הפלא ופלא - אות ז - חלק ב | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' (לכתבה על ספריו - לחץ כאן) באדיבות הרב המחבר שליט"א - ישר כחו! - - - 

זוהר

מפני מה כשמזכירים את ספר ה"זוהר" מכנים אותו בשם ה"זוהר הקדוש", ואילו את הגמרא אין מכנים בשם "הגמרא הקדושה"? ביאר הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן בשם ה"חפץ חיים", כי הכינוי "קדוש" פירושו מובדל, ורק אדם שמובדל ראוי ללמוד "זוהר", ואילו גמרא נלמדת על ידי כל אדם ואדם.

זיווג

אדם שמטבעו הוא פזרן – יזווגו לו מן השמים אשה עם טבע הפוך, כדי שיהיה איזון. אדם שמטבעו הוא רחמן – יזווגו לו מן השמים אשה עם מידה של אכזריות. אדם שמטבעו הוא בעל רגש, יתן לו ה' אשה שכלתנית. כל זאת עשה אלוקים כדי שילכו שניהם בדרך האמצע ולא בדרך קיצונית.

הואיל ובדרך כלל הקב"ה מזמן לאדם אשה עם טבעים שמנוגדים לו, משום כך צריך את השכינה ביניהם, כדי שישכון השלום בביתם.

זאת כוונת הפסוק (משלי טז, ז) "ברצות ה' דרכי איש גם אוייביו ישלים עמו", ומובא במדרש "אוייביו – זו אשתו". אשתו נחשבת לאוייב מחמת התכונות המנוגדות, וכדי ש"אוייביו ישלים עמו", צריך "ברצות ה' דרכי איש".

\

קבלה מפי רבי אליהו לופיאן: אדם שרוצה למצוא את זיווגו מהר ובקלות, יפתח את שתי ידיו ויפרשם כלפי השמים בעת ברכת כהנים, כאדם המבקש שירד שפע וברכה על צרכיו.

הגר"א לופיאן הוסיף, כי עצה זו מועילה לא רק למציאת שידוך אלא לכל העניינים הנצרכים. יש אומרים כי עצה זו מועילה רק בראש השנה.

זיווג שני

אדם שנושא אשה ששמה כשם אשתו הראשונה – אחת מהשתיים: או שזיווגו לא יצליח, או שאחד מהם ימות במהרה. כן כתב ה"רוקח" (בספרו "חכמת הנפש" דף כב, ב).

זיכוי הרבים

מעלתו של מזכה הרבים גדולה יותר ממלאך. כן מבואר ב"חובת הלבבות" (שער האהבה, פרק ו): "וראוי לך אחי לדעת, כי אילו היה קרוב למלאכים במידותם הטובות – אינם כזכויות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומיישר הרשעים אל עבודת הבורא".

מקובל מרבי אליהו לאפיאן זצ"ל, כי ברכה שנאמרת מפי מזכה הרבים – שווה במעלתה ובערכה לברכה שיוצאת מפי ה', שנאמר (ירמיה טו, יט): "ואם תוציא יקר מזולל, כפי תהיה", כלומר כל אדם שמזכה את הרבים ומוציא יקר מזולל – פיו כפי הקב"ה.

רבנו יונה בספרו "שערי תשובה" (ג, כו) כותב, כי מעלתו של מזכה הרבים גדולה יותר ממעלת הנביאים.

זימה

כאשר אחד מבני הזוג חושב מחשבות של זימה וטומאה בעת הזיווג – הוא ממשיך לולד נפש טמאה. מאידך, כאשר בני הזוג חושבים מחשבות טהורות – הם מעבירים לולד נפש קדושה. כן כתב ה"אור החיים" הקדוש (ויקרא יב, ב).

זיעה

כל זיעה הנפלטת מבני אדם היא סם המוות – פרט לזיעת הפנים. כן מבואר בירושלמי (תרומות פ"ח, ה"ג).

הזיעה היוצאת מגוף האדם – גורמת לכילוי הבגדים. כן כתב הרמב"ן (דברים ח, ד).

