פרשת בשלח | הרב אמנון יצחק
- - - אין זו הדרשה, אלא עיקרי הדברים מספר 'חכמת המצפון' פרשת בשלח מאמר שעח' - - -
ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו (שמות ט"ז ד').
הה"ד שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, כשקרא ה' לאברהם אמר הנני, אמר לו ה' חייך בו אני משלם שכר לבניך בלשון הנני, כדכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ועלינו להתבונן מדוע זה השכר לאברהם אבינו דוקא באופן זה, איפה המדה כנגד מדה? מה מונח במלה הנני ואיזה קשר בין זה לזה? ועוד איזה שייכות לפסוק זה של שלח לחמך על פני המים לענין זה של המן? עוד במדרש איני אומר לכם הנני אלא בזכות אברהם ויעקב שאמרו הנני.
אך כשנתבונן נראה שב אמת הענין פשוט, הנסיון הכי גדול שהאדם מרגיש יותר מהכל הוא ההתמסרות, לומר הנני זה קשה הרבה לאדם וביותר להמשיך בזה, האדם מרגיש שזה למעלה מן הכוחות, ולמה באמת כך, שבכל המצוות אין החיוב לבטל את שכלו, אלא נעזר יחד עם השכל וזה מקובל על האדם, לא כן ענין זה של התמסרות קשה מאוד לאדם, כי שכלו הטבעי עומד על הדרך, וקשה להתמסר בלי תכנית ובלי תכלית אלא רוצים להבין בשכל, ובגלל זה קשה לאדם לוותר על שכלו ולהיות מסור לגמרי.
וזה היתה מדרגת האבות ויתור על השכל, והיו רצים לרצון ה' כסוס בין בצעי המים, התמסרות גמורה אפי' אין הדבר מובן בשכל, וזהו שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, איך יכולים לעשות דבר כזה! לזרוק הלחם על פני המים לאיבוד וברוב הימים ימצאנו, זהו באמת המושג של התמסרות, שלא לבנות כלום על השכל רק שלח לחמך על פני המים, וזהו הביאור של מדה כנגד מדה, חייך שבו בלשון אני משלם לבניך, היה אצלם המדה של התמסרות היה כ"כ חזק אצלם שזה הושרש גם בבנים.
אומרים חז"ל להגיד שבחן של ישראל שלא אמרו איך נצא ואין בידינו מחיה? ומאין להם התמסרות כזו? אלא בהכרח שזה מאבותינו הקדושים שהם נצטיינו במדה זו, שלולא היה הציור לא הגיעו מעולם למדרגה זו והם המשיכו בהתמסרות זו, ולזה אמר להם בלשון הנני ממטיר, שאם מצדם המשיכו בהתמסרות זאת הרי הצליחו, והם ראויים להנני ממטיר לחם מן השמים.
וזהו באמת שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, כמו שאומרים חז"ל בא וראה כמה חביבין ישראל אצל הקב"ה, שלשעבר היה לחם מן הארץ וטל מן השמים ואצלם היה להיפך, וזה זכו בשביל ביטול שכלם לגמרי שיצאו למדבר בארץ לא זרועה, מסרו עצמם לבטחון בה' וממילא מוכרחים לשנות להם מעשי בראשית.
השינוי במעשי בראשית אנו מוצאים אצל כל מי שמוסר עצמו לבטחון בה' ומבטל את שכלו לגמרי, כמ"ש ויאמר ה' אל משה קח צנצנת המן למשמרת לדורותיכם, ובני דורו של ירמיה כשאמר להם למה אין אתם עוסקים בתורה? אמרו לו איך נניח מלאכתנו? הוציא צנצנת המן ואמר להם, ראו מהיכן נתפרנסו אבותיכם.
כשמתחלת השאלה של שאלות החיים לא מתקבלת אצלנו התשובה של בטחון בה', וא"כ מה רצה להביא להם ראיה ירמיה? וכי אם נעשה לאבותיהם נס יעשה גם להם? וכ"ש לומר את זה כתוכחה זה קשה! אמנם לפי הנ"ל ניחא שאבותינו כבר סללו לנו הדרך של בטחון בהשי"ת, ומעלה זו ירושה היא לנו מאבותינו הק' ועלינו להתעלות בזה ובטח נגיע.
לומדים אנו מכאן שהמן לא ירד רק להם אלא זה לדורות, הראייה הניח צנצנת לחייב הדורות הבאים, וזה לא רק זכרון בעלמא אלא ציור לדורות, שכל אחד לא יכול לטעון איך אעזוב מלאכתי ואלמוד תורה? הציור הזה מחייב לדורות, ראו במה נתפרנסו אבותיכם! והרבה דרכים למקום להכין מזון ליראיו וזהו למשמרת לדורותיכם.
אם האדם מבטל שכלו לגמרי ומגיע למדרגה של הנני שהוא ההתמסרות הבלתי מוגבלת, כמו שאמר שלמה המלך בטח בה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען, לכאורה מה שייכות הבינה לבטחון? אלא צריך להרגיש בזה שכל הבינה שהאדם דן דבר מתוך דבר בק"ו ובג"ש ובכל הי"ג מדות בעניני העולם, זהו המפריע הכי גדול לבטוח בה'!
וזה אומר שלמה המלך, אם רוצה להיות בוטח בה', העיקר הראשון הוא להפקיר את הבינה לגמרי, ועוד מוסיף הגר"א שם לא תקח את שכלך אפי' למשענת, אלא לגמרי תתמסר לה', ודוקא באופן זה תשיג הבטחון בה' יתברך, וזה מורה לנו שלא להסתפק בשום אופן, רק להשתדל בכל האמצעים לבטל את השכל והבינה ולהשיג התמימות.
אנו מוצאים בתורה שתי דוגמאות זו ליד זו, מצד אחד ציור של ערמימות והישענות על השכל, ומצד שני דוגמא של תמימות ובטחון בה', פרעה הרשע עם כל הערמימות והשכל שלו שאמר ארדוף אשיג אחלק שלל, וא"כ בהגיון כזה ובתקוות כאלו בודאי יצליח כך הוא חושב, ומצד שני כלל ישראל מהתמימות שלהם הכניסו עצמם בסכנה עצומה, ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ורואים אנו מה נעשה מכל השכל וכל הערמימות? ולהיפך מה היה מהתמימות? רואים בחוש איך שתומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם (משלי י"א), אלו טבעו בים ואבדו לעולמים, והכלל ישראל יצאו לתשועת עולמים.
(דגל המוסר)