הפלא ופלא - אות ש - חלק ח | הרב אמנון יצחק
- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' באדיבות הרב המחבר ר' יהודה חיון שליט"א (לכתבה על ספריו 'לכתחילה' לחץ כאן) - - -
שפם
ברוח פיו של המצורע נמצאים חיידקים מסוכנים שהנדבק בהם עלול להנזק קשות. זאת סיבה – כותב ה"אבן עזרא" (ויקרא יג, מה) – שהתורה מצווה את המצורע "ועל שפם יעטה" – "שלא יזיק ברוח פיו".
שפרה ופועה
שפרה ופועה היו נשים מצריות שנתגיירו. כן מבואר ב"פענח רזא" בשם רבי יהודה החסיד: "בשם ר"י חסיד מצאתי שמצריות היו (שפרה ופועה) ונתגיירו". ומקור דבריו הוא בילקוט שמעוני (יהושע ב, ט). וביאר הכלי יקר (שמות א, טו) שכוונת הכתוב "מיילדות העבריות" היא – מילדות את העבריות, כי הן בעצמן היו מצריות.
שפתותיו דובבות בקבר
מעלת "שפתותיו דובבות בקבר" אמורה לא רק באדם שמחדש חידושי תורה, אלא גם באדם שאומר חידושי תורה בשם אחרים. כן כתב החיד"א בספרו "פני דוד" (פרשת חוקת): "כל הבא אל האוהל, הגם שאינו מחדש, רק אומר מפי אחרים, הוא זוכה למעלה זו, ושפתותיו דובבות".
כך גם מבואר בספר "פנים מאירות" (בהקדמה): "האומר שמועה מפי חכם שאמר משם אחר, והאחר מהאחר, כולם שפתותיהם דובבות בקבר".
בספר "בית ישראל" (בהקדמה) מבואר, שמעלת "שפתותיו דובבות בקבר" אמורה אפילו עד עשרה דורות – "לא רק לתלמיד חכם המחדש, אלא גם ת"ח האחר שאמר בשמו של המחדש, והשלישי ששמע אומרה אח"כ, אפילו עד עשרה דורות – בכולם שפתותיהם דובבות בקבר".
שפתיים
כשאדם מתחיל לחלות, המחלה ניכרת תחילה בשפתיים. הם מתחילות להלבין – להבדיל מאדם בריא ששפתיו אדומות כשני – ורק לאחר מכן המחלה ניכרת בשאר האברים. כן מבואר בספר "כנף רננים" (פרק שירה, עמוד פד).
\
שפתותיו של אדם דובבות שלא במודע. זאת הסיבה שגם אדם שרק חשב במחשבתו לנדור – צריך לקיים את נדרו, כי כשאדם חושב בדעתו דבר מה – שפתותיו דובבות מאליהן ללא ידיעתו.
זאת גם הסיבה שאסור ללכת מיד אחרי הלימוד למקום הטינופת, כי השפתיים ממשיכות לנוע מבלי משים.
מסיבה זו, וידוי במחשבה בעת המוות – מועיל כוידוי פה, שכן שפתותיו של המתוודה במחשבתו – נעות. כן כתב רבי חיים בן עטר בספריו: "אור החיים" (דברים כג, כד) ו"מאור החיים" (טו).
שקר
שרה אמנו הלכה לעולמה בפתע פתאום ומתוך בהלה. מדוע עשה ה' ככה לצדקת הזאת, לעזוב את העולם שלא מתוך ישוב הדעת?
בספר "חסידים" מובא, כי הסיבה לכן היתה משום שהוציאה מפיה דבר שקר, כפי שנאמר (בראשית יח, טו): "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה".
\
כלל הוא, כי אדם שמסתגנן בלשון זו (או בלשון דומה): "דע לך אחי, שבכל לב אדבר עמך, ולבי שלם עמך" – סימן הוא שפיו מדבר מרמה, ואל תאמין לאף מילה היוצאת מפיו, כי הינו דובר שקרים. כן כתב המהר"ם שיף (דרשות, סוף מסכת חולין).