בהיות ישראל במדבר – מוסיף הרמב"ן – הבגדים לא בלו במשך ארבעים שנה, משום שעם ישראל לא הזיעו כל זמן שהותם במדבר, מפני שאכלו את המן, "וטבע המן היה שלא להוליד זיעה".

האבר שמזיע יותר מכל האברים הוא האף. לכן נאמר "בזיעת אפיך". כן כתב בעל "מחברת הערוך" (חלק השרשים, שורש אף).

\

בטרם כל אכילה – "צריך האדם לעסוק באיזו מלאכה המחממת את בעליה, כי זה עוזר אל העיכול". כן כתב ה"כלי יקר" (בראשית ג, יט).

הוא אף מביא סמך לדבר: "בזיעת אפך תאכל לחם" – "יש סמך מכאן לדברי הרופאים האומרים שקודם האכילה יזיע מעט". וכן נאמר (תהלים קכח, ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".

זיקנה

חולשת הזיקנה אינה נגרמת כתוצאה מאכילה לקויה במהלך החיים או כתוצאה מגורם גשמי אחר. הגורם היחידי לחולשה זו הוא גזירת ה' בלבד. כך כתב בעל ה"עיון יעקב" (שבת דף עז).

כך גם מצינו כי "שלושה בעלי חיים ככל שמזקינים מוסיפים גבורה: דג, נחש וחזיר". וכידוע, מאכלם של הללו הוא הגרוע ביותר מכל מאכל של בעל חיים אחר, ועם כל זאת הם מוסיפים גבורה, ומכאן שלא סוג המאכל גורם לגבורה.

זית

העץ היחידי שאינו מקבל הרכבה של עץ ממין אחר הוא הזית. מחמת מעלה גדולה זו, זכה הזית להיות העץ היחידי שלא נמחה במבול, וממנו מדליקים את המנורה בבית המקדש, יען כי לא השחית את דרכו על הארץ. כן מבואר במדרש (ויקרא לא, ח).

זכוכית לבנה

זכוכית לבנה היא זכוכית גמישה במיוחד. כוס העשויה מזכוכית כזו ניתן למועכה בתוך כף היד עד היותה לכדור קטנטן, אך כאשר פותחים את היד הכוס חוזרת לגודלה המקורי כשהיא בשיא יופיה והדרה.

מקורה של זכוכית לבנה הוא מ"צור", והיתה בשימוש רב עד חורבן בית המקדש. "משחרב המקדש פסק יין קרוש, ופסקה זכוכית לבנה" (ירושלמי סוכה פ"ד, ה"ו).

בספר "חבת ירושלים" (מאמר חוף הים, אות יח) מסופר: "מעשה שפעם אחת קרא שר אחד את היהודים חשובי העיר, ואמר שיראה להם דבר חידוש, והוציא מבית גנזיו כוס אחת של זכוכית, והיה כתוב עליה: 'זה הכוס שלח חירם מלך צור לשלמה בן דוד מלך ירושלים', והפלא היה, שנכנס לתוך כף יד הסגור כמו חתיכת עיסה, ובפתיחת היד עמד בשלימות כמקודם".

זכר; נקבה

מגיל עשרים ועד גיל שישים – המיתה מצויה יותר בנקיבות מאשר בזכרים. מגיל שישים ומעלה - המיתה מצויה יותר בזכרים מאשר בנקיבות. כן כתב בעל ה"עקידה" (סוף פרשת בחוקותי, בהג"ה): "הנסיון יורה, שהמיתה משנת שישים והלאה ממהרת לבוא יותר באנשים מבנשים, תחת כי בימי הנעורים משנת עשרים והלאה המיתה מצויה יותר בנשים בעת לידתן, או בעבור היותן עקרות ומשכלות".

\

קיימת שנה שרוב הנולדים בה הם וולדות זכרים. שנה זו היא שנה מעוברת. כן העיד בעל ה"אלף כתב" (אות סב) בשם מוהל זקן.

\

כידוע, זכר נולד כשפניו כלפי מטה, ואילו נקבה נולדת כשפניה כלפי מעלה, כמבואר בנדה (לא, א).

