הפלא ופלא - אות ב - חלק ג | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' באדיבות הרב המחבר ר' יהודה חיון שליט"א (לכתבה על ספריו 'לכתחילה' לחץ כאן) - - - 

בית

בית שיסתם לחלוטין, ללא כל פתח, ולו הקטן ביותר, ואפילו לא בגודל של מחט, באופן שלא תהיה כל זרימה של אויר מהחוץ אל הבית – מיד הבית יפול. כן מבואר ב"מדרש תלפיות" (אות אויר): "אם יסתמו מבית אחד כל החלונות והסדקים, שלא יהיה בו אפילו כמלא מחט שיכנס בתוכה אויר – מיד נופלת הבית, לפי שהאויר מקיים הכל".

בית דין של מעלה

הרכב דייניו של בית דין של מעלה משתנה בכל דור ודור – "מקובל אצלינו איש מפי איש, דהבית דין של מעלה המה צדיקי העולם, והמה דנים שם, ודור ודור ודורשיו, כי אי אפשר שיהיה דור זה כדורם של צדיקים הראשונים, ובחסדי השם יתברך שיהא הבית דין של מעלה מהצדיקים המכירים ערך הדור לדונם לזכות, ולא לפי ערך הראשונים". כן כתב בעל "חמדה גנוזה" (עמוד תתנ) בשם הקדמונים.

\

כשעלו ישראל מבבל בימי עזרא, גזרו על עצמם להפריש תרומות ומעשרות. גזירה זו נכתבה על קלף ונחתמה על ידי בית הדין. קלף זה הונח בעזרה כשהוא גלול וחתום. למחרת, בעת שפתחו את הקלף, מצאוהו חתום על ידי בית דין של מעלה. כן מפורש במדרש תנחומא (ויחי ח, ורות ד).

בית הכנסת

בית כנסת מכונה "מקדש מעט", משום שבעת חורבן בית המקדש התנפצו אבני הבית לרסיסים, והתפזרו בכל רחבי תבל, ובכל מקום בעולם שנפל רסיס אבן מבית המקדש, נבנה שם במשך השנים בית כנסת. נמצא, שיסודו של כל בית כנסת הוא מעט מבית המקדש, ומכאן שמו "מקדש מעט". כן מבואר ב"זוהר" (פרשת תרומה).

\

אין לך עיר בישראל ואין לך מדינה בעולם שאין בה בית כנסת על שם "אליהו הנביא". גלוי וידוע, שעל שם אליהו הנביא קרויים הכי הרבה בתי כנסיות.

הסיבה לכך היא, משום שאליהו הנביא מתגלה בבתי כנסיות רבים כדי להשלים מנין. כן מבואר בספר "אשכולות ישראל" (עמוד שנא).

\

אין להתפלל בעזרה, אלא אך ורק בבית הכנסת. בספר "חסידים" מובא, כי "אדם שמניח בית הכנסת ומתפלל בעזרה – נענש מאוד".

\

אדם שמשוחח בשעת התפילה נחשב כרוצח – לפי שבעוונו מתים נפשות מישראל. כמו כן, מגיפות ודבר הילדים באים בעטיים של המדברים דברים בטלים בבית הכנסת – "שהמדבר בבית הכנסת, נבראו מזה מלאכי חבלה, וממיתין את האדם בשעת הדבר ר"ל". כן מבואר בספר "דרך משה" (ליום שמיני) הנדפס עם ספר "הגן".

המגיה מסכם את הדברים: "והמתבונן בזה יראה בבירור, כי לא דבר ריק הוא מה שכתבנו שדינו כרודף – ה' יצילנו מהעוון המר הזה".

\

קבלה בידינו, שבעל "תוספות יום טוב" עשה שאלת חלום לדעת מה סיבת גזירות ת"ח ות"ט, בהם נהרגו רבבות מעם ישראל; וגילו לו מן השמים, שהסיבה לכך היתה, משום שדיברו בבתי כנסיות. כן מבואר בספר "שי למורא" (דף כה ודף ע).

