טוען...

שלוש דרגות בטחון לפי הבן איש חי | הרב אמנון יצחק

 בית מדרש 'קהילות פז', בני ברק
 תאריך פרסום: 06.01.2014, שעה: 17:11

הורדת MP4 הורדת MP3


הבן איש חי בספרו עוד יוסף חי מביא על הפסוק "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", אקדים לפרש בס"ד תחילה מקראי קדש בתהילים מזמור כ"ב. "בך בטחו אבותינו בך בטחו ותפלטמו, אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו". יש במקראות האלו דקדוק גדול, חדא, מה ענין הכפל הזה שכפל ההבטחה שלש פעמים תכופים בזה אחר זה, סגי לומר "בך בטחו אבותינו אליך זעקו ונמלטו", בעוד למה בבטחו הראשון והשני לא אמר ולא בושו, רק בשלישי אמר ולא בושו, "בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו בך בטחו ולא בושו" למה בשלישי? ולמה אחר בטחו הראשון לא אמר, "אליך זעקו ונמלטו", למה אמר בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו אליך זעקו ונמלטו, למה בפעם השניה? למה לא בפעם הראשונה? 

ועוד, איך אומר בך בטחו ולא יבושו, מי זה מתבייש מחמת הבטחון ואיזו בושה מגיעה לאדם על הבטחון שיש לו. כל אלה קושיות שהוא מקשה על הפסוק. 

ונראה לפרש בס"ד שאנו רואים שיש שלש דרגות של בטחון, דרגה ראשונה - אדם עומד בצרה והוא בוטח בה' שיציל אותו מצרתו, ומקווה שה' יעשה לו נס להצלתו, אך אין זה בטחון אמיתי וחזק, דלעולם יש לומר שאינו סומך ממש על הבטחון הזה, והוא מסתפק בדבר, אולי לא יהיה לו נס ולא ייוושע מצרתו, אבל עם כל זה הוא מצייר בדעתו וחושב שיעשה לו נס, ומה הפסד יש לו אם יחשוב ויצייר בליבו נס ישועתו? אדרבה, בזה שיש לו תקוה, יש לו הנפשה ונחת רוח ויותר טוב לו מן היאוש, להתייאש מן הישועה. 

אבל האמת, הבטחון הזה רופף בלבבו, על כן הוא דואג ומצטער עדיין בעבור הצרה שלו. אז זה דרגת בטחון אחד, שאדם בוטח שהקב"ה יעשה לו נס, הוא לא בטוח בטוח אבל זה יותר משתלם לבטוח בה' מאשר לא או להתייאש. 