קיימת קבלה, שאם קרה שזכר נולד ופניו למעלה, אותו זכר לא יוליד, "משום שהוא מצד דנוקבא". וכן כשנקבה נולדת ופניה למטה, היא לא תלד לעולם, "משום שהיא מצד דדוכרא" – "ובדוק הוא".

ברם, אם הנקבה שנולדה כשפניה למטה כזכר, תנשא למי שנולד כשפניו למעלה כנקבה – "אז מולידים".

כן כתב בעל "יפה ללב" (ח"ו, דף נו, א) בשם "מדרש אליהו", שקיבל מתלמיד חכם, שקיבל מרבותיו.

\

לעולם הנקבה יולדת ולא הזכר. הדברים אמורים הן בעולם החי והן בעולם הצומח. פרט לדקלים שיש בהם מינים "שהזכר עושה פירות והנקבה אינה עושה פירות". כן מבואר ברע"ב (פסחים ד, ח).

זכר לחורבן

כל בית שהותירו בו אמה על אמה ללא סיד, בקיר שמול הפתח, באופן שנראה מיד כשנכנס לביתו, כדי שיזכור את חורבן בית המקדש – "אז אותו הבית נכון עד העולם, וכל הדרים בו".

כן כתבו החיד"א ("עבודת הקודש") ובעל "מועד לכל חי" (פרק י, אות צה).

זכרון

חז"ל מספרים על חכם שזכר והכיר את הנשים שסייעו לאמו בשעה שכרעה ללדת אותו. חכם זה היה רבי יוחנן (ירושלמי כתובות פ"ה, ה"ו).

כמו כן, הם מספרים על חכם שזכר והכיר את המיילדת שלו. חכם זה היה שמואל (שם).

כמו כן, מסופר על חכם שזכר והכיר את המוהל שמל אותו בהיותו בן שמונת ימים. חכם זה היה רבי יהושע בן לוי (שם).

זכרון; שכחה

שמעת חידוש יפה ואתה חפץ לשמרו בזכרונך – צור בלבך התפעלות מהחידוש. כן כתב בעל "כנסת יחזקאל" (פרק כג, עמוד שי): "כדי לזכור, צריך להתפעל מכל דבר חדש ששומעים, להתלהב מכל דיבור ברש"י ובתוספות".

וכך פירש הרד"ק את הפסוק (תהלים קיט, טז): "בחוקותיך אשתעשע לא אשכח דברך": "בחוקותיך אשתעשע – שאני מתבונן בהם, אני משתעשע בהם, לפיכך לא אשכחם, כי הם לי לששון ולשמחת לבב".

\

מקובלנו, שהזכרת שמותיהם של עשרת בני רב פפא, הנאמרים בסיום מסכת, מועילה מאוד לביטול שכחה. כן מבואר בספר "האשכול" (הלכות ס"ת, עמוד מט).

כמו כן, יש ענין גדול להזכיר את שמותם של גדולי הדורות בשעת הלימוד. ולכן, גם אדם שלומד בקיאות, יאמר – למשל – שהתוספות או ה"קצות" עמדו על גמרא זו, אפילו אם הוא לא אומר את תוכן דבריהם, שכן עצם הזכרת שמותם מעוררת זכות גדולה בשמים. כן כתב בעל "נחלי מים" (עמוד תתקל"ט).

\

הרוצה לזכור את כל אשר למד – יעסוק בהלכות שבת. כך יעץ בעל "ויואל משה" מסאטמר לאדם שלקה בשכחת התורה. הוא הוסיף רמז לדבר מזמירות של שבת: "זכרו תורת משה, במצות שבת גרוסה" – כדי לזכור את תורת משה, יש לגרוס ולשנן את מצות השבת והלכותיה".

\

לימוד ללא חשק – הורס את הזכרון. כן מבואר בספר "רשפי אש" (אות נח): "על ידי התמדת הלימוד שלא בחשקות וחיות – נתקלקל הזכרון, ולכן יגביר עצמו ללמוד בחפצה ותשוקה".

\

אדם שמעוניין לשפר את זכרונו: בעת אמירת פרשת "קדש" לאחר הנחת תפילין, יכוין בתיבות "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" – תוך כדי משמוש בתפילין. כן מובא ב"כתבי חסידים הראשונים" (אות ג).

