הפיקח שניצח את הדובה | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 22.11.2013, שעה: 07:22
"ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי". רבי ברכיה אומר, משל בדובה שהיתה עומדת בשוק מקושטת באבנים טובות ומרגליות, אמרי, כל דכפי זלא נסיב לו מאן דהלה, כל מי שיקפוץ עליה ידלג יקח את כל מה שעליה, את האבנים טובות והמרגליות. היה שם פיקח אחד אמר להון, אתם מסתכלים במה דעלה ואנא מסתכל בניבי, אתם מסתכלים על היהלומים והאבנים טובות שיש על הדובה אבל אני רואה את הניבים - את השיניים שלה. אמר רבי ברכיה, כל אותה דובה קפוז קפז ואת רב מדין, ז"א כל הדובה הזאת אשת פוטיפר היא קופצת ועושה כל מיני תנועות וזה, רוצה למשוך את האנשים שיקפצו על התכשיטים בשביל שתנעץ בהם את השיניים, ואתה גדול ממנה, אתה יוסף גדול ממנה. "ויהי איש מצליח" - הוא הצליח להערים על יצרו כל פעם, לא כתוב שהוא היה איש צדיק, כתוב איש מצליח - שהצליח כל הזמן להתגבר על יצרו. אז אשת פוטיפר קופצת עליך ואתה גדול ממנה לבלתי שמוע לה.
הנה המשיל הנסיון של פוטיפרה לדוב, ז"א אשת פוטיפר לדוב שנושא על גבו אבנים טובות ומרגליות, וכל שמקרב עצמו אל הדוב יכול ליטול ולהתעשר, אך הפיקח רואה גם את השיניים של הדוב, ורואה כי ע"י ההתקרבות ישיג נשיכה מן הדוב, ועל כן הפקיר את האבנים הטובות והמרגליות ולא קרב אל הדוב, כי מה יעשה באוצר אם יהיה נשוך וחייו בסכנה?
הנה יש כאן פיתוי גדול וחשבון גדול, ושניהם דברים חושיים. קראו חכמים ז"ל את המתרחק - פיקח, מפני שהוא יודע לבטל את הפיתויים, וכל שיכול לבטל את פיתויי הדמיון נקרא פיקח. חכם נמלט מצרה, פיקח לא נכנס אליה.
והנה מה שהוסיף רבי ברכיה ואמר, כל אותה דובה קפוז קפז, והיה יוסף רב וגדול ממנה, יש להבין דבריו כי הדוב הזה שנושא אבנים טובות ומרגליות, אילו היה על מקום אחד דהיינו הדובה עומדת במקום אחד ולא זזה אז הנסיון לא כל כך גדול, כי הפיקח שעשה חשבון פעם אחת שצריכים להפקיר את האבנים טובות בשביל הזהירות מן הנשיכה היה סגי, היה מספיק. אבל נצייר לנו שהדוב הזה אין לו מנוחה, כמו שאמרו חכמים ז"ל פרסיים אין להם מנוחה, אין להם מנוחה, כדוב הפרסיים, הפרסיים נמשלו לדוב, אתה רואה אין להם מנוחה, משא ומתן והם על מקומם. ופירש רש"י, שהדוב הקשור בחבל אל עמוד הוא הולך אנה ואנה בלי מנוחה, גם בתוך מרחב של ארבע אמות בלבד הוא הולך בלי מנוחה, כל הזמן ממקום למקום, אפילו שיש כאן שתי סיבות גדולות שמחייבות שהדוב יהיה במנוחה, אחד שהוא קשור אל העמוד, אז מה אתה משתולל, ודבר שני, שאין לו אלא ארבע אמות כי החבל קצר, מכל מקום גם זה לא מועיל.
מזה יש להבין תכונת הדוב שאין לו מנוחה. תרגע, לאן תלך? אתה קשור וגם אין לך יותר מארבע אמות, אז מה אתה הולך וחוזר כל הזמן? זה נקרא דוב שאין לו מנוחה.