\

בעל ה"אמרי אמת" מגור אמר לאחר השואה, שמה שעמד לבני יהדות ספרד להנצל מן השואה, הוא הזכות ששמרו על קדושת בתי הכנסת ולא היו מדברים בשעת התפילה.

רמז לדבר: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". אימתי "ה' ילחם לכם"? בזמן ש"אתם תחרישון" – כלומר תחרישו בשעת התפילה.

\

כל בתי הכנסת ובתי המדרש שבאנטוורפן שבבלגיה נחרבו בימי השואה, פרט לבית כנסת אחד בשם "איזנמן". הסיבה לכך היא – אומר ה"יד מנחם" (עמ' תלה) – משום שאותו אדם שהקים את בית הכנסת השגיח ושמר מכל משמר שבשעת התפילות וקריאת התורה לא יוציאו הגה.

בית הכסא

אדם שחושש שמא יהרהר בדברי תורה וקדושה בהכנסו לבית הכסא, יאמר לפני כניסתו: "התכבדו מכובדים קדושי עליון, המתינו לי עד שאכנס ואצא", "והוא מסוגל מאוד שיהיו לו מחשבות מותרות, דהיינו של חול ולא של הרהור בקדושה". כן כתב בעל "שולחן הטהור" ("זר זהב", סימן ג, אות א) בשם האריז"ל.

בית המקדש

שלמה המלך היה מקריב למעלה מאלף קרבנות ביום על גבי מערכת המזבח שהיתה בסך הכל אמה על אמה, שכן האש שירדה משמים היתה ממהרת לשרוף את בשר הקרבנות.

יוצא איפוא, כי כל בהמה נשרפה ונתעכלה לחלוטין על כל בשרה, עצמותיה, ואבריה, במשך חצי דקה לכל היותר.

\

רצפת העזרה, שהיתה מרוצפת באבנים, בלעה בדרך נס את כל כלי החרס שנשברו עליה. כידוע, קרבנות שהתבשלו בכלים – אוסרים את הכלים, והואיל וכלי חרס לא ניתנים להגעלה, הכהנים היו שוברים אותם בעזרה. בדרך הטבע היתה העזרה אמורה להתמלא שברי חרס, אך נעשה נס, ורצפת העזרה היתה פותחת את פיה ובולעת את כל השברים.

לא רק כלי החרס היו נבלעים במקומם, אלא גם מוראה ונוצתה של עולת העוף ודישון המזבח הפנימי ודישון המנורה שהונחו במזרחו של כבש – היו נבלעים במקומן. כן מבואר במסכת יומא (כא, ב).

\

כל מי שדרך על רצפת בית המקדש היה מחכים ומתקדש בו זמנית. כן כתב בעל "יערות דבש" (ח"א, יא) בשם יוסף בן גוריון: "הדורכים על רצפת בית המקדש היו משיגים חכמה, ונתדבק בהם רוח הקודש, והרצפה עצמה מחכמת, כי המקום אדמת קודש, ואשר לכן הוצרכו להלך שם בלי סנדל, שלא יחצוץ בינם לאדמה, כדי שישיגו שפע קדושה מהאדמה".

\

כל העם ראה במשכן כיצד האש יורדת משמים ואוכלת את הקרבנות, ומיד נפלו על פניהם.

כך גם היה בבית המקדש הראשון. האש היתה יורדת משמים על גבי המזבח, ולאחר ששרפה את הקרבן היתה נשארת על המזבח בצורת ארי רובץ. אש זו, "היתה ברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן" (יומא כא, ב). "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה" (דברי הימים ב, ז).

כל האמור היה גם בבית שני, פרט לכך שהאש היתה רבוצה ככלב ולא כארי. כן כתב בעל "ראשית חכמה" (שער היראה פ"ח).

לדעת ה"זוהר" (שמיני, דף לג), כאשר הקרבן היה מתקבל ברצון לפני בורא עולם – היתה יורדת משמים אש כדמות אריה. או אז האש העליונה היתה יורדת כנגד האש התחתונה ומתחברות זו עם זו. אך אם הקרבן לא היה מתקבל ברצון – היתה יורדת אש כדמות כלב חצוף שהיתה רובצת על הקרבן.