הבטחון השני. יש לו בטחון שלם ואינו מצטער ואינו דואג בלבבו על הצרה, אלא ברור לו שהקב"ה יעשה עמו נס ויציל אותו, אין לו שום ספק בדבר, כיון שהוא מלומד בניסים, שהרי באו עליו צרות רבות בעבר וה' עשה לו נס וניצול מהם. אך הבטחון הזה שהוא גמור ושלם הוא נסתר מבני האדם, הוא לא מודיעו לשאר בני האדם, אלא זה מונח וסגור בליבו דוקא. כמו שמספרת הגמרא בתענית דף כ"ה עמוד א'. אשתו של רבי חנינא בן דוסא היתה רגילה להחם את התנור כל ערב שבת, ומנחת בו קוצים שמעלים עשן, מפני הבושה, שכל שכנותיה אופות לחם בביתן לכבוד שבת, והיה עשן מן התנורים שלהם בחצרותיהן, והיא לא עולה עשן מביתה כי אין להם לא אפיה ולא בישול בקדרה, עניים מרודים. והיתה לה שכנה שאמרה, אני יודעת שאין להם לא אפיה ולא בישול, על מה ולמה עולה עשן מביתה של זו? אלך ואראה. הלכה וטרפה על הדלת כדי שיפתחו לה ותכנס לראות, ואשתו של רבי חנינא בן דוסא מחמת הבושה קפצה ונכנסה לחדר אחר שהיה לה בביתה, ונעשה לה נס ונתמלא כל התנור לחם, והערבה שהיתה מונחת ריקנית אצל התנור נתמלאה בצק. וזו האשה שדפקה על הפתח, פתחו לה את הדלת והלכה למקום התנור שיוצא ממנו עשן, ותרא והנה התנור מלא לחם, ותצעק אל אשתו של רבי חנינא בן דוסא ותאמר פלוניתא פלוניתא, הביאי מרדך להוציא בו לחם מן התנור כי הלחם התחיל להיות נחרך באש, ותען אשתו של רבי חנינא בן דוסא, הנה אנכי גם כן נכנסתי לחפש את המרדה להביאו. ואמרו שם בגמרא, תנא, אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בניסים היתה. כלומר, אל תחשוב ששקרה חס ושלום מפני הבושה, אלא באמת כך היתה כוונתה, נכנסה לחדר לחפש את המרדה להביא כדי להוציא בו הלחם מן התנור, מפני שבטחה בליבה, כיון שבאה זו השכנה לראות, ודאי יעשה הקב"ה לה נס שיתמלא התנור לחם, כדי שלא תתבייש, שכבר היא מלומדת בניסים כיוצא בזה. ולכך התעכבה בחדר, שנכנסה לחפש על המרדה להביאו. זה נקרא בטחון שני, שאמרנו שאדם ליבו חזק ושלם בבטחון ואין לו ספק בדבר הנס שודאי יעשה לו הקב"ה נס. אבל כל הבטחון הזה החזק הוא אצור בלבבו שלא גילה אותו לאחרים. וכמו ענין של רבי חנינא בן דוסא הנזכרת, שהיה לה בטחון חזק שיעשה הנס שיתמלא התנור לחם ונכנסה להביא את המרדה, אבל היא לא גילתה את זה ולא הגידה לפני אחרים שהיא נכנסת להביא את המרדה אלא נכנסה בסתם, ואחר ששמעה מן השכנה שהתנור מלא לחם תביאי מרדך, אז אמרה גם אני להביא המרדה נכנסתי. 

יש מעשה דומה עם רבי יהודה, רבי יהודה בר עילאי שהיה לו רק מעיל אחד לו ולאשתו, פעם אחת קראו לו לבית המדרש כיון שלא ירדו גשמים והיו צריכים אותו, אז באו אליו דפקו בדלת ואמרו לו שיבוא, אז הוא לא בא, שלחו עוד פעם ואמרו לו תשאל אותו אם זה הבעיה של המעיל אז נביא לו מעיל, למה כשאשתו יוצאת לשוק היא לוקחת את המעיל הזה והוא לא יכול לצאת בלי מעיל, אז הוא מחכה עד שהיא תבוא ואז הוא יצא עם המעיל, והמעיל הזה אומר המהרש"ל זה היה לגבר ואשה, לא היה מיוחד לגבר או לאשה שעוברים על זה על לא ילבש. מכל מקום, אז כשאמרו לו ככה מעיל, אז הוא הרים את המחצלת שהיתה לו בבית ואמר וכי אני חסר לי מעיל? הרים את המחצלת וזה שנשלח ראה כסף וזהב ומרגליות. וכי היו שם? לא היו שם, אלא הוא היה בטוח שהקב"ה יעשה לו נס שהוא לא יתבייש, אז הוא אמר וכי חסר? אבל זה עדיין מסוג הבטחון השני, שבתו של רבי חנינא בן דוסא אמרה שאין להם להדליק נר של שבת, אין שמן, אז מה אמר לה רבי חנינא? מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, לא מבין מה הבעיה, זה בית שמורגל בניסים, זה אין בעיה, חסר משהו הקב"ה אומר לזה לדלוק וזה ידלק, אין בעיה, לא היה חסר כלום. זה נקרא בטחון שני, שלם בטוח, היו לו כבר ניסים, אבל הוא לא מגלה לאנשים את מה שהוא בטוח בליבו, אף אחד לא יודע מזה, רק הוא יודע, זה בטחון שני, דרגה שניה. 