לפי זה נבין כי הדוב הנושא על גבו אבנים טובות ומרגליות אינו יושב על מקום אחד, אלא הוא רץ לכאן ולכאן. מן הבוחנים אותו, כל מי שמסתכל עליו הוא רץ לו מכאן לכאן, ותוך שמשוטט כל יום כל שעה מחדש אז יש ספקות אצל הרואים אותו, כין עין רואה והלב חומד, אומר אולי אני אצליח לקחת ממנו את היהלומים, אולי אני אעשה ככה, אולי כשיסתובב, אולי ככה. והיצר הרע דומה לזבוב, כשמגרשים אותו פעם אחת הוא חוזר לבוא עוד פעם בלי מספר, וזהו שאמר רבי ברכיה, דובה קפוז קפז, היא מדלגת קופצת ממקום למקום, אין לו מנוחה והוא קופץ בין האנשים, מנסה לפתות אותם שיקחו מעליו את היהלומים. לפי זה צריך הפיקח להיות גם כן איש קפז, גם הוא צריך להיות קפיצי כזה בשביל לדעת לברוח מהקפיצות של דובה. שהחשבונות שלו צריך גם כן שלא יהיה להם מנוחה, אלא יחדש בכל יום ובכל שעה חשבונות בזה אחר זה, היינו יסתכל תמיד בשיניים, וציורי הנשיכה, וציורי הכאב, והמחלה, והחום והסכנה עד שיזכיר לו את יום המיתה, וצריך להיות גבר קפז יותר ממה שהדוב קופז, כי אם יהיה הרצון במהירות והשכל לאחר העיון, ייכשל בפיתויים, למה? כי הרצון הוא מהיר, בא לי, בא לי, זה מהר, אבל השכל זה רק אחרי העיון, כשבן אדם מתיישב ועושה חשבונות וזה אז בתחרות בין שניהם מי גובר? הרצון יותר מהיר ממה שהשכל, אז הוא ייכשל בפיתויים, אלא צריך להיות יותר מהיר והרגשת החסרון מהמהירות של הפיתויים, זה פיקח, שיודע להגביר את שכלו על יצרו ולמהר עם שכלו על יצרו. זה שאמר רבי ברכיה, ואת רב מתן - ואתה גדול ממנה, ששכלו של יוסף גדול ומהיר יותר מהפיתויים של פוטיפרה.
ועל זה סיים המדרש, אתמהה, שהשכל יהיה יותר מהיר ומצליח במלאכתו יותר ממהירות הפיתויים הבאים אצל הרצון? איזה גיבור היה יוסף, איש מצליח שהצליח להתגבר על יצרו. וכמו שאמר המדרש על הפסוק "וימאן יוסף ויאמר הן אדוני" אמר לה, למוד הקב"ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה, הקב"ה ככה הוא נוהג, מבית אבא הוא לוקח את האנשים המובחרים להקריבם לעולה, ואם ישמע לך שמא ייבחר לעולה ואפסל מן הקרבן, ז"א כל חייו היה יוסף מוכן להיות קרבן עולה כמו יצחק, בהיכון, אולי הוא ייבחר, אתם שומעים, כל החיים להיות במתח שאולי אתה ראוי להיות מבית אבא קרבן עולה, ואם חלילה הוא אומר אני אכשל פה אני אאבד את כל זה, הרגיש נשיכה בהשקפתו הרוממה להיות מוכן ומזומן לכל מיני מסירות נפש, גם לנסיון העקידה, ואם יישמע לה יהיה פסול מן הקרבן. אז זה גרט נשיכה שהוא מרגיש שחלילה זה יכול להפסידו.
דבר אחר, אמר לה, למוד הקב"ה להיות נגלה על אהובי בית אבא בלילה, הקב"ה הוא מורגל תמיד להתגלות לאהובים של בית אבא בלילה, ואם יישמע לך שמא ייגלה עלי הקב"ה וימצא אותי טמא. הנה מזה נראה שהתגלות אלוקות באה לאדם פתאום, ועל כן הוא צריך להיות מוכן לזה, אז גם לזה היה מוכן כל חייו יוסף אולי יתגלה אליו הקב"ה בלילה, אז אסור לו להיות שום רגע טמא. והרגיש יוסף כי אם ייכשל בפיתויים אז ישיג נשיכה לקבלת הנבואה, ואז הוא יפסיד את מעלת הנבואה שאפשר שתבוא.