\
אדם שחוזר על שקר מסויים פעמיים – הוא מתחיל לחשוב כי אולי דבריו אמיתיים. כן מבואר בספר "חיי מוהר"ן" (סימן תקנ): "כשחוזרים השקר שתי פעמים – נעשה אמת, כלומר, שנעשה אצלו כאמת על ידי שחזר הדיבורים של שקר שתי פעמים".
שריפה
קבלה בידינו, כי אדם שפרצה שריפה בנכסיו, לא ירחק היום והוא יתעשר. כן מבואר בספר "דרך מצותיך" (עמוד קיד): "שמעתי מפי קדושי עליון, על שאומרים ומרגלא בפומא דאינשי, שאחר השריפה מתעשרים, יען כי השתלשלות מידות העליונות: חסד, דין ורחמים; ולזאת, אחר מידת הדין בשריפה, מתעורר מידת הרחמים, שהיא גדולה ממידת החסד שבתחילה". סימן לדבר: "שרף" בגימטריה 580, כמנין "עשיר".
\
גדולי ישראל קיבלו במסורת, כי "אדם שזהיר להדליק נר הבדלה פעם נוספת אחר שכיבוהו – ינצל משריפות, והוא בדוק ומנוסה". כן מבואר בספר "אלף כתב" (אות תתלט), בשם הראב"ד רבי זלמן באניהאט זצ"ל, שכך קיבל במסורת.
\
בשנה שחל יום הכיפורים בשבת – מצויים שריפות רבות. כן מבואר בספר "אלף כתב" (אות סח): "שמעתי, שבשנה שחל יום צום הכיפורים בשבת קודש, שכיחים ר"ל הרבה שריפות בשנה ההיא, וכן ראו כבר כמה וכמה פעמים".
\
במקומות מסויימים לא אומרים את הפיוט "והחיות בוערות באש" בשני ימי ראש השנה, "משום שבשנים קדמוניות שהיו רגילים לאומרו – היו שכיחים שריפות למאוד, כי פיוט נורא הוא, כמפורש ב'מגן אברהם' (סימן נח), שכאשר פייט רבי אלעזר הקליר פיוט קודש זה – ליהטה האש סביבותיו; לזאת תיקנו הגאונים למנוע מלאומרו".
\
דם נידה מועיל לכיבוי שריפות. כן מבואר בספר "פחד יצחק" (ערך דליקה) בשם המקובלים. מסופר שם, שבחודש כסלו בשנת תמו פרצה שריפה בבית גוי אחד והיא התפשטה מבית לבית עד הגיעה לחצר היהודים. היהודים לקחו כתונת אשה מוכתמת בדם נידה והניחוה על הבית שכנגד האש ומיד דעכה האש.
שריפת חמץ
החל מהזמן שבו שורפים את החמץ, בתחילת שעה רביעית, ועד חצות יום, יש שלוש שעות המוכשרות לביאת הגואל (שאליהם התכוין הפייטן "הושע נא שלוש שעות"). ולכן, בזמן זה יבקש ויתפלל על ביאת משיח צדקינו.
כמו כן, אחר שריפת חמץ מתעוררת רוח טהרה בעולם, והאויר נעשה זך ונקי – "עת זו מסוגלת להעתיר ולהתחנן לפני מלך מלכי המלכים, בבחינת "שאל ממני ואתנה". כן מבואר בספר "באר החיים" (הגדה של פסח עמ' לז) בשם צדיקי קמאי.
שררה
אנשי השררה – כנסיכים ושרים – סובלים הרבה יותר מבעלי המלאכה הפשוטים ביותר, כולל עובדי אדמה שחורשים את אדמתם בגופם – "ואלו הנסיכים והשרים תמיד ימיהם מכאובים הלומי כח, עלולים לכל מקרי הזמן, בקיץ ובחורף יתפעלו משינוי העיתים ואויריהם, עד אשר לא ימיש מביתם רופאים ורוקחים". כן מבואר ב"יערות דבש" (ח"ב עמוד קנה).