\

למרות שבמועדים היו מקריבים רבבות קרבנות נדרים ונדבות – מעולם לא היה "נותר", והכהנים הספיקו לאכול את כל רבבות הקרבנות בתוך זמן האכילה הקצר.

כדי שהבשר יתעכל במעיהם במהירות מירבית ללא שום צער או כאב – הם היו שותים ממי השילוח. כן מבואר ב"אבות דרבי נתן" (לה, ה).

\

לחם הפנים היה שוהה על גבי השולחן משבת לשבת, וכשסילקו אותו לאחר שבוע, הוא היה נשאר חם ורך כביום סידורו.

לחם הפנים היה כל כך חם, עד שהיה הבל יוצא ממנו, כלחם היוצא עתה מן התנור, ולכן נס זה היה ניכר לא רק לנוגעים בלחם, אלא גם לעומדים מרחוק. כן מבואר במסכת יומא (כא, ב) ובריטב"א (שם).

\

המים החיים שניתנו ב"כיור" לצורך קידוש ידיים ורגליים – מעולם לא פסקו, לא חסרו ולא הסריחו. כן מפורש ב"תרגום יונתן" (שמות מ, ל).

\

שטח קודש הקדשים היה עשרים אמה על עשרים אמה; והארון, שהיה שתי אמות וחצי על אמה וחצי, הונח באמצעו. לפי חשבון פשוט, היה צריך להיות פחות מעשר אמות רווח מקצה הארון עד קירות קודש הקדשים. ואף על פי כן, המציאות היתה, שהמודד היה מוצא עשר אמות חלל ריק לכל כיוון. נס היה, איפוא, בארון, שלא מיעט כלל את חלל קודש הקדשים. כן מבואר במסכתות יומא (כא, א) ובבא בתרא (צט, א).

\

בשער הדרומי שבבית המקדש – לא נכנס אדם מעולם, כמבואר ביחזקאל (פרק מד): "השער הזה יהיה סגור לא יפתח".

ברם, "בשבתות היו ישראל עומדים שם ורואים הדלתות נפתחים מאליהם ויודעים שבא יום השבת. וכן בראשי חודשים, היו ישראל עומדים שם ורואים הדלתות נפתחים מאליהם ויודעים שבאותה שעה נולדה הלבנה ומקדשין את החודש". כך מפורש ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק נא).

\

ערכו של הזהב שציפה את היכל הבית – היה שווה יותר מכל הזהב שהיה בעולם מששת ימי בראשית ועד חורבן הבית. כן כתב רבי אברהם בן הגר"א: "וכל כסף וזהב שהיו בעולם מששת ימי בראשית עד חורבן הבית, לא היו שווים לערך הזהב שהיה מצופה על היכל הבית; ואין חקר ואין שיעור ואין קצבה ואין משקל לאותו הזהב".

\

כאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש, הוא שתל בתוכו עצי פרי עשויים מזהב טהור, וכאשר הכניסו לתוכו את ארון הברית, הושפעו העצים מהקדושה, ובו בזמן שהעצים שמחוץ לבית המקדש הניבו פירות, היו עצי הזהב שבמקדש אף הם מניבים פירות של זהב, והכהנים היו מלקטים את פירות הזהב שנשרו מהעצים והתפרנסו מהם. כך מבואר במסכת יומא (כא, ב).

\

במשך כל ימי בית המקדש הראשון, אף פעם שום עוף לא פרח עליו, משום שהשכינה היתה שרויה בתוכו.

בבית המקדש השני חכמים חששו שמא יפרחו עליו עופות ולכן עשו "כליא עורב". כן מבואר בתוספות (ערכין ו, א, ד"ה כליא עורב).

\

כשאגריפס המלך רצה למנות את עם ישראל, הוא ביקש מהכהן הגדול שימנה עבורו את קרבנות הפסח שהוקרבו באותו יום, וכך ידע את מספרם. הכהן הגדול נטל כליה אחת מכל קרבן, כדי לסופרם, ונמצאו ששים רבוא זוגי כליות, כפליים מיוצאי מצרים, כלומר מליון ומאתיים אלף קרבנות פסח הוקרבו (זאת מלבד הטמאים ואלו שהיו בדרך רחוקה).