יש דרגה שלישית, הבטחון השלישי הוא שיש לו בטחון גמור ושלם שיעשה לו הקב"ה נס, אבל, קודם שיהיה הנס הוא יגלה את הדבר לאחרים שיהיה נעשה לו נס כך וכך, וגם יעשה מעשה על המונח הזה של הנס, ואינו חושש פן לא יזכה לנס ויהיה לו בושה וכלימה במונח הזה שעשה. 

והענין הוא, כמו המעשה שהובא בספר מסע ירושלים, על הרב הגדול מורינו הרב רבי משה גלנטי ז"ל שהוא היה רבו של הרב הפרי חדש ז"ל, הוא היה רב בירושלים תובב"א והוא היה רב אחר הרב הגאון רבי שמואל גרמיזן ז"ל. וזה לשון ספר המסע הנזכר, הנה זה כחמישים ומאת שנה, דהיינו לפני 150 שנה מאז שנכתב הספר, ונפש המון תושבי ירושלים שחוחה מדאגה וראשם כפוף וקודר מדאבון, כי כמעט עבר החורף ועוד לא נראה אף עב קטנה ככף איש ברחבי פני השמים, להודיע את קול המון הגשם, ושם לא בלבד בעבור יבול ותבואה צריך הגשם, אלא גם צריך לשתיה, ואם לא יתמלאו הבארות מן הגשם יאנקו האדם והבהמה יחדיו, וכבר הטהרו כל הבארות אשר בהם יגרו מי המטר, ועיני כל ייחלו למטר המשפיע חיים מסביב, אך ארובות השמים סוגרו. והיהודים והישמעאלים והנוצרים פרשו כפם בתפילה, התענו בצום נפשם, ונסעו המונים המונים לקבר רחל אמנו זיע"א בקרבת בית לחם, ואל קבר דוד המלך ע"ה, וגם הגויים ההם אל היכלי מקדשיהם, אך השמים סוגרו וארובותם לא נפתחו ויכלה הגשם מהארץ. אז שלח הפחה אל ראש הרבנים בירושלים, הוא השבא התמים רבי משה גלנטי ז"ל, להפחידו בדברים האלה: כי יגרשהו עם כל היהודים ויסתפח בירושלים ובנחלת הקודש אם לא יביא מטר עד יום השלישי, כי רק באשמת היהודים סוגרו השמים ואין מטר, ואתם הנכם מתפארים להיות עם בכיר ה' בקראכם אותו אבינו אתה, תנו לנו מופת על זאת בעת הלחץ והראונו כי ישמע אל תחינתכם, ואם לא חי הנביא כי כאשר דיברתי ככה אעשה. ותהי מקהלת היהודים נבוכה מנבכת הרוח, ורוח וראש הרבנים מהר"ם גלנטי ז"ל נזכר, והאריך צום שלשת ימים, ומאין הפוגות בכו והתחננו אנשים נשים וטף לפני חומת ההיכל יומם ולילה. ביום השלישי בנטות השמש לארוב, ציוה הרב ז"ל הנזכר אל כל המקהלה, ללכת איתו אל קבר שמעון הצדיק ז"ל זיע"א, והתפלל שם בעד הגשם, וכל אחד מאיתם - האנשים והנשים, יקחו בידם מטפחות וחריטי גשם, מעטפות ונעליים, כי בשבתם מקבר הצדיק ז"ל יהיה שטף הגשם, ככה הוא מודיע להם, וכולמו שמעו כן תמהו על הנבואה הלזו, כי השמש זורחת בתקפה על הארץ, ואין עב בשמים אפילו כפיסת יד, אך המה עשו כאשר ציוה הרב ז"ל, וילבשו מנעלים של גשם שוטף דהיינו מגפיים, ויקחו בידם המטפחות המגינים מן המטר, וילכו אחר רבם התמים הנזכר, ויצאו משער העיר הצפוני הנקרא בא בלעמוד, ויהי בראות פקיד המשמר היושב בשער ההוא את שפעת האנשים האלה מלובשים כולמו כהולכי תחת גשם שוטף, לא יכול להתאפק מלשחוק, בקיץ הולכים עם מעילים ומגפיים, ובספרם אליו את נבואת הרב התמים ז"ל, תמים זה השלם, הנזכר, המכזבת את עצם השמים לטוהר, חרה אפו בעוז ויך את הרב בפניו. 