עצה נוספת לחיזוק כח הזכרון: ירבה להביט בציציותיו בכל עת שיוכל, שכך אמרה תורה: "וראיתם אותו וזכרתם". כן אמר ה"חת"ם סופר".

\

מה ששנינו במסכת הוריות (יג, ב), ש"כל הרגיל בזיתים – משכח תלמודו", אין זה אלא בזיתים חיים, ולא בזיתים כבושים. כן מבואר בהגהות יעב"ץ (הוריות יג, ב): "הרגיל בזיתים משכח את התלמוד, חיים, מה שאין כן כבושים".

\

מקובל בשם האריז"ל, כי אדם שאוכל זיתים, ומכוין בשעת אכילתו בשמות הקודש: "אל אלהים מצפך" (בגימטריה "זית"), לא רק שאינו בא לידי שכחה, אלא אף זוכה לזכרון (ראה שו"ת "אפרקסתא דעניא" חלק ד סימן שפה).

\

חזרה סגולה לזכרון. לא רק לזכירת המסכת שעליה חזרו, אלא לזכירת מסכתות אחרות שעליהן לא חזרו, כי החזרה משמשת כסגולה לזכרון. כן מבואר בספר "ירבה תורה" (הקדמה): "לחזור על לימודו הוא סגולה לזכרון, לא בדרך הטבע רק גם בדרך סגולה הוא, דאיתא שיכולים לחזור על מסכתא אחת ולזכור מסכתא אחרינא".

\

אדם שאומר לחברו דבר תורה וכוונתו רק לשם שמים, ואף השומע מתכוין לשם שמים בלבד – "אזי התורה ההיא לא תשתכח ממנו לעולם, כי המלאך שנעשה מהדיבור והמחשבה של שניהם יזכירו הדברים לעולם". כן מבואר בספר "צמח ה' לצבי" (פרשת מטות).

\

אדם שהוא עמקן וחריף – הוא לא בעל זכרון. כן כתב בעל "קיצור שולחן ערוך" בספרו "אפריון" (פרשת לך לך): "ידוע אשר מדרך החריפים להאריך בפלפול, ועל ידי זה לא ימהר למלאות כריסו בהלכות. גם אמרו המחקרים, כי מי ששכלו צח ביותר – אין לו כח הזוכר כל כך. מה שאין כן מי שאין לבו חזק כל כך בחריפות – יותר מהר ימלא כריסו בהלכות פסוקות".

זכרון יום המוות

מחבר הספר "פחד יצחק", הגאון רבי יצחק חזקיה ב"ר שמואל לאמפרונטי זצ"ל, מגדולי חכמי איטליה, בהיותו בגיל ארבעים ואחת ביקש מהנהלת הישיבה בה הרביץ תורה לעדרים, להעניק לו את אחד השולחנות עליהם למד תורה במשך שתים עשרה שנה, ומשולחן זה הוא בנה לו ארון לקבורתו.

ארון זה היה מונח לפניו בחדרו לזכרון ליום מותו ועליו כתב בחרוזים:

הבט ילוד אשה, עזוב דרכך, כי עד הלום בא אחרית כל גבר, את בוראך בימי בחורותיך תזכור, ותשיש יום מצוא הקבר.

זמירה

"זמירה" הוא עוף שבימי הקיץ משורר באילן ללא הפסקה עד שכריסו מתבקעת והוא נופח את נפשו. יש לו כזו עריבות ומתיקות בזמרה עד שהוא מקריב את עצמו למענה. כן כתב בעל "שבט מוסר" (פרק כב).

זמר

ה"זמר" הוא בעל חיים שאוהב לשמוע קול זמרה ומרבה לרקוד. כשרוצים לצודו, מתקדמים לעברו שני ציידים. אחד מהם מזמר בשריקה, וכאשר ה"זמר" מתקרב למקור הזמרה, אזי הצייד השני קופץ עליו לתופסו. כן מבואר בספר ה"רוקח" (על התורה, פרשת ראה) ובספר "שער השמים".