והואיל ועל כל קרבן מנויים לפחות עשרה אנשים, הרי שהיו בירושלים לכל הפחות שנים עשר מליון איש. וכל אלו היו צריכים לאכול את קרבנות הפסח בין החומות.

\

הקרבת כל קרבנות הפסח נעשתה בחלוקה של שלוש כתות. כאשר הגיע זמן הקרבת הקרבן, היו הכהנים פותחים את דלתות העזרה, והיו מכניסים עד שנתמלאה העזרה במקריבי קרבנות, ואז היו סוגרים את הדלתות. לאחר שסיימו את הקרבת הקרבנות, היו פותחים את דלתות העזרה לכת השניה, ולאחר מכן לכת השלישית.

שטח העזרה היה אחת עשרה אמות על מאה ושלושים וחמש אמות, ולתוך שטח זה היו נכנסים מליון מאתיים איש, הם וקרבנותיהם, בשלוש פעמים.

\

יופיים של הבריות בזמן בית המקדש – היה מיוחד מאוד, כך שהמכוערים ביותר היו יפים לאין ערוך מהיפים ביותר שבימינו. "בני ציון היקרים המסולאים בפז – שהיו מגנים את הפז ביופיים" (גיטין נח, א).

הרוצה להתרשם מעט שבמעט מיופיים של הבריות בזמן הבית, יקח דוגמא מיופיו של רבי יוחנן, שהיה אחרון משפירי דירושלים. כיצד ניתן לחזות במשהו שבמשהו מיופיו של רבי יוחנן? קח כוס עשויה כסף כשהיא עדיין צהובה ממראה להב האש, מלא אותה בגרעיני רימון אדומים, וסובב סביבה ורד אדום בין השמש לצל. הזוהר שיצא הוא מעין שופריה דרבי יוחנן (בבא מציעא פד, א).

\

255 גדולי עולם ואדיריו היו מקובצים בהר הבית. כיצד? בלשכת הגזית ישבו 71 דיינים (סנהדרין גדולה). בפתח העזרה ישבו 23 דיינים, ולפניהם עוד שלוש שורות של 23 בכל שורה. סך הכל 92 גדולי ישראל. כנ"ל גם בפתח הר הבית עוד 4>23. סך הכל 255 תלמידי חכמים הגדולים ביותר בתבל, שהרי שלחו שליחים לחפש בכל העולם את החכמים הגדולים ביותר שישמשו בסנהדרין (ראה סנהדרין פח, ב, ורמב"ם פ"א ופ"ב מסנהדרין).

\

במשך כל שנות בית המקדש, מעולם לא ניזוק ולא נפגע אדם בירושלים, לא נפלה דליקה ולא מפולת. כן מובא ב"אבות דרבי נתן" (פרק לה).

כמו כן, מעולם לא נצרך אדם לצאת מירושלים כדי לחפש פרנסה, ולכל תושבי ירושלים היתה תמיד פרנסה ברווח ולא בצמצום. כן כתב רש"י (אבות פ"ה, מ"ה).

\

בית המקדש עצמו לא נחרב בפועל – ואפילו לא אבן אחת ממנו – אלא הוא נלקח ממקומו ונגנז במעבה האדמה, ומפתחותיו נגנזו במרומים על ידי פיסת יד שירדה ונטלתן מידיהם של פרחי כהונה.

ומה החריב טיטוס הרשע? הקב"ה שלח מלאכים או שדים שיביאו אבנים ויבנום בדומה לבית המקדש, ואותם החריב טיטוס. כן מבואר ב"זוהר" (פקודי דף רמ, ב) ובספר "מדבר קדמות" להחיד"א (מערכת מ, אות מג) בשם ספר "עמודיה שבעה".

\

משקל האבנים שמהם נבנה בית המקדש היה עצום. כיצד הצליח שלמה המלך להעלותם ולהניחם במקומם בבית המקדש? במדרש רבה (במדבר יד, יג) מבואר: "בשעה שבנה שלמה את בית המקדש היתה האבן מסעת את עצמה ועולה וניתנת על גבי הדימוס" (שורת האבנים).