אך בהשקט ודומיה הביט הרב בפניו ויסע הלאה עם עדתו עדי הגיעם אל עמק יהושפט אל קבורת שמעון הצדיק, ויכרע הרב על ברכיו וישתטח על ראש הקבר וכל המקהלה מסביב לו, מקהלה זה לשון קהל. וישאו קולם בילל ובבכי ובתחינה, אך הרב לחש כפי סיפור אלה שקראו בקרבתו, המרים בלאט אל תוך הקבר, פתאום התנשא רוח גדול וחזק, עדי התנועעו עצי הזית על פני הר הזיתים, ועצם תכלת הרקיע התכסה בעבים, אגלי מטר כבדים נפלו ממרום, אך עוד לחש הרב בהגיג לבב אמרים אל הקבר, עדי ירדו מטרות עוז כנהר שוטף לארץ, וכל העומדים התכסו במטפחות ושמיכה, אז בא פקיד המשמר במרוץ ויתנפל לרגלי הרב ויחל את פניו לסלוח לו עלי הכלימו אותו, ואחרי כן לקחהו על זרועותיו, וישאהו בכל הדרך עד סף משכנו, ששון וגיל בירושלים מסביב, שלשת ימים ושלש לילות לא חדל שאון עליזים מקול צלצלים ותופים ושירים, וסיפוק כפיים בכל בית ובבית, והיהודים חגגו משתה ושמחה מידי לא שבת הגשם שלשה ימים ושלש לילות. הישמעאלים והנוצרים הודו אז פה אחד כי עבור היהודים באו למו ברכת הגשם, ובבושת פנים הכירו כי חננת היהודים רצויה בעיני האלהים להעתר בם מזעקת חינונם. 

ממחרת יום הרביעי, בא פקיד המשמר אל הרב, ויבקש ממנו לספחהו לברית אמונת האבות, ולהיותו אחרי כן עבד לפניו כל הימים. עד כאן לשון המעשה הנזכר שהובא בספר מסע ירושלימה שמביא הבן איש חי.

והנה כל אדם יבין מדעתו כי בטחון האמיתי הזה הוא בדרך נפלא, והוא יותר גדול וחזק מהבטחון הנמצא באשתו של רבי חנינא בן דוסא, כי שם היא לא אמרה קודם שנעשה לה הנס שהיא בטוחה שיעשה לה הקב"ה נס כך וכך, אלא הבטחון הזה היה אצור בלבבה, ואפילו אם היתה אומרת זאת לבני ביתה אין לה חשש של בושה אם לא יהיה הנס, והיא תבוש מאכזבת דבריה מפני שהם מועטים, רק המשפחה, וגם היא דשה בהם ולא תבוש מהם אם לא יתאמתו דבריה, מה שאין כן ענין המעשה הנזכר, שהרב ז"ל הראה בפומבי חוזק הבטחון שלו בירידת המטר, שברור אצלו שירד המטר ויצטרכו לחריטי גשם מעטפות ונעליים, לכן הלביש את עדתו מראש והכין אותם בידם בעוד החמה זורחת בתקפה על הארץ ואין ברקיע ענן אפילו שיעור שתי אצבעות, דהא ודאי אם היו הולכים רק על הקברות לצעוק ולא נענו, לא ייוולד מזה בושה וכלימה, שכבר עשו כמה בכיות וצעקות היהודים והישמעאלים ולא נענו, אך הבושה היא זה שיצאו עם נעליים ומגפיים ומעטפות ומעילים של גשם שלבשו בעצם השמים לטוהר על סמך שירד הגשם, שאם לא היה יורד הגשם אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. 