זקן

אדם בעל זקן מפוצל – הוא אדם ערמומי. כן מבואר בגמרא ורש"י (סנהדרין ק, ב): "מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה – שזקנו מחולק ומפוצל ויש בין שני שבילות כמין מעבר – כולי עלמא לא יכלי ליה בערמימותיה – דמתוך שחשב כל ימיו בערמות, הוא משים ידו לזקנו ומושך, כאדם שמחשב עד שנקרחה".

ראה גם "ערוך" (ערך מעברתא), שבעלי חכמת הפרצוף הסכימו, שזקן מפוצל הוא סימן לערום.

זרע של קיימא

בני זוג שעדיין לא נפקדו בזרע של קיימא, יבקשו משני כהנים מיוחסים מארץ ישראל, שלפני שהם מברכים את העם בברכת כהנים – יעתירו בעדם לה' שיפקדם בפרי בטן. כן יעשו מידי יום ביומו עד שיפקדו. כן כתב רבי משה שטרנבוך (שו"ת "תשובות והנהגות" חלק א סימן תשצ).

גם לימוד קבוע מתוך הספר "אור החיים" על התורה שחובר על ידי רבי חיים בן עטר, בכוחו לפקוד את הלומד – או את מי שלמדו עבורו – בזרע של קיימא. כן כתב בעל "עוד יוסף חי" (עמוד קיח).

רבי עקיבא איגר, במכתב לתלמידו שהיה חשוך בנים, יעץ לו לייחד קופה שמידי פעם הוא ואשתו ישלשלו לתוכה כסף עבור לומדי תורה, וישאו תפילה קצרה לה' שיפקדם בזרע של קיימא. בהמשך הזמן כשיצטרף סכום נכבד, יחלקוהו ללומדי תורה.

כמו כן – יעץ רבי עקיבא איגר – לתרום נרות לבית הכנסת שידלקו לפני העמוד בשעת התפילה.

\

יש נשים שאינן יכולות ללדת משום שהרחם שלהן מצומק. קיימת עצה מועילה להרחבת הרחם: "והוי זהיר בכבוד אשתך כדי שלא תהיה עקרה. כן הוא במסכתא דרבי אליעזר. ושמעתי הטעם, שהצער לאשה מכווץ האם שלה באופן שאינה יכולה לקבל ולד, ובזה כשאינו מכבדה מצטערת הרבה ונעשית עקרה, כי הכבוד לאשה משמחתה". כן כתב בעל "מעיל צדקה" (אות שפו).

\

אשה שרוצה לזכות לבנים תלמידי חכמים – תרכוש ספרים ותשאילם ללומדי תורה. כן מבואר בספר "מעבר יבוק": "אשה שקונה ספרים להשאילן לאחרים ללמוד בהם – זוכה לבנים תלמידי חכמים". וכך גם ה"שפת אמת" היה ממליץ לשואלים אותו.

\

קיימת עצה לחשוכי בנים, שיקבלו על עצמם, שכאשר יולד להם בן, יקראו לו "שמעון", על שם רבי שמעון בר יוחאי, או שיקבלו שאת תגלחתו הראשונה של הבן יעשו במירון, "ורבים עשו כן ונושעו". כן מבואר בספר "טעמי המנהגים" (ענייני הילולא דרשב"י עמ' רסג), ובספר "חמדת ישורון" (עמוד קמח), ובספר "הילולא דרשב"י" (דף ט, א).

זרעים

אדם שיסתכל בגרגיר זרע פרי על ידי מכשיר הגדלה, כטלסקוף וכדומה, יראה בו אילן שלם על כל חלקיו, גזע, ענפים, עלים ופירות. ובאותם פירות הנראים בתוך הזרע יש גם גרגירי זרע, וגם בהם נמצא עץ שלם על כל חלקיו ופירותיו אשר זרעו בתוכו, וכן הלאה עד בלי די. נמצא, כי בזרע העץ הראשון שנברא בבריאת העולם, ברא הבורא את כל העצים שיהיו עד סוף כל הדורות.

על פי זה ביאר בעל ה"פרדס יוסף" (בראשית א, יב) את הפסוק "אשר זרעו בו", שכל זרעו עד עולם כבר נמצא בו.