\

בשעה שנבנה בית המקדש, האומנים רק התחילו לעשות את מלאכתם, והמלאכה נעשתה ונגמרה מאליה. כך בכל חלקי המקדש. כן מבואר ב"זוהר" (פרשת פקודי דף רכב, ב): "בשעה שנבנה בית המקדש – כל המלאכה נעשתה מאליה. האומנים התחילו והמלאכה נשלמה מאליה". משום כך - מסיים הזוהר – נאמר (מלכים ו, ז): "והבית בהבנותו", משום שהבניה נשלמה מאליה.

\

אף לא אחד מכל האומנים שבנו את בית המקדש לא מת, לא חלה, לא חש בעיניו ולא ניזוק כספית. כן מובא ב"ילקוט שמעוני" (מלכים א, ז, קפו): "מלמד שכל האומנים שהם בונים בו, לא מת אחד מהם, ולא חלה אחד מהם, ולא נשבר מגרופית ולא קרדום, ולא חש בעיניו, ולא נפסק כלי מלאכה, ולא נשבר אחד מהם".

\

בזמן שהמקדש היה קיים, היה על כל אדם שרוצה לעלות לבית המקדש לגמוע מרחקים עצומים, שהרי ארץ הישראל היתה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; "והאיך היו יכולים להביא קרבנותיהם, כי רחוק הדרך מאוד?" – שואל רבי יהונתן אייבשיץ ("תפארת יהונתן" דברים יב, ה) והוא מתרץ – "כי כל אדם שרצה לעלות לירושלים, היתה לו מיד קפיצת הדרך".

\

בית המקדש יכול להכיל את כל האנושות שבעולם בו זמנית. כן כתב בעל "שבט מוסר" (בספרו "אגדת אליהו" על ירושלמי ביכורים ג, א): "שהטעם שהיה מחזיק המקדש כל הנכנסים בתוכו, ואפילו אם יכנס כל העולם, משום שהיו קונים שם מדרגה רוחנית, וכל דבר רוחני אינו תופס מקום, כנודע".

\

"פלא גדול היה בכהנים המקריבים קרבנות בכל יום, שלא היה גופם לבוש אלא הכתונת לבדה, שהיא חלוק, והם סובלים הקור בימות הגשמים ולא היו מתים". כן כתב "רבנו בחיי" (שמות כח, מג, ד"ה חוקת עולם).

\

בזמן שהיה בית המקדש קיים, בכל יום היו הכהנים יודעים אם בני ישראל רצויים ואהובים. כיצד? בשעה שהם ברכו את העם בברכת כהנים, אם אצבעותיהם היו נזקפות מעצמם – אות וסימן כי ישראל רצויים, ואם האצבעות היו כבדות ורק בקושי רב יכלו לזוקפם – סימן הוא כי אינם רצויים. כן כתב בעל "ילקוט ראובני" (פרשת בשלח).

\

בעת הקרבת הקרבן היה מוטל על בעל הקרבן לחזור בתשובה. אם הבעלים לא היו חוזרים בתשובה, הקב"ה היה מזמן לכהן המקריב מחשבה שהיתה פוסלת את הקרבן, כדי לגרום לבעלים להביא קרבן אחר, כי הקרבן הקודם היה פסול. כן כתב בעל ה"ישמח משה" (צו ז, ח).

\

העשן שעלה מקרבנו של אדם צבוע המתחזה לצדיק, לא היה עולה ישר כמקל, אלא היה עולה בעקלקלות. כאשר הכהן המקריב חזה בדבר, הוא היה אומר ללוי ששר בראש המעלות: "הרף ידך מן השיר". כן כתב בעל "ברית מנוחה" (עמוד יא. הו"ד ב"ילקוט ראובני" ויקרא ד"ה השיר): "ואם הקרבן היה של איש רשע והיה דומה לצדיק, והיה עושה חטאיו בסתר, ולא היה מביא קרבן על אלו החטאות, אז לא היה העשן הולך כי אם בעקלקלות, והיה הכהן אומר ללוי: הרף ידך מן השיר".