על כן, אחר שידע ושיער הרב ז"ל גודל הבושה שהיתה מגעת אליו ולקהילתו אם לא היה יורד המטר, ועם כל זה סמך על הבטחון שלו, ועשה מעשה רב בפומבי במונח ברור שיירד הגשם, הא ודאי בטחון זה הוא נפלא יותר מהבטחון השני שהצענו על המעשה של אשת רבי חנינא בן דוסא הנזכר. 

אם כן ערכנו פה שלש דרגות של בטחון. תחילה זכרנו את הבטחון הראשון שאינו מוחזק באמיתתו ואין הלב שלם בו, אלא הוא ברצו ושוב, שעדיין יש דאגה וחששא בליבו אולי לא יזכה לנס, על זה אמר "בך בטחו אבותינו", בטחו בסתם, זה מדובר על הבטחון הראשון שהצענו. חזר הפסוק ואמר בטחון שני, שהוא אמיתי ובלב שלם, כמו הבטחון של אשת רבי חנינא בן דוסא שהיה ברור אצלה שיעשה לה הקב"ה נס, ונכנסה להביא מרדה ולא המתינה עד שתראה הנס שיתמלא התנור לחם, ואח"כ תכנס להביא מרדה, אלא נכנסה להביא מרדה קודם שראתה הנס, כמו שאמרו בברייתא, תנא אף היא ל הביא מרדה נכנסה. ונתן טעם למה היה ברור לה שיהיה לה נס? מפני שהיא מלומדת בניסים, שהקב"ה עשה להם ניסים הרבה, ולכן לא היה לה ספק בנס הזה. על המדרגה הזו השניה אמר הפסוק "בטחו ותפלטמו", פירוש, הם בטחו שתעשה להם נס להצלתם מן הצרה כי כבר תפלטמו מקודם לזה שעשית להם ניסים להצילם מן הצרה, לכן הם מלומדים בניסים ולכן בטחו עתה בלב שלם כאשת רבי חנינא בן דוסא. 

אחר זה זכר את מין הבטחון השלישי, שהוא בטחון שלם ונפלא, שעשו מעשה בפומבי על המונח של הנס, ולא חשו לבושה שמא חס ושלום לא יהיה להם הנס, ואז יבושו אח"כ מאד. וכאשר נזכר במעשה הרב ז"ל הנזכר לעיל, שלבש והלביש עדתו בכלים השייכים לזמן שהמטר ניתך ארצה, ולא חש פן אח"כ יגיע לו בושה מזה, ועל זה אמר, "אליך זעק ונמלטו" כמו שהרב עשה, תחילה תחנונים ובכיה בבית כנסת, וביום השלישי ציוה להביא מעטפות ומנעלים, בטחו, בך בטחו בזה ולא ושו, הם לא בושו פן לא יהיו נענים, ויהיו שחוק בעיני כל אדם. 

זה ההקדמה של הפירוש "בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמנו, אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו", זה שלשת הדרגות של בטחון.