\
מומלץ להמנע מלפתח קשרים עם אנשי שררה ושלטון. נזקים רבים עלולים להגרם כתוצאה מכך. כך כתב רש"י (תמיד לב, א, ד"ה יסנא): "אדם רגיל לדבר עם מלכים ושרים – מקנאים בו בני אדם, ומתוך כך שונאים אותו ואת מעשיו".
שש עשרה שנה
נער שגילו פחות משש עשרה – אינו בנוי לקבלת תוכחות. כן כתב רש"י (קידושין ל, א, ד"ה משיתסר): "בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך, ואל תכביד יסורין ותוכחות".
שתיה
לא כמות השתיה גורמת ומביאה את הרויה, אלא אופן השתיה. להבדיל מאכילה, שכמות האוכל – הממלאה את הכרס – היא הגורמת להרגשת השביעה, השתיה אינה כן. הרויה אינה נגרמת כתוצאה ממילוי הכרס, אלא כתוצאה ממילוי הגרון. כלומר, הלגימות הגדולות והגסות הממלאות את הגרון – הן המביאות את הרגשת הרויה. כן מבואר במסכת סוכה (מט, ב): "כי שבע איניש חמרא – מגרוניה שבע".
\
עד גיל ארבעים – האכילה מועילה לאדם. למעלה מגיל זה – השתיה מועילה לו.
רמז לדבר: הפסוק הארבעים בתורה הוא (בראשית ב, ט): "וטוב למאכל", ואילו הפסוק הארבעים ואחד הוא: "ונהר יוצא מעדן להשקות".
\
"השותה מים הרבה אחר אכילתו עד שאכילתו צפה במים, אינו בא לידי חולי מעים". כן מובא במסכת ברכות (מ, א) וברש"י (ד"ה המקפה).
בספר "שבילי אמונה" (הנתיב החמישי) מובא: "בשתיית המים ימנע עיפוש הדם מהגידים, וממהרים להוציא הפסולת מהגוף, ומבשלים המזון, כי לולי המים ישרף המזון בגוף ולא יתבשל".
מתי מומלץ לשתות מים – מבאר בעל "שבילי אמונה" (שם) – "לא ישתום בתוך האכילה, כי יפרישו בין האצטומכא והמאכל ויצוף ולא יתעכל מהרה. גם אין ראוי לשתותם קודם אכילה, כי מולידים חלאים קשים. ושתייתם תוך הסעודה נזקם למטה מן הקודם, אבל מזיקים בבישול המאכל. גם לא יקחם תיכף לאכילה, עד שיתחיל המאכל להתעכל".
\
אדם שאוכל או שותה וקם ממקומו מיד לאחר מכן – מביא על עצמו חולאים רעים וקשים. לכן, בגמר האכילה או השתיה ישב במקומו וימתין כשיעור ברכה אחרונה של אותה אכילה או שתיה שאכל ושתה. כיצד? מי שאכל לחם – ישהה במקומו כשיעור זמן של ברכת המזון. אם אכל מיני מזונות – ישהה כשיעור ברכת מעין שלוש. אם שתה מים וכדומה – ישהה כשיעור ברכת בורא נפשות. כן מבואר במסכת שבת (דף כט, ב): "חמשה דברים קרובים למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד (מיד, קודם ששהה מעט), שתה ועמד וכו'"; וביאר ה"בן איש חי" (שנה א, בהר, אות יא), ששיעור ההמתנה הוא כשיעור ברכה אחרונה של הדבר שאכל ושתה.
\
שתיית מים אחר אכילת דגים – אליה וקוץ בה. מצד אחד היא מזיקה ללב, ומצד שני היא מועילה לשאר אברי הגוף. כן מבואר ב"פסקי התוספות" (מועד קטן סימן לז).