\

כאשר עם ישראל היו מתקבצים בבית המקדש, הם היו עומדים כה צפופים ודחוקים איש באחיו עד שהיו רגליהם נטולות מן הארץ ועומדות באויר; אך כאשר הם התחילו להשתחוות – נעשה פתאום רווח של ארבע אמות בין כל אחד ואחד, כדי שלא ישמע אחד את חטאי חברו. כן מבואר בברטנורא (אבות ה, ה) וברש"י (שם).

\

בעשיית העומר ישנם הלכות רבות הפוסלות את הקרבן אם לא נעשו בדיוק רב, כגון אם הוסיף על מידת העישרון או שחיסר ממנה, וכן אם קמץ זר, או אפילו כהן מחוסר בגדים, או מחוסר כפורים, או שקמץ בשמאלו, או שקמץ ועלה בידו דבר שהתערב בו, ואפילו קורט של לבונה – פסול, ועוד כהנה וכהנה פסולים רבים.

וראה זה פלא: מעולם לא נמצא שום פסול בעומר, כמבואר במסכת אבות (ה, ה), וכדברי הרשב"א (שו"ת ח"א סימן נב): "וכי יש לך נס גדול מזה שלא יארע אחד מכל אלו לעולם, ושלא יהיה הקומץ חסר מעט או יתר מעט, ושלא יהיה שום גרגיר מעורב בו לעולם. אין פלא ואין נס גדול מזה שיהיה כן לעולמים".

\

מזבח העולה היה עשוי עצי שטים מצופים נחושת בעובי דינר זהב, והאש היתה נמצאת תמיד על המזבח לא תכבה, ולמרות זאת, הנחושת לא היתה נתכת והעץ לא היה נשרף. כן כתב "רבנו בחיי" (ויקרא ו, ג).

וכן מובא במדרש (ויקרא רבה ז, ה): "קרוב למאה ושש עשרה שנה היתה האש מתוקדת בו, עצו לא נשרף ונחשתו לא ניתך".

מעין נס זה אירע גם במזבח הזהב, שהיה עשוי עצי שטים מצופים זהב, ובכל יום היה הכהן מפזר עליו גחלים לוחשות וסממני הקטורת, ולמרות זאת הזהב לא ניתך והעץ לא נשרף.

\

בשר הקרבן היה נבלע באברים והגוף לא היה מפריש ממנו שום פסולת, בדיוק כפי שהיה במן. כן כתב רבי חיים מוולאזין בספרו "רוח חיים" (אבות ג, ג): "וענין הקרבן היה כך, כי על ידי האש אשר על המזבח, שהוא למעלה, סר הרע, ונותר חלק הבעלים, ומה שנהנין כולו טוב. וכן היה המן היורד מן השמים, כולו טוב, כי אין רע יורד מן השמים, ולכן לא היה בו פסולת, ונבלע באברים. וכן בשר הקרבן נבלע כולו באיברים, ואינו מוציא ממנו פסולת".

\

בשעה שהיה אדם מביא קרבן לבית המקדש, הכהן היה מביט בבעל הקרבן עמוקות כדי לוודא שהוא חזר בתשובה. אם הכהן הבין שבעל הקרבן עדיין לא חזר בתשובה כראוי – אזי רמז הכהן ללויים שיזמרו ניגון שמתאים לשורש נשמתו שיגרום לו לחזור בתשובה. כן מבואר בספר "מאור ושמש" (פרשת קורח, ד"ה ועבד).

\

על פי צורת עלייתו של עשן המערכה ביום הכיפורים היה הכהן הגדול יודע כיצד תהיה פרנסת ישראל במשך כל השנה. כך מבואר במדרש רבה (ויקרא כ, ד): "מראש השנה היה יודע מה בסופה. הא כיצד? בשעה שהיה צופה ורואה עשן של מערכה עולה לדרום – היה יודע שהדרום שבע. עולה למערב – היה יודע שהמערב שבע. עולה למזרח – היה יודע שהמזרח שבע. וכן כולם. עולה באמצע הרקיע – יודע שהעולם כולו שבע".