דבר אחר, אמר לה, ומה אדם הראשון על מצוה קלה נצטווה ועבר, נטרד מגן עדן על דבר אחד נטרד מגן עדן, זו שהיא עבירה חמורה - גילוי עריות, על אחת כמה וכמה, אז אם על עבירה אחת נטרד אדם הראשון מגן עדן, זו עבירה שהיא חמורה כל כך על אחת כמה וכמה מה יהיה העונש. הנה עשה חשבון כי כאן יש נשיכה גדולה להטרד מכל ההצלחות שיש לו עד עכשיו שהם בחינת הגן עדן שלו, מה הוא הולך לאבד את הכל בשביל מה - בשביל יהלומים, בשביל כמה רגעים? תראו כמה סוגי חשבונות הוא עשה, יפסיד להיות קרבן, יפסיד את הנבואה, ייטרד מהגן עדן שלו, כל זה הוא רואה נשיכות, נשיכות נשיכות, מעשה אחד אבל תראה כמה ביסים מקבלים מזה, כמה הפסדים יוצאים מזה. דבר אחר הוא אמר, מתיירא אני מאבא, ראובן על ידי שכתוב בו "וילך וישכב", נטלה בכורתו וניתנה לי, ואם אשמע לך אדחה מבכורתי, הרגיש כאן נשיכה מבעלת הבכורה, אז גם זה הוא הרגיש. דבר אחר מתיירא אני מאדוני, בעלך, אמרה לו - הורגתו אני, אה אישה טובה, הורגתו אני, אמר לה לא די שאמנה בחבורת נואפים אלא גם בחבורה של רוצחים? ז"א אני אאפשר לך להרוג את בעלך בשביל שאת תהיי איתי? חס ושלום, והדגיש עוד נשיכה בזהירות מן הרציחה, ז"א הוא רואה עוד נשיכה, יש יהלומים אבל תראה כמה ביסים מקבלים, מה מפסידים.
דבר אחר, מתיירא אני מה', אמרה לו איננו, אה המרשעת הזאת. אמר לה עיני ה' משוטטות בכל הארץ, וחטאתי לה' אין כתיב כאן אלא וחטאתי לאלהים, פירשו המפרשים - זה לשון שבועה, שהוא נשבע, וזה נקרא איש מצליח. ז"א וחטאתי לאלהים - הוא נשבע בשם אלקים ועל זה הוא נקרא איש מצליח, שהיה קופץ מחשבון לחשבון ואח"כ נשבע לחזק את הסכמתו, למרות שהיה ברור לו שכל החשבונות שלו צודקים שלא כדאי להתקרב לדובה, ולקחת את היהלומים מעליה, אבל זה לא מספיק, כי הצדיקים משביעים את יצרם ולא נותנים פתחון אפילו שהם בטוחים שהם יכולים לעמוד גם עם החשבונות הגדולים, אבל נשבע לאלקים שלא יעשה שום דבר.
ולפי שהיה לו עסק עם דוב שהוא קופץ היה מוכרח גם הוא להיות קופץ יותר מן הדוב, כמו שאמרו חכמים ז"ל, ז"א כששואלים אותך מה אתה אומר, ואם הוא יגיד לך לא לרוץ - אני ארוץ עוד יותר, יותר מהר, למה צריך להיות קופץ עוד יותר, מה פירוש, מישהו יכול לעכב אותך מלעשות מצוות? צריך לקפוץ עוד יותר. ולפי שהיה לו עסק עם דוב שהוא קופץ, היה מוכרח גם הוא להיות קופץ יותר מן הדוב, כמו שאמרו חכמים ז"ל, תלמידי חכמים אין להם מנוחה, למה אין להם מנוחה? כי אין השכל נח אלא מתנענע בחשבונות רבים, כל הזמן הם מחשבנים מחשבנים איך לא להפסיד ואיך להרויח, איך לא ליפול ואיך להתרומם. וזה מה שאמר חובת הלבבות, אתה ישן לו והוא ער לך, יצר הרע ער לך, אתה ישן לו, אתה רדום ממנו, אתה חושב שהוא איננו בשטח, והוא ער לך - הוא טומן לך מלכודת, כיון שהיצר דומה לדוב שאין לו מנוחה. אין לו מנוחה, הוא מחדש בכל יום פיתויים חדשים.
