתאבק עם המלאך, והמלאך לא יכול לנצחו, נקט יעקב זהירות רבה שלא תתערב בשירתו איזו הרגשה פסולה ולו דקה ביותר, הרגשה של נצחון טבעי, וכן גם הנצחון על אנשי שכם, שבין כך ובין כך חרה לו על בניו על שהראו את כוחם נגד אנשי שכם, מפני חשש ופחד שמא יתערב כאן בפעולת בניו במלחמתם עם האומות איזה שמץ של כוחי ועוצם ידי, לכן מנע עצמו יעקב אבינו מלהגיב בשירה, מה שאין כן ישראל על הים שם היה כל המעשה כולו נס גלוי בלי שום תערובת של טבע. אז ז"א ההבדל בין האבות שהזכרנו לבין עם ישראל בים, זה שאצל האבות השירה יכלה להתפרש כאילו שמחה על שנתבטלה העקידה או כבשן האש, או כמו נצחון שיכול להתבטא ככוחי ועוצם ידי על המלאך וכו', אבל בשירת הים אי אפשר היה לייחס לעצמו משהו, או שהוא התפטר ממשהו, אלא הכל נס גלוי בלי תערובת של טבע, לכן השירה הזאת היא שירה הראויה והראשונים שאמרו אותה אלו ישראל, על זה אמר הקב"ה, לאלו הייתי מצפה.
משמע לפי זה, לאלו הייתי מצפה, שאם היו לפני כן שירות כמו במקרים הקודמים, אז להם הוא לא ציפה, דווקא לאלו הוא היה מצפה. ז"א שנקטו נכון האבות הקדושים בזה שלא אמרו שירה.
ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד ואסא, יהושפט וחזקיה, כל המלכים האלה תבעו בשונה. דוד אמר "ארדפה אויבי ואשיגם", אמר לו הקב"ה אני איני עושה כן, הדא הוא דכתיב "ויקם דוד מהנשף עד הערב למחרתם", מהו למחרתם, אמר רבי יהושע בן לוי – לשתי לילות ויום אחד, והיה הקב"ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקין, ז"א מלחמה רצופה יום אחד ושתי לילות, ואיך נלחמים בלילה בזמנם? היום יש פצצות תאורה, מה עשה ה'? הביא לו תאורה מן השמים, זיקין וברקין, ונלחם דוד ורדף אותם. דוד לא פחד שאפילו שהוא יכה אותם, ירדוף ויכה אותם, הוא לא פחד שהוא ייחס את זה לעצמו לכוחי ועוצם ידי. עמד אסא ואמר, אין בי כח להרוג להם, אלא אני רודף אותם ואתה עושה, פירושו אם אני אהרוג אני עלול לייחס לעצמי כוחי ועוצם ידי לכן אני רק ארדוף ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנאמר "וירדפם אסא כי נשברו לפני ה'", וישאו שלל הרבה מאד. מה עשה אסא? רק רדף, ומי שבר? ה'.
עמד יהושפט ואמר, אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב"ה, אני עושה, וכך היה. עמד חזקיה ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה, אני עושה. זה מדרש איכה ד' ט"ז. כל אחד מן המלכים המוזכרים לא האמינו בעצמם, ופחדו שמא יתערב איזה רגש של נצחון טבעי מצד עצמם, וחזקיה לא היה בטוח בעצמו אפילו בשירתו, גם בזה הוא חשש מעירוב הרגשה של זחות הדעת של נצחון, שמא ייחס אותו לגבורה ולחכמה טבעית, לכן מנע את עצמו מכל פעולה ומעשה.
רואים מפה שלהגיד שירה צריך להיות נקי מכל רבב וחשד של יחוס עצמו בשירה ולהילול של משהו שאדם היה שותף בה, אבל השירה של ישראל לקב"ה היתה נקיה לחלוטין, עד כדי כך שאמר רבי עקיבא, בשעה שאמרו ישראל אז ישיר, לבש הקב"ה חלוק של תפארת, שהיו חקוקים עליו כל אז שבתורה, "אז תשמח בתולה במחול", "אז ידלג כאיל פיסח", "אז תפקחנה עיני עוורים", כל ה"אזים" האלה הם לעתיד לבוא כשתהיה הגאולה, אז כל מי שהיה פיסח ידלג כאייל, מי שעיוור ייפקחו עיניו, בתולה תשמח וכו'. אז אומר שבזכות האז ישיר לבש הקב"ה חלוק של תפארת שחקוקים עליו כל אז שבתורה. וכיון שחטאו לאחר שירת הים ועם ישראל נכנסו למדבר וחטאו, חזר וקרע, שנאמר "ביצע אמרתו", ועתיד הקב"ה להחזירן את כל אז שכתוב בתורה, שנאמר "אז ימלא שחוק פינו". זה ילקוט רמ"א.
הרי לנו שאז זה שנאמר בשירה ובהתלהבות כל כך עצומה, כשבני ישראל היו במדרגה כל כך עילאית, כשאף עוברים שבמעי אמם אמרו שירה, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא, זה עורר את כל יעודי הגאולה והתגלות האלוהות שלעתיד לבוא. להפוך את מעטה לבושו של הקב"ה לתפארת כי כל ניצוץ תפילה ושירה שנאמרת ומבוטאת בעוצם אמונה וקדושה, מוליד הוויות אדירות אף לעתיד לבוא, הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל.
מפה נבין, למה כשחזן אפילו בימים נוראים אם הוא מתכוון לסלסל בקולו ולהשמיע את קולו להתהדר בשירתו, אומר עליו הקב"ה "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה", ה' שונא חזנים כאלה, כל שכן זמרים פסולים רח"ל. וזה כיון שנתנה עלי בקולה, הקול שלו הוא החשוב לו להשמיע ולנגן בו לאנשים שיתמוגגו מקולו, ולא מעצם התפילה עצמה. אז רואים ששירה שיש בה איזה יחוס עצמי היא פסולה, עד שהאבות לא אמרו שירה, אבל ישראל אמרו אותה בטהרה כזו שהולידו הויות במלבושו של הקב"ה וככה זה בכל דור ודור.
אפילו חזקיה המלך שירה פחד לומר, ה' מיגר 370 מיליון באותו לילה והציל את כל עם ישראל והוא פחד אפילו לומר שירה, שכאילו הזכויות שלו שהוא העמיד תורה בישראל תוך שלש שנים שלמדו, כל זה עלול להחשיב את עצמו ולזקוף לעצמו את זה, לכן מזה הוא גם פחד.
אמנם במקרה שלו הוא היה נדרש לומר שירה, והוא הפסיד להיות משיח ולגאול את ישראל בגלל שלא אמר שירה, והוא חזר לתורה מיד ולא אמר שירה והפסדנו אז את הגאולה. לכן הכל נדחה לעכשיו וכשיבוא מלך המשיח עוד פעם יעמדו כל אומות העולם נגד ישראל, כמו שהיה בזמן חזקיה, וכמו שהקב"ה השכיב את כולם, שבע מאות שבעים מיליון בלילה אחד, ככה נזכה לראות בקרוב בגאולת ישראל בסיום מלחמת גוג ומגוג, כמו שכתוב בנביאים שהזכרנו בדרשות קודמות במהרה בימינו אמן ואמן.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....