\

בהיות המקדש עומד על מכונו – עם ישראל לא היו צריכים לבקש מחילה זה מזה בערב יום הכיפורים. כן מבואר ב"חת"ם סופר" (דרשות, ח"א, דף לא, ב, ד"ה את זו): "בזמן שבית המקדש קיים – לא מצינו שהוצרכו לבקש מחילה זה מזה בערב יום הכיפורים, כי מטבע הקרבנות בעצמם לקרב הלבבות ולהשלים ביניהם".

בית המקדש השלישי

המקום אשר בו יבנה בית המקדש השלישי לא יהיה במקום אשר בו נבנו שני המקדשות הקודמים, אלא יהיה רחוק מירושלים ארבעים וחמש מיל לצד צפון. כן כתב הרש"ש (בבא בתרא קכב, א).

\

גודלו של בית המקדש השלישי, יהיה כגודלה של כל ירושלים – כפי שהיא כיום. כן כתב המהרש"א (בבא בתרא עה, ב, ד"ה ירושלים, בשם המדרש).

\

בזמן שיבנה בית המקדש השלישי – "לא יהיו צריכים לכהנים ולויים, כי יהיו העדה כולם קדושים בזאת הקדושה". כן כתב ה"חת"ם סופר" (דרושים ואגדות עמוד רנג).

וכעין זה כתב "בעל הטורים" (שמות יט, ו) בשם המדרש: "ואילו זכו ישראל, היו כולם כהנים גדולים, ולעתיד לבוא תחזור להם".

\

כשיבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו – יוקרבו כל מליארדי הקרבנות שלא הוקרבו בזמן בו עמד בית המקדש שומם. כן מובא בספר "המנהיג" (הלכות הלל סימן מ).

\

כשיבנה בית המקדש השלישי – יקריבו רק תמיד של שחר ולא תמיד של בין הערביים. כן כתב החיד"א ("מדבר קדמות" מערכת ת אות ג).

מסיבה זו – הוא כותב – נקראת מסכת "תמיד" בלשון יחיד, ולא מסכת "תמידין" (כמו קינים), שכן כשיבנה המקדש יהיה רק תמיד אחד.

\

לעתיד לבוא יבוא כל אדם מישראל בכל שבת וראש חודש להתפלל בבית המקדש. כיצד יגיעו המתגוררים בקצוי תבל? "אלא, העבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים, והם מתפללים שם בבוקר". כן מבואר ב"פסיקתא רבתי" (פיסקא א).

\

קדושת עם ישראל לעתיד לבוא תהיה כה רבה, עד שכל אחד ואחד מישראל יהיה ראוי להכנס לקודש הקדשים ככהן גדול ביום הכיפורים. כן מבואר בספר "פרי צדיק" לרבי צדוק הכהן מלובלין (ויקרא, אחרי מות, אות ד): "ולעתיד יהיו כל ישראל ראויים לכנוס לקדשי הקדשים".

\

בית המקדש השלישי כבר נבנה, והינו עומד כבר על מכונו בהר הבית, אלא שהוא נסתר מעינינו. כן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו "חכמת התורה" (פרשת יתרו): "הגידו לי בחלומי, כי באמת בית המקדש העתיד להיות כבר נבנה וכבר הוא למטה, והוא כבר על הר הבית, רק שכולו הוא גנוז וטמון".

ראיה לדבר – מביא הגר"ש קלוגר – "ממה שעוד בימי הש"ס ראו מלאכי השרת מנסרין נסרים לחומת ירושלים (ב"ב עה, א), ואם ראה הוא יתברך שהגלות יאריך כל כך, מה הוא המהירות שראו אז בצרכי בנינו, ובעל כרחך כבר נבנה רק שאינו נראה".

בית הפרוה

טבילת הכהן הגדול ביום הכיפורים היתה בבית הפרוה. ב"תפארת ישראל" (מדות פ"ה, מ"ג) מבואר, שהמים עלו על הגג על ידי סילונות מעשה אומן, באופן שלא יהיו שאובין; "ונקראת הלשכה הזאת על שם האדם שבנאה באומנות נפלאה להעלות את המים מתוך עובי כותליה, והיה דבר זה פלא, עד שהיה נראה כאילו בנאה והעלה בה את המים על ידי כישוף".