אם כן צריך האדם גם כן לשנוא את המנוחה ואת השלוה ולהיות ניעור לחדש בכל יום פיתויים נגד הפיתויים, להמציא פיתויים נגדיים, מה גודל השכר שעתיד לקבל וכמה אהבה יהיה בקרבת ה' וכמה יהיה לו שכר ונחת רוח לעתיד לבוא וכו' וכו' לעומת הדברים החולפים צריך להעמיד את הדברים הקיימים והנצחיים וכן על זה הדרך.
עוד מצאנו אצל יוסף שאחר כל החשבונות והשבועה כתוב "וינוס החוצה", משמע שכל החשבונות מועילים רק כשהוא בורח ממקום העבירה, אבל במקום העבירה גופא אין האדם בטוח עם כל החשבונות. למה אתה נשאר במקום, תברח, תברח, אתה יודע שיש פה בעיה תברח. כמו שכתוב "וירא כי אין איש", מה זה וירא כי אין איש? לא מצא עצמו לאיש, איש זה מתגבר על יצרו, "ויהי איש מצליח", אבל "ולא מצא איש" פירושו של דבר כי אין איש, מה פירוש - הוא לא מצא את עצמו איש, ברגע שהוא מרגיש שהוא עומד חלילה להכשל, ליפול או משהו הוא כבר רואה שאין פה את האיש שמסוגל לעמוד, ויברח וימלט, לא להמתין. רואים מזה נחיצות לברוח ממקום הנסיון, לברוח ממקום הנסיון. "הנצל כצבי מיד", צבי שרואה אריה לא אומר, לא אולי הוא לא מתכוון אלי, אולי הוא רואה משהו אחר, אולי, הוא ישר בורח. ככה צריך להיות בן אדם.
אז לכן יש נחיצות לברוח ממקום נסיון, אז כל אלה שואלים יש חתונה, יש זמרים פסולים, יש ככה, יש זה אפשר ללכת לזה וזה, מה אתה נכנס למקום נסיון? מה המצוה שיש פה? לא הולך ונקודה שלום. למה צריך להכנס למקום נסיון? אם אתה יודע שיש מקום מלא ג'יפה, מלא ריח רע, אז אתה אומר, אפשר להכנס עם היד על האף? בשביל מה אתה צריך להכנס עם היד על האף, זה ג'יפה ולא צריכים עם היד, תשאר באויר הצח, בשביל מה אתה נכנס ככה עם היד על האף, תמיד יחדור אליך משהו, אם לא אז הבגדים שלך ייספגו בריח מסריח, ומה תעשה אח"כ? אז אתה נגיד לא הרחת אבל כולם יריחו אותך אח"כ, למה איפה שתלך יריחו פח אשפה. אז אדם צריך להיות חכם לברוח מן הנסיון.
אז עם כל זה שהיה פיקח ואיש מצליח, גם שעשה את כל החשבונות כמו שראינו הרבה חשבונות למה לא כדאי לגעת ביהלומים, דהיינו ליהנות מהעבירה, למה לא כדאי, אחרי כל זה הוא נשבע ולא עוד אלא שברח. בזכות זה נס הים מפניו, מול בן אדם כזה אפילו הטבע לא יכול לעמוד, ברח ממנו הים, ראה אותו, ראה מיטתו של יוסף נס מפני הנס.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...