והנה כאן אצל ישראל, היו צריכים אותה שעה לנס נפלא שייבקע הים לפניהם וילכו בתוך הים ביבשה. על זה הנס הגדול צריך לעשות אותה שעה מצוה גדולה, שיש בה כדי סיפוק לזכות בעבורה בנס נפלא כזה. איך זוכים לנס נפלא כזה, צריך איזה מצוה גדולה שבזכותה יהיה נס, מפה רואים שבשביל לזכות לנס צריך מצוה גדולה, ואיך יתכן להיות באותה שעה, ובפרט שמה הם היו יותר טובים מהמצרים אותה שעה, היה קטרוג בשמים הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, אין זאת אלא שיהיה להם מצות אמונה, שיאמינו בה' יתברך שיעשה להם הנס ויבטחו בו בטחון שלם. אמנם לא יועיל זה הבטחון הראשון שהוא רופף, וגם בבטחון השני שהוא אמיתי וחזק, לא יספיק לזכות עבורו לנס נפלא של קריעת ים סוף, אלא צריך בטחון השלישי שהוא בטחון נפלא, שהבוטח עושה מעשה בפומבי קודם שיראה את הנס בעיניו, לכן אמר לו, אם ימתינו ישראל עד שאקרע את הים ואז ירדו לים ביבשה, אע"פ שעתה הם מאמינים בלב שלם שאקרע להם את הים, זה לא בטחון נפלא כדי שאעשה להם עבורו נס נפלא, אלא "דבר אל בני ישראל וייסעו", לתוך הים, בעודו מלא על גדותיו, וירדו בתוך המים, שעושים מעשה רב בזה על ידי הבטחון שבוטחים בי שאני אקרע להם את הים כשיבואו מים עד נפש, כשהם הולכים כבר לטבוע. בזכות בטחון נפלא כזה זוכים שאעשה להם נס נפלא לקרוע את הים, וילכו ביבשה בתוך הים ויעלו ממנו לשלום ואת המצרים אעשה דין להטביעם בים, וכן עשו ישראל, וירדו לים קודם שנקרע, וכאשר הגיעו ובאו מים עד נפש אז קרע להם ה' את הים ועברו בים ביבשה, לזה אמר "דבר אל בני ישראל ויסעו", עתה בעוד הים מלא על כל גדותיו, ואח"כ אתה תרים את מטך על הים ובקעהו. 

ונראה שגם הנשים הראו בטחונן כי חזק הוא, כי כאשר באו אצל הים תפסו בידם תופים ומחולות כדי לנגן בהם עת השירה בתוך הים, שהראו בזה גודל בטחונן שברור להם שיעשה להם הקב"ה נס ויאמרו שירה בתוך הים, ואז הם ישוררו בתופים ובמחולות אלו שבידם, כמו שעשה הרב הנזכר, רבי משה גלנטי שהוא אמר שילבשו בגדי חורף בקיץ, וגם הם באו עם תופים ומחולות כבר מראש לתוך הים בטוחים שהם ישירו את השירה הזאת. וגזר על הקהילה להכין בידם כלים הצריכים עת ירידת הגשם בעת שהחמה זורחת כמו שאמרנו. אם כן רואים בטחונם של ישראל שהיה נזקק בשביל גודל של נס כזה. מבהיל הרעיון. 

ויש פה עוד דבר אחד מעניין מאד שנוגע לתקופה האחרונה, כתוב "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם וירדפו מצרים ויבואו אחריהם". ידוע שהיה קטרוג של שר של מצרים, מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה. אז למה נצלו ישראל וטבעו המצרים? התירוץ הוא בקהלת ג' ט"ו, "והאלהים יבקש את נרדף", בגלל שישראל נרדפים, אפילו שהם עובדי עבודה זרה כמו המצרים, האלהים תמיד בצד של הנרדף. אפילו צדיק רודף רשע, הקב"ה בצד של הנרדף, כל שכן אם רשעים רודפים צדיק. וזה מובא במדרש רבה בפרשת אמור כ"ז ה', מכל מקום אלהים יבקש את הנרדף, לכן ישראל ניצולו ומצרים טבעו, בגלל שהיו מצרים רודפים וישראל נרדפים. מה המקור לזה, מדרש? אומר הבן איש חי פסוק, פסוק, זה מה שכתוב "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" למרות שנפשם היתה יבשה, אין להם זכות משלהם להיות ניצולים ושמצרים יטבעו, ועם כל זה המים להם, רק לישראלים, המים להם חומה מימינם ומשמאלם, דוקא להם ולא למצרים, וזה למה? מפני שכתוב "וירדפו מצרים ויבואו אחריהם", שהיו ישראל נרדפים ומצרים רודפים. אז לכן נצלו בני ישראל מהדין של האלהים יבקש את נרדף. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות....

  •    שיתוף   

הרצאות קרובות

יוצרים קשר עם שופר

 משרדי שופר

 03-6777779

 דואר אלקטרוני

 main@shofar.tv

 מספר פקס

 03-6740578

 שופר קול

 02-372-4787 | שידור חי:  073-337-6900

תגובות, ראיונות ופרסומים אחרונים בתקשורת